תוספות יום טוב/עירובין/ו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוספות יום טובTriangleArrow-Left.png עירובין TriangleArrow-Left.png ו

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תוספות רבי עקיבא איגר
תפארת ישראל - יכין


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
מלאכת שלמה
הון עשיר
יש סדר למשנה
רש"ש


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

שאינו מודה בערוב. דדבר תורה מותר לטלטל בלא ערוב ושלמה ובית דינו תקנו דבר זה כדי שלא יטעו העם ויאמרו כשם שמותר להוציא מן החצירות לרחוב המדינה ושוקיה ולהכניס מהם לחצירות כך מותר להוציא מן המדינה לשדה ולהכניס כו' ויחשב שהשוקים והרחובות הואיל והן רשות לכל הרי הן כשדות ויאמרו שחצרות בלבד הן רשות היחיד וידמו שאין הוצאה מלאכה ושמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים לפיכך תיקן שכל רשות היחיד שתחלק בדיורין ויאחז כל אחד ואחד בה רשות לעצמו וישאר ממנו מקום ברשות כולן ויד כולן שוה בו כגון חצר לבתים שנחשוב אותו המקום כאילו הוא רשות לרבים ונחשוב כל מקום ומקום שאחז כל אחד מן השכנים וחלקו לעצמו שהוא בלבד רשות היחיד ויהיה אסור להוציא מרשות שחלק לעצמו לרשות שיד כולם שוה בו וכו' עד שיערבו מע"ש כלומר שכלנו מעורבים ואוכל אחד לכולנו וכמו שאנו שווים במקום זה שנשאר לכולנו כך כולנו שוים בכל מקום שאחז כל אחד לעצמו והרי כולנו רשות אחד ובמעשה זה לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא מרשות היחיד לרה"ר עכ"ד הרמב"ם פ"א מה"ע. ועיין מ"ש ר"פ דלקמן:

הרי זה אוסר. כתב הר"ב דאין ערוב ולא ביטול רשות מועיל כו' עד שישכיר והעכו"ם לא ישכיר דחייש לכשפים. בגמרא. ופירש הרב רבינו יונתן שיאמר בלבו אני רוצה לתת לו חלקי שבחצר מתנה ועם כל זה אינו רוצה לטלטל בו עד שאשכיר לו בפחות מש"פ בודאי לכשפים הוא מתכוין עכ"ל. ומ"ש הר"ב ושוכרה מן העובד כוכבים אפילו בפחות מש"פ. בגמ'. וטעמא לפי שפחות מש"פ חשוב להם מחמת קמצנותם כדאמרי' דבן נח נהרג על פחות מש"פ משום דלא מחיל אפי' אפחות מש"פ והוי גזל לדידהו. וגזל מז' מצות בני נח ונהרגין עליהם וכן כתב הר"ר יונתן. והרמב"ם נתן טעם אחר כבסמוך. ומה שכתב הר"ב ואפי' בשבת שהשכירות כבטול רשות היא שאינה שכירות ודאית אלא היכר בלבד ולפיכך שוכרים ממנו אפי' בפחות מש"פ כן כתב הרמב"ם בפ"ב מה"ע. ומ"ש בדין ישראל שיכול לבטל וכו' עיין במשנה ד':

ב[עריכה]

שהיה דר עמנו במבוי. וביטל לנו רשותו. רש"י ורמב"ם:

והוציאו את הכלים. והחזיקו בו ושוב אע"פ שיוציא הוא לא יוכל לחזור מבטולו כיון שכבר החזקתם בו. והכי איתא בהדיא בגמ'. ואע"פ שאין זו החזקה כשאר חזקות שקרקע נקנה בה (כדתנן ומפורש במשנה ה' פ"ק דקדושין) אפילו הכי הקילו חכמים בה ותקנו כשאר חזקות כ"כ הר"ר יונתן. ולהכי אתי שפיר דבדברי ת"ק נקט והוציאו הכלים משום דלא בעינן אלא חזקה בעלמא משא"כ בדברי ר"י דגרס ועשו צרכיכם. דלדידיה כל צרכיהם הצריכו לעשות. והר"ב שכתב בדברי ת"ק ועשו צרכיכם שיטפא דלישנא נקטיה ולא דק. ובעצמו כתב בדברי ר"י שאמר לת"ק ולא עד שיוציא כליו כדקאמרת ש"מ דה"ג נמי בדברי ת"ק. ומ"ש הר"ב וחזר והוציא בין בשוגג וכו' רישא נקט וכמ"ש בס"ד לעיל ספ"ב:

רבי יהודה אומר כו' עד שלא יוציא. פי' הר"ב עד שלא יצא היום°. בגמ' בברייתא עד שלא תחשך ופרכינן והא עד שלא יוציא תנן כלומר ופליג לומר דחזקה לא מהני ויוכל לבטל בטולו הראשון כשיוציא. ומשני אימא עד שלא יצא היום:

ג[עריכה]

ביתו אסור כו'. כתב הר"ב דסבר האי תנא כו' כלומר לאפוקי מדר' אילעי שאמר שמעתי מר"א דספ"ב. ופסק [*הר"ב וכן] הרמב"ם כהאי תנא דהכא:

שאחד נותן כו'. גמרא הא תו למה לי ומשני משום שנים נותנים רשות דאיצטריך לאשמעי' דלא גזרינן דלמא יטלו נמי. ואין נוטלין רשות דמשנה יתירה היא שמעינן מינה דאע"ג דא"ל קני על מנת להקנות לשני דמהו דתימא שליח שוייה קמ"ל כיון דלא קנה איהו לאשתרויי לא מצי לאקנויי:

ד[עריכה]

ר"י אומר במזיד אוסר. היינו בדלא החזיקו בו כבר שאם החזיקו והוציאו מבתיהם לחצר שוב אינו יכול לאסור כדפירש הר"ב במשנה ב' ואפילו לר"י [*דהתם]:

ה[עריכה]

אין צריכין לערב. כתב הר"ב ודוקא שתופי מבואות כו'. ופי' לערב לשתף. המגיד רפ"ה מה"ע וכיוצא בזה ספ"ט. ועיין מ"ש בס"ד פ"ז מ"י. ומ"ש הר"ב דערוב משום דירה הוא בפ"ה בגמ' דמ"ט וכלומ' לערב דירתן לעשותן אחת אבל שתופי מבואות אינו אלא לשתף רשות החצרות שבמבוי ולא רשות הבתים וחצר לאו בת דירה היא. רש"י. ומ"ש הר"ב אבל אם נשתתפו ביין כו' ואין סומכין על השתוף כדי שלא תשתכח תורת ערוב כו'. ז"ל הרמב"ם בחבורו שהרי אין התינוקות מכירין מה נעשה במבוי לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו ואין צריך לערב בחצירות שהרי התינוקות מכירין בפת עכ"ל כלומר ויודעים שמשום השתוף של פת מטלטלין בחצרות ולא יבואו לטלטל בחצרות בלא שתוף הפת אבל ליין ושאר דברים אין לתינוקות הכירא כי אין משגיחין בדברים שנעשה בהם דבר מה כי אם אל הפת עיניהם תלויות ומשגיחין לדעת מה יעשה בו. וא"ת ותיפוק לי' בלא תשתכח כו' היאך נסמוך על שתוף מבואות שלא בפת במקום עירובי חצירות שאינו אלא בפת. הא מלתא ל"ק דהא איכא דס"ל בגמ' דאה"נ דסומכין על שתוף שלא בפת כו'. וכתב רש"י ואע"ג דיין בחצר לא חזי מגו דחזי למלתיה בשתוף סמכינן עליה בחצר ע"כ. ומ"ש הר"ב והוא שיהיו כולן שותפים בכלי אחד. גמ' ודתני סיפא לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב ה"ה יין ויין בשני כלים אלא אורחא דמלתא נקט. ועוד דלא הוצרך התנא לפרש דסתם יין ושמן בשני כלים. תוספות:

ו[עריכה]

חמש חבורות ששבתו בטרקלין. [*כתב הר"ב] וכולן יש להם פתח פתוח לחצר וכ"כ רש"י ובתוס' כתבו הטעם דאל"כ לא היו צריכין לתת ערוב אלא ב' הפנימים משום דאינך כולהו החיצונים הוו כבית שער שלהם ותנן במשנה ד' פ"ח דבית שער אינו אוסר. ומיהו אותו שלפני הפנימי לא מקרי בית שער כר"י דס"פ בגמ'. ומ"ש עוד הר"ב וצריכין לערב עם שאר בני החצר משום דאל"ה שאין כאן עוד דיורין בחצר אינן צריכין ערוב כלל דע"כ לא אמרינן שהן חלוקין לב"ש כדאית ליה ולב"ה כדאית ליה אלא כשיש דיורין אחרים בחצר. וכן מסיק בטור סי' ש"ע. ועי' במשנה דלקמן דבעינן נמי שאין נותנין הערוב בטרקלין זה והכי תניא אמתני' דהכא:

ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים או בעליות. בגמ' מאי חדרים ומאי עליות אילימא חדרים ממש ועליות ממש. פירש"י שלא היו מחוברים מעולם. פשיטא. אלא לאו כעין חדרים כעין עליות ומאי ניהו מחיצות המגיעות לתקרה ש"מ דבמחיצות כאלו לא פליגי וכדכתב הר"ב:

ז[עריכה]

וישנים בבתיהם. כתב הר"ב הואיל וחלוקים דיוריהן בלינה וגם אין אוכלין כו'. משמע דתרתי בעינן שיהיו חלוקים בלינה ושלא יאכלו כו' ממש אבל אם חסר אחת משתיהן או שאוכלין משולחן אחד ממש אע"פ שחלוקים בלינה או שאין חלוקים בלינה אע"פ שאין אוכלין משלחן אחד ממש לעולם א"צ לערב הואיל ובדבר אחד אינן חלוקים או בלינה או בפת. ומשמע מיהת דכשאין חלוקים בלינה דבעי קבלת פרס וצריך טעם לחלק בין פת ללינה. ובגמ' פליגי אי מקום פיתא גורם אי מקום לינה גורם. ומשמע דלמ"ד דלינה גורם אין צריך כלל לקבלת פרס כמו שאין צריך שום שתוף בלינה למ"ד מקום פיתא גורם. ועוד כל הפוסקים פסקו דמקום פיתא גורם. ולהר"ב משמע דמקום לינה וקבלת פרס סגי. ובטור סימן ש"ע בתר דפסק כמ"ד מקום פיתא גרים ולא אזלינן כלל בתר מקום לינה כתב הלכך האחין שאוכלין בבית אביהם וישנים בבתיהם אינן אוסרין ואם נותן להם פרס ואוכלין בבתיהם אוסרין וכו' ע"כ. והוא משנתינו זאת ולמדנו מדבריו דהא דתנן וישנים בבתיהם לאו למימרא דמקום לינה מעכב אלא משום דמסתמא בבית שישנים שם הם אוכלין הלכך תני וישנים בבתיהם לגלויי ולפרושי דהא דתני שהיו אוכלין על שלחן אביהם דלאו משולחן ממש הוא שהרי ישנים בבתיהם ומסתמא שם אוכלין אלא דמקבלין פרס הן. והשתא עיקרא דמלתא הואיל ואינם אוכלין על שלחן אביהם ממש אלא אוכלין בבתיהם הלכך צריכין ערוב וקבלת פרס זה מהני להו בסיפא דמתניתין דאבל אם היה ערוב כו' וכך הוי ליה להר"ב לכתוב הואיל והן חלוקים דיוריהן בלינה והלכך אין אוכלין כו':

ח[עריכה]

מותרין כאן וכאן. כתב הר"ב דטעמא מאי אין סומכין כו' ומיירי בנשתתפו ביין דאילו בפת סומכין לעולם כדפי' הר"ב לעיל במשנה ה':

מבני מבוי ולא נשתתף כו'. ואסורין במבוי ואין אומרים שיועיל הערוב במקום שתוף כיון שהרוב נשתתפו. דהכא טעמא אחרינא° איכא מה שאין סומכין על ערוב במקום שתוף ולא משום שלא תשתכח כו' אלא כדכתב ב"י סי' שפ"ז דלא שייך למימר שנסמוך על הערוב במקום שתוף דערוב שעירב כל חצר לעצמו (דבהכי איירינן הכא במתני' דהא לא תנן פתוחות זו לזו)היאך יתיר לטלטל במבוי והרי אפי' מחצר לחצר שלא דרך מבוי אסור לטלטל עכ"ל. ובתוס' דף ע"א נדחקו מאד בזה עיין שם. והר"ר יונתן פי' אחד מבני מבוי כו'. כלומר ששכחו כל בני חצר אחת ולא נתנו חלק ביין השתוף אבל בערוב הפת נתנו חלקן אסורים במבוי דאין סומכין כו'. אבל אם לא שכחו כל בני החצר להשתתף אלא אחד לבדו היה מותר גם השוכח במבוי כדאמרינן בערוב דתו לא אתי לאשתכוחי שתוף כיון דרובא שתפו ע"כ. ועיין מזה בפרק ז' משנה ט' מ"ש שם בס"ד:

שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. פירש הר"ב כשם כו' ולא תימא לא דמי כו' וכ"כ רש"י ונטר לה עד הכא אע"ג דכולה מתניתין ה' דלעיל מתנייה לענין שתוף מבואות ותנן נמי רפ"ג בכל מערבין ומשתתפין. מכל מקום מבואות בהדיא לא תנן עד הכא:

י[עריכה]

שכח אחד מן החיצונה כו'. משנה שאינה צריכה היא דהא תנא ליה רישא פנימית ולא חיצונה פנימית מותרת. וכן שכח אחד מן הפנימית כו' נמי משנה שאינה צריכה היא. וי"ל דפסק הלכתא כדברי האומר דרגל האסורה אוסרת ושאינה אסורה אינה אוסרת הר"ר יונתן:

נתנו ערובן במקום אחד. פי' הר"ב בחיצונה כו' אבל בפנימית כו' דהא אחדא לדשא ומשתמשא ואין לעכב בידה מחמת שנשתתפה עם בני החיצונה דיכולה לומר להן לתקוני שתפותיך ולא לעוותי גמ':

ואם היו של יחידים. ל' הר"ב שאין בפנימית אלא אחד ובחיצונה אחד וכ"כ רש"י ומסיים ואם היו שנים אפילו בחיצונה גזרינן דלמא אתי למשרי שנים בפנימית ואחד בחיצונה ע"כ. ובפי' אחד כ' הרמב"ם בפי' ר"ל הוא וכל אנשי ביתו שהם כמו אדם אחד כמו שבארנו ע"כ:


מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון