תוספות הרא"ש/קידושין/נו/ב

תוספות הרא"ש קידושין נו ב

הא לא ברח קנסי' ליה למוכר אברייתא דלעיל דקתני בהדיא יחזרו דמים למקומן הוה מצי לאקשויי נקנסיה ללוקח אלא אגב דמפ' שמואל הכא בשברח מקשה ליה אדיוקא דיליה הא לא ברה וא"ת טיבותא היא לגבי המוכר שלא יהא זקוק לעלות ולאכול הדמים בירושלם. וי"ל דקנסא הוא לגבי המוכר לפי שאם היה הלוקח זקוק לאכול כנגדן בירו' היינו מחייבין אותו לחלל עליהן מעות שביד המוכר מאחר שהמוכר בפנינו והיינו דפרי' לקנסיה ללוקח לעשות בענין זה וא"ת מאי פרי' לקנסיה ללוקח וכי אין טוב שנקנוס שניהם בחזרת המקח כיון דשניהם פשעו ממה שנקנוס הא' לבדו וי"ל דחזרת המקח סתם לא חשבינן ליה לגבי לוקח קנס אבל סתם מוכר הוא תגר וכשאינו מוכר הוא מפסיד וא"ת מה קנס הוא זה ללוקח כשיאכל כנגדם טפי מחזרת דמים למקומם בין כך ובין כך צריך הוא להעלותן וי"ל משום מקח זה לא עשה אלא משום מעות מעשר שני שהיו בידו ועתה שהוציא אלו המעות וצריך להעלות אחרים כנגדם זהו קנס:

במשנה המקדש בערלה וכו'. וא"ת והא שרי לאתהנויי בה שלא כדרך הנאתו כדאי' בפ' כל שעה דהוה שייף לבריה בגוהרקי דערלה ועוד דערלה וכלאי הכרם בשריפה ותנן בשילהי תמורה כל הנשרפין אפרן מותר וי"ל דמיירי בדליכא אלא שו"פ בצמצום ונהנה כדרך הנאתו ולפי מאי דפ"ל שאין אשה מתקדשת אלא בדבר שהמכר חל ניחא:

בצפורי מצורע מדנקט צפורי מצורע משמע שניהם השחוטה והמשולחת דאין לומר ציפרי דעלמא דא"כ ליתני שוורים הנסקלים והא דקאמר בגמ' וזה אשר תאכלו לרבות המשולחת היינו לאחר שילוח כדקאמר רבא לא אמר שלח לתקלה אבל קודם שילוח אסורה ואע"ג דלאחר שילוח תהא מותרת השתא מיהא לא שויא מידי:

אינה מקודשת הא דלא חשיב ע"ז משום דבעי למיתני סיפא אם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וע"ז תוספת דמיה ופיגול ונותר וטמא הם בכלל קדשים דלעיל וחטאו' המיתות וקדשים שהפילו דתנן בסוף תמורה לא חש לשנות דבקדשים לא קא מיירי ועי"ל תנא ושייר ולהכי לא תנן חמץ בפסח דתנן בסוף תמורה ועוד דילמא ר' יוסי הגלילי היא דאמר חמץ בפסח שרי בהנאה אבל אין לומר דלא תני ליה משום דבפלגותא לא קא איירי דהא תני בשר בחלב אע"ג דהוי פלוגתא:

מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וא"ת והא הני דמים לאו דידיה נינהו כי צריך להחזירם כיון שמכר לו בהם איסורי הנאה וי"ל כגון שמכרן לגוי או לישראל והכיר בהם דהוי מעות מתנה:

מכרן וקדש בדמיהן מקודשת במסכת ע"ז פ' רבי ישמעאל פירש"י דהוא אסור להתהנויי מהנך דמים לפי שהם דמי ערלה בידו אבל לאשה שרי לאיתהנויי שאינן דמי ערלה גבי דידה ואע"פ דנהנה במה שמתקדשת בו גבי קידושי אשה לא החמירו כ"כ ולא אסרו ליקח מהנך דמים אלא כגון פירות וכלים שהוא דבר הניכר ונראה א"ג גבי קידושי אשה התירו משום ביטול פריה ורביה ומודה רש"י לדידה נמי שרו מדאורייתא כיון דלא תפסי דמייהו וכן משמע בפ"ק דחולין גבי חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחלפים ומסיק משום דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ואם היו המחליפים אסורים מן התורה מה היו מרויחים בחילוף וכן פרש"י התם דאע"ג דבחמץ של גוי הנחלף בשלהם נמי איכא איסורא שהוא משתכר באיסורי הנאה מ"מ כל מה דמשכחי התירא טפי שקלי. ונראה שמדקדק רש"י לאסור מדרבנן מהא דאמרי' בנדרים פ' השותפים ב רמי בר חמא קונם פירות אלו על פלוני מהו בחלופיהן וכו' ת"ש המקדש בערלה וכלאי הכרם ודייק מדקתני סיפא מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלמא חליפי איסורי הנאה מותרים ידחי דילמא לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד וא"ת א"כ מאי פריך בריש פ' בתרא דע"ז גבי השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור מ"ט אלימא משום דאסור בהנאה שכרו אסור הרי ערלה וכלאי הכרם דאסירי בהנאה ותנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת האי מאי קשיא ליה הא אמרי' לכתחלה אסור ליהנות וי"ל דמשמע ליה דאסור בין לדידיה בין לאחריני כמו יין נסך הלכך פריך לאחריני אסור מ"ש מחליפי ערלה דשרי לאחריני כדאשכחן בהדיא גבי חמצן של עוברי עבירה שמותר לאחר הפסח מיד מפני שהן מחליפי':

מנין שלא יהנה ממנו בפ' כל שעה מפ' אמאי לא נפקא לן הנאה מלא יאכל ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר אע"ג דאתרבי שאר הנאות איצטריך לרבויי הני משום דצביעא חזותא בעלמא הוא כדאמרי' בהגוזל קמא והדלקה משום שכלה האיסור בהדלקה וא"ת והא בפסחים פ' כל שעה שריפה עצים דאיסורא להדלקה למ"ד אין שבח עצים בפת ולא משבח עצים אלא בשרשיפא וי"ל דלא דמי דשמן הוי בעין כשהוא דולק אבל עצים משום גחלת והשלהבת אינה באה אלא מן הגחלת וא"ת מאי שנא הכא דמצריכי קרא לאיסור הדלקה וגבי תרומה מצריכי קרא להיתר הדלקה דאמרי' שלך תהא להסקה תחת תבשילך וי"ל משום דסד"א ניליף ממעשר הקל דאמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא כדאיתא בפ' במה מדליקין:

ולא יצבע בו. תימא דתנן בפ' י"א ממסכת תרומה אין סופגי' את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזתים ומן הענבים ומפרש רבי יהושע טעמא בפ' העור והרוטב משום דגמר ערלה פרי פרי מבכורים אבל היוצא משאר פירות מותרים מן התורה והאיך יאסר לצבוע במשקיהן מן התורה וכ"ש במים ששורים בהם את הקלפים וי"ל דלא איצטריך קרא אלא למעוטי שלא יצבע במי זתים וענבים אי בממשות של עפרורית הקלפים הנטחנים ומיהו לא יצבע דקתני בברייתא מיירי שפיר בכל ענייני צביעה דערלה ומדרבנן ומיהו ערלה לא איצטריך אלא לכדפירישית. א"נ י"ל דפרי גמר ערלה מבכורים ולהכי קא ממעט משקה דיליה אבל שומר לפרי דאיתרבי מאת פריו את הטפל לפריו לא אימעט משקה דילי' דליכא למעוטי פרי מפרי מבכורים דבכורים ליתנהו בשומר לפרי ואין לתמוה דהיאך יהא טפל חסור מן העיקר דטעם איכא למילתא כדפרישית:

אינו יודע שנבלה היא וכו'. וא"ת דילמא לבן פקועה איצטריך קרא דאינו טעון שחיטה וכי תימא דלא מיקרי שור הא לענין פטר חמור מיקרי שה כדאמרי' פ"ק דבכורות ואפילו פר שחוט מיקרי פר וכ"ש בן פקועה וי"ל דלר"מ דאמר בן פקועה טעון שחיטה ניחא ואפי' לרבנן סמיך אהא דדרשי' במסקנא ואע"ג דעבדיה כעין בשר מאת בשרו וכ"ת כל זמן דלא מסיק אדעתיה מהאי דרשא הוה ליה למיפרך מבן פקועה וי"ל דבלא"ה פריך שפיר. ועי"ל כיון דפקועה הוי כשחוט קודם שנגמר דינו וסקילתו זו היא שחיטתו אפ"ה אסור א"כ כ"ש שחטו לאחר שנגמר דינו דאסור בהנאה:

וכדר' אבוה לרווחא דמילתא נקטיה דבלאו ר' אבהו לא איפשר לאוקמה אלא להנאה דלאכילה לא איצטריך. תי' מאי קאמר וכדר' אבהו הא אפי' לחזקיה נמי לא יאכל לאיסור הנאה משמע י"ל דלחזקיה ניחא דמדכתב רחמנא לא יאכל דמשמע איסור הנאה ולא כתב לא תאכל לא תאכלו דמשמע איסור אכילה והא אם אינו ענין לאיסור אכילה דמסקול יסקל נפקא תנהו ענין לאיסור הנאה אלמא לא אתי קרא להיכא דסקליה מיסקל א"ג לר' אבוה לא מצי למיכתב איסור אכילה דלא משמע נמי איסור הנאה:

אימא היכא דבדק צור. יודע היה מר זוטרא דשחיטת צור כשירה אלא דס"ל כיון דהך שחיטה סקילה אסרה תורה, ומשני אטו סכין כתיבא בהדיא ולא אתי צור אלא מריבויא כך היא עיקר שחיטה בצור אפי' לשחוט לכתחלה כמו בסכין לפי' אין לחלק כלל בין צור לסכין:

האי בעל השור נקי למאי אתא להנאת עור ואע"ג דברייתא דלעיל מוקמי' לה להנאת בשר אם לא נאמר קאמר אי לאו דילפי' הנאת בשר מלא יאכל הוה ילפי' ליה מבעל השור נקי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף