שפת אמת/פרשת ויגש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שפת אמת פרשת ויגש

שפת אמת - פרשת ויגש

תרל"א

ב"ה

ויגש אליו יהודה. מלשון הודאה והוא כל איש ישראל. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה שנקראו יהודים על שם שמודין להשי"ת על כל דבר קטן וגדול שיודעין שהכל ממנו ית' כו'. ועי"ז יכולין ליגש. וזה עצה בכל שעה צר והסתרת פנים לכל איש ישראל. העצה להתבטל לרצון השי"ת ע"י שמברר האדם אצלו שגם בתוך ההסתר יש חיות מרצון השי"ת. וזהו ויגש אליו להשי"ת. וגם כי זה נק' הגשה ליוסף כי יוסף הוא הנקודה פנימיות שיש מהשי"ת כמ"ש במ"א. ובאמת הי' אז צר מאוד ליהודה כמ"ש מה נאמר כו'. והי' עצתו על ידי הגשה זו לפנימיות הדבר. כי לא הוסיף בבקשה זו רק שחזר כל הדברים לעצמו להיות מיושרין אצלו ולקבל רצון השי"ת בשמחה. וע"י שמבררין שהוא מהשי"ת נתגלה הפנימיות. וכתיב ולא יכול יוסף שהוא הפנימיות להתאפק ונתגלה הפנימיות. וממילא הוציאו כל איש כו'. שההסתרות וחיצוניות שהם מסתירין הפנימיות נתבטלו. כמ"ש בשבת דמתיחדין ברזא דאחד ע"י הביטול להשי"ת ועי"ז מתעברין כו'. וז"ש בי אדוני וכ' האר"י ז"ל ה' באותיות יהודה. ובאמת כ' שם אד' וביהודה השם ידו"ד. אך כי ה' ושמו אחד ובבחי' השראת השכינה תוך האדם הוא באותיות אד' שהוא ע"ש האדנות שהכח והממשלה שלו. [כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים שהפי' שכל התנועות וחיות האדם שעושה כרצונו. גם בזה ע"י מלכות שמים רק שהאדם צריך לברר זה ומתגלה כנ"ל] ובמד' ערבת לרעך כו' רש"י פי' להשי"ת שנק' ריע ע"ש. והאדם עושה עניני עוה"ז ומתרחק והעצה לידע שגם בעוה"ז יש חיותו ית' ולהתבטל להשורש ועי"ז יוכל להנצל כנ"ל. וז"ש קבל אדנותו כו'. וז"ש במדרש אחד באחד יגשו כו'. כמ"ש כגוונא כו' רזא דה' אחד ושמו אחד. וזהו חורש בקוצר כי יהודה הוא למצוא הארה גם בתוך ההסתר ע"י אמונה [וזהו חורש שהוא ימי המעשה ועבודה רבה. ויוסף נזיר אחיו שמופרש להשי"ת למעלה מהטבע וזהו בקוצר שהוא גמר ועליית כל דבר לשורשו כנ"ל]. וז"ש ויגש שנמשך ע"י אמונה לבחי' יוסף כנ"ל. וזהו ג"כ שהבטיח השי"ת אנכי ארד עמך מצרימה כו' אעלך כו' ויוסף ישית ידו במד' על מנת שיוסף ישית כו'. פי' הבטחה שגם בכל מיצר שיש לבנ"י. ה' בתוך המיצר. וע"י הביטול להשורש שהוא בחי' יוסף כנ"ל מעוררין הגאולה [וז"ס סמיכת גאולה לתפלה שע"י ידיעה זו נתעורר הגאולה לבחי' תפלה]. גם לפי הפשוט אין פירוש לבקשת יהודה רק ע"י שסילק נגיעתו ודן לפני יוסף האיך יוכל לעשות כן מצד יושרו. וכן בהנ"ל בכל מיצר יוכל אדם לבקש מהשי"ת אף שיודע שעונותיו גרמו. עכ"ז כשמבטל עצמו להאמת ומבקש עזר להנצל נענה:

במדרש אוי לנו מיום הדין כו'. מה שנבהלו השבטים נראה ע"י שנתגלה הארת יוסף הי' הבושה מה שטעו בקדושת יוסף ע"י ההסתר. וזה עצמו הבושה לעתיד לבוא שיתגלה שעניני עוה"ז עצמם הם מלא קדושה בפנימיות. וזהו עיקר הבושה שצריך להיות לאדם כשמברר לעצמו שבכל דבר יש חיות השי"ת ואיך נוכל לעשות בכח השי"ת היפוך רצונו. והכלל כי הפנימיות הוא בחי' יוסף שומר הברית הוא נקודה הפנימיות נק' ברית וביטול הערלה שהוא חיצוניות דחפיא ברית כנ"ל וז"ש נבהלו מפניו כנ"ל:

אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד ד' מהר"ל יעקב לא נשקו שקרא ק"ש. שנתדבק באהבת השי"ת ע"ש. ויוסף אמאי לא קרא ק"ש. ונראה שזה בחי' יוסף שהי' בבית אדוניו המצרי. שבחינתו הוא להתדבק בה' אף שעושה עניני עוה"ז לא יתפרד כלל. אבל יעקב הוא למעלה מהטבע ולכך נתדבק בהשי"ת ולא יכול לנשקו כנ"ל. [והמשכיל יבין]:

זכור את יום השבת לקדשו. בגמ' מנה יפה מזמינו לשבת. פי' בכל דבר יש להניח מנה יפה להיות נפרש פנימיות הדבר להשי"ת. וזהו פי' שבת שורש נקודת החיות שיש בכל דבר מהשי"ת וזה נק' שבת. וזה ענין יוסף הצדיק שומר הברית שהוא הפנימיות כמש"ל:

ויפג לבו כו' וירא העגלות כו' שלח יוסף כו'. כי הי' קשה לו לירד למצרים. ובאמת זה היה טעם ירידת יוסף מקודם שיוסף הוא בחי' המקשר עניני עוה"ז בכח הפנימיות שיש שם מהשי"ת ושיתבטלו כל החצוניות והקלי' להפנימיות כנ"ל. וזה פי' העגלות שיהי' נסבב הכל להשורש שהוא אחד. וקצת כעין זה כתב בס' קדושת לוי ע"ש העגלות ע"ש. וז"ש כי לא האמין להם שדביקות יעקב בהשבטים רק ע"י יוסף הצדיק ובאמת כתיב וישאו בני ישראל כו' יעקב אביהם שהיו מרכבה אליו. רק באמצעיות יוסף נמשך אחריהם. ומקודם כתיב לא האמין שהוא התקשרות והמשכה. רק אח"כ שראה העגלות כו' ותחי כו' אביהם שנתקשר להם כנ"ל וישאו בני ישראל כו':

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרל"ב

ב"ה

במדרש בני כו' ערבת כו' תקעת לזר כפיך כו' קבל אדנותו כו'. כי האדם נברא לקרב הכל להשי"ת וכ' אלקים עשה האדם ישר כו'. שאם לא קלקל האדם הי' דבוק תמיד אליו ית'. וזה ג"כ ערבת לשון עירוב שיש לו עירוב וחיבור להקדושה בשורש נשמתו. וממילא כל הבריאה נכנע תחתיו. אך ע"י מעשה גשמי בעוה"ז כשנדבק בהם האדם ח"ו. זה תקעת לזר כפיך שהוא הכח והתלהבות חשק ורצון שנתערב בדברים לא טובים. עי"ז נדמה לו הכל לחושך כי פועל אדם ישולם לו כו'. וכן מצינו דוגמא במכירת יוסף שע"י שמכרוהו והרחיקו האחוה. עי"ז היה נדמה להם כאן כאויב והי' יוסף אחיהם באמת. והעצה לזה להאמין באמונה [אף] בחושך כי מ"מ החיות רק מהשי"ת אף שטח עיניו מראות וכשנגמר כן אצל האדם ומוסר נפשו באמת בביטול והכנעה לבוא לנקודה הפנימיות כמ"ש ישב נא עבדך כו' ומס"נ עבור הערבות של בנימין. וכשאדם מוכן למסור נפשו באמת בלי נגיעה רק להכיר קדושתו ית'. ממילא ולא יכול יוסף להתאפק הוא הנקודה הפנימיות שבכל דבר שנק' יוסף. רק שע"י הקלקול נסתר זה. והקליפה מחשיך ומסתיר כאלו ח"ו דבר נפרד מהשי"ת. וע"י הכנעה וביטול אמת כנ"ל מתגלה הפנימיות ונתודע שהוא אחיהם כנ"ל. וזהו בי אדוני שהאמין שמ"מ יש בפנימיותו חיות השי"ת. אף שנסתר לו ואינו יודע האיך. כל זה גרם החטא. אבל באמת בי אדוני כו'. כן יש בכל הסתר כנ"ל. וגם מ"ש ז"ל על ולא יכלו כו' לענות כו' נבהלו מפניו כו' אוי לנו מיום הדין כו' ג"כ י"ל עפ"י הנ"ל. כי נבהלו מפניו פי' הפנימיות שהחזיקוהו לגוי ופתאום נגלה להם אור הפנימיות שבו שהוא יוסף. ונתביישו מאוד איך גרם חטאם שיתהפך להם אור כזה. וקו"ח ליום הדין שנתגלה לכל אדם איך התיעוב היותר גדול. הי' באמת החיות שבו קדוש מאוד. ואיך בחטאו עשה שיתהפך לרע גמור כנ"ל. והבן כי אין להאריך שכתוב כבר במ"א מזה:

בשם אא"ז מו"ר ז"ל. על מ"ש חז"ל ראוי היה לירד בשלשלאות כו' ולמה ראוי יעקב אבינו לזה. אך הפי' שהי' ראוי לירד מדריגה אחר מדריגה עד שיוכל לבוא למצרים. והשי"ת פעל ע"י יוסף שהי' יכול לבוא שמה כמו שהי'. בלי ירידה כלל. ע"י הכנת יוסף הצדיק בנו כו'. וז"ש רדה כו' אל תעמוד כי ראה יוסף שיוכל עתה להיות במצרים בלי ירידה כנ"ל. וירא שמא יגרום החטא ויפול ממדריגתו כי אין הצדיקים מאמינים בעצמם. ולכך אמר רדה כו' אל תעמוד כנ"ל:

במדרש אנכי ארד עמך כו' הבטחה לדורות על מנת ויוסף ישית ידו כו'. כי כל מצור לאיש ישראל רק לטובה להיות אח"כ יתרון. וז"ש גם עלה יותר מכמי שהי' קודם הירידה. על מנת ויוסף ישית כו' פי' עיניך הוא הסתכלות. שצריך לשמור שלא יהי' שום הרגש והסתכלות בלי שיקדים יראת ה' לזכור שכל דבר קטן וגדול רק מחיות השי"ת. וכשדבוק תמיד בנקודה חיות הנ"ל על ידי זה מתהפך המיצר לטוב. וכן מצוה לזכור תמיד יציאת מצרים כנ"ל. לידע שחיות הכל הנקודה הפנימיות. וזה עצמו בחינת שבת קודש שבני ישראל מעידין שבריאת שמים וארץ רק ממנו ית' לכך כתיב על כן צוך לעשות כו' השבת. שיציאת מצרים ושבת הכל אחד בחי' יוסף כנ"ל להיות הכל דבוק בנקודה הפנימיות כמ"ש במ"א:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרל"ד

ב"ה

במדרש אם ערבת כו'. כתבתי כבר ונתוסף בעזהש"י עמ"ש במדרש מים עמוקים עצה כו' ואיש תבונה ידלנה כו'. פי' שבכל איש נמצא עצה איך לתקן דרכיו כי הש"י נתן בלב כל איש ישראל יראתו ויש נקודה גנוזה בכל איש ישראל רק עמוק שצריכין לייגע למצוא זאת הנקודה. והוא ע"י ביטול אל האמת דכ' ולא יכול כו' להתאפק כו' כמ"ש כבר כי בחי' יוסף הוא נקודה הפנימיות שיש בכל דבר וע"י הביטול מתגלה בהכרח:

במדרש אנכי ארד עמך על מנת ויוסף ישית ידו על עיניך. פי' כי ע"י שמאסף האדם כל כחותיו להשי"ת וזה נקרא יוסף שע"ז חל ברכה ותוספת כדאיתא כלי מחזיק ברכה הוא שלום. וכן בשבת קודש מיני' מתברכין שיתא יומין על ידי הביטול שכל ששת הימים מתבטלין אל השבת. וזה העצה בגלות ע"י התאספות כל הכחות אליו ית'. על עיניך פי' עין האדם הוא הסתכלות השכל והדעת וכשרצון האדם עכ"פ להתדבק בו ית' ולבטל אליו כל הכוחות. חל עליו שם שמים. וז"ש ישית ידו על עיניך כנ"ל:

יעקב קרא ק"ש. דברי מהר"ל ידועים. ומה שיוסף לא קרא ק"ש אמרנו כבר כי זה בחי' יוסף שיכול להצניע עצמו שלא יהיה ניכר על פניו (את) מהותו. וזה מרויח האדם ע"י נסיון מרחוק שמחזק עצמו. עי"ז מרויח שיכול להיות טוב בדרך הסתר ג"כ כנ"ל:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרל"ה

ב"ה

בזמר האר"י ז"ל אזמר בשבחין למיעל גו פתחין דבחקל תפוחין. וקשה מאי גו פתחין הול"ל למיעל בחקל תפוחין. אבל האמת כי חקל תפוחין הוא בכל מקום כמ"ש מלא כל הארץ כבודו וכדאיתא ראה ריח בני כריח שדה כו'. רק שעיקר העבודה לפתוח נקודה זאת. ובשבת נפתח זה השער כמ"ש שער החצר הפנימית כו' ששת ימי המעשה יהיה סגור וביום השבת יפתח. וכמו שראינו קדושת שבת בין הימים. אף שהוא תוך הזמן אעפ"כ הוא מעין עוה"ב. וההפרש בין ימות החול לשבת שנפתח בו הפנימיות ואין דומה מאור פניו של אדם בשבת כבחול שבנקל להרגיש הקדושה בשבת. וכמו כן יכולין להבין כי כבוד מלכותו ית' הוא בכל מקום אף שאינו נגלה וזה האמונה של כל איש ישראל בה' אחד. פי' אחד שאין דבר רק השי"ת בעצמו הוא הכל ואף שאין יכולין להשיג את זה כראוי צריכין להאמין בזה וע"י אמונה באין אל האמת. וכמ"ש במקום אחר כי אמת ואמונה הם ב' מדריגות והוא ענין יוסף ויהודה דכ' במדרש אחד באחד יגשו. כענין שנאמר ה' אחד ושמו אחד. ולעתיד יתברר זה האחדות שיש בתוך הבריאה וזה נקרא רזא דאחד כי הוא עתה בסוד נסתר. וה' אחד הוא למעלה מהשגת הנבראים כמ"ש כל הנקרא בשמי כו' כי העולם הזה נברא בשמו ית'. וז"ש בי אדוני ופי' האריז"ל ה' בי באותיות יהודה. והפירוש שעי"ז יכול כל אדם לתקן עצמו אף בעת ההסתר ע"י האמונה שהשי"ת משגיח בכל. ויאמין כי יש בו נשמת אל חי כמ"ש כל אחד מישראל נשמה שנתת בי טהורה. וע"י שמבטל עצמו לנקודה חיות מהשי"ת ורוצה להכיר את האמת. מתגלה לו כמו שמצינו ביהודה ולא יכול יוסף להתאפק כו' כמ"ש במ"א באורך שיוסף ויהודה הם כענין יום השבת עם ימי המעשה. ובכל ש"ק יורד נקודה לכל איש ישראל וצריך הוא להמשיך זאת הנקודה בכל ימי המעשה ואז זוכה בשבת הבא לקבל נקודה אחרת:

בשם מו"ז ז"ל ראוי הי' יעקב לירד בשלשלאות למצרים. ופי' שהי' צריך לירד מדריגה אחר מדריגה עד למצרים. וע"י יוסף זכה לירד למצרים בלי השתנות. ויש להוסיף ע"ד מ"ש וירא כו' העגלות אשר שלח יוסף כו' ותחי רוח יעקב כו'. שראה שיוכל לילך למצרים בלי השתנות וזהו ההפרש בין שלשלאות לעגלות וזה היה עיקר שמחתו. וז"ש שעגלות של פרעה פסל אותם כי הי' חקוק עליהם ע"ז כו' והוא כנ"ל:

במדרש מלכים מדיינים כו' אנו מה איכפת לנו כו'. נראה כי ע"י שביטלו כל השבטים עצמם ליהודה ע"י זה נצחו את יוסף כמו ששמעתי מפי מו"ז ז"ל כי מחלוקת יוסף ואחיו היה כי יוסף בחר לו להיות צדיק נבחר שע"י קדושתו ימשוך כל בני אדם להשי"ת. והשבטים בחרו להם להיות כל אחד כפי עבודתו. ובשמים רוצין כבחירת יוסף רק כלל ישראל חפצים בחירת השבטים כו'. ומסתמא הכל אמת כי ע"י קדושת יוסף הצדיק זכו גם השבטים כל א' על מקומו. אך גם דעת השבטים הי' להיות האחדות ביניהם כראוי ואילו היה יודע יוסף זאת שיוכל להיות האחדות כראוי ביניהם לא היה חולק עליהם ובאמת זאת האחדות היה בכח יוסף הצדיק כי הוא כלל הצריך לפרט. ולכן כשנתבטלו ליהודה זה ענין האחדות שבא מתוך הרבים. ואז ויגש אליו יהודה כמ"ש במדרש אחד באחד יגשו שהם שני מיני האחדות כמ"ש לעיל ולא יכול כו' להתאפק לכל הנצבים פי' אף שהיו הרבים. כשראה שיש האחדות ביניהם הודה לדבריהם כנ"ל:

ויאסר יוסף מרכבתו כו'. כי כל מה שהוא תחת האדם נק' מרכבה שלו ולכן כל הבריאה הוא מרכבה להשי"ת שהוא מלך העולם. וצריך כל אחד להמשיך מה שת"י להשי"ת כי ע"ד זה צריך האדם להכניע היצה"ר תחתיו כדי להכניע עצמו עם כל אשר לו להשי"ת. ומלוכת יוסף במצרים היה הכנה לגלות מצרים כדי להיות מקודם כל המצרים תחת יד יוסף. והיו הם מרכבה ליוסף. וכשעלה לאביו באשר המצרים היו רחוקים ממדת אמת של יעקב. לכן אסר אותם מקודם תחתיו שלא יתפרדו כשיעלה לאביו. וכענין שמצינו ביעקב להיפוך כשירד לחו"ל קשר עצמו מקודם בקשר אמיץ (מקודם) כמ"ש בפסוק ויצא יעקב מבאר שבע ע"ש ובזוה"ק. כמו כן בחי' יוסף להיפוך לקרב כל עוה"ז להש"י. ולכן כשעלה קשר את כל מרכבתו תחתיו להמשיך הכל להשי"ת כי זה מדת יוסף הצדיק. והבן:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרל"ו

ב"ה

ויגש אליו יהודה. במדרש בני אם ערבת כו' רש"י פי' ערבת לרעך זה הקב"ה כו' כענין שכ' משביעין אותו תהי צדיק. שהאדם ערב על הנשמה בת מלך להחזירה לאביו שבשמים. ואף שנתלכלך כל כך בחטא. עכ"ז ע"י תשובה מעומקא דלבא איך אעלה אל אבי כו'. נהפך עונות לזכיות ונאמר אני יוסף כו'. ואף שאין יודעין להבין היטב איך נתהפך החטא לזכות. רק כח הפועל בנפעל. וכמו שמהפך אדם לבו לשוב בתשובה כן נהפכין כל הפעולות שפעל בחטאיו. ובאמת בני ישראל שהם חלק ה' ונחלתו ואע"פ שחטא ישראל הוא לכן יכול להתחזק לגשת לכח אלקי אשר נסתר בקרבו. וע"ז נאמר ויגש אליו לעצמותו. ונאמר בי אדוני וכבר כתבנו מזה. אך שיהיה המבוקש רק לש"ש. וז"ש ידבר נא עבדך שכל המבוקש לקרב לבו לשמים להתנהג עפ"י דרך המלך ושיוכל להוציא דבורים לפני אדון כל. וכשמברר האדם זה המכוון באמיתיות לבו. אף שנתלכלך בחטא יכול למצוא פתח התשובה:

בפסוק ולא יכלו אחיו כו' כי נבהלו כו' אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי כו'. וקשה כי בזה הוסיף עוד לבייש אותם בהזכיר את מכירתם אותו. אך בודאי השבטים הרגישו אז קדושת יוסף הצדיק. וז"ש נבהלו מפניו דייקא. והשיב להם יוסף כי בא למדריגה זו על ידי מכירתם אותו למצרים ושהם גורמים בצדקתו. ובזה סר מהם הצער אשר חשבו כי אם היה אצל אביו היה גדול בצדקו יותר אבל לא כן הי' כנ"ל. ונאמר ואח"כ דברו אחיו אתו כלפי מה שנאמר ולא יכלו דברו לשלום. עתה דברו עמו וסרה מהם קנאת יוסף. והאמת כי קנאה לא שייך על אדם השלם בתיקון מדריגתו ומקומו כי כ"א נברא במדריגה המיוחדת לו ומה קנאה שייך בזה. רק עד שלא נתקן הצדיק בכל שלימותו שייך עליו קנאה. לכן נאמר לעתיד שיהיו מתוקנים כל המעשים וכל אחד על מקומו יבוא בשלום וסרה קנאת אפרים כו':

בזמר של שבת ברוך אדני יום יום כו' בגלות בבלה שולח כו'. השייכות לשבת עפ"י המדרש אנכי אעלך כו' על מנת ויוסף ישית ידו כו'. פי' כפי מה שמתקיימת בחי' יוסף הצדיק בכלל בנ"י ובפרט בכל איש ישראל ככה יש לו הבטחת הגאולה אנכי ארד עמך כו'. לכן בש"ק מתעורר הגאולה. כי יש בש"ק לכל נפש ישראל התעוררות הרצון לאביו שבשמים והוא בחי' יוסף הצדיק שהוא התשוקה להשי"ת ברשפי אש שלהבת יה לכן השכינה מסייעת לנו בגלות בזכות השבת לכן מבקשים במו"ש על הגאולה וכמ"ש אלו שמרו בני ישראל כו':

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרל"ז

ב"ה

בפסוק ולא יכול יוסף להתאפק כו'. דכתיב ויגש אליו יהודה פי' אליו ליוסף. גם אל עצמותו פי' לעצמו. גם פי' אליו להקב"ה. וביאור הענין כי הנה יהודה לא חידש דבר באלה הדברים וגם לא היה לו טענה במה לבוא ליוסף. אעפ"כ לאשר בירר אמיתות הענין בא לו הישועה. כענין אמת מארץ תצמח. והאמת כי כל פרשה זו מיוסף ואחיו. הוא משל לעבודת בנ"י להקב"ה. כאשר חכמים הגידו אוי לנו מיום הדין כו' ומה יוסף קטנן של שבטים כו' במדרש ובזוה"ק. ופי' הנמשל כי השי"ת מלא כל הארץ כבודו וגם במקום החושך שם נסתר כבוד מלכותו ית'. כמאמר גם חושך לא יחשיך ממך. לזאת בכל עת צרה כשאדם מבטל עצמו אל האמת ובמס"נ כמו יהודה שאמר איך אעלה אל אבי ומסר עצמו להיות עבד במצרים כדי שלא יהי' חוטא לפני אביו. ועי"ז נתגלה לו האמת וראה כי הכל טוב ולא היה לו כלל ממה לירא כי אני יוסף כו'. וכבר כ' מזה לכן קצרנו. אבל פי' ולא יכול יוסף הוא מלשון אלפים בת יכיל. כי הנה הקב"ה ברא העולם להיות הכל במדה. ומדריגות זו על זו. וכשאדם מבטל עצמו כראוי אל המדריגה שלמעלה ממנו אז ניתוסף למעלה כח וברכה בעבור מדריגה שלמטה. ואז המדריגה שלמעלה מלאה ברכת ה' עד שקטן הכלי מלהכיל. וצריך להשפיע למדריגה שלמטה. וזה ענין ולא יכול יוסף להתאפק שע"י שביטל יהודה אליו ואמר ישב כו' עבדך כו' עבד לאדוני. והנה יוסף לא ביקש רק שיקבל עליו יהודה מלכותו. ויהודה אף שלא הבין הענין איך יהיה משועבד לזה האדון בחושבו כי הוא איש נכרי. עכ"ז לאשר היה יהודה איש אמת. וראה כי כן האמת אשר הוא משועבד אליו הודה אל האמת. וכן הענין בנמשל שכ' במדרש ע"פ אם ערבת לרעך כו' שכשאדם מבטל עצמו למלכות שמים ומודה על האמת מתהפך אליו החושך לאור:

נודע דברי מהר"ל ז"ל בס' גור ארי' על מ"ש חז"ל יעקב לא נשקו שקרא את שמע. וביאר כי בעת בוא אל הצדיק איזה אהבה ושמחה מכניסו לשמים לאהבת הבורא. לכן קרא אז בכוונה קריאת שמע. ועפ"י הפשוט טעם הדבר כי ירא לנפשו שעי"ז האהבה ישכח ממנו אהבת הבורא לכן הוא מתדבק מקודם בו ית' ועי"ז נשכח ממנו אהבה הגשמיות. וזה ענין מ"ש בכל לבבך בב' יצריך והיתכן לאהוב ה' ביצה"ר. רק שע"י היצה"ר מתקשר האדם באהבת הבורא בעבור יראת היצה"ר. אם אמנם כי הפי' עמוק מזה. אבל ע"י זה הדרך יוכל אחר כך להפוך גם את כל היצה"ר לעבודת הבורא כי עי"ז הדרך נמצא נולד טוב מהיצר. ועי"ז מתהפך לטוב. וכענין זה אמרו חז"ל כתיב לה' הארץ וכתיב והארץ נתן לבני אדם כאן קודם ברכה כו' וכי אחר הברכה אינו לה' ח"ו. אמנם אחר הברכה ניתן לבני אדם שיוכל להיות לה' אף כי הוא לבני אדם. שע"י הברכה מתקשר המעשה בקדושה. וזה הוא הברכה שאחר האכילה שהוא העיקר [שמפורש בתורה] כמ"ש חז"ל כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ. והיינו כנ"ל שמקודם שבא ליהנות נזכר בהשי"ת כדי שלא להתפרד ממנו ע"י הנאה גשמיות. ועי"ז הזכירה מקודם. נשכח ונתמעט ממנו הגשמיות עד שמתהפך הכל לה':

ועתה אל תעצבו כו'. ועתה לשון תשובה כי השבטים תיקנו החטא בזה הצער שהי' להם מבנימין. והנה לא נשכח מהם החטא זה יותר מעשרים שנה שאמר האלקים מצא כו' עון עבדיך. עון המיוחד כי לא הי' להם חטא אחר:

במדרש אנכי ארד עמך כו' אעלך כו' ועל מנת ויוסף ישית ידו כו'. פשוט הפי' שגאולה תלוי' בשנמצא כחו של יוסף בכלל ישראל. אמנם י"ל כי קאי גם על הגלות. כי באמת לא נזכר תנאי בכתוב. רק מכלל שאמר הקב"ה כל אלה הדברים נמצא תלוין זה בזה. וא"כ גם אנכי ארד עמך כו' קאי על זה התנאי כי שורש הגלות הוא הגאולה ואין קיום לגלות רק בכח הגאולה ונמצא הגאולה חיות הגלות. והבטיחו הקב"ה שלעולם יהי' הרפואה קודם למכה. וזה ענין השמות של ע' נפש שהוזכר בכתוב קודם ירידתו למצרים. וחז"ל הגידו כי יעקב משלים החשבון וי"א הקב"ה השלים החשבון. וביאור הדברים שע' נפש הן הן העומדים נגד כח ע' אומות דכתיב יצב גבולות עמים כו'. אמנם בנ"י בעצמם הם אומה אחד מע' אומות. וכחו של יעקב הוא שורש הע' נפש. והוא למעלה מהם שהרי נגדו אין אומה המנגדת רק הוא שורש הכלל ואח"כ מתפרטים בפרטות. וזה הכלל הוא שורש הגאולה בחי' יוסף והוא התאחדות הפרטים בהכלל. ובאמת ע"י יוסף נתקשרו הע' נפש בהאבות. והוא ענין למחיה שלחני אלקים לפניכם פי' שהוא הי' הנותן להם חיות בגלות לכן כל זמן שכוחו של יוסף קיים לא התחיל הגלות עד שכתוב לא ידע את יוסף כו':

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרל"ח

ב"ה

במדרש בני אם ערבת כו' ברח מן שלש כו'. פי' שאין לקבל ערבות על של אחרים כי הלואי שיתקן המוטל עליו. אמנם ערבות שבפסוק הוא להקב"ה כמ"ש רש"י ז"ל רעך זה הקב"ה. וקבלת עול תורה זה הוא שייך אל האדם. כי ערבות האמיתי הוא אותו שיש לו לזה שייכות בעצם נפשו. כענין כל ישראל ערבים כו'. וכמו כן ערבות יהודה לבנימין הי' ערבות אמת. לכן בלי ספק יוכל לקיים הערבות. וזה עיקר כוונת המדרש לחזק נפשות בני ישראל לברר כי הדבר שקיבלו עליהם בני ישראל באמת. בכל עת יכולין לקיים. לך התרפס ורהב כו' פי' ע"י היגיעה והתשוקה לבוא אל האמת להתקרב אל התורה ות'. לעולם יש תקוה כמאמר הפוך בה והפוך כו'. קוה וחזור וקוה כו'. וכן מצינו ביהודה כי הגם שמצא עצמו חייב בדבר. עכ"ז לא נפל לבו. ע"י בירור האמת שנגש אל האמת כלומר אע"פ שנמצא הגביע עכ"ז נקיים אנחנו. ודבר זה נמצא בכל איש ישראל תמיד:

ובמדרש מים עמוקים עצה בלב איש כו' ידלנה כו'. כבר פרשנו שהוא בכל איש ישראל שע"י היגיעה מוצא האדם בלבו נטמן עצות וכמה דרכים לעבודת הבורא ית'. וע"ז נאמר יגעתי ומצאתי. ואמת הדבר שכפי היגיעה למצוא נקודה טמונה בלב. כמו כן משפיעין לו התחדשות מן השמים. ובודאי זהו ענין ויגש אליו יהודה כי יהודה ויוסף הם אלה הב' ענינים שהם עבודת ימי המעשה ע"י היגיעה כמ"ש שתה מים מבורך כנ"ל למצוא ההארה הטמונה בלב. וע"ז נאמר איש תבונה ידלנה. חבל בחבל נימא בנימא כי הם דברים שצריכין התקרבות אל הקדושה. ועי"ז זוכין אח"כ לבחי' ש"ק. יוסף נזיר אחיו. השבתה מעובדין דחול. ומתקיים ונוזלים מתוך בארך שהיא השפעה המתחדשת תמיד כמ"ש במ"א:

בפסוק ויאסר יוסף מרכבתו כו'. כי האדם נברא להיות שליט על כל הבריאה כמ"ש וירדו בדגת הים כו' כל שתה תחת רגליו. נמצא הוא רוכב עליהם והם מרכבה אליו. ובהיותו כן ע"י קבלת מלכות שמים שהוא מקבל ומכניע עצמו להבורא ית'. כמו כן מתבטלין כל הנבראים להבורא ית' באמצעיות האדם. וזה לא יוכל להיות רק ע"י נסיונות שגובר האדם נגד יצה"ר. עי"ז שליט ורוכב על עוה"ז. וזה הי' שכרו של יוסף שמלך במצרים. והי' זה הכנה אל הגלות. כי לא הי' בכח בני ישראל להנצל מטומאת ערות מצרים לולא קדימת נסיונו של יוסף שעי"ז מלך במצרים ונעשה שליט על כל הסט"א. ומדריגתו של יעקב אבינו ע"ה הי' למעלה מהטבע. ולא הי' יכול זאת להתקיים רק ע"י יוסף וכ' ויאסר כו' שנכפפו כולם תחת ידו. ויעל לקראת ישראל כו'. ממילא כולם נתבטלו לכללות בנ"י אח"כ. ובמד' רב עוד יוסף כו' יש לי במה רב טובך כו'. כי טוב הצפון הוא בא ע"י יגיעות ונסיונות בעוה"ז. כמ"ש במ"א כי שכר עוה"ב תלוי בעוה"ז כי יש עומק טוב ועומק רע ותלוין זה בזה וע"י שנשאר יוסף צדיק במצרים זכה לבחי' רב:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרל"ט

ב"ה

במדרש בני אם ערבת כו' עשה זאת כו' בעפר רגליו. זאת היא מלכות שמים. וע"י קבלת מלכותו ית' יכולין לתקן הכל כמ"ש הכל הי' מן העפר והכל שב אל העפר הוא בחי' הביטול אל השורש. וזהו עיקר בחי' יהודה על שם הודאה על האמת. וע"י ההודאה יש לעולם תקנה ועצה כמ"ש אמת מארץ תצמח כו'. ובמד' מים עמוקים כו' איש תבונה ידלנה. פי' תבונה הכנסת הבינה במעשה. לכן כתיב לא יחפוץ כסיל בתבונה כ"א בהתגלות לבו. שאינו דבר של קיימא כנ"ל. והנה בחי' יהודה ויוסף הם ב' בחי'. כי יש צדיק שהוא איש מנוחה והבורא ית' משפיע עליו רוח קדושה בלי יגיעות נפש ובשר. ויש צדיק שעומד בצדקו ועובר עליו כמה דרכים ומקומות עקלקלות עד שבא אל נכון. ושניהם צריכין להיות. והם בחי' ימי המעשה ושבת קודש. ויוסף הוא בחי' השבת. ויהודה ימי עבודה לכן נקרא איש תבונה ודולה מים עמוקים ביותר. לכן מרמז המד' ונגש חורש בקוצר כי חורש הוא עבודת יהודה ויוסף קוצר המוכן לקצור אחר הגמר. ולכן כתיב וסרה קנאת כו' יהודה. וסוף עליית עבודת ימי המעשה הם בשבת. כי החול מכין לשבת. לכן בסוף מעשיו של יהודה ויגש אליו. שאחר גמר העבודה בא להתדבקות ביוסף הצדיק שהוא השבת. ואז ראה והבין כי שניהם אמת וסרה קנאת כו' יהודה:

וזה הענין שכתוב ביוסף לעשות מלאכתו נכנס אלא שנראית דמות דיוקנו כו' עוד כעין זה ע"ש. וכי באו חכמינו ז"ל למעט זכות נסיונו של יוסף הצדיק ח"ו. אבל הוא כנ"ל שכל עבודת יוסף הצדיק הי' רק להמשיך עליו עזר והשפעת קדושה ממרום. אמת כי ודאי הכל במשפט ואין זוכין לזה רק על ידי עבודה רבה. אכן העיקר הי' שיזכה לעזר עליון כנ"ל:

בפסוק כראותו כי אין הנער ומת כו'. וקשה מנ"ל ליהודה שימות כשיראה שאין הנער. ונראה שלמד זה ממ"ש להם יעקב אע"ה ואל שדי יתן לכם רחמים ופרש"י מי שאמר לעולמו די יאמר די לצרותי. ויעקב אע"ה לא הי' אומר כן לולי שידע כי בנפשו הוא ואבות הקדושים מסרו נפשם בעבור תולדותיהם. וידעו כי כל העובר עליהם הוא בעבור דורות העתידים לבוא. ומה"ט לא קשה למה לא הודיע יוסף לאביו. וכמו שלא גילה יצחק ליעקב. אם כי גדלה רחמי האב על הבן יותר מבן על האב. רק כולם למדו מהבורא ית' כיון שהעלים הוא ית' ממנו ידעו שלטובתו הוא. ורק כשהגיע עד מיצוי הנפש ממש כמ"ש חז"ל ע"פ ואל שדי כו' ע"ש. לכן ידע יהודה כי בראותו כי אין הנער ומת. ולכן כיון ששמע יוסף כן הוכרח לגלות להם האמת כי ידע שהגיע העת לגלות להם כנ"ל:

בפסוק לכולם נתן לאיש חליפות שמלות כו' נתן כו' חמש חליפות שמלות כו'. והענין הוא כי הפנימיות לעולם אחד אבל המלבוש מתחלף כפי מדריגות האדם עולה ויורד כמ"ש פושטת צורה ולובשת צורה. ובודאי התועלת שבא ע"י הגלות הוא תיקון המלבוש. לכן ביציאת מצרים כתיב כלי כסף וכלי זהב ושמלות חביב מן הכל ע"ש ברש"י דברי חז"ל. ויוסף נתן להם זה הדרך איך יוכלו להתלבש בכל אלה לבושים שונים כמו שהראה להם יוסף שלא הכירוהו אם כי הי' עומד בצדקו. וז"ש חז"ל שרמז לבנימין שיצא ממנו מרדכי שיצא מלפני המלך בה' לבושים כו'. כי בימי אסתר הי' הסתרת פנים ביותר ומרדכי תיקן ה' מיני לבושים הנ"ל. [ואפשר ע"ז הרמז מה שמחליפין המלבושים בפורים. כי מנהג ישראל תורה] וזהו ענין חליפות שמלות כנ"ל. כי כל העגלות והכנת הדרך לירד למצרים הי' עפ"י יוסף כמ"ש במ"א. וגם מדברי אא"ז ז"ל על אומרם ראוי הי' יעקב לירד כו':

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תר"מ

ב"ה

במדרש מים עמוקים כו' ואיש תבונה כו'. כבר כ' במ"א כי בלב איש היא לבו של כל אדם מישראל. ובתיקון כל הקומה רמ"ח איברים וגידים שמכוונים לתרי"ג מצות אז מתקשר חבל בחבל ונימא בנימא עד שמתגלה הפנימיות שבו. ונקרא איש תבונות כשמתפשט הבינה שבו לתוך כל האברים. והוא תיקון הגוף. אז מאיר הנפש. וכ"כ כמטמונים תחפשנה שצריך האדם להאמין בודאי כי יש בכל מקום ובכל עת כח ניצוץ קדוש. ובפרט בנפש האדם. ומי שיודע כי נטמן במקום זה מחפש כל כך עד שימצאנה. ואם מחפש באמת נאמר אמת מארץ תצמח. וכל זה נלמד ממעשה יהודה אם כי לא הי' לו שום טענה. רק בדברים היוצאים מן הלב נגלה אליו האמת. ופרשנו ויגש אליו לעצמותו בחי' איש תבונות כנ"ל:

ועיקר הפי' ויגש אליו ליוסף כי באמת אז סרה קנאת השבטים על יוסף. וידע יהודה כי כבר תיקנו החטא של מכירת יוסף. ולכן יש לומר שאמר ואחיו מת. שעל ידי שידע שכבר נתקן החטא. א"כ אם עודנו בחיים. הי' מתגלה להם. וראי' שמיד כתיב ולא יכול יוסף להתאפק כו':

במדרש אנכי ארד עמך כו' על מנת ויוסף ישית כו'. עפ"י דברי אדוני מו"ז ז"ל על המדרש ראוי הי' יעקב לירד בשלשלאות של ברזל כו'. ופי' כי הי' צריך לירד כמה ירידות ממדריגה שלו עד שירד למצרים. ולחביבות אבינו יעקב עשה הבורא ית' שיוכל לירד בלי השתנות. וז"ש אנכי ארד שלא יצטרך ליפול ממדריגתו וגם כמו שיורד למצרים הוא מרכבה אליו ית' ואנכי ארד כו' גם עלה. כביכול עלי' הכתיב לעצמו. כשיש עלי' ליעקב ולזרעו אחריו. והכנה זו עשה יוסף שיוכל להיות ירידת כל המרכבה לשם. ואות זה נתן הבורא ית' בכל איש ישראל. לכן נקרא אות. אלה המצות שיש להם כח להאיר גם בתוך החושך. והוא אות. כי במקום הנגלה א"צ אות. וז"ש ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. לעולם היינו בכל מיני העלמות והסתרות הגלות. עכ"ז על ידי אות זה ניצולים:

בפסוק איך אעלה כו' פן אראה כו'. וקשה ת"ל מצד הערבות. אכן באמת יותר צער הי' ליהודה מצערו של אביו. מכל הערבות של ב' עולמות. וזה עצמו הראה גם לאדון זה לראות איך גדלה צערו של אביו בעיניו. כדי לעורר רחמנות גם בלבו על צער אביו. והאמת כי במדה זאת נענה יהודה כי תיכף אח"ז כתיב ולא יכול יוסף להתאפק ע"י שכבר נסתלק כל נגיעתו של יהודה. ואם כי ההתפעלות מתחלה הי' ע"י הערבות. אעפ"כ הביאו ממדריגה למדריגה עד ששכח כל צער שלו בעבור צערו של אבא וכל זה משל לתהלוכות בנ"י עם אביהם שבשמים. ודו"ק:

בפסוק והגדתם לאבי כו' כל אשר ראיתם כו'. דכתיב כי נבהלו מפניו. ואז ראו אורו של יוסף הצדיק ומדתו הנק' כל. והוא בחי' התקשרות והתכללות. והבינו כי הוא באמת הצדיק. ומקודם כתיב ולא יכלו דברו כי לא יכלו להתמשך אחר הנהגה שלו. ועתה כ' עיניכם כו' כי פי המדבר אליכם. כי ראו פתח זה שפתח יוסף הצדיק. והוא מוכרח להיות הכנה לגאולת מצרים. ומקודם לא ידעו שמתחיל זה הגלות. ועתה הבינו והודו להנהגתו של יוסף הצדיק וז"ש ואחר כך דברו אחיו אתו ר"ל שנמשכו אחר הנהגה שלו כנ"ל:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרמ"א

ב"ה

במדרש מים עמוקים עצה בלב איש כו'. הרמז על תורה שנק' מים. ותורה שבע"פ נק' מים עמוקים. שנמצא שורש התורה בכל איש ישראל כמ"ש חיי עולם נטע בתוכנו. רק שצריכין לייגע למצוא הנקודה טמונה בלב כמ"ש אם תבקשנה כו' וכמטמונים תחפשנה. וזה עצמו היה בחי' יהודה והשבטים. כי יוסף יש לו חלק באבות בחי' תורה שבכתב. ויהודה בחי' תורה שבע"פ. וכשמתברר כראוי נעשה שניהם אחד. וזהו ויגש אליו יהודה. אחד באחד יגשו. כי כל התורה שבע"פ כלולה בשבכתב כענין האסמכתות וכל הדרשות ורמזים שדרשו חכמים. רק שצריכין כח יגיעת האדם לברר הדברים בחכמתם להוציאם לאור. והוא העבודה ע"י מצות ומעש"ט שהם העצות לזה. וז"ש חבל בחבל נימא בנימא כו' וכ"כ במ"א:

ענין הבכיה של יוסף הצדיק. וחז"ל דרשו על החרבנות. ומה ענינו לכאן. ויתכן לומר ע"פ לשון הפסוק ולא יכול יוסף להתאפק כו'. כנראה שהי' מהצורך עוד לעכב עצמו ואם הי' ביכולתם לתקן עד הסוף לא הי' הגלות והחורבן. כאשר חכמים הגידו כי הכל נמשך מהשורש ועמ"ש בפ' וישב מזה. והכלל כי עבודת האבות הכנה לבנים רק שלא הי' בכחם לסבול כל כך צער כאשר מעיד הכתוב ולא יכול יוסף כו'. לכן הרגיש יוסף מיד שיהי' החרבנות כו'. והרי זה המעט שנשאר מהתיקון אין אנו יכולין לגומרו בדורי דורות ומזה יש לבחון גודל עבודת האבות והשבטים:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרמ"ב

ב"ה

במדרש מים עמוקים עצה בלב איש משל לבאר עמוק ומימיה יפים וצוננים כו'. להודיע כי כל מה שהמים עמוק ביותר הם יפים ביותר. וכמו כן נקודת התורה שנק' מים שנמצא בכל איש ישראל. כפי רוב היגיעה כך המציאה. כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת. וכתיב רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. פי' שנמצא בכל איש נקודה טובה. והיא עצה בלב איש שהטמין בו הבורא ית'. ונק' עצת ה'. ובידה לדחות כל המחשבות הסובבים על זו הנקודה והיא תקום. רק שצריך האדם לבטל כל המחשבות למחשבה זו. ויוכל לקשר הכל לזו הנקודה ע"י חבל בחבל משיחה במשיחה. שבודאי יש קצת אחיזה לכל הדברים בקדושה. וזאת עבודת ימי המעשה דכתיב שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך פרשנו על ימי המעשה וש"ק. ובחי' השבטים הי' בחי' ימי המעשה ויוסף בחי' מנוחת שבת בארך. וזכה לזה ע"י הנסיון כי נסיון הוא דבר גדול. שמביאין האדם למקום שאין שם הארה. כמ"ש והבור רק אין בו מים. דבכל בור יש הארה גנוזה כנ"ל. ויוסף בא למצרים מקום טומאה. ובכחו עמד בנסיון. ועי"ז השכר שלו שבא למעלה מבחי' בורך לבחי' בארך כנ"ל. והשבטים הוצרכו למצוא הארה הגנוזה תוך הטבע כנ"ל. והיא בחי' תורה שבע"פ שהיא פירוש תורה שבכתב שע"י היגיעה זוכין לפרש תורה שבכתב. ויש מעין זה בכל נפש מישראל. רק שהם היו מתקנים בכלל כל הבריאה והיא עצה העמוקה של גלות מצרים שעי"ז המשיכו בנ"י אח"כ התורה לעולם:

במדרש אם ערבת לרעך כו'. דכתיב כי עבדך ערב את הנער כו'. ואח"כ אמר הטעם איך אעלה כו' פן אראה כו' א"כ לא היה עיקר צער שלו מכח ערבות שלו. רק די"ל שידע יהודה כיון שנתערב על בנימין סימן הוא שבידו להביאו לאביו בודאי. וכמו כן ערבות של ישראל שקיבלו עליהם התורה יש להתחזק בה' ולהאמין כי בודאי יהי' השי"ת בעזרו לגמור אשר קיבל עליו. כענין שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך וכמו כן כל בנ"י ערבים זה לזה ובכח הערבות יכול כ"א להיות עוזר לחבירו כמ"ש בענין מצות פריקה וטעינה מזה. כי ערבות הוא לשון תערובות שיש שייכות להערב בזה העסק כנ"ל:

בפסוק עיניכם רואות כו' כי פי המדבר כו'. עפ"י מ"ש במ"א הרמז שדרשו חז"ל וירד מצרימה אנוס על פי הדבור. שהוא בחי' יוסף. דאיתא בזוה"ק שהדיבור היה בגלות מצרים והוא בחי' השבטים כמ"ש וזאת אשר דבר להם אביהם. ויוסף הוא פי הדיבור התקשרות בחי' הדיבור להקול. וכן כ' אחר כך וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דיבר כו' ותחי כו'. מכלל שהיו דברים סתומים שהכירו מהן בחי' של יוסף הצדיק כמ"ש ואח"כ דברו אחיו אתו. ורמז עיניכם רואות כו' כענין שכתוב במתן תורה רואים את הקולות. וכל הכנת יוסף היה במצרים שיוכל אח"כ יעקב לירד שם. כי הוא בחי' ממוצעת להמשיך כח הדעת בחי' יעקב להשבטים שהוא התגלות הדעת במעשה. ולכן מקודם לא ראה יעקב דרך שיוכל לילך למצרים עד שראה העגלות אשר שלח יוסף כו'. וזה הרמז ששלח יוסף פן תורש אתה וביתך. וחלילה שלא חשב יוסף ליעקב אביו הרבה למעלה יותר ממנו. רק שידע שהתפשטות כחו של יעקב על ידו הוא. פן תורש פי' שיופסק המשכת כח שלו לביתו וזרעו אחריו שמוכרח להיות ע"י יוסף כנ"ל. וכן התנאי שכתב במדרש על מנת ויוסף ישית ידו כו'. שהוא גם לדורות. ע"י שמירת כחו של יוסף יכולין למצוא גאולה בכל מקום צר. והוא התקשרות הדעת לכל המעשים לבטל אותם להדעת בחי' תורה ומצות וע"י התשוקה והאהבה של המצות יש הארת התורה בכל מצוה והוא בחי' יוסף. וד"ל:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרמ"ג

ב"ה

בי אדוני. יש לפרש עפ"י המדרש חורש זה יהודה וקוצר זה יוסף כי יוסף הוא למעלה מבחי' יהודה ויהודה המכין כמו החורש ואח"כ בעת הגמר נתעלה לבחי' יוסף לכן הוא הקוצר. והענין כמ"ש מתחתיו יצמח כי ע"י התחתונים מוסיפין כח להשפיע להם מלמעלה. ויהודה הוא מדריגה התחתונה. והכל הי' סדר אחד בחי' התפשטות כח האבות ע"י השבטים ומשם יפרד לכל העולמות. ויוסף הוא כלל האבות. ויהודה כלל התולדות. וקול הוא בחי' יעקב. ויוסף הבל ויהודה הדיבור. ובעוד שלא הי' נתקן כתיב לא יכלו דברו לשלום. פי' לצורך השלימות שצריכין לעשות בעולם. ויהודה אמר בי אדוני אעפ"י שאתה אדון לי אבל האדנות תלוי בי בכח החרישה והעבודה שלי:

בפסוק אשר מכרתם אותי. כמ"ש חז"ל אשר שברת יישר כחך. כן ניחם יוסף אותם כי זכה לכל זה על ידי המכירה:

במדרש תנחומא ואת יהודה שלח לפניו ע"ש. ביאור הענין עפ"י הכ' נר מצוה ותורה אור. ויעקב שהוא בחי' התורה לא הי' יכול לירד למצרים רק ע"י הקדמת יהודה שהוא בחי' המצות ותורה שבע"פ ע"ש הלשון כי המצות הם שלוחים בחי' הגוף שהוא המלבוש רמ"ח מ"ע כו'. אבל הפנימיות הוא אור תורה. וכמו כן כל הכנת בנ"י בעוה"ז שהם שלוחי מצוה ע"ז הרמז יהודה שלח לפניו שנקראו בנ"י יהודים והם מתקנים העולמות להיות הכנה לעתיד שנא' תורה חדשה מאתי תצא:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרמ"ד

ב"ה

במדרש מים עמוקים עצה בלב איש כו'. דהנה עיקר מחלוקת יהודה עם יוסף הי' ב' מיני עבדות הבורא ית'. דכתיב שתה מים מבורך הוא בחי' תורה שבע"פ שנטע בתוכינו ממש. והוא עבודה שבלב זו תפלה. והוא בחי' עבודת ימי המעשה בחי' תרי"ג מצות דתלוין בעובדין. והי"ב שבטים הם שורש התרי"ג מצות נגד רמ"ח איברים ושס"ה גידין. והאבות עם השבטים אשר הם עמודי העולם שהיה הסדר שלהם ג' אבות וי"ב שבטים עד ס' ריבוא. והי"ג שבטים המה על הת"ר שהמה רומזים לס' רבוא כמ"ש במ"א מזה. לכן היו י"ב (דגלים) [שבטים] לי"ב גבולין כמ"ש בספרים. והתורה שבכתב הוא הפנימיות רק שנר מצוה הוא התפשטות כוחות מהאור תורה. ויוסף הצדיק הוא למעלה מזה ההתפשטות. והוא בית יוסף להבה. והוא בחי' ונוזלים מתוך בארך שהוא תוספות נשמה יתירה שבא בשבת קודש אחר תיקון ימי המעשה. ואיתא בזוה"ק בגלות מצרים הי' הדיבור בגלות עי"ש. ופי' הדיבור הוא הנהגת הבורא ית' את העולם שלא היה נגלה בתוך הטבע עד שזכו בנ"י להוציא מכח אל הפועל. וזכו שיעשה להם השי"ת נסים ונפלאות להכיר כח מלכותו ית' בעולם. ואח"כ זכו יותר לתורה מן השמים. והמה ב' בחי' הנ"ל. וכמו כן נתקיים מקודם בין השבטים בכלל. שקודם שתיקנו את שלהם כתיב ולא יכלו דברו לשלום. שלא נמשך הדיבור אחר יוסף הצדיק. והיינו שהי' הדיבור בגלות עד שתיקנו וכ' ויגש אליו יהודה שהוא סמיכות גאולה לתפלה כמ"ש בזוה"ק וכ' ואח"כ דברו אחיו אתו. וכתיב ולא יכול יוסף להתאפק כו' ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף כו' וקשה כיון דכ' אתו מה בהתודע יוסף. כנראה שמקודם לא היה יוסף. כי הלא השבטים לא הכירוהו. וכתיב נבהלו מפניו. כענין שכ' בשבת קודש אין דומה מאור פניו של אדם בש"ק כו'. כי [ע"י] הפנימיות שמתגלה וניתוסף נשמה יתירה. מתחדש הצורה. ולכן היה לו ב' מיני התלבשות. ופושט צורה ולובש צורה. ובזמן המקדש היה מתקיים זאת בישראל כמ"ש במ"א. וכן רמזו במד' שחורה אני בימי המעשה ונאוה בש"ק. לכן לא רצה שיסתכלו אחרים במאור פניו. וכן מ"ש בהיראותו לאביו וירא אליו. מכלל שהי' בו צורה נסתרת שהוצרך לגלותו. והיינו דכתיב עיניכם רואות כו' כי פי המדבר כו'. כמ"ש במדרש על הנביאים שהי' פניהם בוערות כלפידים כשהי' רוה"ק שורה עליהם:

בפסוק אנכי ארד עמך מצרימה. הוא הבטחה שהקב"ה כביכול עמו אנכי בצרה כמ"ש גלו למצרים. לבבל. שכינה עמהם. והיינו שע"י יעקב אבינו השכינה שורה בין ישראל בגלות. וזה ארד עמך מצרימה שהוא הסיבה שעל ידו ישרה עמנו בגלות. כאשר הי' הסדר שע"י השבטים ירד יוסף למצרים. וע"י יוסף ירד יעקב למצרים. וע"י יעקב ירדה השכינה למצרים. ובאמת בכלל ישראל נמצא תמיד שורש יעקב אבינו ע"ה כאשר חז"ל אמרו צורתו של יעקב חקוקה תחת כסא הכבוד. לכן בכל מקום שירד ירדה עמו השכינה. והוא מצד מדת אמת דכ' תתן אמת ליעקב. והוא חותמו של הקב"ה. לכן ע"י מדת האמת יכולין לקבל חיות בגלות ג"כ. כי הסתר הגלות הוא בשקר. כי באמת מלכותו ית' בכל משלה ולכן ע"י מדת האמת מתעורר הגאולה. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל פ' ויחי יעקב בארץ מצרים שע"י האמת יכולין לחיות בארץ מצרים כנ"ל. ואמרו חז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים כו' והאכלתיך נחלת יעקב כו'. כי השבת הוא השבת כל דבר לשורשו כמ"ש אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. וזה הוא מדת אמת:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרמ"ה

ב"ה

בענין מחלוקת השבטים עם יוסף נתקיים בהם המשנה מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים. כי בודאי הי' המחלוקת עפ"י דרכים מיוחדים שהי' לכל אחד מהם בעבודת הבורא ית' כי יעקב אע"ה הוא עצם התורה. והתפשטות שלו הי' בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם. לכן לכל אחד הי' דרך מיוחד. ומצינו שהתורה נק' אש דכ' כה דברי כאש. ומצינו שנקראת מים דכ' כל צמא לכו למים. ויוסף הצדיק הי' בחי' אש כדכתיב בית יוסף להבה והוא בחי' התלהבות כענין ויגבה לבו בדרכי ה'. ויהודה הוא בחי' מים שהוא הכנעה ותפלה לשפוך לב כמים כדאיתא בגמ' מה המים יורדין למקום נמוך. ובאמת בכלל ישראל צריך להיות כל הכוחות האלו. והשלימות בא ע"י כל המדות כאשר ברא השי"ת כן האדם להיות בו מדות משונות זו מזו. בודאי כולם שוים לטובה. וצריכין להתנהג בשמחה ובהכנעה ובהתחזקות להתנהג פעם בזה ופעם בזה עד שבאין לשלימות האמיתי. ובאדם פרטי ג"כ כן הוא. אם המחלוקת בלבו בהתחלקות של המדות לשם שמים. נעשה התיקון בצירוף כל המדות וסופן להתקיים. ומצינו גם במלאכים כתיב עושה שלום במרומיו מיכאל שר של מים וגבריאל של אש והקב"ה עושה שלום. כמו כן היו השבטים למטה. ושוב מצאתי במדרש תנחומא בפ' זו כן יוסף שור ויהודה ארי כו'. והוא כנ"ל כי ארי' לימינא ושור לשמאלא בחי' הגבורות שנק' אש:

במדרש גם עלה צדיקים כמותך על מנת ויוסף ישית ידו. שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי בכל מקום צרה וגלות שיש שם בחי' יוסף הצדיק ושמירת ברית קודש. אז מתקיים אנכי ארד עמך ואעלך כו'. וזה ע"מ ויוסף ישית ידו כו'. ולבאר ענין מדת יוסף היא להמשיך התקשרות וחיות חדש מן השורש שהרי מצות המילה הוא לשנות הטבע. והוא לרמוז כי האדם צריך למשוך חיות מלמעלה שלא לטבוע תוך הטבע. וכן כל ענין אבר הזה שחתם הקב"ה בו הברית. להיות כי גם בעוה"ז אי אפשר להוליד תולדות עד שמעורר האדם חיות ע"י זה האבר. והכל עדות על זה כי משינוי טבע בא התחדשות ותולדות. וכן הוא בפנימיות עבודת האדם. שכפי מה שאינו מניח עצמו תוך הטבע והרגילות. ומוצא לו תוספות התלהבות וחיות ע"י יגיעה בתורה ומצות. עי"ז מתקשר בשורש שלו. וזהו ענין יוסף הצדיק ונק' ברית שע"י התאספות כל הרצון להתקשר בשורש נמשך חיות חדש. ומעין זה בש"ק שבא נשמה יתירה לאדם שהוא תוספות הארה מלמעלה והוא בחי' יוסף. ובפסוק ואת יהודה שלח כו' להורות כו' דרשו חז"ל לקבוע בית תלמוד להורות משם הוראות כו'. והענין יש לבאר כי יוסף ויהודה הם ב' הכנות שהי' צריך קודם ירידת יעקב ובניו למצרים. והם העצות והכנות להגלות ולהגאולה של מצרים. והם ב' הבריתות ברית הלשון וברית המעור שעליהם נרמז גן נעול אחותי כלה גל נעול. בחי' הפנימיות וסוד הנסתר הוא ברית המעור ונק' גן נעול. שבזכותו של יוסף נשמרו מעריות במצרים ואחת היתה ופרסמה הכתוב ובזכות זה יצאו. ובחי' יהודה הוא ברית הלשון והוא ההתגלות שיש בכח פיהם של ישראל לגלות ולברר כבוד מלכותו ית' בעולם וזהו נרמז בגל נעול. לכן ירידת יוסף במצרים הי' בהסתר. ובחי' יהודה הי' בהתגלות שמשם תצא הוראה. והוא הדרך שיכולים הרבים ליהנות ממנו. אבל בחי' יוסף לא יש שייכות רק ליחידים ונק' נזיר אחיו. ומצינו שיעקב אע"ה מסר הסודות ליוסף כמ"ש חז"ל בפי' בן זקונים כו'. אבל ליהודה שלח להיות הוא הדולה ומשקה מתורתו לרבים. וב' אלו הם גם בחי' משיח בן יוסף ואח"כ העיקר הגאולה ע"י בן דוד. [וכתיב אפרים לא יקנא עוד כו'.] שבחי' יוסף הוא גבוה ביותר אבל הוא בהסתר ובחי' יהודה בהתגלות:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרמ"ז

ב"ה

במדרש אחד באחד יגשו כו'. כי יהודה ויוסף אינם אנשים פרטיים אבל כל אחד הוא כלל המאחד נפשות בני ישראל. ולכן בהתיחדם כאחד נעשה כל תיקון הצריך כמ"ש בזוה"ק ויגש אליו תקרובתא דעלמא בעלמא. וביאור ב' מיני האחדות עפ"י מ"ש בזוה"ק תרומה כגוונא דמתיחדין לעילא כו' קוב"ה לא יתיב על כורסיא עד דאתעבידת ברזא דאחד. דיש יחוד בשורש הנשמות למעלה וכמו כן בנפשות בנ"י למטה. ויוסף הוא אחד לעילא ויהודה לתתא. לכן איתא שיהי' משיח בן יוסף ובן דוד יהי' לבסוף. כי יהי' גאולה מקודם בשורש למעלה. ואח"כ יגאלו נפשות וגופות למטה. ובאמת ב' אלו האחדות שייך בכל איש ישראל והוא רמז תפילין של יד לשעבד כחות הגוף וזהו בחי' יהודה. ותש"ר בחי' הנשמה זהו כחו של יוסף. ולכן דרשו במדרש על יהודה דולה מים מבורות עמוקים ע"י חבל בחבל משיחה במשיחה. שאחדות שבעוה"ז צריך עצות ויגיעות רבות עד שיכולין לקשר הכל בשורש האחדות. ובאמת כל השבטים היו הכנה לדורות עבור בני ישראל שיוכלו לחבר הכל אל השורש ע"י אלה הי"ב עמודים שכל שבט הוא דרך וצינור מיוחד כמ"ש במ"א. וזהו ג"כ רמז הי"ב תפירות שבתפילין שנמצא בקדמונים שרומז אל י"ב שבטים. והיינו שהם חתרו דרכים לתפור ולחבר התחתונים לעליונים. וגם בירידת יעקב אבינו ע"ה למצרים היה ע"י השבטים כמ"ש וישאו בני ישראל את אביהם בעגלות כו'. וכ"כ וירא כו' העגלות כו' ותחי רוח יעקב כו'. וכמו כן מצינו במשכן שהביאו נשיאי בנ"י שש עגלות וי"ב שוורים. והכל ענין אחד. שהי"ב שבטים הם דרכים להמשיך הקדושה על ידיהם ממקום למקום. וכמו כן בירידתם למצרים היו המה דרכים שתתגלה הקדושה על ידיהם גם במצרי'. וזה היה נחמת יעקב אע"ה שראה שיגמר הדרך ע"י השבטים כמ"ש ויסע בארה שבע ודרשו חז"ל לקצוץ ארזים שנטע יאע"ה למשכן ע"ש. ומאחר שתלה הכתוב הכל ביציאת מצרים כמ"ש הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. א"כ ירידת מצרים היה הכל באופן זה שמכוון להיות אח"כ השראת השכינה על בנ"י. וכן מצאתי ברש"י במדרש וירא את העגלות שהם העגלות של המשכן ע"ש והכל אחד. וכל זה ניתקן ע"י האחדות והשלום שנעשה עתה כמ"ש ויגש אליו יהודה כו':

במדרש כי הנה המלכים נועדו כו'. וזה נאמר על ביהמ"ק יפה נוף כו'. והענין כי בירושלים וביהמ"ק נעשה שלום בין השבטים כדכתיב ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל. כי בודאי יש לכל שבט ענין ודרך מיוחד. ומ"מ כשמתגלה להם דעת עליון מתבטלין כולם להיות אחד כדכ' עושה שלום במרומיו מלאך של מים ואש נעשין אחד לעשות רצון קונם. וכמו כן בשבטים עבדי ה' נעשין אחד לעשות רצון אביהם שבשמים. וזהו עצמו העדות שכל מחלוקתם לשם שמים. לכן כשעלו למקדש מתאחדין להיות אחד על ידי הדעת ועדות. וז"ש המלכים נועדו כו' כן תמהו. מה שלכאורה דעה של כל אחד זה סותר לזה. ושם ראו שכולם אחדות אחד. ולכל שבט היה שער מיוחד בביהמ"ק. ולכן בכה יוסף על חורבן ביהמ"ק שזה המקדש עשה שלום ביניהם. ובאמת כשמתגלה הדעת נעשה שלום ביניהם וז"ש בהתודע יוסף אל אחיו. רק שאין יכול להתגלות תמיד רק בביהמ"ק. ובשבת קודש הוא מעין זה ונקרא שלום כמ"ש יעקב ובניו ינוחו בו. ובו מתאחדין כל הדעות. ולכן בתפלת מנחת שבת חשיב י"ב מנוחות מנוחה וקדושה כו' אהבה נדבה כו' שלום כו'. והוא כלל כל הי"ב שבטים. שנעשין אחד. וכמו בא"י וביהמ"ק גוי אחד בארץ:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרמ"ח

ב"ה

ויגש אליו יהודה כו' בי אדוני כו'. כי הנה יוסף ויהודה הם ב' מדריגות. איתא יוסף משלו נתנו לו. ומדת יהודה מלכות בית דוד דלית לי' מגרמי' כלום. וכל כחו הוא מה שהוא כלי לקבל ומוכן תמיד בהכנעתו אל האדון ית"ש. וז"ש מה נאמר לאדוני כו'. ובכח הכנעה זו תיקן הכל. ומדה זו הוא בחי' יהודה ודוד כמ"ש מו"ז ז"ל יהודה ה' כלול בו. ואות דל"ת שהוא מלא הכנעה בהיותו יודע שהשם בו. וכן אותיות דוד. הד' שפלות. וזכה אח"כ להמשכת הקדושה שע"ז רומז אות ו'. ומ"מ נשאר אח"כ ד' כמקודם. וכבר בארנו במ"א ענין אמרם ז"ל כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמארי' סייעי' שאול באחת ולא עלתה לו דוד בשתים ועלתה לו. וצריכין להבין למה לא סייע העוזר והסומך גם לשאול. אך כי הם ב' ענינים. בחי' שאול הוא כענין יוסף משלו נתנו לו. ובחי' דוד סייעתא דשמיא. ולכן עיקר המלכות ליהודה ודוד שכך צריך [להיות] כי ממלכותו ית' חלק ליראיו לאותן דלית להו מגרמייהו. לידע ולהודיע כי לה' המלוכה. ובאמת כל אלו הצדיקים היו הכנה עבור כלל ישראל. כי צדיקים גבוהים ורמים כיהודה ודוד לא לחנם נכשלו בתמר ובת שבע. רק כמ"ש חז"ל להורות תשובה. להיות נצרכים לפתוח שערי מתנת חנם עבור כלל ישראל והם מסייעים לכל השפלים. כי מועטין הם שיוכלו להתמשך אחר בחי' יוסף. משלו נתנו לו. לכן איתא שער ואוצר של מתנת חנם גדול מכל השערים כי רבים צריכין לו וז"ש בשם האר"י ז"ל בי אדני שהשם בו. ובאמת השם אדנות לא נזכר ביהודה. רק זה עצמו הרמז שיש בו הד' לבד שם הוי"ה. לומר שהגם שהשם בו. הוא לית לי' מגרמי' כלום ומקבל אדנותו ית' עליו לגמרי:

ובהפטרה קח לך עץ כו' והיו לאחדים בידך. נראה כי יהודה ויוסף הם ב' העצים עץ החיים הוא בחי' יוסף הצדיק כמ"ש בן איש חי. ולכן כתיב למחי' שלחני. להחיות עם רב. ויהודה הוא בירור התערובות של עץ הדעת טו"ר. וב' הנ"ל הם תורה חיי עולם. ותפלה חיי שעה. כי בבחי' זו הוא השתנות הזמנים. ולעתיד יהיו לאחדים כי יבורר הפסולת ויהי' דעת טוב ולא רע. ולכן עתה שיש תערובות צריכין בדרגא זו סייעתא דשמיא. [ואיתא כי דוד המע"ה אמר בחנני כו' ואח"כ נתחרט. והוא עצמו כנ"ל שהנסיון הוא להסיר הסיוע רק משלו מעצמו. וזה א"א להיות רק מי שהוא בבחי' עץ החיים שאין צריך בירור. אבל העומדין בבחי' עץ הדעת צריכין לעולם סייעתא דשמיא. ואינם יכולין לעמוד בנסיון כמ"ש אם אין הקב"ה עוזרו אין יכול לו]. ושבת נמצא בו הארה מעץ החיים וז"ש טועמיה חיים זכו. וזה הנשמה יתירה היורדת בשבת לכן זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כמ"ש והיו לאחדים שהוא מעין עוה"ב שאז יהיו לאחדים ממש. וזכור הוא בחי' עה"ח. ושמור עה"ד שצריך שמירה כמ"ש לשמור דרך עץ החיים. ובש"ק שנפתח שער הפנימי שאין תערובת פסולת לכן הם לאחדים. וכאן ויגש אליו הי' ג"כ תיקון החטא ונעשו לאחדים כמ"ש בזוה"ק בפסוק ולא עמד איש אתו. והוא נרמז גם בשבת דכתיב ביני ובין בני ישראל. ולא יש תערובות ומגע נכרי לכן נמצא בו האחדות מעה"ח והדעת טוב כנ"ל:

[שייך לעיל]. דיהודה הוא גברא דמארי' סייעי'. לכן כתיב אפרים לא יקנא יהודה שרואה שיש לו סיוע ביותר מכפי מעשיו:

בפסוק אל תירא מרדה מצרימה כו' לגוי גדול אשימך שם. באברהם כתיב ואעשך לגוי גדול. ואיתא שם במדרש אשימך אין כתיב רק כו' בריה חדשה ע"ש. והענין כי המתנה שהנחיל השי"ת לאבותינו הנקודה מכלל ישראל ניתן לאברהם. ויעקב שירד למצרים הי' התישבות הנקודה לחלוק לכל פרט איש ישראל. וזה נק' אשימך לשון סידור כמו ושמו כו' איש איש על עבודתו. וזה הסידור להיות מוצא כל אחד את מקומו זה צריך בירור ע"י הגלות מצרים. וז"ש אשימך שם. וכ"כ במתי מעט כו' ירדו כו' שמך ה' ככוכבי השמים. אנכי ארד עמך הוא שהראה לו הקב"ה כי הנהגת מלכותו ית' יהיה נשלם ע"י גלות מצרים כי ארד לשון וירד מים עד ים שע"י שירדו בנ"י למצרים לכן ירדה השכינה ונעשה להם נסים ונפלאות בשינוי הטבע ונתברר אלקותו ית' בעולם. וז"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ובאמת אנכי רמז לתורה ועשרת הדברות שמתחילין אנכי. והרמז שכל גלות מצרים והגאולה הכל תורה שנעשה מכל זה פרשיות בתורה. וזה חזק את יעקב ובניו שירדו למצרים לשם שמים שלא היה שעבוד הגוף בלבד רק סדר מיוחד וישועה לכל הדורות. ז"ש אנכי ארד ואנכי אעלך שיהי' הכל תורה וכ"כ בפ' שמות כשאמר משה רע"ה מי אנכי כו' השיבו הקב"ה בהוציאך כו' תעבדון את האלקים פי' אנכי הוא קבלת התורה כמ"ש שם:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרמ"ט

ב"ה

בפסוק וירא את העגלות כו' ותחי רוח כו'. כי הנה השבטים הם הגבולים ודגלים לד' רוחות. והענין הוא כי יעקב הוא בחי' נחלה בלי מצרים בחי' השבת כמ"ש ז"ל בפ' והאכלתיך נחלת יעקב. ממילא הימי מעשה הם במצרים וגבולים. כי בעוה"ז א"א לקבל הארה עליונה רק בצמצום וגבול. וכבר כתבנו בפרשיות הקודמים כי הי"ב שבטים הם בחי' ימי המעשה וז"ש בנשיאים שהביאו שש עגלות צב הם בחי' ימי המעשה וכן מצאתי שם במדרש בהדיא. והרמז צב אין צב אלא מכוסה כמ"ש ששת ימי המעשה יהי' סגור. והיינו שההארה עליונה מתלבשת בעשי' ובטבע. זה עצמו הוא ההסגר. וזהו הענין שהביאו עגלות וי"ב בקר הגם כי בלא"ה לא הי' עפ"י טבע לישא משאות כאלה רק שיהי' מתלבש בציור טבעי. וכמו כן הי' הענין העגלות לשאת את יעקב למצרים וכ"כ בזוה"ק פרשה זו כמה עגלות היו שש כד"א שש עגלות צב ע"ש. והיינו להמשיך הארת יעקב במצרים וגבולים. וב' המדריגות צריכין לתיקון העולם דכתיב מן המיצר קראתי. ענני במרחב. והם בחי' ימי המעשה שהם במדה ומצרים. וענני במרחב הוא כשבא הארת השבת שהוא בלי גבול. ועכ"ז ההכנה לשבת הוא העבודה במיצר וגבול. ובאמת השבת הוא מתנה בלתי כח אנושי. לכן הוא בלי גבול ומדה רק כמ"ש טוב להודות לה'. וע"י שמעידין בש"ק על הבורא ית' ומחזירין הכל אל השי"ת זוכין לעזר אלקים. ואיתא במקדש עומדין צפופין ומשתחוין רווחים שע"י הביטול והשתחוי' זוכין להתגלות קדושה עליונה שהוא בחי' ענני במרחב. [וכזה ממש מצאתי אח"כ בס' דרך חיים באבות שם]. וזה שאמר להם יוסף והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין כי לבסוף צריכין לבוא לסיוע עליונה ע"י הביטול אליו ית' שהוא בחי' השבת וכל תהלוכות עבודת השבטים הי' הכל הכנה וסיבה שיחול אחר כך ע"ז סיוע עליונה כמ"ש:

בפסוק אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. דידוע ד' מדריגות שיש בבני ישראל אבות וי"ב שבטים וע' נפש וס' ריבוא כמ"ש בדברי קדשו של אמו"ז ז"ל. כי הנה כל מה שיורדין במדריגה מתרבה ביותר כמ"ש בס' הישר לר"ת ז"ל. ויתכן כי הם בחי' נר"נ. ולכן כתיב בע' נפש ירדו. שבחי' ע' הם בנפש. ובבחי' הגוף נתרבו לס' ריבוא. וכן רמז לו הקב"ה והי' זרעך כעפר הארץ ודרשו חז"ל עשוין לדוש ע"ש. וכן כתיב כאשר יענו כו' כן ירבה כו'. והי' ההבטחה כי הגם שיתפשטו יהי' להם אחיזה בשורש האחדות שזה עיקר כחן של בנ"י כמ"ש במ"א פי' עם אחד מפוזר ומפורד כו'. אנכי ארד עמך כו' ואנכי אעלך כו'. רמז כשמקבלין הגלות לשם שמים היינו אנכי ארד עמך כו' ממילא הוא הכנה לגאולה כמ"ש ואנכי אעלך. ובמד' על מנת ויוסף ישית ידו. פי' אמו"ז ז"ל כי העיקר תלוי בשמירת הברית מדתו של יוסף הצדיק אז אנכי ארד עמך. וכן הוא הבטחה לעולם כו'. וכזה מפורש בקרא כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך כו' ולא יראה בך ערות דבר. הוא ויוסף ישית ידו על עיניך. וראיית העין הוא בלב כמ"ש לא יראה בך. ואז השי"ת עמנו בגלות וזה מפתח להגאולה:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תר"נ

ב"ה

במדרש מים עמוקים עצה בלב איש כו'. כבר פרשנו כי זאת הי' עבודת יהודה והשבטים לדלות מים מבורות עמוקים כדכתיב שתה מים מבורך. והוא שיש בכל איש ישראל בפרט בעוה"ז ג"כ וכן בכלל נמצא גם בעוה"ז הארות גנוזות כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ. והוא עבודת ימי המעשה לברר אוכל מתוך פסולת ובחי' יוסף הוא להמשיך אור חדש מן השורש בשמים וזהו ונוזלים מתוך בארך מעין נובע תמיד וכענין שנאמר וזרקתי עליכם מים. והוא בחי' תורה שבכתב. ומים עמוקים בלב הוא תורה שבע"פ חיי עולם נטע בתוכינו ויש מטמוניות גנוזות בלב איש. וע"ז נאמר אם כו' וכמטמונים תחפשנה. והרב הקדוש מפרשיסחא ז"ל אמר פי' הכתוב תבקשנה ככסף. תחפשנה כמטמונים. כי בקשה הוא כאדם המבקש למצוא מציאות. וחיפוש הוא דבר הנאבד ממנו וחופש אחריו. והחילוק הוא כי מי שנאבד לו דבר מצטער ביותר לחפש אחריו. אבל כשמצאו אין השמחה גדולה כל כך כי כבר הי' לו דבר זה מעולם. ומי שמבקש מציאות הוא להיפוך. אין הצער גדול. והשמחה גדולה. ולכן אמר הכ' כי בעבודת השי"ת צריך להיות שניהם להיות הצער גדול לייגע עצמו למצוא כדבר הנאבד ממנו. ואח"כ כשזוכה למצוא צריך להיות השמחה גדולה כמוצא שלל רב עכ"ד ז"ל ודפח"ח וש"י. ונראה לי כי שניהם אמת שיש ב' אלו העבודות בכל איש שצריך למצוא השלימות להוציא מכח אל הפועל מה שמוכן לו והוא מטמון בנפשו. ונאבד ממנו. וצריך לחזור אחר אבידתו והוא בחי' ימי המעשה כנ"ל. ויש ג"כ לבקש עזר מקודש למצוא התחדשות מן השמים והוא השבת שנק' מתנה טובה לכן בשבת השמחה והעונג. ובימי המעשה העיקר היגיעה והעבודה כנ"ל:

בפסוק אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך כו' אנכי ארד כו'. כי בני ישראל זכו לכל המתנות ע"י היסורים כדאיתא במד' שמות. וב' המדריגות שנאמר מי גוי גדול כו' קרובים כו' בכל קראינו כו'. ומי גוי גדול אשר לו חוקים כו'. הוא בחי' תורה ותפלה ולכן הוצרך מקודם להיות במצרים ועל הים. ולצורך בניו אחריו כדי שיזכו להיות גוי גדול חייבו המקום ב"ה לירד למצרים. ואמר אנכי ארד. כאשר השכינה הקדושה ירדה למצרים בעבור בנ"י כמ"ש גלו למצרים שכינה עמהם וכן לבבל כו'. כמו כן וכש"כ שצריכים הצדיקים לירד עם כלל ישראל בגלות. ובמד' גם עלה לרבות צדיקים אחרים. היינו הצדיקים שמכניסים עצמן לגלות עבור כללות ישראל כיעקב אבינו ע"ה:

בפסוק ואת יהודה שלח כו'. כבר כתבנו במ"א כי יוסף ירד בהסתר למצרים כי הוא בחי' סתום. גן נעול. ברית המעור. ויהודה באתגליא. גל נעול. ברית הלשון. וכן איתא בגמ' יוסף שקידש שם שמים בסתר נתוסף לו אות משמו של הקב"ה. ויהודה קידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה. והם ב' תיקונים המוכנים לבנ"י סתים וגליא כדאיתא בזוה"ק אורייתא סתים וגליא וכמו כן בנ"י. וזהו בחי' ויקם עדות ביעקב. עדות הוא במקום שיש התנגדות בעוה"ז. ותורה שם בישראל הוא בשורש עליון. וב' בחי' אלו הנחיל יעקב ליוסף ויהודה. ומאחר דכ' וישראל אהב את יוסף כו' בן זקונים כו'. נראה כי יהודה והשבטים היו בבחי' התחתונה שהוא עדות ביעקב:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרנ"ב

ב"ה

במדרש אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם כו' אנו מה איכפת לנו. ונגש חורש זה יהודה בקוצר יוסף. כי הנה מחלוקת ב' המלכים הי' רק לשם שמים שיוסף שם לי דרך לגלות כבוד מלכותו ית' בעולם. וכמו כן יהודה כי לה' המלוכה. כי בנ"י נבראו בעולם לברר מלכותו ית' כמ"ש עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. ועיקר שכינה בתחתונים היתה רק הרשעים סילקו שכינתו ית' לרקיע. ולעתיד יהי' ה' אחד ושמו אחד ואמרו חז"ל וכי האידנא לאו אחד הוא רק לא כמו שאני נכתב אני נקרא. וזהו ענין תורה שבכתב ושבע"פ. ואין האחדות בשלימות בבחי' הקריאה בע"פ. ולכן יש כח י"ב שבטים שהם ד' דגלים כמ"ש כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם. וע"י הדגלים מגינים השבטים שלא יהי' שם מגע סט"א ותוכל להתמשך הקדושה משמים כמו שהי' בזמן המקדש. ושם בביהמ"ק הי' נקרא שם הוי"ה בשלימות. ויהודה המכין למטה כח החרישה שיוכל אח"כ לירד השפע מן השמים ובכח יוסף נגמר הפעולה ונקרא קוצר. אכן לעתיד יהי' אחדות למטה כמו למעלה ואז יהיה יהודה עיקר. כי השכינה תהי' בארץ במהרה בימינו אמן. ואז אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם ולכן לא יצטרכו אלה הגבולים להבדיל בין הקודש לחול כי יהי' שפה אחת בארץ. וכמו כן הי' אז לפי שעה בהתודע יוסף אל אחיו. ואיתא כי שבת הוא מעין עוה"ב לכן בשבת זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו והם ב' בחי' הנ"ל. ויתכן לרמוז בחריש ובקציר תשבות על ב' בחי' הנ"ל יהודה ויוסף זכור ושמור. שמור הוא בלב. זכור בפה בהתגלות. וזה הרמז עזור לשובתים בשביעי בחריש ובקציר עולמים כי הם ב' עולמות. ובקידוש אומרים באהבה וברצון הנחלתנו. והם ב' בחי' הנ"ל אהבה היא מסותרת בלב כדכ' אהבה מסותרת שיש תאוה אפילו כשהיא בהסתר ואינו יכול להוציא מכח אל הפועל כענין תובעת בלב. ורצון הוא בהתגלות לכן יש זמנים לעת רצון. תפלתי לך ה' עת רצון אהבת בנ"י גורם עת רצון כדאיתא אימתי עת רצון כשהצבור מתפללין. ובחי' אהבה ורצון הוא ג"כ בימי המעשה. והם בחי' ג' ימים דקמי שבתא להשתוקק אל השבת הוא בחי' שמור. ואח"כ כשיורד השפע בשבת נשאר הרצון בג' ימים דבתר שבתא. לכן דרשו חז"ל וינפש וי אבדה נפש כי נשאר רצון אחר השבת כנ"ל. וב' בחי' הנ"ל אהבה ורצון הם למעלה ולמטה ולכן הם כפולים בקידוש היום באהבה וברצון הנחילנו. ואח"כ באהו"ר הנחלתנו שהוא אהבה ורצון שיש להקב"ה לבנ"י ואהבה ורצון מבנ"י לאביהם שבשמים:

בפסוק אנכי ארד עמך הוא הבטחה לדורות כמ"ש עמו אנכי בצרה בכל מקום שגלו שכינה עמהם והוא בזכותו של יעקב לכן אמחז"ל המענג את השבת זוכה לנחלת יעקב בלי מצרים דכתיב בכל צרתם לא צר בו' ובא'. פי' כשזוכין שהוא עמנו בצרה ממילא לא צר. ז"ש ביעקב ופרצת ימה כו' שהוא יכול לפרוץ כל המצרים ונכנס בעובי הקורה דכתיב איש תם. ובזוה"ק תם כשעובר כל המדריגות עם חסיד כו' ועם עקש תתפתל. וירש זה הכח לי"ב שבטים ד' דגלים לד' רוחות הם ד' בחי' הנ"ל והתגלות השכינה עמנו בגלות הוא בשבת לכן שבת הוא זכר ליציאת מצרים שבו ערקת כל סט"א וכל המצרים: עוד פי' אנכי ארד מלשון ממשלה כמו וירד מים עד ים. כי מלכותו ית' יתגלה במצרים באמצעות ירידת יעקב ובניו כמו שהי' אח"כ ואכבדה בפרעה כו' וזהו ארד עמך מצרימה:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרנ"ג

ב"ה

במדרש והקול נשמע בית פרעה כו' אחת היא כו' זה אברהם כו' עד ראוה בנות אלו השבטים הה"ד והקול נשמע כו'. כי הנה כל בחי' האבות והשבטים וכלל בנ"י אחד הוא. אבל בחי' האבות הי' בשורש הנעלה ולא הי' יכול לבוא לידי גילוי בפרהסיא עד השבטים שהם י"ב גבולי אלכסון. י"ב בקר תחת הים כידוע. לכן כשנגמר בחי' השבטים והקול נשמע בית פרעה הוא לשון גילוי ופריעה. וזה שבח של כנסת ישראל גן נעול גל נעול כמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל בפי' מי זאת כו' שבנ"י הם בחי' סתים וגליא היינו שיש להם ב' הכוחות להסתיר מה שצריך ולגלות ג"כ כו'. וז"ש מי זאת הנשקפה כו' שבא לידי גילוי במדריגה כמו שחר הוא בחי' אברהם מי העיר ממזרח. כלבנה יצחק. כחמה יעקב. איומה כנדגלות הם השבטים ודגליהם. ועל זאת תמהים האומות שרואים דרך רחוק אשר האור מאיר בישראל. וכשרוצין להתקרב ולראות אין יכולין. וזה מי זאת. וכמו שהי' כל גלות מצרים עד שזכו בני ישראל לברר מלכותו ית' בפרהסיא ע"י הגלות כמ"ש בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות במצרים כנ"ל כי דיבור (היא) בחי' התגלות כמו כן הי' מקודם אצל השבטים שורש הדברים ובא לידי גילוי בירידת השבטים ליוסף. וז"ש במדרש אחד באחד יגשו. כי אחד הוא התקשרות כל הפרטים. ויוסף ויהודה הם בחי' ברית המעור וברית הלשון. ושניהם בחי' אחד כי ברית הוא התקשרות ואחדות. וברית המעור הוא בסתר גן נעול. וברית הלשון גל נעול. בחי' הדיבור הוא יהודה. וז"ש חז"ל יוסף קידש שם שמים בסתר ויהודה בפרהסיא. וגם אמרו רחל תפשה פלך שתיקה. ולאה תפשה הודי' הפעם אודה כו'. ובאמת ב' אלו האחדות תלוין זה בזה. וכ' סוד ה' ליראיו כו' הם ב' בחי' שיש לישראל בחי' הסוד שיכולין לשמור הפנימיות. ובריתו להודיעם הוא בחי' הדיבור [כי דעת גנוז בפומא] וכ"כ עם זו יצרתי הוא צורה הפנימיות שנק' סוד. תהלתי יספרו הוא ברית הלשון וזהו ניתן ליהודה כמ"ש שמע ה' קול יהודה:

בפסוק אנכי ארד עמך כו'. דכתיב בכל צרתם לו צר. שהקב"ה משתתף עמנו בצרה וממילא לא צר בא'. אבל באמת נכלל בזה שבחן של בנ"י כי מקבלין הצרות לשמו ית' וזה פי' לו צר. וז"ש עמו אנכי בצרה. וגם זה עצמו נכלל בהבטחת הקב"ה אנכי ארד עמך כי יזכו בנ"י לזה לאשר יקבלו הגלות לשם שמים כנ"ל. אך לא זו בלבד כי ואנכי אעלך כו' כי גם בשעת הגאולה והחדוה צריכין לקבל השמחה רק לשם שמים וזהו נסיון ביותר. ובאמת כן הוא המדה כי מי שזוכר בהקב"ה בעת השמחה הקב"ה משתתף כביכול בצערו. וזה הרמז בגמרא המענג את השבת זוכה לנחלת יעקב נחלה בלי מצרים. דאיתא זכור את יום השבת אם נזדמן לך מנה יפה הזמינהו לשבת. והרמז כנ"ל כשיש לו שמחה ודבר טוב. יזכור באהבת הקב"ה ויתדבק השמחה בשורשו בהקב"ה דהוא שבת שמא דקוב"ה. ולכן בעת צרתו לו צר. וזה אנכי ארד ואנכי אעלך:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרנ"ד

ב"ה

בפסוק ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו אחז"ל אוי לנו מיום הדין כו' מיום התוכחה ע"ש במדרש. ונראה הרמז אפילו לאנשים גדולים שמתקנים מעשיהם לטוב מיום הדין הוא רשעים. ומיום התוכחה הוא אפילו לצדיקים כמ"ש אין צדיק בארץ אשר כו' ולא יחטא. כי הקב"ה שם באדם נשמה קדושה וטהורה וכמה כחות וניצוצות הנשמה שמתפזרים בגשמיות והבלי עולם. ולכן אפילו מי שזוכה לתקן מעשיו והקב"ה עושה חסדים ורחמים לסיוע הצדיק לבלתי ידח ממנו נדח וע"י תשובה ומעשים טובים וכל זכותים שיש לאדם מתקנין מעשיו ומתיחדים לשורשם ובבואו לעולם העליון ורואה איך נפרדו ממנו כמה נצוצות שהי' בהם קדושה עליונה ונתהפכו לגשמיות וע"י התקונים מאיר בהם החיות. ואז נבהל מהם. והוא ממש כזה המשל באמירת יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה ונבהלו מפניו. הגם כי ראו שהי' הכל משמים ונעשה מזה תקונים והכנה לטוב אך בזה שמכרו אותו מצרימה והוא צדיק וקדוש נבהלו מפניו וככל החזיון הזה יש לאדם בזה שמוכר ומשעבד כחות שלו לסט"א ולכן אפילו כשזוכה לתקנם הוא מלא בושה. ומכש"כ אנו שלא זכינו עוד לתקן מעשינו כראוי. וזה הרמז הוא ענין שכ' בזוה"ק ירא שבת ירא בשת. כי שבת מעין עולם שכולו שבת ואז יהי' נתקן הכל ואז יהי' זה הבושת. וכל שבת יש בו ג"כ איזה תיקון ועלי' למעשים פרטים ומי שזוכה להארת שבת צריך להיות עלי' מבושה זו. ומכש"כ מי שאינו זוכה כלל להארת שבת בודאי צריך להיות מלא בושה וכלימה. והקב"ה ישים חלקינו עם המתקנים מעשיהם לטוב:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרנ"ו

ב"ה

במדרש אחד באחד יגשו כו'. וכמו כן כתיב יוסף עץ אחד ויהודה עץ אחד. והענין הוא כדכתיב ע"כ כו' בספר מלחמות ה' כו' והב בסופה כו' הנחלים ארנון. ודרשו חכמינו ז"ל במלחמתה של תורה אהבה בסופה כי והב וכמו כן אהבה גי' אחד. ובזה המלחמה שהיה בין השבטים שהוא מלחמת ה' לשם שמים סופה להתקיים ונעשין אחד. כי כל שבט היה לו ענין מיוחד. כי האבות הם תורה שבכתב. ואיתא בי"ג מדות התורה נדרשת כי התורה נעלמה מעיני כל חי והיא תורת אמת וא"י להשיגה רק עפ"י מדות וכלים שמכינים התחתונים בבחי' תורה שבע"פ. וכפי הכנת הכלים והמדות מתמלאים הנחלים ממעין התורה. וכמו כן תורת יעקב מתפרשת אל הי"ב שבטים ויוסף הוא המקשר תורה שבכתב אל תורה שבע"פ. והם ב' מיני האחדות כי הקב"ה הוא האחד האמת שאין בו שום תפיסה והוא נעלה מכל מיני השגה. וכמו שהוא רחוק ונעלה מכל. כמו כן הוא קרוב ומהוה כל הוה וכמ"ש האלוה מקרוב אני ולא מרחוק כו'. כי זה עיקר האמונה שהשי"ת רחוק מכל ריחוק וקרוב מכל קירוב. וכמ"ש ה' אחד. [הח'] בז' רקיעים וארץ. והד' ד' רוחות וד' יסודות. והא' הוא שורש כל אלה הי"ב. וי"ב השבטים כוללים כל אלה הי"ב דרכים שבהם מנהיג הקב"ה כל העולם. לכן נקראו י"ב גבולים בדרך מדה וגבול. וכשהם מתאחדין אז מתדבקין באחד האמת. והוא בחי' ה' אחד ושמו אחד. וכל ישראל יש להם חלק בזה האחדות. רק תכלית כל הדרכים הם בי"ב דרכים של השבטים. ונמשך מאלה הדרכים לכל איש ישראל כפי הכנת כל אחד. ואיתא בפסוק ויפול על צוארי בנימין שבכה על חורבן המקדש. ובנימין בכה על משכן שילה. והרמז הוא כאשר ראו כמה כבדה עליהם העבודה עד שנתחברו להיות אחד. וביהמ"ק נק' צואר כמו שהצואר מחבר הגוף אל הראש כן נתחברו בנ"י בכח המקדש אל אביהם שבשמים. וכמו כן ביוסף כתיב שכם אחד על אחיך כמו משכמו ולמעלה גבוה. שהוא הי' הראש של השבטים והבינו מזה קשוי בנ"י בגלות. כי באמת לפי שהשבטים היו כוללים כל הדורות האחרונים ואנחנו גרמנו להם זה הפירוד שלא היו יכולין להתאחד כראוי. ויוסף ובנימין שניהם נקראו צדיקים כידוע כי עיקר החיות בצדיק. וכ' והחיות רצוא ושוב. צוא"ר הוא רצו"א. והוא בחי' יוסף הצדיק. ובנימין הוא שוב בחי' הצמצום ואור חוזר. ולכן רמזו על בנימין ישפה יש פה ושותק. וכמו כן בנין המקדש בחומה וגבול. ושילה הי' נאכל בו בכל הרואה לרמוז כי בחינת יוסף הוא נחלה בלי מצרים בחי' רצוא. ושוב הוא בנימין כנ"ל:

בפסוק אל תירא מרדה מצרימה כו' לגוי גדול אשימך כו'. אנכי ארד עמך מצרימה כו'. הוא הבטחה לכל בנ"י כמ"ש עמו אנכי בצרה. וכבר כ' במ"א כי אנכי הוא התורה שהתורה מתפרשת תמיד לפי עמידת בנ"י שנקראת תורה להורות לישראל דרך ה'. וכל יראתו של יעקב אע"ה כי בניו לא יוכלו להתקיים בקדושה במצרים והקב"ה הבטיחו כי אדרבה עוד יעלו ויתקנו כל הנצוצי קדושה שנמצא במצרים ובכל מקום שגלו לשם. וז"ש עמו אנכי בצרה כי כשבנ"י במקומם בא"י ובמקדש אז מתגלית התורה באר היטב. וכשהם בגלות מתלבשת גם התורה בלבושים וצרופים כפי עמידת בנ"י ז"ש אנכי ארד עמך ולכן פתח הקב"ה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי הכל הי' בכח התורה:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרנ"ז

ב"ה

במדרש אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם יהודה ויוסף כו'. כי יהודה ויוסף הם ב' כוללים של כל השבטים כי השבטים הם ד' דגלים לד' רוחות וי"ב גבולים. ויהודה כלל הי"ב כי הוא המלך. ויוסף מעלה כל השבטים למדריגה שלמעלה כי השבטים יש להם שרשים למעלה וכשנעשין אחדות אחד ע"י יהודה אז מתדבקין בבחי' יוסף ומתעלין לעולם שלמעלה [ע' בס' זהרי חמה פ' ויחי ד' ר"מ ב'] ויהודה בחי' שמור ויוסף בחי' זכור כי בזוה"ק איתא כי יוסף בחי' השבת. ובספרים איתא בברכת יהודה אתה יודוך כו' כי הוא בחי' שבת ע"ש ברקאנטי ורבינו בחיי. ושניהם אמת כי הם בחי' זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. והוא בחי' לחם משנה בשבת. לחם עוני לחם מן הארץ בחי' יהודה. ושמנה לחמו לחם מן השמים בחי' יוסף. דכתיב וישבות ביום השביעי אח"כ ויברך ויקדש. השביתה הוא הכנת הכלי להיות העולם מוכן לקבל ברכה וקדושה והוא בחי' מנוחה. ובחי' יהודה הודאה הוא במקום שיש מחלוקת. מודים מכלל דפליגי. כי בעוה"ז הנפרד אין ניכר מלכות שמים מכח הטבע. ולכן כשבא יום השבת ובנ"י פונין מכל דבר ויודעין ומעידין כי השבת הוא תכלית הבריאה. והוא רק כלי לקבל קדושה. אז יורד ברכה וקדושה מעולם העליון וזהו בחי' זכור ושמור. ואז זוכין לנשמה יתירה. משנה אותיות נשמה. כמו כן השמים גי' נשמה שהוא חלק לחם מן השמים. ובפסוק לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין כו' חמש חליפות שמלות. והרמז הוא כי יוסף לימד להם להיות להם התפשטות הגשמיות שהוא המלבוש ולהתלבש בלבוש רוחני שהוא לבוש הנפש. ובאמת יש כמה מיני התלבשות ממדריגה למדריגה כי הגוף מלבוש החיצון אל הנפש. והנפש אל הרוח. רוח לנשמה. וכן למעלה למעלה. לכן לבנימין נתן חמש חליפות. וכמו כן בשבת קודש שנק' מתנה טובה יש לכל איש ישראל נשמה יתירה והרגשה ממלבוש הפנימי. והוא שאמרו חז"ל וכבדתו זה התחלפות המלבושים. ויש לכל איש ישראל חלק בזה. כמ"ש לכולם נתן. אבל אין כולן שוין בדבר כדאיתא בזוה"ק כי הנשמה יתירה לכל איש כפי ערכו ע"ש:

בפסוק כל הנפש כו' שבעים. כתב רש"י ז"ל בעשו כתיב נפשות. וביעקב שבעים נפש שעובדין לאל אחד. נראה כי זה יסוד כל הגלות והגאולה מה שהיו יורדין באחדות אחד. כי כל הגלות הוא התפשטות הי"ב שבטים עד שבעים וששים ריבוא והכינו יעקב ויוסף להיות הריבוי בהתקשרות האחדות. וכן כתיב בשבעים נפש ירדו כו' ועתה שמך כו' ככוכבי השמים לרוב. שירדו באחדות. והגאולה כמו כן ס' ריבוא וכוכבי השמים כתיב בהם לכולם שמות יקרא ופעם כתיב לכולם בשם יקרא לרמוז כי הגם שיש לכל אחד שליחות מיוחד. ומ"מ הם באחדות אחד. וכן הוא בבנ"י שנמשלו לכוכבים דכתיב כה יהי' זרעך וכן הגאולה בפרט איש ישראל שכל הרצונות שבו יתבטלו לרצון אחד לעשות רצון אביו שבשמים. זהו בחי' שבעים נפש לשון יחיד כנ"ל:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרנ"ח

ב"ה

במדרש מים עמוקים עצה כו'. כבר כתבנו במ"א כי זהו בחי' תורה שבע"פ לחם מן הארץ כמ"ש חיי עולם נטע בתוכינו וזה בחי' יהודה להורות הדרך לבנ"י למצוא איש הנקודה הטמונה בו ובחי' זו צריכה בירור שהיא מעורב בפסולת והיא בחי' עץ הדעת שצריך תיקון ובירור והוא עצה עמוקה של גלות מצרים. והוא עץ יהודה וישראל חביריו. ובחי' יוסף הצדיק הוא בחי' עץ החיים והוא להמשיך לחם מן השמים בחי' תורה שבכתב. והוא תכלית הישועה כי אם אין הקב"ה עוזרו לא יכול לו. ולכן כתיב רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום פי' שניתן תקומה לאלה המחשבות שבלב איש. לכן כתיב ביוסף קמה אלומתי. ובאמת ב' אלו הם בחי' נעשה ונשמע. נעשה בימי המעשה שצריך בירור ותיקון. וכל עבודת ימי המעשה באין לידי עלי' בשבת שהוא בחי' נשמע. ולפי שכן דרך בני ישראל להקדים נעשה לנשמע וכן הי' שהקדימו השבטים להוציא מכח אל הפועל הכח שלהם בעוד שהי' יוסף נסתר מהם ואח"כ נגלה להם בחי' יוסף הצדיק. וכמו כן אח"כ בגלות מצרים עד שזכו לקבלת התורה. והכל ענין אחד הוא כמ"ש. ואלה שני העצים של יוסף ויהודה הם נמצאים בכל איש ישראל בחי' עה"ד ועה"ח שצריך האדם לייגע עצמו ביגיעת בשר ונפש להוציא הכח שבו ואח"כ זוכה לעזר מן השמים. והוא בחי' תפילין של יד יד כהה והוא בחי' נעשה. וכ' וקשרתם ואח"כ והיו לטוטפות שבא אח"כ הסיוע מן השמים ממילא:

בפסוק ועתה אל תעצבו. איתא כי ועתה לשון תשובה. כי גם מקודם שבו השבטים בתשובה כדכ' אבל אשמים אנחנו והי' תשובה מיראה. אבל עתה עשו תשובה מאהבה ונהפך כל החטא לזכות. וזה הראה להם יוסף כי למחי' שלחני. וכן הוא המדה כי כל הסיבות מתהוים מבעל הסיבות ומ"מ החוטא משתלם על חטאו. אבל כשמתקבל בתשובה נעשה מכל חטא זכות ממש. וז"ש אח"כ ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה. הגם כי כן הי' מתחלה. אבל עתה אחר התשובה נתהפך הכל להיות רק מעשה האלקים שעשו תשובה מאהבה ז"ש אל תעצבו כנ"ל:

בפסוק אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. איתא אין אומרין אל תירא אלא למי שירא שמים לאמיתו. כי כל יראת אבינו יעקב ע"ה הי' שיתערבו ח"ו בין הרשעים. והקב"ה אמר לו כי אדרבה עיקר גוי גדול ישימו שם. והנה כתיב מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים כו' ומי גוי גדול אשר לו חקים כו'. הרי ב' אלו דברים מיוחסים לגוי גדול עמוד התפלה ועמוד התורה. וב' אלו נתבררו בגלות מצרים ובגאולת מצרים. גלות מצרים הי' הכנה להיות ה' קרוב להם בעת צרה. וע"ז כתיב אנכי ארד עמך כו' והי' הכנה לכל עת צרה וגלות. ואנכי אעלך גם עלה לקבלת התורה כמ"ש בהוציאך כו' תעבדון כו' האלקים. והם ג' בחי'. מול ג' שמות יעקב ישראל ישורון. ומול ג' רגלים כמ"ש במ"א. ארד עמך מצרימה בבחי' הישועה בגלות זה שם יעקב. אח"כ אעלך להיות בן חורין. גם עלה הוא תוספות כי שם ישראל לי ראש היינו שלא להיות ח"ו הנשמה טבועה בגשמיות שזה עיקר החירות שלא יהיה משועבד לגוף. אבל גם עלה הוא כמו שהי' קודם החטא אני אמרתי אלקים אתם. זהו שם ישורון כמ"ש האלקים עשה האדם ישר וזה יתקיים לעתיד בשלימות להיות מתעלה גם הגוף להיות כולו רוחניות:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרנ"ט

ב"ה

בפסוק אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך. הם ב' הבטחות להיות עם בנ"י בגלות ולגאול אותם. ועל ב' אלו כתיב בכל צרתם לו צר בו' ובא'. לו צר בו' הוא הסיוע בגלות והוא בחי' ששת ימי המעשה. לא בא' הוא הגאולה בחי' השבת נחלה בלי מצרים. וב' אלו הבחי' קיבלו יהודה ויוסף. יהודה ארד עמך כמ"ש ויהודה עוד רד עם אל. ויוסף הוא בחי' הגאולה אנכי אעלך כמ"ש מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה. וב' אלו הבחי' מתחדשים בכל השבתות כי בימי החול הקדושה מתלבשת בעשי' בחי' ארד עמך. ובשבת מתעלה איזה נקודה שיש בחי' גאולה בכל שבת ושבת. והם ב' הבחי' הקול קול יעקב קול תורה ותפלה. ולפי ששבת בחי' קול תורה כמ"ש יעשה כולו תורה לכן ממעטין בו התפלה שבכל יום י"ח ובשבת ז' ברכות. והנה יוסף ושבת הוא בחי' תוספת נשמה יתירה וזה שאמר יעקב רב עוד יוסף בני חי. וכ"כ עודך חי כי עוד הוא לשון תוספות כמ"ש ויבך על צוארו עוד פרש"י הרבות בכי. וכן שם יוסף על התוספות. כי ימי שנותינו שבעים שנה ואם בגבורות שמונים. עו"ד הוא שמונים. וכן יסוד עולה פ'. וכן שם המיוחד לש"ק י"ה אדנ"י עולה יסוד. והכל ענין אחד כי הוא הארה מעין עוה"ב בחי' שמינית וכן מילה ביום השמיני. וכן שבת הוא אור שבעת הימים שנמשך תוספות מן השורש למעלה מעולם הטבע. והוא בחי' הגאולה. והנה יש לתמוה כי יוסף אמר וכלכלתי אותך כו' פן תורש אתה וביתך. והיתכן שיחשוב עצמו גדול מאביו. אבל ידע כי בחי' התוספות והעושר צריך להיות על ידו. וכל זמן שהי' יוסף מתכסה מאביו הי' חסר ליעקב אותו התוספות. ואח"כ כתיב ותחי רוח יעקב עי' בזוה"ק. וכ' בן זקונים הוא לו בר חכים הוא לי'. והוא כמ"ש המחכים את רבו כו'. כאשר היה יוסף מוכן לקבל השפע ע"י יעקב. הי' יעקב מתמלא תוספות קדושה וברכה. וגדולה מזה מצינו בכללות בנ"י כפי הכנה שלהם ניתוסף הקדושה בכל המדריגות כמ"ש תנו עוז לאלקים. ואמרו חז"ל ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים. כמ"ש רעיתי פרנסתי ע"ש במדרש חזית:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תר"ס

ב"ה

במדרש אחד באחד יגשו. ובזוה"ק ויגש אליו יהודה סמיכות גאולה לתפלה. דהנה עיקר עבודת האדם הוא בלב ובמוח. תפלה בלב. ולעבדו בכל לבבכם איזהו עבודה שבלב זו תפלה. כי יש ב' לבבות לב חכם ולב כסיל. לכן צריכין עבודה בלב כדאיתא לב בנפש כמלך במלחמה והוא עבודת ימי המעשה ועי"ז כ' לב יודע מרת נפשו. וצריכין לעבוד למתק זה המרירות. יודע כמ"ש בזוה"ק פי' יודעי תרועה מתברין ההוא תרועה. וזה הי' בחי' יהודה בכלל ישראל. מלך במלחמה בחי' הלב. ויוסף הוא בחי' המוח בחי' גאולה. כי עיקר הגאולה בנפש. כשהנשמה והמוחין מאירין לאדם ואז שקטה מלחמת הלב ונעשה לב אחד. וע"ז כ' בשמחתו לא יתערב זר כשנתמלא בשמחת הנפש מתבטל לב כסיל. לכן בשבת קודש דיש נשמה יתירה המאירה לנפש האדם. סט"א ערקית. ושבת הוא יום שמחה כמ"ש חז"ל ביום שמחתכם אלו השבתות לפי שהנשמה מאירה באדם. והתפלה בשבת היא בחי' תפלה למשה. דיש תפלה לעני והוא תפלת ימי המעשה. התפלה מתוך המרירות והמלחמה. ויש תפלה מכח השתוקקת רצון הנפש להתדבק בבורא עולם. ותפלה זו היא בלי תערובות ולא יתערב בו זר. ולכן גם בכל תפלה צריכין לסמוך גאולה לתפלה. והקדימו פסוקי דזמרה וק"ש וגאולת מצרים להתפלל מתוך שמחה ואז סט"א ערקית כנ"ל. ואז נעשה גם הלב אחד. ועיקר האחדות לב ומוח בש"ק יום החירות ומנוחה והארת הנשמה. לכן זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. זכור במוח שמירה בלב. וזהו ויגש אליו יהודה התחברות יהודה עם יוסף ואז כ' ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף כמ"ש במ"א מזה. ולכן צריכין בתפלה להיות מקושר בתפילין של יד ושל ראש שהוא בחי' לב ומוח כנ"ל. כמ"ש בזוה"ק שע"י תפילין סט"א אתכפיא:

בפסוק ויאסור יוסף מרכבתו. ואמרו חז"ל תבוא אסירה זו ותעמוד על אסירה של פרעה דכתיב ויאסור את רכבו. דכ' לאסור שריו בנפשו. כי הנה שר של מצרים למעלה מכל שרי מלכות שאר האומות. ולכן גלות ראשון הי' במצרים. אבל יוסף בכחו נתעלה על כל השרים וז"ש שמני אלקים לאדון לכל מצרים שבזה ניחם לאביו כי הכין להם עזר לשיעבוד מצרים. ונראה כי אם לא היו חוטאים אח"כ בבריתו של יוסף. לא הי' קשוי שיעבוד כלל במצרים כמ"ש מלך חדש אשר לא ידע את יוסף שהפרו ברית מילה כמ"ש במד'. וגם לפי הפשוט נראה כמ"ש לאסור שריו כו' וזקניו יחכם כי יוסף לימד להם חכמה ונכנעו כולם תחתיו ונעשו חסידי אוה"ע. רק אח"כ קם מלך חדש לכן כתיב כי הזידו עליהם. שהבינו כח בנ"י רק שמרדו בהם בזדון. ולכן נאבדו אח"כ ולולא שחטאו אחר כך הי' השיעבוד בנקל בכח הכנת יוסף:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרס"ג

ב"ה

במדרש אחד באחד יגשו כו'. כי תכלית כל המעשים לבוא אל אחדות האמת ובאמת הנשמה עיקר האחדות שהיא חלק אלקי ממעל. אבל הקב"ה הרכיב הנשמה בגוף שגם בגוף יתברר זה האחדות והכל עדות על הבורא שהוא אחד ושמו אחד והם ב' בחי' תורה שבכתב בחינת הנשמה בגוף כאזכרה בגוילין. ותורה שבע"פ תיקון האברים להכניסם אל הארת הנשמה כמו תורה שבע"פ שהם נסמכין לתורה שבכתב ונובעין ממנה. וכשנתקן האדם כראוי נעשה נשמה וגוף אחדות אחד. וכמו כן בכלל ישראל יש צדיקים שעיקרן בחי' נשמה וכן יוסף הצדיק היה אחדות הנשמה והשבטים אחדות הגוף. וכשנתקנו ויגש אליו יהודה ונעשו אחדות אחד. וזה שרמז להם מאלמים אלומים שכל העבודות להתקשר ולהתאחד. אך קמה אלומתי ותסובינה אלומותיכם להיות סובב הגוף להתאחד עם הנשמה. וכמו כן בזמן שבת אחדות הנשמה. וימי המעשה צריכין להתבטל ולהתאחד בהשבת שהוא יומא דנשמתין:

בפסוק אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך. אנכי הוא התורה אנכי ה' אלקיך והראה לו הקב"ה כי כל תהלוכות הגלות והגאולה הכל תורה דאיתא שמא דקוב"ה סתים וגליא. וכן התורה. וכן בנ"י. וז"ש גן נעול גל נעול. ויש דברי תורה שא"י להוציאם מכח אל הפועל רק ע"י הסתר וגלות. וז"ש אנכי הסתר אסתיר שהתורה יתגלה ע"י בחי' ההסתר. ואיתא רשימין וסתימין בגו כל עלמין. שבכל עולם יש רשימה בהתגלות ובהסתר. וכמו כן כל אדם מרגיש בנפשו שלפעמים מתגלה לו הארת הקדושה כל אחד לפי מה שהוא ולפעמים הוא בהסתר וכל זה אינו במקרה רק כך הוא דרך התורה:

בפסוק כל הנפש כו' נפש שבעים. פי' רש"י שהיו עובדין לאל אחד כתיב נפש. וענין זה הי' שורש והכנה להגאולה שעיקר הגלות הוא הפיזור כמ"ש מפוזר ומפורד. אבל בנ"י מתקשרין בנפש אחת אפילו בגלות כמ"ש עם אחד מפוזר כו'. וזה האחדות הוא מצד אלקות שהגם שכל נפש יש לו רצון אחר ולכן נתפרש כל נפש בפ"ע. אבל בנ"י שכל נפשם ורצונם לעבודת הבורא וזה הרצון עולה על כל שאר הרצונות. כמ"ש בכל לבבך. נפשך. א"כ זה הרצון שוה בכל נפשות בני ישראל ובזה הם נעשין נפש אחד. וזה עצמו שא"ל הקב"ה אנכי ארד עמך אנכי דעשרת הדברות אנכי ה' אלקיך שיהי' בהם קבלת מלכות שמים גם בגלות וממילא יהי' אחדות אחד. וגם עתה זה מפתח הגאולה אם יקבלו עומ"ש בק"ש בכל יום כראוי נעשין אחד ומוכנים לגאולה. וגם זה נרמז במשנה בטל רצונך מפני רצונו היינו בכלל ישראל שיבטלו רצונם לרצונו ועי"ז יבטל רצון אחרים שיגאלו מן המלכיות ומן הסט"א ע"י שיהיו נעשין נפש אחת כמ"ש:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרס"ד

ב"ה

ויגש אליו יהודה. במדרש אחד באחד יגשו כו'. דאיתא מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים. אהבה בסופה. כי כל מחלוקת השבטים הי' לשם שמים. ולכן נעשה בסוף בנין אחד מזה המחלוקת. וכעין דאיתא ויקח מאבני המקום התחילו אבנים מריבין עלי יניח צדיק ראשו ועשאן הקב"ה אבן אחד. ובאמת כל זה רומז על השבטים כמ"ש במדרש לקח י"ב אבנים אמר אם מתאחות הם יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים. כי בנין המקדש בא בכח הי"ב שבטים כמ"ש ששם עלו שבטים כו'. ולכן יש י"ב שערים לכל שבט שער אחד. וכמ"ש פתחו לי שערי צדק כו' ומשיבין זה השער לה'. זה גי' י"ב שצריך להיות נעשה שער א' הכולל כל הי"ב שערים. ולכו הי' י"ג שערים בביהמ"ק. אחד הכולל כולם. ולכן אחר שנגלה להם יוסף נפל על צוארי בנימין. ואמרז"ל שבכה על בנין ביהמ"ק שנק' צואר שמושך הארה מלמעלה לעוה"ז ומעלה ריח ניחוח מלמטה למעלה. כמו שהצואר מחבר הראש עם הגוף. וזה עצמו רומז הסולם שראה יעקב ראשו מגיע השמימה. וזה מחלוקת לש"ש האיך למצוא מקום בעוה"ז שיתגלה על ידו שם שמים בעולם:

♦ ♦ ♦
♦ ♦
♦

תרס"ה

ב"ה

ויגש אליו יהודה. במדרש המלכים נועדו ובזוה"ק סמיכות גאולה לתפלה. דכל מחלוקת השבטים היה לשם שמים לברר מלכות שמים בעולם. והעיקר יוסף ויהודה. דהנה מלך הוא מוח לב כבד. מול נר"נ. מוח בחי' נשמה. ולב רוח. וכבד נפש. ועיקר המלחמה בלב. לאדם מערכי לב עורכי מלחמה. וזה עבודה שבלב תפלה בחי' יהודה ודוד המע"ה. וכתיב לב יודע מרת נפשו. כי עיקר הגלות בנפש שמלובש בכבד. ויתכן שהוא בחי' בנימין דכ' בצאת נפשה בלידת בנימין. והרוח הוא הממוצע בין מוח לכבד. והוא עולה ויורד שיש לו עלי' למוח וירידה לכבד. וכן בקבר הנפש חופף על הגוף. והרוח עולה ויורד. לכן עבדך ערב את הנער כי הרוח ערב על הנפש להוציאה מאפילה לאורה. וכן בעבודת הבורא במחשבה דיבור ומעשה. ועל ידי הרוח בקול ודיבור בתורה ותפלה יוכל לתקן המעשה והנפש. והרמז וקולך ערב. ולכן הלב יודע ומרגיש בצרת הנפש והגוף. אבל כשמתעלה ומתדבק במוח יש לו חירות ובשמחתו לא יתערב זר. כי כל התערובות כשיורד אל הנפש והכבד. אבל כשמתדבק במוח ונשמה מתעלה. וזה ויגש אליו יהודה. ליוסף שהוא בחי' מוח ונשמה. והוא בחי' שבת שבו זכור ושמור בדיבור אחד. ולכן אז כל סט"א ערקית. וכמ"ש ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו כמ"ש במ"א מזה. והוא סמיכת ק"ש לתפלה שמע ישראל שמיעה במוח:

· מעבר לתחילת הדף