תולדות יוסף/שיר השירים/ב

תולדות יוסף ‏ שיר השירים ב

ב.

שמאלו תחת לראשי וכו', אחר שאמר שמחמת חטא העגל הפסידו ההשגה והדביקות בהקב"ה על אופן הנאות, וגם התעתדו לגלות ד' מלכיות לסבול יסורין קשים מהם באומרו: כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות וכנזכר, אמר עוד שאילו חכמו ישכילו שאעפ"כ יש חילוק גדול בין הענישו ית' לישראל ביסורין ובין הענישו לאומות, והוא כי רז"ל אמרו שלשה דברים שמאל דוחה וימין מקרבת, ושנים מהם הם אשה ותינוק. והנה ישראל נמשלו לאשה לעומת הקב"ה שהוא אצלם בערך בעל, וכן ברוב הפעמים מצינו שנמשלו שהקב"ה הוא אב להם והם נקראים בן יחידו אהובו נער ורך כתינוק, וכן באמת נוהג הקב"ה עם ישראל שאף שמייסר אותם שנראה כמדחם אינו מדחה אותם בשתי ידיו ח"ו אלא בידו אחת בלבד, ואף זו רק בשמאלית הוא זרוע עוזו של הדין שם אלהי', אבל בידו הימנית שהיא מדת החסד מקרב אותן והוא כאב המייסר בנו ונזהר בל יזיקנו בהכאתו באופן שבהכאה גופא ג"כ יש רחמים הרבה כי עיקר ההכאה אינה רק לשיהיה הבן חוזר לטוב, ולולא זאת היה ח"ו כלי' גמורה להם, וטעם הענין הוא כי אינם כהפקר ח"ו אשר בל ישיב להיות לו לעם ולדבוק אהבתו בנו, כי באמת ישראל מצד נשמותיהן הן חלק אלוה ממעל ולכן רק השמאל דוחה אבל הימין מקרבת, משא"כ האומות כשמייסרם הקב"ה אז אף ימינו שהיא רחמים ג"כ מייסרת אותם כמאמר הכתוב (ימינך הוי"ה תרעץ אויב), וכן הוא אומר (ה' איש מלחמה ה' שמו) שהכונה כמ"ש מוהר"ר משה אלשיך שהוי"ה שהוא שם הרחמים בעצם הוא הוא שנעשה ממש איש מלחמה ודין גמור לאומות, ולא בשעה אחרת אחר עשותו טובה לישראל מתהפך לאומות אח"ז לדין, אלא אף באותה רגע עצמה אשר הוי"ה שמו בעשותו טובה ורחמים לישראל באותו רגע עצמה אז הוא ה' איש מלחמה, הוי"ה הנזכר עצמו ומצד שגם ימין הוי"ה תרעץ אויב ע"כ בייסרם יהי' להם כליה גמורה. וטעם הענין הוא כי האומות אין להם אחיזה בקדושת הש"י שנאמר שראוי שיקרבם אלא הם כהפקר גמור למאכל לצביים ואיילים, וע"כ כאשר הם משניאים את הקב"ה עליהם אז אינם משניאים את מדת היראה לבד, [אלא אף ימינו] שהיא מדת החסד ימינו של הקב"ה יהיה שונאם ותחפץ בכליונם, וזש"ה הנה אף אשר אני כנסת ישראל התעתדתי לסבול יסורין של גלות המלכיות, דעו אתם האומות כולם כי רק (שמאלו תחת לראשי) כלומר רק זרוע שמאל"ו היא אשר מורידה תחתיו"ת לראש"י וקרני, אך (וימינו תחבקני) ומקרבת אותי כי איני כהפקר ח"ו, אבל אתם האומות (השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באיילות השדה) שתהיו הפקר למאכל לצביים ואיילים (כפירש"י) כי אתם בחינת הפקר גמור, וע"כ (אם תעירו ואם תעוררו) כלומר אם תשניאו ותעוררו עירעור דין קשה, לא תעירו ותעוררו מדת היראה לבד, אלא שתעוררו אף (את) מדת (האהבה) היא מדת החסד ימינו של הקב"ה (עד שתחפץ) גם היא בחפיצה רבה לרע[ו]ץ ולכלות אתכם.

קולי דודי הנה זה בא וכו', חזר לענין של יציאת מצרים וקבלת התורה, ומה שהריעו בעגל והתעתדו לגלות מלכיות, בספרו מן פסוק זה ואילך בענין רחב שמתחילה בפסוק לסוסתי וכו' נאוו לחייך בתורים וכו' קיצר בענינם, והענין כי הנה השירה ששררו ישראל בקול על הים להקב"ה ידוע ששרו על פי רוח הקודש שהיה נחה על כל איש ישראל, כי לא הגיד להם ולא סידר להם משה בתחילה השירה בגדי שישירו כולם בנוסח אחד מלה במלה, אלא מעצמם שרו ככל הנוסח הכתוב בתורה, ואיך אפשר ששישים ריבוא איש יכוונו כולם כאחד אל כל תיבות השירה ולא יתפרדו בנוסח תיבת אחת אפילו, ואין זה כי אם שהיתה ברוח הקודש שהיה נחה על כולן, ועל ידי רוה"ק שרו השירה. ואמנם מה שזכו ישראל למעלת השירה ארז"ל שהוא בזכות אברהם שנאמר בו והאמין בהוי"ה, ונאמר כאן ויאמינו בהוי"ה וסמיך ליה אז ישיר. אמנם עוד מעלה שניה זכו ישראל על הים שכל א' היה משיג גדולת הקב"ה ורואהו בלי שום עיכוב כותל ומחיצה בהשגת ראייתו, אלא כרואה דרך חלון שבכותל שמקום החלון הוא פתוח בלא שום מחיצה, שאף שאי אפשר לשום נברא להשיג כל כבודו של השי"ת ויתייחס העדר השגה בערך זה לבחינת כותל ומחיצה המפסקת, אך המקצת עכ"פ מכבודו שהשיגו השיגו על בוריו, והוא דוגמת חלון וחרך שבכותל, שעם היות כל השאר הוא מחיצת כותל, אך מקצתו הוא חלון פתוח, כן השגתן אף שלא השיגו הרבה מן רוממותו, אך המקצת שהשיגו היה פתוח על בוריו, וכל כך היה השגתן חזקה עד שכל א' מהם ייחסו להם רז"ל שהיו מראים באצבעם על הקב"ה ואומרים זה אלי מה שמלאכי השרת אין זוכים לזה כי הם שואלים איה מקום כבודו, וכל השגתן הוא רק ברצוא ושוב כענין והחיות רצוא ושוב, והוא למשל בזה לצבי ולעופר האיילים אשר קלים מאד במרוצתן שע"כ הצייד הרודף להשיגן אף שלמראית עין הוא קרוב להם בהשגתן וחושב המשיג שהוא סמוך להן ממש, אך באמת הוא רחוק מאד מהם כי לקלות מרוצתן כהרף עין יתרחקו ממנו הרחק רב, כן ההשגה בכבודו של הקב"ה אף שנראות מושגת, אך באמת רחוקה היא אף אל החיות של הכסא שהן רק בבחינת רצוא ושוב. אבל ישראל בהיותן על הים המעט שהשיגו השיגו השגה אמיתית על בוריו, ובמקום היות הקב"ה מאז נמשל להם לצבי ולעופר האיילים, וגם נמשל לעומד אחורי הכותל שהכותל מפסיק ההשגה אשר כותל ההפסקה זו מתייחסת לנו ישראל המשיגים, שמצד מיעוט ערכנו נעשה כותך והפסק ההשגה, הנה עכשיו נעשה חלון גמור בלי שום מסך מבדיל בבירור השגה, והיא מעלה גדולה מאד מאד. ואמנם למעלה הזו מה שהשיגו הוא מצד זכות עצמן דהיינו מצד קבלת התורה שהיו עתידין לקבל ולא מצד זכות אבות, (וכ"כ מוהר"ר משה אלשיך בשירת הים בפסוק זה אלי ואנוהו, שאומרם זה אלי היה בזכות התורה, וע"ש בפסוק אז ישיר במלות ויאמרו לאמר, שמצד שהיתה השירה ברוה"ק לא כתיב וישמעו לאמר אלא ויאמרו לאמר), והנה האבות נקראו הרים כידוע, אך בין ההרים גופא יש הר שהוא גבוה יותר משאר ההרים, ואותו הר יקרא גבעה בין ההרים שכמו שהמקום גבוה שבמישור יקרא גבעה נגד המישור כן ההר היותר גבוה יקרא גבעה לעומת שארי ההרים, והגבעה שלעומת שארי ההרים הוא אברהם כי הוא היה ראש להאבות, וזהו ענין הכתובים שאמר (קול דודי) ר"ל קול שירה של ישראל בים, אשר קו"ל זה נמשך להן מן דוד"י הוא הקב"ה שהופיע רוה"ק שלו עליהם שישירו בקול (הנה זה בא מדלג על ההרים) כלומר ז"ה הענין ב"א לישראל וזכו לזה מ"ן היות דיל"ג הקב"ה על זכות האבות שנקראו הרים, ומצא זכות אברהם שהוא הגבעה שבין ההרים שהאמי"ן בהוי"ה, וזהו (מקפץ על הגבעות) אך המעלה שני' הגדולה והוא מה אשר תמיד (דומה דודי לצבי או לעופר האיילים) בענין ההשגה, וכאלו כותל מפסיק בינו ובינינו אשר מצד מיעוט ערכינו מתייחס הכותל לנו (הנה זה) אשר התייחסותו בבחינת (עומד אחר כתלינו) נעשה על הים בבחינת התייחסות (משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים) שהשגנוה בבחינת חלון פתוח על מעלה זו הגדולה (ענה דודי ואמר לי קומי לך) ר"ל קימ"ת מעלה זו תתייחס ל"ך דהיינו בשביל זכות עצמך שהלא תיקרא (רעיתי יפתי) וע"כ (ולכי לך) כלומר ע"כ תתייחס הליכתך בהשגה זו לעצמך, ומפרש מהו הזכות אשר בעצמך ואמר (וקול התור נשמע בארצינו) התו"ר דייקא כלומר זכות קבלת התור"ה שיקבלו בהר סיני והוא הזכות שמצד עצמן וז"ש (כי הנה) יבא העת בזמן לא כביר דהיינו בעת מעמד הר סיני אשר ראוי יהיה להאמר עליך (הסתיו עבר) כלומר טורח ההשגה בעבודת השם שהוא טורח גדול כטורח הסתיו, זה עבר מצד אשר (הגשם) הוא גשמיות הגוף ועיכורו שהיה כמחיצה מפסקת ומצידו היה כל הטורח של ההשגה (חלף הלך לו) עיכור הגשם כי בהר סיני פסקה הזוהמא (הניצנים נראו בארץ) כלומר שנתגלו בעולם ונראה ניצני השגת הקדושה כי (עת הזמיר הגיע) כלומר שהגיע עת זמיר עריצים שכל הקליפות יזמרו ויוכרתו מחמת אשר (וקול התור נשמע בארצנו) הוא קבלת התור"ה שנשמע בארציות חומרי גופינו וזיככם וקול זה נשמע גם בעת היות ישראל על הים והתנוצץ וע"כ זכו למעלה גדולה של ההשגה הנז', ואעפ"י אשר בהיותם עדיין על הים אז היו נמשלין אל (התאנה) אשר (חנטה פגיה) ולא נתבשלה ונגמרה יפה בגידולה, וכן (והגפנים סמדר) שהוא העדר בישולן עדיין על צד היותר טוב מ"מ (נתנו ריח) כי הלא מחמת אשר (קומי לכי) ר"ל שתהיה לך קימה בקבלת י' הדיברות, וזהו לכי ביו"ד יתירה לרמז על י' הדברות (כפירש"י) ע"כ תיקרא (רעיתי יפתי) באופן אשר (ולכי לך) ר"ל שכל העילוי הזה שאתה משיג בבחינת חלון, יתייחס ל"ך זכות זה ולא לזכות אבות. ואם תאמר אחר שקבלת התורה מסוגלת להיות הסתיו עבר והגשם חלף והלך ועת הזמיר יגיע אם כן למה זה נתגלגל הענין אשר חזרה הזוהמא למקומה ונעשה טירחא גדולה להשגת עבודת השם והקליפות לא נזמרו אלא הם בתוקפן, לזה אמר יונתי בחגוי הסלע וכו'. והענין הוא ע"פ שארז"ל במדרש בפסוק ישקני שבשני דברות ראשונות ששמעו מפי הקב"ה עצמו נעקר היצה"ר לגמרי מן לבם של ישראל, ואחר שני דברות ראשונות שאמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה חזר יצה"ר למקומו, וכמו שביארנו מזה באורך בקהלת סימן ט' בפסוקי עיר קטנה ואנשים בה מעט וכו' טובה חכמה מגבורה וכו' וכל ההמשך שם. והנה כוחות היצה"ר מכונים לשועלים שהשועלים הן חריפין לרמאות (כנודע ממשלי השועלים) כן גונדא דיצה"ר חריפין לרמאות, ומתחילה מתראי' כקטנים בפני האדם ואח"כ מחבלים אותו כגדולים, וצדיקי ישראל מכונים בשם יונה, שכשם שיונה זו אינה מתדבקת אלא בבן זוגה כן צדיקי ישראל אינן מתדבקין אלא בקב"ה, וביותר יתייחס כינוי יונה למשה, כי מי גדול בדביקות להקב"ה ממנו, והוא הוא אשר הטמינו הקב"ה בחגוי הסלע שהוא נקרת הצור והסתירו שם בסתר המדרגה כמאמר הכתוב בפ' תשא (ושמתיך בנקרת הצור), וז"ש שאעפ"י שמהראוי היה שהגשם יחלוף לגמרי והסתיו יעבור ועת הזמיר יגיע, אך מצד כי (יונתי) אשר היתה (בחגוי הסלע בסתר המדרגה) הוא משה שאמרתי לו בעת קו"ל התו"ר (הראיני) אתה (את מראיך השמיעני) אתה (את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה) וקול הקב"ה ומראה אש הגדולה שלו אינו ערב לי כי יראתי פן אמות, הנה דיבורי זה גרם לי אשר (אחזו לנו שועלים שועלים קטנים) הוא היצה"ר עם גונדא דיליה שחזר למקומו, ואחזו אותנו ותחילה נתראו כקטנים ואח"כ נעשו (מחבלי) ממש של (כרמים), המה כרם בית ישראל, ועי"ז (וכרמינו) נשאר (סמדר) ר"ל בלי בישול ותיקון הנאות כי חזר הגש"ם לעכירותו והסתיו בא והקליפות נתתקפו שנעשו השועלים קטנים מחבלים כרמי ישראל כי אחזו בהם כל כך עד שהכשילום בחטא העגל שהוא ראש לכל החטאין, אבל אם כאשר הי' (דודי לי) בעצמו בדיבורו כן הייתי גם (ואני לו) אז שאל הייתי מבקש ממשה שיהי' אמצעי אז היה (הרועה בשושנים) ר"ל היה ענין המרעה בנחת וצדקות גדולה כי היו כולם צדיקים ע"י ביטול היצה"ר שהצדיקים נקראי' שושנים כידוע, אבל ע"י אומרי דבר אתה עמנו ונשמעה גרמתי אשר (עד שיפוח היום ונסו הצללים) זה יום הגלות ושליטת צל של השיעבוד מלכיות כל משך זמן זה, (סב דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים על הרי בתר), כלומר שנתרחק ממני בריצתו על הרים מופלגים ורחוקים, שע"י זה חזר יצה"ר למקומו והחטיא חטאים רבים שעל ידיהן הוגלו למלכיות:

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף