שרשי הים/מעשר/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ מעשר ג

יז

שורש דין אכילת פירות שבמוקצה

תאנים וענבי' שבמוקצה מותר לאכול מהן עראי במקומן אבל אם נטל מן המוקצה והוליך למקום אחר לא יאכל מהן עראי שהרי נגמרה מלאכתן אעפ"י שלא יבשו כל צורכן. ע"כ וכתב מרן ז"ל ירושלמי ברפ"ג דמעשרות וכרבי וכרב דאמרי אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן עכ"ל. ודברי הירושלמי הביאן הר"ש ברפ"ג דמעשרות אאותה ששנינו המעביר תאנים בחצרו כו' ע"כ. וק"ל טובא דאמאי לא חילק רבינו בין בע"ה עצמו לבניו ובני ביתו שמדברי הירושלמי הנז' מוכח דאף למ"ד אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן מ"מ בניו ובני ביתו מותרים כיון שאין בידם לימלך יע"ש ואף אם נאמר כמ"ש הרב תוי"ט במשנת דחרובין עד שלא כנסן לראש הגג וכו' דע"כ לא שרינן בר"פ בניו וב"ב אלא דוקא כשעדיין לא באו על מקומן אבל כשבאו על מקומן אף בניו וב"ב אסורים יע"ש ומש"ה רבינו דמיירי השתא בשכבר באו על מקומן לא חילק בין הוא לבניו וב"ב דבהכי לא שנא כיון שכבר באו על מקומן כדברי הרב מ"מ קשה למה השמיט רבינו האי דינא דמתני' והו"ל לאשמועינן דהיכא שלא באו על מקומן הוא אסור וב"ב מותרים.
איברא שעיקר דברי הרב תוי"ט ז"ל הם תמוהים בעיני שנראה מדבריו שעיקר הכרעתו לחילוק זה הביאו ממאי דיהיב רעב"ר ז"ל טעמא למאי דמוריד מהן לבהמה אף שלא נ"מ מתוך שאין החרובין מאכל לבהמה הם ויודעים שלא נ"מ ואם איתא דבניו ובני ביתו מותרים לאכו' שלא על מקומן אף בשכבר באו על מקומן אמאי הוצרך להאי טעמא ת"ל דבני ביתו נמי מותרי' ובהמתו לא עדיפא מב"ב אלא ודאי שאף בני ביתו נמי לא שרו אלא כשלא באו על מקומן ותמיהא לי טובא שמדברי הירושלמי גבי מתניתין דהמעביר תאנים בחצרו מוכח בהדיא דבהמתו חשיבא כבע"ה גופיה דפריך התם לר' דאמר אין אוכלין על המוקצה והוא אסור וב"ב מותרים מהך דחרובין דתני מוריד מהן לבהמה ומשני חרובין מאכל בהמה הם כו' יע"ש ואם כדברי התי"ט דבהמה חשיבא כב"ב ולא כבע"ה גופיה מאי פריך מינה לרב הא איהו נמי לא קאמר אלא דבע"ה הוא דאסיר אבל ב"ב מותרים אלא ודאי דס"ל להירושלמי דבהמה חשיבא כבע"ה גופיה ומש"ה פריך מינה לר' והטעם לזה נראה ברור דבהמה כיון שמוטלים מזונותיה עליו דבעל הבית חשיבא כגופיה וכמ"ש הר"ש גבי הפועלים בזמן שיש עליו מזונות יע"ש וכבר עלה על דעתי ליישב מה שהשמיט רבינו האי דינא דמתניתין מפני שהוא ז"ל סבור דרב דאמר אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן לאו על ב"הב דוקא קאמר אלא אף לבניו וב"ב מותרים ומאי דקאמרי בירושלמי דרב כר' ואלו ר' קאמר הוא אסור ובני (בניו) [ביתו] מותרים לאו אכולה מלתא קאמר דס"ל לרב כותיה אלא על בעל הבית דוקא ולאפוקי מעולא דלא אתי כרבי אפילו בחדא ואף דלמאי דהוה מוקי תלמו' דעולא כר"מ פריך איכר"מ ואפי' ב"ב נמי וה"נ אמאי לא פריך השתא הכי הא ל"ק משום דהשתא אשכח טעמא לחלק בין הוא לבין בניו משא"כ אלו הוה אתי כר"מ ליכא שום טעמא לחלק ומש"ה פרי' שפיר דאי ס"ל כר"מ אפילו בני ביתו נמי ומה טעם יש לחלק ביניהם ומש"ה נייד מר"מ ומוקי לה כרבי אף שר' גופיה לא חלק בהכי והשתא ניחא דפריך ליה ר"י ן' שאול לר' מההיא דחרובין אף דההיא מיירי בבהמה משום דרבי לא חלק בהכי ואמר סתמא אין אוכלין אבל ודאי דלתנא דמתני' ל"ק מההיא דחרובין משום דבהמתו חשיבא כב"ב דשרי ומעתה רבינו שפסק כותיה כר' לא חילק בין הוא לבין בניו כאמור.
אבל אחר ההתבוננות בה דבר זה לא יתכן כלל וכלל דא"כ אדפריך ליה ר"י ן' שאול לרבי מההיא דחרובין תקשי ליה ממתני' דהכא דקתני בניו וב"ב מותרים ור' קאמר סתמא אין אוכלין ואי הוה ק"ל מהכא לא הוה אשכח פירוקא כדפריק לההי' דחרובין ותו דבההיא סוגייא גופה מוקי למתני' דתאנים כרבי מדקתני המעביר לקצות הא לא לקצות לא מני ר' היא יע"ש ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה וצ"ע. ודע שראיתי להר"ב במ' ביצה דל"ה ע"ב שכתב גבי משנתינו וז"ל המעביר תאנים בחצרו דוקא בחצרו שהוא מקום מיוחד ליבשן ותו לא ממליך אבל במקום אחר לא בניו וב"ב אוכלין ובירושלמי דמסכת מעשרות פליגי אי דוקא בניו וב"ב אבל הוא עצמו אסור או אפי' עצמו ופי' בתוספות דטעמא דמאן דאסר לעצמו משום דלגבי בעל הבית הוי כנ"מ משום שאם ירצה לאוכלן עכשיו יאכל והוי כנ"מ אבל בניו לא עד שיתייבשו עכ"ל מבואר יוצא מדבריהם שבעל הבית גופיה אפילו במקום המוקצה אסו' והוא תימ' שמדברי הירוש' מוכח שב"ה שלא במקו' המוקצ' דוקא הוא דאסור ובני (בניו) [ביתו] אפילו שלא במקום המוקצה מותרים היפך דברי הראשונים דהא עלה דאמר רב הוא אסור אמרו דאתי כר' דאמר אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן משמע שעל מקומן מיהא מותר ואין לומר שאין אוכלים דקאמר ר' היינו לב"ב אבל בעל הבית עצמו אפילו על מקומו אסור ומאי דקאמר תלמו' רב כר' היינו נמי משום דס"ל לרב שהוא עצמו אסור לעולם הא ודאי ליתא שאם כן דר' מיירי בבניו וב"ב אם כן רבנן דפליגי עליה ואמרי שאוכלים על המוקצה שלא על מקומן מיירו נמי בבניו וב"ב ואם כן קשה דהיאך מדמי תלמו' מחלוקת דעולא ורב בפלוגתא דר' ורבנן דהא רב ועולא כ"ע מודו בעיקר דינא דמתני' דבניו וב"ב אינם אוכלים אלא בחצר שהוא מקום מיוחד ליבשן והיאך דימה זה לזה וקרב זה אל זה וכעת צ"ע אצלי.

יח

החרובין עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהם לבהמה ופטור מפני שהוא מחזיר את המותר ליבש. ע"כ. כך היא שנוייא בפ"ג מה' מעשר וכ"כ הר"ש שהוא מחזיר את המותר למוקצה וכל היכא דמותרו חוזר לא טביל כדאמרינן בסוף המביא עכ"ל וכ"כ הרע"ב ונראה ודאי שזו היא כונת רבינו ועיין בהרב תי"ט וקצת קשה לי דאיך פסק רבינו להאי סתמא דהא משמע התם בסוף המביא דהא דאמרינן כל היכא דמותרו חוזר לא טביל אינו אלא לר"א שאמר מן המעטן טהור טהור מן המעטן טמא טמא אבל לרבנן דפליגי עליה ואמרי שאין לחלק בהכי ולית להו האי סברא דמותרו חוזר וכ"כ רבינו לקמן בפ"ה הח"י ואם כן איך פסק להאי סתמא דאתי כר"א וי"ל בין אכילת אדם לבהמה דבבהמה הקלו.
האמנם הא ק"ל טובא מהך מתני' למ"ש רש"י בדוכתי טובא בברכות דל"א ד"ה במוץ שלה כו' ובפסחים ד"ט ד"ה ואבע"א ובנידה דט"ו ד"ה כדי להאכיל וכן בע"ז דאכילת בהמה אפילו אכילת קבע דידה חשיבא עראי וכן כתב הר"ש בריש מסכת פאה והתוספו' במנחות דס"ו ע"ב ד"ה כדי להאכיל לבהמתו ואם כן אמאי הוצרך תנא דמתניתין למיהב טעמא דמותרו חוזר דהא האי טעמא לא בעינן אלא לאפוקי שלא יהיה אכיל' אכילת קבע ובבהמה לפי דבריהם הא לא שייכא האי טעמא וצ"ע והיותר תימא על מרן שלעיל בהל' ו' הוקשה לו ע"ד רש"י הללו ממ"ש רבינו בפרקין הל' ך' ולא פנה למ"ש הכא בדין זה הקודם שהיא משנה ערוכה ודוק.

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.