תוספות/יומא/יט/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד כו'. תימה דבפרק אין בין המודר (נדרים דף לה:) מיבעיא לן הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן נינהו וקאמר ת"ש ת"ש טובא התם ולבסוף לא איפשיטא ואמאי לא פשיט לה מדרב הונא בריה דרב יהושע דהכא י"ל דלא בעי למיפשט מדברי אמוראים אלא ממתני' וברייתא[1] וכי האי גוונא צ"ל אהא דמיבעיא לן בפ"ק דב"מ (יז: ושם) ובפ' הכותב (כתובות פט:) אי אלמנה מן האירוסין אית לה כתובה ולא איפשיטא אע"ג דבכמה דוכתי בש"ס משמע בפרק נערה (שם מד. ושם) ובפרק האומר (קדושין דף סה. ושם) דאית לה כתובה כמו שהוכיח שם ר"י אלא לא בעי למיפשט אלא ממתני' וברייתא. ולי נראה דלעולם פשיטא ליה מדרב הונא בריה דרב יהושע דשלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן דווקא נינהו ולא שלוחי דרחמנא כלל מי איכא מידי כו' והתם מיבעיא ליה אי שלוחי דידן קצת דהוו להו שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן או שלוחי דרחמנא דווקא והא לא מצי למיפשט מדרב הונא דאפילו אי שלוחי דידן נמי הוו מקרבי אע"ג דאנן לא מצינן למיעבד כיון דאף שלוחי דרחמנא נינהו ומילתא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר [לאו] שלוחי דידן נינהו לא נפקא מיניה מידי לענין מודר הנאה דבין אי שלוחי דידן דווקא נינהו בין אי שלוחי דרחמנא נמי נינהו אסור במודר הנאה דקא מהני ליה אלא נראה דנפקא מינה אי אמר בעל הקרבן לא בעינא דלקרביה [כהן] שבאותו משמר אלא כהן אחר אי אמרינן שלוחי דידן דווקא הא אמר לא בעינא ולא נקריב ליה כהן שבאותו משמר בעל כרחו ואי אמרינן שלוחי דרחמנא נינהו נהי נמי דמפרשינן אף שלוחי דרחמנא נינהו עיקרם שלוחי דרחמנא נינהו ולאו כל כמיניה לעכב על ידם שלא יקריבוהו כהני משמר[2]:
בם ולא בתפלה. נראה לי בם שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ולא בתפלה דאמרינן (ברכות דף ל:) אפילו מלך שואל בשלומו לא ישיבנו אפי' נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ וכ"כ התוספות בקידושין (כג: ד"ה דאמר, בתירוצם הראשון): ויש לומר דאורחיה דגמרא הוא בכמה דוכתי דלא מיפשטא אלא ממשנה או מברייתא אע"ג דמצי למיפשט מדברי אמוראי. וכ"כ גם הר"ן בנדרים: אע"ג דבפרק קמא דקידושין אסיק רב הונא דשלוחי דרחמנא נינהו, דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו, מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו עבדי, אפילו הכי בעי הכא למיפשטא ממתניתין או מברייתא.
- ↑ וכ"כ התוספות בקידושין (כג: ד"ה דאמר, בתירוצם השני): דהתם [בנדרים] הכי קמיבעיא ליה הני כהני שלוחי דרחמנא דוקא נינהו ולא שלוחי דידן כלל או דילמא הוו נמי שלוחי דידן ונפקא מינה שאם היה כהן מקריב שלא לדעת הבעלים אי שלוחי דרחמנא [נמי] נינהו הוי קרבן כשר ואי הוו [דוקא] שלוחי דידן אינו כשר כיון שהקריב שלא מדעת הבעלים.
ובקובץ הערות (סימן עו אות יז) תמה על יישוב התוספות, הרי סוף סוף נמצא שספק הגמרא בנדרים הוא האם אפשר לומר שהכהנים הם גם שלוחי דידן, ולכאורה יכולה היתה הגמרא לפשוט ספק זה, כי 'מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו מצי עבדי', ומה אכפת לן אם השליחות היא רק שליחות בין הישראל לכהן, או שהיא גם שליחות דרחמנא, סוף סוף הרי האדם שולח את הכהן לעשות דבר שאין בכח עצמו לפעול. ועי' שם מה שכתב ליישב שבגמרא כאן ישנו צד שהכהנים אינם אלא שלוחי דידן, וצד זה סותר לסברת רב הונא, שהרי לצד זה כל הכשר הקרבן תלוי ועומד במה שהם שלוחי דידן - והכיצד יוכל הכהן השליח לפעול מכח הישראל המשלח, בשעה שלישראל אין כלל את הכח לעבוד את עבודת הקרבנות. שונה מכך סוגיית הגמרא בנדרים, שם נקטה הגמרא בפשיטות שכהנים הם שלוחי דרחמנא - וכחם להכשר הקרבן הוא מכח היותם שלוחי דרחמנא, וכל ספק הגמרא היה אם מלבד זאת הם גם שלוחי דידן - ואף לפי הצד שהם שלוחי דידן, אין הצורך בשליחות זו כדי שיהיה לכהן 'כח' לעבוד, אלא רק 'שליחות מעשה' - שעל ידי שהישראל שולח את הכהן להקריב את קרבנותיו, בזה נחשבת הקרבת הכהן כאילו היא הקרבת הבעלים, וב'שליחות מעשה' אין כלל את סברת רב הונא, כי באופן שהשליח יכול לעשות את המעשה בעצמו, וכל צורך השליחות הוא רק ל'שליחות מעשה', היינו לייחס את המעשה למשלח שיהא נחשב כאילו הוא עשאו, אם כן בזה מה אכפת לנו שאין למשלח את הכח, הלא אין השליח משתמש כלל ב'כחו' של המשלח בעשיית המעשה, ורק שאת 'מעשהו' שלו הוא מייחס למשלח - וכלפי שליחות זו לא שייך לדון 'מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדי ואינהו מצי עבדי'. ולכן לא פשטה הגמרא בנדרים את ספקה מכח סברא זו.