תוספות יום טוב/ראש השנה/א
|
מפרשי הפרק רע"ב מפרשי המשנה פירוש המשנה לרמב"ם |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
כתב הרמב"ם אחר שהשלים המועדות. ודברים המיוחדים בכל י"ט. דבר עכשיו במועד הנשאר לו: והוא ר"ה. עד כאן. ובספר יוחסין בשם רב שרירא גאון. בתר יום טוב[1] תנינן מסכת ראש השנה. כי היכי דליתני בתריה תענית. משום דאחר ראש השנה זמן רביעה, וזמן זריעה. וכחד ענינא דמו:
א[עריכה]
למלכים. כתב הר"ב דכתיב ויהי בשמונים שנה וגו'. מקיש מלכות שלמה כו' שהרי המקרא הזה מנה שנה זו. שנת ת"ף ליציאת מצרים ושנת ד' למלוך שלמה. רש"י. ומ"ש הר"ב מה יציאת מצרים מניסן. והיא גופא דמר"ח ניסן מנינן לה, יליף לה מקראי בגמ'. וז"ש הר"ב ואם עמד מלך באדר כו', למלכי ישראל אסברה לה. דבהו קיימינן השתא. ומ"ש וכתב לו הסופר בניסן שלאחר י"ג חדש, דאילו בניסן שלאחר אדר וכתב של שנה ראשונה, אע"פ שלפי האמת היא שנה השניה, ליכא למיחש למטרף לקוחות שלא כדין שכיון שזה המלך לא מלך שום ניסן, לפני זה הניסן, ושם המלך הרי כתוב בשטר ונמצא שלא יוכל לטרוף שום לקוחות, אלא שלקחו אחר הניסן שמלך זה המלך. ולאותן כדין הוא טורף. ומה שכתב לפיכך קנסוהו וכו' ולא גבי ממשעבדי, עיין בפירוש הר"ב במשנה ה' פרק בתרא דשביעית:
ולרגלים. ז"ש הר"ב ור"ש אומר, כלומר ור"ש היא והכי איתא בגמרא. ומ"ש עד שיעברו עליו שלש רגלים כסדרן כו', ופסק הלכה כו' ומשיעבור עליו שלש רגלים עובר בבל תאחר, מפקינן בגמרא משום דאהדרינהו קרא לכולהו רגלים בפרשת חג הסכות אע"ג דכבר כתבינהו מעיקרא אלא ש"מ לבל תאחר. דלא מפרש קרא בהי זימנא קאי בבל תאחר ומש"ה אהדרינהו לאשמועינן דכיון שעברו עליו שלש רגלים עובר. ורבי שמעון סובר דאע"ג דאהדרינהו לבל תאחר, לא הוה צריך לממני חג הסוכות. דעליה קאי. אלא לומר שזה אחרון. דכסדרן בעינן:
באחד באלול ר"ה כו'. עיין בפרק בתרא דבכורות. [*ומ"ש הר"ב דאמר קרא שנה שנה כו' ע"ש בפירושו במשנה א', ומ"ש עליו בס"ד]:
באחד בתשרי. פי' הר"ב דכתיב עשר תעשר וכו' והוא סמוך לגמרו כו' והאי גמרו היינו שנגמר להתחייב במעשר. שאין אוכלים אפילו עראי. והוא משיראה פני הבית, כדתנן רפ"ב דמעשרות. ואין אנו צריכין למה שנדחקו התוס' לפרש. דאע"ג דתנן בפ"ק דמעשרות משהביאו שליש עונתן למעשרות מ"מ אין דרך ללקט אלא כשנגמרו ע"כ. ונראה שבפירש"י שלפניהם לא היה כתוב זה הלשון, שכל ימות וכו'. ומפני כן הוצרכו לפרש בדבור שאחר זה דנפקא לן דתשרי ר"ה למעשר, מג"ש דשנה שנה. ולכך נדחקו גם בזה. ומ"ש הר"ב דזמן עבורה של בהמה דקה ה' חדשים, בגמרא. וא"ת אשכחן זמן עישור בהמה דקה. זמן עישור בהמה גסה דיולדת לתשעה חדשים, כדתניא בפ"ק דבכורות דף ח', מנא ידעינן. וי"ל דזמן לידת הגסות נמי באב היא. אלא שזמן עבורן קדים ד' חדשים לזמן עבורן של הדקות. [*וא"נ קדמי ויולדות קודם אב. מ"מ אין מאחרין. כי כן שמעתי, דמן אלול ואילך אינן יולדות, עד שבט ואדר]:
ורבי אלעזר ור"ש אומרים בא' בתשרי. וד' ראשי שנים דחשבי לט"ו בניסן, שהוא ר"ה לרגלים, ה"ק ד' ראשי שנים לדברי הכל. לר"ש דבעי שלש רגלים כסדרן, דל מעשר בהמה. ולדפליגי עליה דל רגלים. גמ' [דף ד'] :
לשנים. פי' הר"ב לשני מלכי האומות. ובגמרא דף ג'. מפיק ליה מקראי. דכתיב (נחמיה א' א') דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסלו שנת עשרים. וכתיב (שם ב' א') ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך. מדקאי בכסלו, וקרי ליה שנת עשרים, וקאי בניסן וקרי ליה שנת עשרים, מכלל דר"ה לאו ניסן. וכתבו התוס' והואיל ואפיקתיה מניסן, אוקמיה אתשרי דאשכחן דהוי ר"ה לכמה דברים:
ולשמיטין. דכתיב (ויקרא כ"ה ד') ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. וגמר שנה שנה מתשרי. דכתיב (דברים י"א י"ב) מראשית השנה. ואין דנין שנה משנה דניסן, דכתיב ביה (שמות י"ב ב') ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דהתם שנה שיש עמה חדשים. גמ':
לנטיעה. דכתיב (ויקרא י"ט כ"ג) שלש שנים ערלים. וכתיב (שם יט כד) ובשנה הרביעית. ויליף שנה שנה מתשרי. גמ'. ומ"ש הר"ב אם נטע אילן מ"ה יום. שיום הנטיעה אינו מכלל ימי הקליטה. וכתב הרמב"ם בפ"ט מה' נטע רבעי. הנוטע אילן מאכל בט"ו באב כו'. שנמצא עוד ט"ו יום מאב. וכ"ט יום של אלול הרי מ"ד יום. מלבד יום הנטיעה. ומ"ש דשלשים יום בשנה חשובים שנה, יליף בגמרא מדכתיב (בראשית ח' י"ג) בראשון באחד לחדש. מדאכתי יום אחד הוא דעייל בחודש, וקא קרו ליה חדש [דכתיב באחד לחדש], ש"מ יום א' בחדש חשיב ליה חדש. ומדיום א' בחדש חשיב ליה חדש שלשים יום בשנה חשובין שנה. דחדש נמנה בימים דכתיב (במדבר י"א כ') חדש ימים. ואחד ממנויו חשיב חדש. הכי נמי שנה שנמנה בחדשים. דכתיב (שמות י"ב ב') לחדשי השנה. הכי נמי אחד ממנויה חשיב שנה. ומ"ש הר"ב ולאחר שנה שלישית כו' עדיין הם אסורים משום ערלה כו'. ואי קשיא הא גמרי להו שלש שנים דערלים. מפיק ליה בגמרא מדכתיב ובשנה הרביעית ובשנה החמישית. פעמים שברביעית. ועדיין אסורה משום ערלה. ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי. ומה שכתב עד ט"ו בשבט. אתיא כב"ה:
ולירקות. פי' הר"ב למעשר ירק. שאין תורמין כו'. וכן כתב רש"י. ואיתא נמי בברייתא. ואם היתה שניה נכנסת לשלישית כו' כדלקמן בדברי הר"ב. ומפרשינן בגמרא. דתנא תני ירקות שמעשרותיהן מדרבנן. וכ"ש מה שחייבים מדאורייתא. ודתני ירקות לשון רבים. משום דתרי גווני ירק הן דאזלינן בתר לקיטה. כדאמרן [2]ולענין גורנו משנאגד וכו'. כדתנן במשנה ה' פ"ק דמעשרות:
באחד בשבט כו'. מפרש טעמא בגמ'. הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ומ"ש הר"ב לענין מעשר פירות כו'. דלענין ערלה ורבעי. כבר נתבאר לעיל:
ב[עריכה]
בפסח על התבואה. כתב הר"ב מדאמרה התורה הביאו וכו' כדי וכו' ז"ל הברייתא מפני מה אמרה התורה הביאו עומר בפסח. מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקב"ה הביאו כו' כדי כו' וכן בכולם:
ובעצרת כו'. כתב הר"ב מדאמרה תורה. הביאו לפני שתי הלחם. אבל מדחזינן דמצות ביכורי אילן מעצרת כו'. כדתנן במשנה י' פ"ק דבכורים. ליכא למימר. משום דהא יש להן תשלומין עד החג. כדאיתא התם. ומיהו רש"י ור"ן כתבו גם זה הטעם:
בראש השנה כו'. מדברי קבלה למדנו. דכתיב (דברים י"א) מראשית השנה ועד אחרית שנה. מר"ה נדון מה יהא בסופה. וילפינן דתשרי הוא. מדכתיב (תהלים פ"א) תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו איזהו חג שהחודש מתכסה בו. הוי אומר זה ר"ה. וכתיב (שם) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. וכדאיתא בגמרא בפירקין ד' ח'. וקשיא לי כיון שאדם נדון בר"ה. ודאי על כל המאורעות שלו דנין אותו. על תבואתו. ופירותיו. ושאר עסקיו. וכיון שכן הכל נדון בר"ה. וניחא לי שג' דברים נדונין לכל העולם. בשלשה זמנין אלו השנויין במשנתינו. וילפינן הכי מדאמרה תורה לצבור. שיביאו בזמנים הללו שמרצין עליהן אחד אחד בזמנו. אבל בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו אחד אחד. וגוזרים עליו חלקו מדברים הללו. והטעם שנדון האדם בר"ה. דבשלמא ג' דברים הללו כל אחד נדון בזמנו. כדאמר שהפסח זמן תבואה כו'. אבל ר"ה מה נשתנה. אלא טעמא אי כמ"ד בתשרי נברא העולם. כלומר נברא האדם ביום הששי לימי בראשית. והוא ר"ח תשרי. ובו ביום סרח אדם הראשון ונדון לרחמים. לפיכך קבעו הקב"ה לכל בניו שידונו בו לרחמים. כדאיתא במדרש בפסיקתא. ואי למ"ד בניסן נברא העולם. י"ל לפי שביה"כ נתרצה הקב"ה למשה בדבר העגל קבע לתחלת החדש עד יוה"כ לימי הדין. כל זה מדברי הר"ן:
שנאמר היוצר יחד וגו'. פי' הר"ב ה"ק היוצר. והוא הקב"ה. רואה יחד כו'. גמרא. ופירש"י ואקרא דלעיל מיניה קמהדר. השגיח אל כל יושבי הארץ. היוצר אותם. השגיח יחד את לבם ע"כ. ולהכי נסיב ליה תנא להך קרא. לומר שאע"פ שעוברין כבני מרון בדקדוק גדול. מ"מ כולן נסקרין בסקירה אחת. וז"ש הרמב"ם. הנגלה מזה המאמר מבואר כאשר תראה אבל הנסתר ענינו קשה מאד בלי ספק ע"כ. כי האדם א"א לציירו שני הפכים כנושא אחד. בזמן אחד. שיעברו אחד אחד ויהיו נסקרים בסקירה אחת. אבל כמו שא"א להשיג מהותו יתברך ויתעלה זכרו נצח. כן א"א להשיג השגחתו וסקירתו שאם היינו משיגים דרך השגחתו כבר היינו משיגים עצמותו. וזה א"א בשום פנים:
ובחג נידונין על המים. כתב הר"ב מדאמרה תורה כו' גם בזה מסיים בברייתא. כדי שיתברכו לכם גשמי השנה. והא דמיחד שם חג לסוכות. טפי מפסח ועצרת. [*וכן ברפ"ג דשקלים] וכן בספ"ז דנדרים. [*ובמשנה ה' פרק בתרא דבכורות] ואע"פ ששלשתן בשם חגים נקראו בכתוב. מ"מ מלת חג הנחתו הראשונה על המחול והריקוד. אי לאו ג"ש דמדבר מדבר. כמ"ש בספ"ק דחגיגה. והרד"ק כפי הפשט, מפרשו כן מענין ריקוד וטיפוח לשמחה ובסוכות היתה שמחה יתירה של בית השואבה. לפיכך ראוי הוא להקרא ביחוד בשם חג. ומפני כן אומרים בו בתפלה זמן שמחתנו:
ג[עריכה]
על ניסן מפני הפסח. אבל סיון מפני העצרת לא צריך. דבספירת עומר הדבר תלוי. כדאמר בגמרא [דף ו'] תוספות:
על אב מפני התענית. כתב הר"ב לפי שהוכפלו בו צרות כו'. כדתנן במשנה ו' פ"ד דתענית. חמשה דברים ארעו לאבותינו בתשעה באב. והקשו בתוספות דהכי נמי תנן התם דבי"ז בתמוז ארעו חמשה דברים. ותירצו דחורבן ב"ה תקיפא טובא [ועוד] לא דמי לט"ב. דצרה אחת הוכפלה בו:
ועל אלול מפני ר"ה. כתב הר"ב ועושין ר"ה ביום שלשים לאלול. מסיימין בתוס' וגם למחרתו. כדמשמע בפ"ק דביצה (דף ה') ובפ"ג דערובין משנה ז':
ועל אדר מפני הפורים. ואילו אם נתעברה השנה יוצאין אף על אדר השני מפני הפורים [דבאדר השני חוזרין וקורין כדתנן במשנה ד' פ"ק דמגילה] לא קתני דס"ל דלעולם אדר הראשון מעובר. וידעו בני הגולה °דביום לא נתקדש. גמרא:
פסח קטן. כתב הר"ב פסח שני [*לטמא ושהיה בדרך רחוקה בראשון לשון רש"י]. וכתב בפי' [*)המפרש להרמב"ם בפרק ג'] להלכות ק"ה דלפיכך קרי ליה פסח קטן. דלא הוי אלא יום א':
ד[עריכה]
מחללין את השבת. עיין בסוף פרקין:
שבהם השלוחים יוצאק לסוריא. פירש הר"ב להודיע לגולה יום קביעותם. מפרשי' בגמרא דהא דתנן לעיל על ששה חדשים שלוחים יוצאים היינו מבערב כגון שנראה בעליל ביום כ"ט. או בליל שלשים דודאי יקדשוהו ב"ד למחר. אי נמי בחדש מעובר. דפשיטא לן שביום ל"א יתקדש משלא נתקדש בזמנו ואין ממתינין עד [למחר] שישמעו מקודש מפי ב"ד. ועל ניסן ועל תשרי אין יוצאין. עד שישמעו מפי ב"ד מקודש וכתבו התוס' הטעם דאע"ג דנראה בעליל. אי נמי בליל שלשים. אין יוצאין לאלתר. דחיישינן דלמא מימלכי ב"ד ומעברי ליה. ואתא לקלקולי מועדות. ומש"ה כי נמי לא קדשוהו ביום ל'. שאי אפשר לדחותו יותר מיום ל"א אין יוצאין לאלתר דגזרו האי [אטו האי] משום דבשאר חדשים יוצאים אזה וזה מבערב. ע"כ. והשתא מתניתין דקתני שבהן שלוחין יוצאין. היינו לאחר שישמעו מפי ב"ד מקודש. ואם לא יבואו עדים ויתעבר החדש לא יצאו השלוחים עד מחר. שאין ב"ד מקדשים בלילה. נמצאו ממעטין הילוכן מהלך לילה ויותר. °אבל בשאר חדשים. אין חלול שבת של עדים ממהר יציאת שלוחים שאין מחללין השלוחים לצאת בשבת היום. וכשלא יבואו עדים היום יתעבר החדש. והכל יודעים שיום קידושו למחר. והשלוחים יוצאים משתחשך. לומר שעברו את החדש. וכתב רש"י וא"ת היאך הוא תולה טעם חלול העדים ביציאת השלוחים הרי השלוחים עצמן לא ניתן להם לחלל. [כמ"ש וטעמא בגמרא אשר תקראו אותם במועדם. על קריאתם אתה מחלל דכל מועד דכתיב לדחות שבת הוא כמ"ש בסוף פרקין. ואי אתה מחלל על קיומן] טעם החילול כדי שיתקדש החדש בזמנו הוא כדקתני ובהן מתקנים את המועדות. דרחמנא אמר (ויקרא כ"ג) אשר תקראו אותם במועדם ואפילו בשבת. ויציאת השלוחים דקתני אינו אלא ליפות וליישב את טעם החילול אף בשביל זאת. דיש דברים שאין הטעם תלוי בהם. והם נעשים סעד לדבר ליישבו ולייפותו. כאותה ששנינו בסנהדרין [דף י"א] אין מעברים את השנה מפני הגדיים והטלאים. אבל עושין אותן סעד לשנה. כיצד מהודעין אנחנו לכון דגוזליא רכיכין. ואמריא דעדקין כו' ע"כ. וכן הרמב"ם בפ"ב מהל' קדוש החדש. לא העתיק. אלא טעם דמפני תקנת המועדות:
לסוריא. עיין במשנה ד' פרק דלקמן:
ובהן מתקנין את המועדות. אבל אלול אע"ג דמיניה חשבינן לעשות ביום שלשים ר"ה. לא נפקא מינה מידי לפי שעדיין ביום שלשים עצמו יושבים ומצפים. ואם נודע להם שקדשו ב"ד יום שלשים נוהגין אותו היום קדש בלבד. ואם לא נודע להם נוהגין יום שלשים קדש ויום ל"א קדש עד שיבואו להם שלוחי תשרי. כל' הרמב"ם פ"ג מהלכות קדוש החדש:
ה[עריכה]
בעליל לישנא דקרא (תהלים י"ב ז') אמרות ה' אמרות טהרות כסף צרוף בעליל לארץ. שפירושו גלוי לכל. גמרא:
ו[עריכה]
[*ועכבן ר"ע בלוד. ובסוף פ"ה דשבת דתנן פרתו של ראב"ע היתה יוצאה כו' מפרש הר"ב דלא שלו היתה אלא של שכנתו כו'. וכדאיתא בגמרא כמ"ש שם בס"ד. ולפיכך יש לתמוה דהא הכא תניא. אמר רבי יודא ח"ו שר"ע עכבן. אלא שזפר [כך שמו] ראשה של גדר עכבן ושלח ר"ג והורידו מגדולתו ולמה לא פירש כן הר"ב ונ"ל דהתם שאני דמשנה עצמה מוכחת כך שכן דייקינן התם בגמ' מדקתני פרתו וכי פרה אחת היתה לו כו' כמ"ש שם בס"ד. אבל הכא שאין שום משמעות במשנה המוכיח על שלא [*ר"ע] עכבן לא פירש כן שהרי אפשר דתנא דמתניתין אה"נ דפליג על רבי יהודא[3]. וכיוצא בזה נמצא פלוגתא עם רבי יודא דת"ק אמר עקביא נתנדה. וא"ר יודא ח"ו שעקביא נתנדה וכו' במשנה ו' פ"ה דעדיות. וכן מוכח בירושלמי דאמר אמתניתין מפני שהן ארבעים זוג. אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו. ומייתי נמי להא דר"י ח"ו כו'. משמע ודאי מדיהיב טעמא למתניתין דס"ל דמתני' כמו שהיא שנויה כך ס"ל לתנא דמתני']:
נמצאת מכשילן לע"ל. ושמא יהיה אצל אחד מהם בזמן העתיד עדות מועיל בירח א' וימנע כו'. רמב"ם:
ז[עריכה]
שאם יפסל אחד מהן. פירש"י יכשל בפיו כשיבדקוהו כדלקמן והרמב"ם כתב בפ"ב מהל' ק"ה שאם ימצא אחד מהן פסול מפני שהוא גזלן וכיוצא בו משאר הפסלונות:
כשרים לעדות החדש. כתב הר"ב ורבנן כו' מסורה לכם כו'. כמותכם. מסיים רש"י שיקבלו העדות ויקדשו החדש:
ופסלו את עבדו. סברי לה כר"ש דמכשיר בקרוב ודרשו נמי כשרים ומיוחסים למעוטי גר וממזר כדדרשינן מאתך בדומין לך במשנה ב' פ"ד דסנהדרין. תוס':
ח[עריכה]
אלו הן הפסולין. פירוש מדרבנן דאי מדאורייתא כל העובר עבירה שיש בו מלקות וכו'. כדפסק הר"ב במשנה ג' פ"ג דסנהדרין. וא"כ לכ"ע גזלן ה"ל למתני דכתיב בהדיא (שמות כ"ג) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. והא קמ"ל דאע"ג שהן כשרים מן התורה פסולים לעדות החדש:
המשחק בקוביא. פירש הר"ב מטעם אסמכתא דלא קניא והרי הן גזלנים מדרבנן דמדאורייתא אינו קרוי גזלן אלא החוטף מיד איש כדכתיב (שמואל ב' כ"ג) ויגזול את החנית מיד המצרי. כ"כ רש"י. ולפסק הלכה שזכרתי דכל עובר עבירה כו' פסול י"ל כמ"ש התוס' דכיון דמדעתו נותן לא נחשב בעיניו כגזל. ע"כ. ובפ"ג דסנהדרין כתב הר"ב טעם אחר שכן שם בגמרא חולק רב ששת על זה הטעם דהכא וסובר דכל כה"ג לאו אסמכתא היא ואיכא בינייהו דגמר אומנות אחריתי. ושם פסק הר"ב כרב ששת:
ומלוי בריבית. כתב הר"ב דהא מנפשיה יהיב ליה. כ"כ רש"י וכלומר דלא משמע ליה לאיניש איסורא כשנותן לו מדעתו אא"כ ממשכנו על כרחו. תוס':
מפריחי יונים. עיין בפי' הר"ב בפ"ג דסנהדרין:
וסוחרי שביעית. כתב הר"ב ורחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה. ומשום דמיירי בשביעית בזמן הזה לא הוי פסולי דאורייתא א"נ דמיירי שממציאים מעות לעניים ואספי להו וכו' כדאיתא בפ"ג דסנהדרין דף כ"ו שאין זו סחורה גמורה דאזלי בשליחותייהו. כ"כ התוספת. והר"ן כתב דכיון דדינא דיאכל דמיהן בקדושת שביעית. כדתנן ריש פ"ז דשביעית הלכך לא משמע להו לאנשי דאיכא איסורא בסחורה כיון דהדרי אכלי לדמי בקדושת שביעית ע"כ. ומ"ש הר"ב ולפי שנחשדו כו' חשדום להיות מעידים שקר על שוחד. כ"כ רש"י. וה"נ איכא למיחש שיקבלו שוחד מהכותים כבר"פ דלקמן. וקשיא דהא אמרן דבכולהו לא משמע להו לאנשי דלהוי אסורא דאלת"ה אף מדאורייתא פסולים. ועוד דזה הכלל כו' אף הן אינם כשירים מוקמינן בפסולי דרבנן כמ"ש הר"ב ש"מ דבהו איירי מתניתין. ונראה לי דרש"י ס"ל דודאי ידעי דאיסורא איכא אלא דלא משמע להו שיש איסור בזה מן התורה. ולפיכך מן התורה אינם פסולים הואיל ולא מכווני לעבור על דברי תורה. ומדבריהם פסולים כיון דלעולם יודעים שיש איסור בדבר. ומיהו אין אדם נאמן על עצמו לומר שלא היה יודע בשום איסור. אלא אזלינן בתר רובא דעלמא דידעי ולשון הר"ן ולא פסלינן להו שיעידו או שידונו שקר. אלא מדרבנן בלחוד הוא דפסלי ע"כ. נראה שנשמר מזה שהקשתי על רש"י ז"ל:
והעבדים. כתב הר"ב פסולי דאורייתא ואיצטריך למתני דלא תימא כיון דלא מחמת עבירה מפסלי מכשרי לעדות. החדש מידי דהוה אקרובים לר"ש. תוספות. ומ"ש הר"ב ק"ו מאשה דמג"ש דלה לה שכתבתי בפ"ג דברכות ליכא למילף. דלא ילפינן אלא להחמיר עליו לחייבו במצות כאשה אבל לעדות ועמדו שני האנשים כתיב (דברים י"ט) והאי איש הוא. כ"כ התוס' בפרק החובל דף פ"ח. [*ובפרק י"ב דזבחים דף כ"ג [צ"ל ק"ג] כתבו וז"ל. אבל גבי עדות לא שייך למילף דאין תלוי בנאמנות. [שהרי] משה ואהרן לא מעידין לא משום דלא מהימני הלכך היכי דגלי גלי]. ושם בגמרא דהחובל מפרש הק"ו ומה אשה שראויה לבא בקהל פסולה להעיד דכתיב האנשים. עבד שאינו ראוי לבא בקהל אינו דין שפסול לעדות. מה לאשה שכן אינה איש [ולא קרינן בה אנשים] וכו' גזלן יוכיח. מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו תאמר בעבד שאין מעשיו גרמו לו אשה תוכיח. מה להצד כו' שאינם נזהרים בכל המצות. זה מפני רשעו וזו מפני שלא נצטווה. אף אני אביא העבד שאינו בכל המצות ופסול להעיד:
עדות שאין האשה כשרה לה וכו'. כתב הר"ב אבל פסולים בעבירה מן התורה לא הכשירו חכמים בעדות אשה. ואם מסיחים לפי תומן לא גריעי מנכרי מסיח לפי תומו דכשר. כדתנן במשנה ה' פרק בתרא דיבמות. רי"ף ורא"ש שם:
ט[עריכה]
מוליכין אותו על החמור. אף בשבת. רש"י. וכתב רמ"י ז"ל בפירושו להלכות קידוש החדש פרק ג' דידוע הוא שאין איסור שביתת הבהמה חמור כאיסור שביתת האדם אלא כדי להקל באיסור אמרו כן ע"כ. [*ולחלוק על המפרש דהתם כתב כן שהמפרש פי' שאע"פ שהמוציא אדם חי שאינו כפות במטה פטור לפי שהמטה טפילה לו ה"מ כשנשא אדם. אבל לענין משא בהמה הרי האדם החולה והמטה משוי הם ואסור להוציאם על הבהמה בשבת. ואני בחיבור פרשת החדש שחברתי בס"ד על ה' קידוש החדש כתבתי שאני אומר דלא כדברי זה ולא כדברי זה שודאי שמה שמרכיבין על החמור הוא להקל באיסור. אבל שנושאין אותו במטה אינו להקל האיסור דחולה ככפות דמי כמ"ש הרמב"ם פי"ח מהלכות שבת וכ"כ התוס' בר"פ י"ט דשבת ולפיכך חייב על המטה וקמ"ל דלעדות החדש שרי והרי דלא כהמפרש דמחלק בין שביתת אדם לשביתת בהמה וקמ"ל אפי' איסור חמור שרי הכא ולא כרמ"י [שכתב] דלהקל האיסור אמרו ומשמע דר"ל דהכל להקל. ועיין לקמן בד"ה אפילו במטה כו']:
אותו. דאע"ג דיחיד הוא מחלל השבת שמא יצטרף עם אחר כדתנן במשנה ו' לענין אב ובנו. ועיין רפ"ב. ומה שהקשה המפרש להלכות ק"ה דהאיך מחללין על הספק. והא תנן נולד בין השמשות נמול לתשעה [בפי"ט ממסכת שבת משנה ה'] תירץ רמ"י ז"ל דתקון מועדות שאני תדע שהרי מכשירי מילה אין דוחין [כדתנן שם ר"פ] והכא אפי' מכשירין דוחין כגון להרכיב החולה כו' וליקח מזונות וכלי זיין והכל משום תקנת המועדות ע"כ. וה"ה בכל ר"ח מפני הקרבן בזמן שבה"מ קיים. וטעמא רבה איכא לחלק דזוהי מצוה על כל ישראל בכללן כאחת. והמילה עכשיו בשעת הדחייה אינה אלא מפני יחיד הנימול. ועוד שהיא תוכל להתקיים למחרתו:
אפילו במטה. דאע"ג דתנן בפ"י דמסכת שבת משנה ה' דהנושא את החי כו' פטור אף על המטה. ה"מ חי דאינו כפות כמ"ש הר"ב שם. אבל חולה ככפות דמי וחייב. כמ"ש הרמב"ם בפרק י"ח מה"ש וכבר כתבתי כן בשם התוס' רפי"ט דשבת והלכך מטה נמי משוי היא על הבהמה וקמ"ל דאפ"ה מחללין:
ואם צודה כו'. פירש הר"ב אורב כו' ומסיים רש"י והבייתוסים והכותים הם היו אורבים להם לעכבם כדי להטעות את חכמים ע"כ. ועיין משנה ב' פ"ב:
שעל מהלך לילה ויום וכו'. ואם היה ביניהן יתר על כן לא ילכו שאין עדותן אחר יום שלשים מועלת שכבר נתעבר החדש. רמב"ם רפ"ג מהק"ה ועיין שם בדברי המפרש:
[*מחללין את השבת. עיין בר"פ דלקמן]:
שנאמר אלה מועדי ה'. וראש חודש נמי אקרי מועד [כמ"ש בס"ד במשנה ד' פ"ק דשבועות] והיינו דתנן לעיל במשנה ד' דעל כולן מחללין כו'. תוספת דלעיל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |