שפת אמת/מנחות/עב/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף שפת אמת |
בגמ' אלא פשיטא לטחינה והרקדה ודכותה גבי עומר לקצירה. ק"ק למה הוצרך לסיים ודכותי' גבי עומר. בלא"ה מטחינה והרקדה דשתי הלחם מוכח דל"ל לרבי כר"ע דמכשירין אינן דוחין דהא טחינה והרקדה ודאי אפשר לעשותן מקודם שבת. והנה מסקנת הסוגיא דלר"ע דמכשירין שאפשר לעשותן מע"ש אין דוחין שבת א"כ אי נקצר ביום כשר אין קצירת העומר דוחה שבת. ותמהו על הרמב"ם שפוסק כר"ע. ופוסק נקצר ביום כשר. ופוסק דקצירת העומר דוחה שבת. ואפשר לומר דלכאורה קשה מאי מקשה הגמ' כיון דילפינן מוידבר משה את מועדי. דכל המצות דנאמר בפ' מועדות בתו"כ דוחה שבת א"כ ראשית קצירכם ג"כ נאמר התם וקאי גם ע"ז מועדי ה' וא"כ מצוה זו דקצירה בעצמה דוחה שבת. וי"ל דמשמעות הברייתא דאי לאו במועדו דחומש הפקודים לא הוי דרשינן שדוחה שבת דדוקא במועדו משמע אפי' שבת וטומאה. רק דילפינן בגז"ש הך מועדי דתו"כ מבמועדו דחומש הפקודים. וא"כ י"ל דזה תליא בפלוגתא אי אמרי' דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה. וסוגיא זו ס"ל דון מינה ומינה ולכן אין ללמוד רק על הקרבנות הנאמרים בפ' אמור [דא"א לעשותן מאתמול] לא על מצות קצירה דאפשר מאתמול. אבל הרמב"ם דפוסק דון מינה ואוקי באתרה שפיר י"ל כיון דהך מועדי ה' לעיכובא היא שוב כל הנאמר בפרשה דוחה שבת וקצירה עצמה דוחה כמ"ש. והגם דבאמת רבי ס"ל ג"כ דון מינה ואוקי באתרה. מ"מ ר"פ מעיקרא הוי ס"ל דלרבי נמי דון מינה ומינה כמ"ש (לעיל ס"ב:) ע"ש ובתוס'. א"כ י"ל דסוגיא דהכא נמי ס"ל הכי ולכן דחקו לתרץ אליבא דרבי אבל למסקנא אינו כן. וקצת דוחק הוא:
דף ע"ב ע"ב
בגמ' ואם אינו ענין לחריבה של חטים. פשוט משמע דהיינו מנחת חוטא. ורש"י פי' מנחת מאפה ותימא הוא לקרותו חריבה. ונראה דרש"י הוכרח לפרש כן משום דקשיא לי' דמנחת חוטא עצמו מנ"ל. [ומ"ש רש"י בפ' ויקרא והיתה לכהן כמנחה. ללמד על מנחת חוטא שיהיו שירי' נאכלין זהו לפי פשוטו כמ"ש שם. אבל לסוגיא דגמ' לקמן (ע"ג:) אתא לדרשא אחרינא. וכן הוא בתו"כ. והנרשם ברש"י בחומש על פי' כנ"ל. תו"כ. ט"ס הוא] ושפיר צריך קרא לחריבה דחטים. א דגם מאפה נקראת חריבה ובדידה מפורש קמיצה דהיא בכלל ה' מנחות שבפרשה. א"כ ממילא ה"ה של חוטא כיון דשניהם חריבה הם ודחטים הם אין טעם לחלק ביניהם. אבל לפי' התוס' א"ש כפשוטו דמזאת תורת המנחה ילפינן כל המינים. רק שעורים דמאכל בהמה יש למעט וא"כ א"צ קרא לחריבה דחטים. וזה כוונת התוס' בד"ה אם אינו ענין ע"ש. ולא כרש"י משום דמנחת מאפה אינו נקראת חריבה כנ"ל פשוט:
שם בגמ' מנין שאין חולקין מנחות כנגד זבחים. פירש"י שלא יאמר כהן לחבירו כו'. ומסופק אני אי הפי' דאפי' שניהם מתרצין בהכי א"י לחלוק. דקשה ע"ז הלא במתנה ודאי יכול א' ליתן חלקו לחבירו ונהי דלית בי' קנין לקדש את האשה מה נ"מ בזה[1] וכמו כן יכול להאכיל לחבירו. א"כ כשחולק עמו מנחה כנגד זבח להוי כנותן זה מנחתו במתנה לחבירו וחבירו נותן לו במתנה זבחו. ודוחק לומר דגזה"כ הוא לאסור כה"ג ולכן אפשר, לפרש דעיקר הלימוד הוא שאין א' יכול לכוף את חבירו לחלק מנחה כנגד זבח דלולי הפסוק הו"א דיכול א' לכוף את חבירו ע"ז כמו שכופין על מדת סדום כיון דאין בחלק משהו של המנחה כדי אכילה ושותפין כה"ג יכול א' לכוף לחבירו בדינא דגוד או אגוד כיון דאין בו כדי חלוקה. קמ"ל קרא דהלכה כך הוא שיחלקו בכל מנחה בפ"ע וכעין דמצינו (בפאה פ"ד) א' אומר לבוז וצ"ט אומרים לחלק לזה שומעין שאומר כהלכה. וז"ש רש"י שלא יאמר הכהן לחבירו, פי' כשהשני מעכב. אבל אם כל הבית אב מרוצין לחלוק מנחה כנגד מנחה או זבח אפשר דרשאין וצ"ע בזה לדינא:
בתוס' ד"ה חיטים כו'. לכך נראה דדוקא הכא כו' דבריהם דחוקים מאוד כיון דלגבוה מקריבין למה יהי' בזיון לכהן לאכול השיריים. ותמהני על התוס' וכי כעורה היא זו דאמרינן בגמ' לקמן דעומר ומנחת סוטה כיון דבאים רק להתיר ולברר עון לא קרינן בהו ואכלו וגו' אשר כיפר בהם. א"כ גם הכא י"ל דנתכוין הגמ' לזה:
- ↑ *) במשנה ספ"ג דבכורים אי' דחולקין בקדשי המקדש. וכ' הר"ש בתי' ב' דהא דאמרי' הכא דאין חולקין היינו לעניין שיהא ששלו לקדש בו את האשה ומהכא מייתי לה בפ"ב דקידושין.וכ"מ בתוס' בשבת (קמ"ט:) אכן דבריהם תמוהים מהא דאי' בב"ק (ק"י:) דאין חולקין גזל הגר כנד גזל הגר משום דאשם קריא רחמנא. והרי בגזל הגר יכול לקדש בו את האשה. א"כ ע"כ צ"ל דפי' אין חולקין כפשוטו שאין רשאין לחלוק זה נגד זה. וכמ"ש הר"ש שם בתי' אחר. וכ"מ בתוס' בקידושין (נ"ג.) ולפ"ז שפיר יש להקשות כנ"ל דלהוי כנותן זה לזה במתנה. אולם מצינו כה"ג בריש פ"א דמעשר שני. וע"ש בירושלמי ובתוספתא דבדרך חליפין אסור ובמתנה שרי. א"כ גם כאן י"ל כן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |