שער אפרים/קכט

שער אפרים קכט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאלה קכט

ראובן מת והניח ג' בנים ובת א' וקודם מותו הניח כל אשר לו לבניו וצוה שהבנים מחויבים ליתן לבתו אחותם איזה סך מן כסף וזהב וגם יתנו לה בכל שבוע כל א' וא' עשרה לבנים לעולם וז"ל הצוואה בל"א עוד מוזין לעולם געבין מיין זין י' לבנים בכל שבוע ושבוע כו' והית' על תיבת לעולם העברת הקולמוס ואחרי מות ראובן הנז' עמדה לדין בת ראובן הנ"ל עם אחיה הנ"ל אודות י' לבנים וטענו האחים שלא צוה אביהם שיתנו לעולם כי היה העברת הקולמוס על תיבת לעולם וזכתה אחותם בדין וכן קיבלו וקיימו האחים הפסק הנז' כמה שנים ואח"כ מת א' מן האחים והניח יורשים ותבעה אחות אביהם לבני אחיה שיתנו לה עשרה לבנים בכל שבוע כאשר נתן לה אביהם והשיבו לה היורשים בני אחיה הלא אביהם לא נתחייב ליתן לה כלום רק מחמת שאביהם ירש את ראובן אבי אביהם וכשמת אביהם ולא נשאר ממנו אפילו פ"א מירושת אבי אביהם אלא כל מה שנשאר ממנו הוא מן סך הנדוניא אשר הכניסה לו אמם כי כל נכסי אביהם כבר כלה ונשרף בשריפה אשר שרף ה' פה הק"ק זה כמה שנים והקרקעות אשר ירש מאבי אביהם הוציאו היורשים שטר מתנה אשר נתן ראובן לאביהם ולאשתו אם הבנים במתנה ואביהם ירש הקרקעות. מאתם וגם שאר הקרקעות קנו מנכסיהם מחמת העלילה אשר העליל עליהם אח אחד שנעשה ישמעאל עבור הירושה וגם כל עזבון אביהם ירד לטמיון ליד המומר הנז' ובכן על הכל יורנו מורנו ורבנו המורה לצדקה ומשפט עם מי הדין ושכמ"ה:

תשובה בראש מקדמי אר"ש צריכין אנו לדקדק בלשון הצוואה אשר הביא הרב כמהר"ר אלעזר בפסקו שפסק עליהם וז"ל האחין הנז' הוציאו שטר צוואה מתחת ידיהם והיה כתוב בו בלשון הזה עוד מוזין לעולם געבין מיין זין י' לבנים כל שבוע ושבוע כו' והיתה העברת קולמוס על תיבת לעולם ופירושו של לעז הצואה הנז' הוא בלשון הקודש עוד מוכרחים לעולם ליתן בניי עשרה לבנים בכל שבוע ושבוע כו' דהיינו שלפני זה היה כתוב בצוואה הנז' שהניח לבתו פלונית הנז' איזה סך מתכשיטי כסף וזהב וסיים עוד מוכרחים לעולם ליתן בניי עשרה לבנים כו' לבתו הנ"ל כו' הנה לכאורה נראה מלשון הצואה שצוה המוריש שיתנו בניו לעולם לבתו עשרה לבנים בכל שבוע דהיינו כל ימי חיי בתו ודברי ש"מ ככתובים ומסורים דמי ואף שמת א' מן האחים מ"מ היורשים מחוייבים לפרוע חוב אביהם מחמת צוואת אבי אביהם:

ואשר רצו היורשים לפטור עצמם מתביעה זו בטענה שלא ירשו כלום מאבי אביהם כי עזבון אבי אביהם כלה ונאבד ונשרף הכל רק נשאר מעזבון אבי אמם וממה שהכניסה לו אמם לנדוניא וממתנותי' וגם הקרקעות לא ירש אביהם רק נתן הכל במתנה אבי אביהם בחייו זמן רב מקודם לאביהם וכמבואר בשטרי המתנות וא"כ אינם מחוייבים לשלם חוב צוואת אבי אביהם:

טרם נבוא לבאר החלוקה הזאת צריכין אנו להקדים סוגית התלמוד בפ' התקבל גניבא יוצא בקולר הוי אמר הבו ת' זוז לר' אבינא מחמרא דנהר פניא כו' קשיא ליה לר' אבא חמרא לא קאמר כו' מחמרא קאמר (ופירש"י וכי עושין מעות מיין) ואידך מחמרא כדי לייפות כחו ופירש"י כדי ליפות כחו שיהא לו כל היין באחריות שאם אמר תנו לו יין אם החמיץ קצת מן היין היו אומרים שלך החמיץ ואם אמר דמי חמרא ומכרו הימנו קצת ונאבדו המעות אמרי' לו אבדו מעותיך ולכן אמר מחמרא כו' ורבו הפירושי' בדעת רש"י כמבואר באריכות בתוס' והרא"ש דהתוס' פירשו לפי דעת רש"י דאי לא אמר מחמרא אז ההפסד לפי חשבון לאפוקי אי אמר מחמרא אינו מפסיד כלל וריצב"א פי' דדברי רש"י כפשטן דאי לא אמר מחמרא ונפסד אף כל ההפסד על המקבל כו' ע"ש בהרא"ש והר"ן שם הסכים לדעת הרא"ש והתוס' דהיינו לפירש"י שאין כל ההפסד עליו רק לפי החשבון וכתב דאע"ג דאמרי' בית בביתי אני מוכר לך או שור בשורי ומת א' כו' היינו טעמא שכל בית וכל שור עומדים בפני עצמו כו' ובאמת כד מעיינת בהרא"ש במ"ש בשם הריצב"א שחולק על דברי התוס' וכתב דדברי רש"י כפשטן שכל ההפסד עליו ומביא ראיה ממסכת בכורות פ"ב מהא דאמרי' שם הכל מודים במפקיד טלה אצלו ומת א' דמצי למימר ליה שלך מת דהמע"ה והרא"ש דחי דבריו שם דלא דמי להא דבכורות כו' דודאי כשמפקיד דבר מבורר אצל חבירו מצי למימר שלך מת אבל אם הקנה לו בחביותיו י' חביות לא נתברר חלקו מעולם כו' ע"ש וצריך ישוב למה מביא הריצב"א ראי' לדבריו מהא דבכורות ואינו מביא ראיה מהא דפ' בתרא דמנחות כמו שמביא הר"ן ונראה דהריצב"א סבר דלא דמי הא דמנחות לנדון שלו דהתם גבי בית בביתי או שור בשורי כו' שפיר קאמר דמראהו מת או נפול לפי שתלה בדעת עצמו איזה בית או שיר שירצה ליתן לו הרשות בידו לכן מראהו נפול או מת ומשא"כ בנ"ד כשאמר לו תנו לו ת' זוזי מדמי חמרא או חמרא אז אינו תלי בדעת עצמו כלל רק שצוה לאחרים שיתנו לו וא"כ י"ל שמא כוונתו הי' שיתנו לו מהיפה ולכל הפחות ההפסד לפי חשבון לכן אינו מביא הריצב"א ראי' דכל ההפסד עליו מהא דמנחות דיש לחלק ומשא"כ מהא דבכורות מביא שפיר ראי' מהא דהמפקיד טלה אצלו דמצי למימר שלך מת ושם אין לחלק החילוק הנ"ל דתולה בדעת עצמו אלא מהטעם דהמע"ה וה"ה בנ"ד אם אמר מדמי חמרא כו'. והר"ן אע"פ שחולק על הריצב"א והסכים לדעת התוס' אמנם מ"מ מחולק עם הרא"ש שהסכים ג"כ לדעת התוספות שלפי דברי הרא"ש במה שחולק על הריצב"א שהריצב"א כתב שם הביאו הרא"ש דפירש"י עיקר דאדם המקנה לחבירו עשר חביות בחביותיו והחמיצו מקצתן מצי למימר שלך החמיצו ומביא ראיה מהא דפ"ב דבכורות וע"ז חולק הרא"ש דיש לחלק בין כשהפקיד אצלו דבר מבורר כו' ולאפוקי אם הקנה לו עשר חביות בחביותיו לא נתברר חלקו והר"ן חולק על הרא"ש בזה דלפי דעת הרא"ש שסבר דבהקנה לו עשר חביותיו סתם לא נתברר חלקו ואינו יכול לומר שלך הפסיד וא"כ קשה ע"ז מהא דפ' בתרא דמנחות גבי שור בשורי או בית מביתי דג"כ לא נתברר חלקו ואפ"ה מראהו מת ונפול ולכן כתב הר"ן חילוק אחר לפי שכל בית וכל שור עומדים בפני עצמו אבל הכא שלא זכר לו חביות כך וכך אלא חמרא הרי היין כולו מעורב והאיך יאמרו לו שלך החמיץ כו' ובזה מודה הר"ן להריצב"א דאם אמר לו תנו עשר חביות בחביותיו דמקרי נתברר חלקו ויכול לומר שלך החמיץ דומיא בית מביתי או שור בשורי כו' ודלא כדעת הרא"ש ולאפוקי אם אמר סתם חמרא ולא זכר לו כך וכך חביות מודה בזה להרא"ש וחולק על הריצב"א דאינו יכול לומר שלך החמיץ וע"ש ובטח"מ סי' רנ"ג מ"ש הרב הב"י בשם הפוסקים הנז' וע"כ לא פליגי אלא אם אמר מחמרא דכ"כ כדי ליפות כחו שיהא לו כל היין באחריות וה"ה אם אמר סתם תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה וא"כ ה"ה בנ"ד שצוה המצווה שיתנו בניו לבתו עשרה לבני' בכל שבוע כו':

אמנם כד מעיינת שם בגמ' תמצא שז"א שהרי מסיק בגמ' שם דמתני' איירי בש"מ כו' ולא שנא אמר מנה זה או מנה סתם כו' והלכת' למנה קבור לא חיישינן וכתב הרי"ף אף דלמנה קבור לא חיישינן מ"מ משמע שהאומר הריני נותן לפלוני מנה ממש דוקא קאמר הלכך היכא דאיתא בעיניה מנה קאמר ואם נאבד מראהו אבד וכן נמי כל היכא שיש לו כמה מנים בעין כל א' בפני עצמו ונאבד א' מהם מראהו אבוד דיד בעל השטר כו' ואפי' אמר מנכסי ולא אמרי' ליפות כחו כו' דשאני התם (גבי מחמרא) דיהיב ליה ת' זוזי ותלינהו בחמרא דהוא מידי אחרינא אבל הכא באומר משלי קאמר כו' והיכא דאין לו מנה מיוחד אלא ת"ק זוזי בבת אחת ונאבד מנה מהם לא הפסיד זה אלא לפי חשבון כו' וא"כ בנ"ד שכלה ונאבד ונשרף העזבון שהניח המצווה שיתנו לבתו ואפי' אמר מנכסי לא אמרי' ליפות כחה וכדעת הר"ן הנז' וה"ה הב"י בספרו הקצר הביא דעת הר"ן הנז' לפסק הלכה בלי שום חולק ואף שכתב ויש מי שאומר הרי כבר ידוע למתחילים דבמקום שכתב בל' יש מי שאומר אין שם מחלוקת ועיין בסמ"ע סי' ט"ז ס"ק א' יש מי שאומר כו' שכתב וז"ל והיותר נראה דהמחבר לא כיון לכתוב יש מי שאומר משום שיש פלוגתא בזה כו' ע"ש וא"כ כשלא אמרי' ליפות כחה אזי כשנאבד ונשרף מראהו אבד או שרוף ובנ"ד אף שירשו הבנים את אביהם קצת מטלטלים או סחורות ושאר דברים יכולים לומר הירושה אשר ירשנו מאבינו הוא הנשאר לו מהנדוני' שלו שהכניסה לו אמנו או מהמתנות אשר נתן לו אבי אמנו. ולא שייך כאן לומר שיהי' ההפסד לפי חשבון דהיינו שיחשבו כמה היה הסך ממה שהכניסה לו אמם ומה שהי' מירושת אבי אביהם אבל ז"א דבשלמא בנדון דהר"ן איירי דצוה ליתן תכף מעותיו לפלוני איזה סך ולא אמר ממנה מיוחד אז כשהניח ת"ק זוז בבת א' ונאבד ההפסד לפי חשבון ומשא"כ בנ"ד שצוה ליתן בכל שבוע כו' לדורו' עולם אז לא שייך לומר זה שיהיה הפסד לפי חשבון ובזה מיושב ג"כ דלא שייך לומר כאן כל דפריש מרוב' קפריש וכמ"ש ה"ה בעל ת"ה סי' שי"ד וכמ"ש ה"ה מהרי"ל בתשו' סי' קס"ט גבי האתרוגים והובא קצת דבריהם בטח"מ סי' רצ"ב בש"ע בהג"ה ס"י דלא שייך כאן חלוקים האלה ע"ש ועי' מ"ש בסמוך בזה ואף שהוצרכו לפרוע הכתובה לאמם סך רב עבור נדונייתו שהכניסה לו מ"מ יש להיורשים היתומים לומר מה שנתנו לאמנו הכתובה הוא ממעות אחר ומה שנשאר לנו הוא מירושת אבי אמנו כי הרשות בידם לסלק את בעל חובות של אביהם מאיזה מעות שירצו דהיינו מנכסי אביהם כדי שישאר להם ירושת אבי אמם וכמו כן מצינו בתשו' מוהר"ם גבי עישור נכסים שהבנות אינן נוטלות אלא מן הקרקע ואם היו כאן בעלי חובות והבנים אומרים לסלק אותן בקרקעות והבנות אומרות לסלק במטלטלי כדי שישארו הקרקעות ליתומים ויטלו מהן עישור נכסים הדין עם הבנות כו' ותשובה זו הובא' בבעל המפה בטא"ה סי' קי"ג ס"ד ע"ש וה"ה בנ"ד ג"כ הדין עם היתומים לסלק כתובת אמם במה שיראה בעיניהם באיזה נכסים לטובתם כדי שישארו נכסי אמם בני חורין לסלק מהם את מתנת אבי אביהם:

איברא דיש לחלק דבשלמא גבי בע"ח אם בא לגבות מנכסי היתומים שהרשות בידם לסלק הב"ח בקרקעות לטובתם היינו לפי שהמטלטלין דיתמי אינם משועבדים לבע"ח רק קרקעות לכן הרשות בידם לסלקה בקרקעות ומשא"כ בכתובת אשה דאמרי' ביבמות פ' אלמנה גבי המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטל והוא אומר דמים אני נותן פלוגתא דרב הונא ורב יהודא הדין עם מי ופסקו הפוסקים כרב יהודה דהדין עמה ועיין בהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ושאר פוסקים ובטא"ה סי' פ"ח וא"כ לפ"ז הבנים אינם יכולים לסלק את כתובת אמם בשאר מטלטלים ומטלטליה וכליה שהכניסה לאביהם קודמים לגבות ממנו וא"כ אין היורשים יכולין לומר שסילקנו את הכתובה בשאר נכסים ומה שנשאר לנו הוא מירושת אבי אמנו היינו מנדוניא שהכניסה לאבינו:

אכן כד מעיינת קצת תמצא שחילוק זה אינו ברור חדא דאי אפשר לומר דהטעם דיכולין לסלק את הבע"ח במקרקעי בעבור ששעבוד הב"ח על הקרקעות דמטלטלי דיתמי אינם משועבדים לבע"ח שהרי אחר תקנת הגאונים קיימינן דגם המטלטלין דיתמי משועבדי' לבע"ח ואין חילוק ביניהם וכמבואר בטח"מ סי' ק"ז ועוד שהרי כתב הרב המפה שם בטא"ה סי' קי"ג וז"ל ונ"ל דה"ה לענין שטר חצי זכר הנוהג בינינו שאין הבנות נוטלין חלק בקרקעות אם היו כאן בע"ח הרשות ביד הבנים לסלק אותם במטלטלים כדי שישארו הקרקעות ליתומים כו' א"כ מוכח מזה שאין הטעם גבי עישור נכסים משום ששעבוד הבעל חוב על הקרקעות שהרי בדין שטר ח"ז הדין הוא להיפך אלא שהכל תלוי בטובת היתומים, באמת יש לכאורה להקשות קושי' זו על הרב המסה דמדמה שח"ז להא דעישור נכסים והוציא דין חדש דהרשות ביד היתומים לסלק הבע"ח המטלטלין כדי לדחות השטח"ז כמו שאמרי' גבי עישור נכסים ובאמת גבי עישור נכסים יש לומר הטעם הוא משום דמטלטלי דיתמי אינם משועבדים לבע"ח ומשא"כ גבי שטח"ז הוא איפכא:

והנה ראיתי כתוב בשם בעל המפה שהקשה בספרו ד"מ על הדין דשח"ז הנז' וז"ל ואין לחלק דשאני התם דסתם שעבוד ב"ח על הקרקע יכול לסלק הבע"ח בקרקע אבל הכא מנ"ל לסלק הב"ח במטלטלי ולהשאיר הקרקעות ומתרץ שם בד"מ וז"ל ז"א דהרשות ביד האב לסלק הב"ח במטלטלי ובזוזי וה"ה ביד הבנים ותמיד הנכסים בחזקת הבנים ויד המוציא מהם על התחתונה עכ"ל ועיין בס' מ"ו חלקת מחוקק שהביא לשון ד"מ הנז' וזהו מעין מ"ש לעיל וא"כ בנ"ד אף שהאשה יכולה לומר כלי אני נוטל משום שבח בית אביה לאפוקי כשאינה אומרת כן הרשות ביד היתומים לסלקה במה שירצו כדי שישארו להם הנכסים אשר ירשו מאבי אמם ז"ל:

ואשר טוענת בעלת מקבלת מתנה שירשו קרקעות מאביהם והקרקעות הנז' ירש אביהם מאבי אביהם וא"כ מחוייבים לשלם לדודתם אחות אביהם מהקרקעות שירשו מאביהם והיתומים הוציאו שטר מתנה שנתן אבי אביהם הקרקעות והמטלטלין במתנה לאביהם וקצת מן הקרקעות ירשו מאמם הנה צריכין אנו לברר אם אותן המתנות של הקרקעות יש להם דין מתנת שכ"מ בודאי מחויבי' לשלם לדודתם מהקרקעות הנז' וזולת הנז' צריכין אנו לברר אם שעבודה על הקרקעות או על שאר מטלטלי אם לאו שהרי מבואר בצוואה הנז' שצוה הנותן שיתנו לה הבנים עשרה לבנים בכל שבוע וכתבנו לעיל בשם הר"ן שהאומר הריני נותן מנה לפלוני מנה ממש דוקא קאמר ולא אמרי' דשוה מנה קאמר כו' ואפי' אמר מנכסי כו' וכ"כ הרשב"א הובא דבריו במ"מ פ"י מהל' זכיה דדוקא כשנמצא לש"מ מנה בעין נותנים אותו למקבל הא לאו הכי אין מוכרין מנכסי הש"מ לתת לו דכי אמר מנה דוקא קאמר וא"כ לפ"ז אין למקבל מתנה זכות בקרקעות ובשאר מטלטלי':

אמנם יש לחלק בנ"ד בין הא דרשב"א והר"ן הנז' וכמ"ש לעיל דבשלמא בהא דרשב"א והר"ן הנז' איירי דש"מ אמר תנו מנה לפלוני מיד אז אמרי' דמנה דוקא קאמר וכמ"ש הגאונים הנז' ומשא"כ בנ"ד דלא אמר הש"מ שיתנו לבתי תכף רק בכל שבוע ושבוע יתנו לה עשרה לבנים ובודאי לא כיון הש"מ את דבריו במתנתו שלא יגעו היורשים המזומנים שהניח כדי שיתנו היורשים לבתו אחותם בכל שבוע מהמזומנים הנז' עשרה לבנים ובודאי היתה כוונתו אף שיוציאו לצרכם את המזומני' שהניח אזי יתנו מכיסם בכל שבוע משלהם לאחותם עשרה לבנים וא"כ י"ל דלאו דוקא מנה קאמר אלא שוה מנה:

וביותר שנסתפק המ"מ בריש פ"י מהל' זכיה הנז' דאפי' אמר הש"מ תנו מנה לפלוני י"ל דשוה מנה קאמר וז"ל על הא דרשב"א הנ"ל מ"מ צ"ל שאפשר לחלוק דכיון דקי"ל דלמנה קבור לא חיישינן ודאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ושוה מנה קאמר כו' ומסיים וצ"ע ע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד ואף שהטעם שכתב המ"מ משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה לא שייך הכא בנ"ד דהש"מ לא הוציא דבריו לבטלה שהרי הניח סך ממון רב בעין וא"כ י"ל דמודה המ"מ לדברי הרשב"א דמנה דוקא קאמר אכן מה שחלקתי לעיל י"ל דכ"ע מודי' דשוה קאמר ולאו דוקא מהמטבע שנמצא בשעת מיתה אלא אף אם יוציאו המעות שהי' בשעת מיתה לצרכם אזי המה חייבים באחריות וכל נכסיהם אחראין וערבאין למפרע מנהון חוב הצוואה הנז':

ואף אם נאמר דכוונת הש"מ היה שיתנו היורשים לאחותם י' לבנים בכל שבוע היינו שיהיה מעות העזבון בפקדון בידם ומזה יתנו לאחותם הנז' מ"מ נאמר שאם הוציאו המעות לצרכם הרי הוא כאלו שלחו יד בפקדון והמעות הוא באחריותם ואף אם נאבד ונשרף ברשותם נאבד ונשרף וזולת זה נראה שהמעות העזבון אשר צוה המצווה שיתנו לבתו בכל שבוע הוא על אחריות שלהם באשר שהוציאו את מעות העזבון לצרכם אף אם נקראי' שולח יד בפקדון מ"מ חייבים באחריות וכמבואר בגמ' דהמפקיד שם במשנה המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורי' לא ישתמש בהם לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן ואם מותרי' ישתמש בהם לפיכך אם אבדו חייב באחריותן וכן פסקו כל הפוסקים ועיין בטור סי' רצ"ב ובב"י שם וע"כ אינו מחלק שם במתניתין בין שולחני לבע"ה אלא באם לא השתמש בהם אבל באם השתמש בהם פשיט' שחייב באחריותן בין שולחני ובין בעה"ב וביותר לפי מ"ש המרדכי שם שעכשיו שכל עסקינו בריבית ובקניית סחור' כל אדם יש לו דין שולחני וא"כ לפ"ז הואיל ואביהם השתמש במעות העזבון נשאר האחריות עליו ואף אם כלה ונשרף העזבון אחריותו עליו וכל נכסיו אחראין וערבאין למפרע מנהון כל דמי הצוואה הנז'. ובזה מיושב ג"כ דלא שייך כאן לומר שיהיה ההפסד לפי החשבון וכמ"ש הר"ן גבי היכא דאין לו מנה מיוחד אלא ת"ק זוז בבת אחת ונאבד מנה מהם לא הפסיד זה אלא לפי חשבון לאפוקי בנ"ד לא שייך זה דשם איירי שלא הוציאו היורשים המעות רק המעות העזבון שהניח המוריש הוא בעין אז ההפסד לפי חשבון משא"כ בנ"ד שהוציאו היורשים המעות לצרכם אז כל האחריות עליה' ועיין מ"ש לעיל בזה:

ואם נאמר תינח אחריות דגניבה ואבידה שיהיה עליהם אבל לא אחריות האונסין כגון אם נשרף כמו בנ"ד וכמ"ש בגמ' דפ' המפקיד הנ"ל המפקיד מעות אצל שולחני כו' אם מותרי' ישתמש בהם לפיכך אם אבדו חייב באחריותן א"ר הונא אפי' נאנסו כו' ור"נ אמר נאנסו לא כו' ופסקו הפוסקים דהלכה כר"נ וא"כ לפ"ז בנ"ד שנאבד באונס השריפה י"ל דהיורשים אינם חייבים באחריותן:

ברם כד מעיינת שם תמצא שז"א שהרי כתב הרי"ף על הא דהלכתא כר"ג וה"מ היכא דאבדו ועדיין לא אשתמש בהו אבל אם אשתמש בהו ה"ל הלואה גביה כו' ואי אתניסו תיתנסו ליה ובהא אפי' ר"נ מודה וכן פסקו הפוסקים וא"כ בנ"ד יורשו הנותן חייבים באחריותן אף אם כלה ונשרף העזבון הואיל והשתמשו במעות העזבון לצרכם:

איברא כד מעיינת תמצא שיש לחלק בין נ"ד להא דהמפקיד אצל שולחני דבשלמא גבי שולחני אף דהמפקיד נותן לו רשות להשתמש אמדינן דעתי דבודאי לא נתן לו רשות שישתמש בהן ויפסיד את שלו כשיהיה לו איזה הפסד וגם הנפקד אדעתא דהכי השתמש בהם כשיהיה לו איזה הפסד שיהי' האחריות עליו וכמ"ש בגמ' דהמפקיד שם ורנ"א נאנסו לא א"ל רבא לר"נ לדידך דאמרת נאנסו לא אלמא לא הוי שואל עלויה אי שואל לא הוי ש"ש נמי לא הוי א"ל בהא מודינא לך הואיל ונהנה מהני בההוא הנאה דאי מתרמי לי' זבינא כו' וא"כ מה התם שלא השתמש בהם עדיין אמרי' הואיל ונהנה מהנה אף שלא היה לו עדיין הנאה ומכ"ש כשכבר השתמש בהם ונהנה מהפקדון לאפוקי בנ"ד שצוה המוריש ליתן מתנה לבתו וא"כ אלו לא צוה המוריש כלום אז היו כל נכסי בחזקת היורשי' הבנים ולא לבת כלל וא"כ המוריש העביר במתנה זו קצת נחלה מהבנים ונתן לבתו וצוה להבנים ליתן לבתו י' לבנים בכל שבוע כו' ואמדינן דעתי' שאף שהעביר קצת נחלה מהבנים היינו כשיהי' העזבון או תמורתן בעין לאפוקי כשיבא איזה אונס שיהיה הם באחריות המתנה בזה לא אמרי' שיהיה אפי' אחריות אונסים עליהם, וג"כ דמי להמפקיד הנז' דבשלמא התם הרשות ביד המפקיד להוציא מהנפקד הפיקון בכל עת ובכל שעה ולכן אמדינן דעת המפקיד כנז' שיהיה האחריות עליו וג"כ אמרי' הואיל ונהנה מהנה ומשא"כ בנ"ד אם היה רוצה מקבלת המתנה להוציא מן היורשים מה שצוה לה אביה לא היתה יכולת בידה מאחר שצוה ליתן לה בכל שבוע כו' וא"כ ל"א בזה דהוי המעות בהלואה גבי היורשי' ולא שייך בזה כ"כ הואיל ונהנה מהנה:

ובזה מיושב מה שהקשה הרא"ש על הרי"ף במ"ש הרי"ף הנז' וה"מ היכא דאבדו ועדיין לא השתמש כו' אבל אם השתמש ה"ל הלואה כו' וכ"כ רב האי גאון ז"ל עכ"ל והקשה הרא"ש ע"ז וז"ל וצריך פי' לדבריו מה הוצרך להשמיענו ראי' מן הגאון שאם נשתמש בהם שחייב באחריותן ומפרש דברי הרי"ף דבעי למימר אף אם החזיר' למקומם בלי דעת בעלי' כו' ע"ש ולפי מ"ש א"ש דהרי"ף אתי לאשמועי' דלא תימא הואיל ומצינו כמו בנ"ד דאף אם השתמש בהם אינו חייב באחריות' וא"כ ה"ה בהמפקיד אצל שולחני ולכן כתב הרי"ף דאם השתמש בהו ה"ל הלוא' גביה ואי אתנסו אתנסו ליה וע"ז מביא ראיה מרב האי גאון ואף שבודאי דברי הרא"ש נכונים וראויים למי שאמרם מ"מ יש לפרש דברי הרי"ף כנז' וא"כ לפ"ז בנ"ד אין היורשים חייבים באחריות וכשכלה ונשרף העזבון אין שעבודה על שאר נכסים כגון הקרקעות ושאר נכסים שלהם מטעם זה:

אכן מטעם ראשון שכתבתי לעיל דיש לחלק בנ"ד להא דהרשב"א והר"ן דנדון דהרשב"א והר"ן איירי שצוה ליתן מיד המנה לפלוני ומשא"כ בנ"ד י"ל דאף אם נאבד המזומני' גובה משאר נכסי' וא"כ נתחייבו היורשים לקיים הצואה הנז' נגד דודתם אחות אביהם כמבואר בצוואה הנז':

אמנם כד נדקדק בתוכן לשון הצוואה תמצא שהיורשים זכאי' בטענותיהם כי ל' הצוואה הוא שצוה המצווה שיתנו הבנים לבתו לעולם י' לבנים בכל שבוע ושבוע כי בודאי לכאורה נראה מלשון הצואה שיתנו היורשי' לבתו סך הנז' כל ימי חיי בתו וא"כ לפ"ז גם היורשי' מחוייבי' ליתן אף שמת א' מן האחים וכמ"ש לעיל אכן כד מעיינת בסוגיו' התלמוד השייכים לזה צריך ישוב אם החוב מוטל על היורשים לקיים צוואת אבי אביהם במה שצוה אבי אביהם שיתנו הבנים לבתו לעולם י' לבנים בכל שבוע אם לעולם הוא הפי' דהיינו כל ימי חיי הבנים לאפוקי כשימותו הבנים או א' מהם אז היורשי' של אותם הבנים פטורים או לעולם הוא הפי' שיתנו הבנים לעולם לבתו דהיינו כל ימי חיי בתו ואף אם ימותו הבנים אזי יתנו היורשי' של אותם הבנים לדודתם אחות אביהם קצבתה בכל שבוע כו' וכל ימי חייה גרסינן בגמ' דגיטין פ' המביא תנין דף כ"א ע"ב וגם בפ' המגרש דף פ"ג ע"ב בסוגי' דר"י הגלילי אומר אין כותבין על דבר שיש בו רוח חיים כו' מ"ט דתניא ספר כו' עד ואידך מבעי ליה דבר הכורת בינו לבינה כדתניא ה"ז גיטך ע"מ שלא כו' שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות והקשו התוס' שם ד"ה שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות תימא הא אם מת אביה או מכרו תו לא חשיב בית אביה כדתנן בהשותפים קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או מכר לאחר מותר וי"ל דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביו ואפי' שמת כדכתיב שבי אלמנה בית אביך כו' ע"ש וסוגי' זו דתוס' הובא ג"כ בעירובין פ"ק דף ט"ז ע"ב ע"ש. הנה יש לדקדק בתוס' מאי מקשו מההוא דנדרים מקונם ביתך שאיני נכנס שאם מת מותר דלמא שאני בין אמר לעולם ובין אם אמר לביתך סתם דאם אמר לביתך סתם אז אם מת כו' מותר ואם אמר לעולם הוי לישנא יתירא ולטפויי קאתי לכן אף אם מת או מכרו לאחר אסור:

וראיתי בתשוב' הריב"ש סי' ר"ז דף קל"ו ע"ג שכתב בשם הרשב"א וז"ל דהאי דינא דאמרי' דכל מילתא דאמר ולא צריך לטפויי קאתי אין בידינו כח לדון בו בדמיונות אלא במקום שאמרו שהרי היה לנו לומר דאע"ג דלא צריך הוא אמר משום שופרא דשטרי כדי שלא יבאו לערער אע"פ שמן הדין סתמו כפירושו כדאמרי' בפ' המוכר את הבית כו' והלכך אנן לא עבדינן עובדא אלא בהנך דאתפרשו בגמ' כו' ע"ש ועיין בסוף סי' ס"א בטח"מ בב"י שהעתיק בקיצור לשון הרשב"א הנז' בתשוב':

ובנ"ד צריכין אנו לדקדק אם לא אמר לעולם מה דינו לכאור' משמע מלשון הגמ' דנדרים דף כ"ח פ"ג נודרים להורגים כו' היכי נדר כו' א"ר עמרם אמר רב באומר יאסרו פירות עולם עלי אם אינן של בית המלך וכיון דאמר יאסרו איתסרו עליו כל פירי דעלמא באומר היום כו' א"כ מוכח מזה דאי לאו דאמר היום ואמר סתם הוי אסור לעולם אכן כד מעיינת בפוסקים תמצא שזה תלוי בפלוגתא דרבוואת' דהרשב"א והרא"ש הובא בב"י סי' קי"ד בטא"ה וז"ל כתב הרשב"א כל שמקבל עליו לזון או שמזכה לאיש בנכסיו סתם כ"ז שצריך משמע והביא ראיה מגמ' דנדרים הנז' והרא"ש בתשו' כלל ו' כתב שהמקבל לזון את חבירו סתם או יתן לו ק' זהובים לשנה יפטר בשנה א' מנדרו וע"ש ולכאורה משמע שאין כאן מחלוקת בין הפוסקים דעובדא דהרא"ש איירי מאחד שאמר או יתן לו ק' זהובים לשנה מוכח שאין דעתו ליתן לו לעולם אמנם מחלוקת הנז' הביא ג"כ בעל המפה בטח"מ סי' ס' סעיף ג' דמי שמקבל עליו לזון את חבירו סתם אי משמע כל ימי חייו או לשנה א' והיינו מחלוקת הרשב"א והרא"ש הנז' ועיין בסמ"ע ובאמת צריכי' אנו לישב הגמ' דנדרים לפי דעת הרא"ש:

וראיתי בהר"ן שם בנדרים שכתב וז"ל היכי נדר כו' באומר יאסרו פירות עולם עלי ונהי דסתמא לעולם משמע כו' עד ומיהו נהי דהכא מסקינן דבלאו אונסא לעולם משמע כיון דסתמא קאמר אפי' אומר בלבו היום לא מהני ואפ"ה מי שגמר בלבו לדור מפת חיטים כו' והוציא פת סתם כו' עד דהכא היינו טעמא מפני שמתכוין לומר לשון שיהא לעולם ומש"ה כל היכא דליכא אונסא לעולם משמע כו' ע"ש וא"כ מוכח מהא דהר"ן דדוקא התם לעולם משמע ולכן יש לישב דעת הרא"ש בזה שסובר כסברת הר"ן ואפשר מ"ש הר"ן ומחלק בזה לפי שקשה לו ג"כ מהראיות שהביא הרא"ש שם בתשו'. ועיין בתשו' הרא"ש שמקשה מהא דגיטין פ' מי שאחזו כו' דסתמא לעולם משמע א"כ קשה מהא דגיטין פ' מי שאחזו הנ"ל לדברי הרא"ש הנז' דפוסקים כרבא כו' ומשני דדוקא גבי גט דדינא הכי כו' ועיין בהר"ן פ' מ"ש מ"ש בזה ומה שמסיים שם בשם הרשב"א דגבי ד"מ אפשר דאליבא דכ"ע סתם כמפרש כל ימי חייו משמע ומסיים והדבר צריך תלמוד כו' ותמהני דכאן משמע שהרשב"א מסופק גבי ממונא אי אמרי' סתם לעולם משמע דהיינו אי מקבל עליו לזון את פלוני כו' ולמ"ש בשם הרשב"א בסי' קי"ד הנז' משמע שהרשב"א הכריע כן וגם בחידושי הרשב"א בגיטין דף ק"ו ע"ד מסיים בזה וצ"ע ע"ש:

העולה מהמקובץ דזה תלוי בפלוגתא דרבוותא דהרא"ש הנ"ל אם אמר סתם ולא אמר לעולם מהו דינו וא"כ אליבא דהרשב"א דסבר דסתם נמי לעולם משמע א"כ בנ"ד כשאמר לעולם הוי לישנא יתירא ולטפויי קאתי דהיינו שאף היורשים אחר מות אביהם מחוייבים ליתן לדודתם אחות אביהם כפי הצואה ולכן כתבו מלת לעולם ולאפוקי לפי דעת הרא"ש דסתם לא משמע לעולם א"כ אין כאן יתור לשון והוצרך לומר לעולם שיתנו לה היורשים דהיינו אחיהם בעצמם לעולם ולא שיפטרו עצמם בשנה אחת וא"כ לפ"ז כשמת א' מהאחים אזי בני האחים פטורים מהחוב הנז':

ואף לפי דעת הרשב"א בעצמו כפי מה שכתבתי לעיל מ"ש הריב"ש בשמו דלא בכל מקום אמרי' דלישנ' יתיר' לטפויי קאתי אלא במקום שאמרו בגמ' ולפ"ז בנ"ד ג"כ אפשר שלא אמרי' בזה לישנא יתירא לטפויי קאתי וא"כ אף שכתב בצוואה מלת לעולם לא אמרי' לטפויי קאתי ולהוציא בזה ממון מיורשי אחיה אלא דנין בזה דאינו אלא שופר' דשטרא דהאחים בעצמם יתנו לעולם אף דא"צ:

אמנם ראיתי בתשו' הרשב"א הביאו הב"י בח"מ סי' רי"ד מחו' ג' שכתב וז"ל מה שטען ראובן על השנות בשטר מלת לעולם פעמים דלטפויי קאתי כו' אינו טענה שלא אמרו אלא במה שהוא בעצמו משוייר וזה בא וטפי מילתא ושיירו בפירוש' כו' כאומר חוץ מאלו כו' וכן בש"מ האומר ק"ק זוז לבכורי בראוי לו ולבע"ח בראוי לו כו' אבל כאן היה צ"ל לעולם לשופרי דשטרי כו' ע"ש וא"כ לכאור' משמע שזהו סותר קצת מ"ש הריב"ש בשם הרשב"א דאין בידינו כח לדון בדמיונות במילתא דאמרי' לטפויי קאתי כו' אלא במקום שאמרו כו' וכאן בתשו' הנז' משמע הואיל ולא דמי להא דאמרו בגמרא פר' המוכר את הבית וכן גבי ש"מ כו' ולכן אין אנו אומרים לטפויי קאתי וי"ל דמ"ש הרשב"א בתשו' סי' הנז' ר"ל דאף אם נאמר בכל מקום אמרי' דלישנא יתירא לטפויי קאתי מ"מ בזה במ"ש במלת לעולם לא אמרי' לטפויי קאתי כו' וא"כ ה"ה בנ"ד וכמ"ש לעיל:

ובאמת ראיתי בה"ה הב"י ז"ל סוף סי' ע"ב שכתב בשם הרשב"א בתשוב' שנשאל על ראובן שמשכן עלייתו כו' ומסיים שם וז"ל ואל תאמר שלא נכתב התנאי לתוספת ענין אלא לשופרא דשטרי וכדאמרי' בפ' המוכר את הבית לא היא דכל היכא דאיכא למילף מן התנאי ילפינן ולפני זה כתב הרשב"א וז"ל והשיב הדין עם שמעון לפי ששורת הדין אפי' בלא תנאי יכול היה למשכנה או להשכירה לאחרים כו' ואפי' ביותר מסיעתו היה רשאי כו' מיהו אם יראה לב"ד שיש הפד אינו רשאי אבל עכשיו שנתן לו רשות התנאי מוסיף להשכירה לכל מי שירצה אפי' לסיעה גדולה כו' ע"ז מסיים שם כנז' דלא אמרי' שכתב התנאי לשופר' דשטרי רק לתוספת דכל לישנ' יתירא לטפויי קאתי כו' וא"כ זהו סותר תשוב' הרשב"א שהביא הריב"ש וגם הב"י בשמו הנ"ל:

וצריך לומר דאף שבתשו' הרשב"א הנז' דהאי מלתא דאמרי' דכל מלתא דאמר כו' דלטפויי קאתי אין בידינו כח לדון בדמיונות אלא במקום שאינו דומה מכל הצדדים למה שאמרי' בגמ' פ' המוכר הנז' ומשא"כ בהא דנדון דהרשב"א בתשוב' שהביא בסי' ע"ב מרן הב"י דדומה למ"ש ר"ע בגמ' ואפשר דעדיף יותר לפי שפירשב"ם במשנה שם בפ' המוכר את הבית עלה ס"ד ע"א ד"ה בזמן שאמר לו חוץ מאלו כו' ותנאי שלא לצורך הוא שהרי אינן בכלל בית אלא לטפויי מלתא קאתי ושייר לו דרך כו' ולרבנן לא אתי לטפויי כלל דבלא"ה שייר לעצמו דרך ולרוחא דמלתא אמר כן שלא יאמר דלוקח כל הבית ולא עיכבת' דרך שאין כל המוכרים בקיאים בדינים כו' ע"ש וא"כ לפ"ז גבי תנאי דבזמן שאמר חוץ מאלו יש לבע"ד לחלוק כמ"ש רשב"ם אליבא דרבנן ואפ"ה סבר ר"ע דלטפויי קאתי ומכ"ש בנדון דהרשב"א שהתנה בפי' או להשכירה למי שירצה דהי' די שיאמר או להשכירה ואף שמשמע מתחלת לשון התנאי כו' מ"מ לשון התנאי בעצמו הוא דומה למ"ש ר"ע בגמ' גבי בור ודות והלשון למי שירצה פשיטא דליכא למטעי כלל דמשמע אפי' לסיעה גדולה:

ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה ה"ה מהריב"ל בח"א עלה קכ"ו ע"ד סוף כלל י"ט שהביא ג"כ בשם הרשב"א מ"ש הריב"ש והב"י הנז' בשמו שאין כח בזה לדון בדמיונות וכתב ע"ז וז"ל ויש לתמוה שבתוך תשו' הרשב"א מצינו תשו' א' הפך מזה על אותם עשרה תלמידים ששכרו רב והתנו ביניהם שכל מי שימרוד כו' ע"ש וא"כ דברי הרשב"א סותרים זא"ז ע"ש שמסיים ה"ה מהריב"ל וז"ל ולחפזון השואל לא אוכל להאריך בזה כו' ולפי מ"ש לעיל מיושב דבודאי לא אמר הרשב"א שלא לדון כלל בלשון לישנ' יתיר' לטפויי קאתי כו' אלא היכי דלא דמי מכל הצדדים להא דאמרי' בגמ' גבי ר"ע דלישנ' יתירא לטפויי קאתי ומשא"כ בנדון הנז' גבי י' ת"ח דמוכח מיניה וביה וכמ"ש הרשב"א ודומה זה למ"ש בגמ' גבי כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט דוקא וכללא בתרא לטפויי אתי מאי דדמי לפרט משני צדדים ועיין ברש"י בחולין סוף פא"ט בסוגיא דימים ונחלי' כלל ופרט כו' ובשאר מקומות אין מספר ועיין מקורו בנזיר עלה ל"ה פ"ג מינין ובפ' בכל מערבין:

והנה מצאתי תשו' הנז' די' תלמידים כתובה במיוחסו' להרמב"ן סי' א' באריכות יותר ממה שהביאה ה"ה מהריב"ל הנז' ואפשר שהיא באמת מדברי הרמב"ן ולא מהרשב"א אף שבאו בתוכו קצתם מתשובת הרשב"א אכן ראיתי במ"ש ה"ה מהרש"ח בתשוב' סי' ל"א שמביא ג"כ הקושיא הנז' בשם מהריב"ל וגם בשם מהרש"ך ח"א והנה תשו' מהרש"ך ח"א אינו בידי כעת אבל ראיתי במהרש"ח הנ"ל שמביא בשם מהרש"ך הנ"ל וז"ל כי הרשב"א לא סגר הדלת אלא שלא נתן רשות להשתמש בלישני יתירי דשטרי כו' אלא דומיא דהנהו שנא' בתלמוד כו' ע"ש והוא מעין הדרך שכתבתי למעלה (ועיין בס' כנסת הגדולה בסי' ס"א מ"ש שם בשם הרבה פוסקים בענין לישני יתירא לטפויי קאתי) ועיין בתשו' ה"ה מהרי"ט ח"ב לח"מ סי' קי"ט דף קכ"ה ע"ג שמקשה ג"כ הקושיא דשני תשו' הרשב"א הנז' וע"ש מה שתירץ:

וראיתי ברמב"ם פ"א מהל' נזירות דין ח' דבר תמוה בענין דלישנא יתירי לטפויי קאתי שכתב וז"ל הריני נזיר כו' עד הריני נזיר שלשי' יום ויום א' ה"ז נזיר נזירות א' של שלשים וא' יום עכ"ל ודברי' אלו לקוחים מגמ' דנזיר דף ז' במשנה הריני נזיר ל' יום ושעה א' נזיר שלשים יום ושעה א' שאין נזירות שעות ואמרי' בגמ' אמר רב ל"ש אלא דאמר שלשי' וא' יום אבל אמר שלשי' יום ויום א' נזיר שתים רב סבר לה כר"ע דדריש לישני יתיר' דתנן לא את הבור ולא את הדות כו' ע"ש וא"כ משמע מגמ' אליבא דרב דנזיר שתים ורמב"ם כתב דנזיר ל"א יום כו' וביותר תמוה על הכ"מ שהעתיק לשון הגמ' הנז' ולא הרגיש בזה שדברי הרמב"ם הם נגד הגמ' ובס' ל"מ הרגיש בזה וכתב שהוא ט"ס בדברי הרמב"ם כו' ע"ש אמנם קשה עלינו עד מאד להגיה הספרים ובפרט שכבר אנו מוזהרי' מפי סופרי' ומפי ספרים שלא להגיה שום ספר וכבר החרים ר"ת ע"ז וכמבואר בתשו' מהרד"ך:

ורציתי לישב לכאורה שהרמב"ם פוסק הלכה כרבנן ודלא כר"ע דרבנן לא דרשו לישני יתיר' לטפויי קאתי וכמבואר ברשב"ם פ' המוכר את הבית דף ס"ד הנז' וא"כ לפי דברי רבנן אין חילוק בין אמר ב' פעמים יום ויום או פעם א' ולעולם אינו אלא נזיר א' של ל"א יום כפשטי' דמתני' ובזה מיושב ג"כ דברי הכ"מ שהביא לשון הגמ' דברי רב שסבר לה כר"ע דדריש לישני יתיר' כו' משמע שרבנן פליגי עליה והלכה כרבנן ודלא כר"ע ואף דקי"ל הלכה כר"ע היינו מחברו ולא מחבריו ודברי הרמב"ם כרבנן ולא כרב כפשטי' דמתני':

אכן כד מעיינת ברמב"ם תמצא שישוב זה אינו נכון דהלא הרמב"ם פסק בכמה מקומות הלכה כר"ע בזה ועיין בפי"א מהל' זכייה ומתנה דין י"ט גבי האומר תנו לפלוני מאתים זוז בחובו כראוי לו כו' וכן בפכ"ה מהל' מכירה דין ג' וכן בפ"ב מהל' ערכין דין ו' גבי האומר קומתו עלי כו' אמר מלא קומתו עלי נותן אפי' שרביט הנכפף כו' ואמרי' בגמ' דערכין ופ' האומר עלה י"ט דאתיא כר"ע דדייק לישני יתירא:

באמת מה שפסק הרמב"ם בפי"א מהל' זכייה הנז' גבי האומר תנו כו' בחובו כראוי לו כו' ליכא הוכחה משם דאתיא כר"ע אף דבגמ' אמרי' בפי"נ עלה קל"ח אר"נ הא מני ר"ע היא דדייק לישני יתירא הלא כתב רשב"ם לשם וז"ל ומיהו רבנן נמי אודו דכל לישנא יתיר' לטפויי קאתי היכא דאיכא מידי לטפויי כי הכא כו' והא דאמרן הא מני ר"ע לאו דוקא דה"ה לרבנן כו' וא"כ לפ"ז ליכא הוכחה משם דאתיא כר"ע ולפי מ"ש מיושב הא דהאריך הרשב"ם בלשונו דגם רבנן מודו בזה לפי שקשה להרשב"ם הלא הברייתא דאם אמר כו' לפלוני ב"ח כראוי לו דנוטלן ונוטל חובו אין שום חולק בזה והלכה כברייתא וכל הפוסקים פוסקי' כברייתא הנז' ואיך אמר ה"מ ר"ע היא דהיינו כיחידאי נגד רבנן לכן כתב הרשב"ם דגם רבנן מודו בזה כו' אמנם בפכ"ה מהל' מכירה הנ"ל ובשאר מקומות הנ"ל מוכח בהדיא דפסק כר"ע:

וראיתי בתשוב' ה"ה מהרי"ט בח"מ סי' פ"א שהקשו לו הקושיא הנ"ל ברמב"ם בהל' נזיר הנ"ל דדברי הרמב"ם הם נגד המסקנ' דגמ' אליבא דרב וע"ש מה שנכנס בדחוקים דרב סבר כר"ע ור"ע לא אמרה כך וגם בעיניו נראה לדוחק רק שהביא סנגורי' לדבריו משאר סוגי' התלמוד:

אמנם כנראה מדבריו דאישתמיטתי' סוגי' תלמוד ירושלמי בזה וז"ל הירו' בפ"ק דנזיר רב אמר הריני נזיר ל' יום ויום או נזיר שתים דהוי יכול למימר שלשים וא' יום מתנית' פליגי על רב הריני נזיר יום א' הריני נזיר שעה א' כו' ה"ז נזיר שתים מאי הל"ל שלשים וא' שעה מתניתא פליגי על רבנן לא נחלקו ר' ישמעאל ור"ע על האומר הריני נזיר ל' יום ויום א' שאינו נזיר אלא א' ועל מה נחלקו על האומ' הריני נזיר שלשים יום ועוד יום א' כו' ע"ש וא"כ נראה מהירושלמי הנז' דבאומ' הריני נזיר שלשים יום ויום א' שאינו נזיר אלא א' וגם ר"ע מודה ביה ודלא כתלמוד שלנו ואפי' באומ' הריני נזיר שלשים יום ועוד יום א' סבר ר"ע שאינו נזיר אלא אחת ומכ"ש באומר הריני נזיר ל' יום ויום א' וא"כ פסק הרמב"ם כירושלמי ודלא וכ"כ ה"ה הרלב"ח סי' קכ"ז דף קצ"ה ע"ב שהרגיש בקושי' זו וז"ל וצ"ע בהרמב"ם פ"ג מהל' נזירות דפסק דלא כוותיה ומסיים שם והנראה שסמך על הירושלמי בזה שם במקומו אמנם הטעם שהכריחו לסמוך על הירושלמי ולא על הבבלי נראה שאינו דבר חמור להשיגו עכ"ל ונלע"ד לפי שאמרינן בגמ' רב סבר לה כר"ע דדריש לישנא יתירא כו' ובאמת לפי מ"ש לעיל ה"ה מהרי"ט בתשו' דמלשון הגמ' שאמר רב סבר לה כר"ע משמע דר"ע לא אמרה כך כו' יש לישב בזה שסמך הרמב"ם על הירושלמי והיינו כר"ע ולא על הבבלי כי באמת זולת זה קשה בגמ' שאמר רב סבר כר"ע דדריש לישנא יתירא כו' וכד מעיינת מוצא מקור דינו של ר"ע וכמבואר ג"כ בנזיר הנז' והיינו גבי מכר לו חוץ מבור ודות כו' אם צריך ליקח לו דרך מכח לישנא יתיר' כו' די"ל דע"כ ל"ק דדריש לישנא יתירא אלא גבי ממון ויש לדמות לזה ג"כ דיש לדרוש לישנא יתירא לטפויי קאתי היינו במ"ש בפ' י"נ גבי מאתים זוז לפלוני בחובו כראוי לו דאמרי' ה"מ ר"ע היא דדריש יתירא כו' לאפוקי גבי איסור כמו בנ"ד גבי נזיר לא אמרי' לישנא לטפויי ועפ"ז יש לדחות תלמודא דידן מקמי ירושלמי אכן כד מעיינת בגמ' דערכין דף י"ט בפ' האומר משקלי תמצא שגם בדבר האיסור אמרי' שם הא מני ר"ע היא ומביא ראי' מהא דר"ע הנ"ל דאמרי' בפ' האומר משקלי הנ"ל אר"י האומר קומתו עלי נותן שרביט שאינו נכפף מלא קומתו עלי נותן שרביט הנכפף מיתיבי מלא קומתו עלי נותן שרביט שאינו נכפף ומשני הוא דאמר כר"ע דדייק לישנא יתירא גבי לא את הבור ולא את הדות הנז' כו' בזמן שאמר חוץ מאלו שא"צ ליקח לו דרך כו' וא"כ מביא ראיה מר"ע מממון לאיסו' והיינו הקדש ופסק הרמב"ם כרב יהודה הנ"ל בפ"ג דערכין דין ו' וז"ל האומר קומתו עלי כו' נותן שרביט שאינו נכפף כו' אמר מלא קומתו עלי נותן אפי' שרביט שנכפף וכתב הכ"מ שם דהיינו כרב יהודה דאתיא כר"ע כו' ולפ"ז אין לחלק בדברי ר"ע בין ממון לאיסור לפ"ד הרמב"ם הנז' וא"כ צריכין אנו לישב למה סמך הרמב"ם על הירושלמי ולא על התלמוד שלנו. ולפי מ"ש לעיל בשם מהרי"ט דלשון הגמ' קשה להרמב"ם הואיל ואמר רב סבר כר"מ משמע דאנן לא ס"ל כוותיה כו' ע"ש א"כ לפ"ז קשה ג"כ אדבריו מסוגי' דערכין הנז' דמשני בגמ' שם הוא דאמר כר"ע ר"ל רב יהודה סבר כר"ע משמע ג"כ דאנן לא ס"ל כוותי' ומכ"ש שיש לדקדק בערכין כן מאחר שברייתא ערוכה לשם דגם באומר מלא קומתו עלי דנותן שרביט שאינו נכפף ודלא כרב יהודה וא"כ לפ"ז יש לדקדק שם שפיר מה שמשני בגמ' שם והא רב יהודא דאמר כר"ע ואנן לא קי"ל כוותיה ואפ"ה פסק הרמב"ם בערכין בפ"ב הנז' כרב יהודה ודלא כברייתא וביותר שהקשו התוס' לשם בערכין ד"ה הוא דאמר כר"ע תימא ברייתא מאן תניא לא ר"ע ולא רבנן כו' ע"ש ואפ"ה לא השגיח הרמב"ם בזה ובודאי לא נעלם מהרמב"ם קושית התוס' אף שלא ראה התוספות מ"מ הקושיא לא נעלם ממנו וא"כ ה"ה בנזיר ה"ל לפסוק כתלמודא דידן ולא כהירושלמי:

ואפשר לחלק דבההוא דנזיר לא דמי לכל הנך דאמרי' בגמ' הא מני ר"ע היא דאבוהון דכולהו הוא הא דאמרינן בגמ' גבי המוכר הבית ואמר חוץ מבור ודות כו' וזהו לישנא יתיר' ובאים לדין המוכר והלוקח ואי אמרי' דלישנא יתירא לאו לטפויי קאתי אז הוא חוב לאחר משני הבעלי דינים ובזה מודה ר"ע דלישני יתירא לטפויי קאתי ומזה נלמד ג"כ לשאר מקומות כיוצא בזה כמו גבי אם אמר תנו לפ' ב"ח מאתים זוז בחובו כראוי לו ואז באים ג"כ לדון הב"ח עם היורשי' ונלמד ג"כ מהא דר"ע הנז' וה"ה גבי הא דערכין באומר מלא קומתו עלי כו' אז באין לדין הגזבר והמקדיש אם הדין שנותן שרביט הנכפף או שאינו נכפף ואז דרשינן לישני יתירא ונלמד ג"כ מהא דר"ע הנז' ומשא"כ בהא דנזיר האומר הריני נזיר שלשי' יום ויום א' כו' אז אין כאן שום טענה בין שני בעלי דינים ולא דמי להא דר"ע למדרש בזה לישני יתירא רק רב סבר בהא כר"ע וסבר שדינו של ר"ע יש לדמות לזה ובאמת יש לחלק ביניהם וכמו שכתבתי לכן דחי הר"מ במז"ל הא דתלמודא דידן וסמך על הירושלמי באשר שמצא שם ברייתא בהדיא שסותר דברי רב דר"ע סבר דפשיטא באומר הריני נזיר ל' יום ויום א' דאינו אלא נזיר א' ואפי' באומר הריני נזיר ל' יום ועוד יום א' אפ"ה סבר ר"ע דאינו אלא נזיר א' ואף שבשאר מקומות מצינו שסבר ר"ע דלישני יתירא לטפויי קאתי מ"מ מודה בנזיר הנז' והיינו לפי שיש ביניהם לחלק וכמו שכתבתי. רק שקשה ע"ז דלפ"ז שאמרי' שהרמב"ם סמך על הירושלמי ודחי דברי רב שאמר בתלמודא דידן דיש לחלק ביניהם בין אם אמר ל' יום ויום א' לפי שבירושלמי אינו מחלק רק בין אמר ועוד יום א' כו' וקשה הלא מסיק שם בירושלמי דאפי' באמר ועוד יום א' סבר ר"ע דאינו אלא נזיר א' ור' ישמעאל סבר דנזיר שתים ואנן קי"ל הלכה כר"ע מחבירו וביותר שהרמב"ם כתב שר' ישמעאל היה תלמידו ועיין בעדיות פ"ב משנה ו' בפלוגתת השום והבוסר והמלילות שריסקן מבע"י שר' ישמעאל אומר יגמור ורע"א לא יגמור ועיין בתי"ט שם שכתב וז"ל ומ"ש הרב דהלכה כר"י ואע"פ שהוא תלמיד דר"ע וכמ"ש הרמב"ם הלכה כר"ע מחבירו כ"ש מתלמידו כו' ע"ש וזה קשה ג"כ כאן למה פסק הרמב"ם שלא כדעת ר"ע שחולק עם ר"י בירושלמי. ונראה לפי שאמרי' בגמ' דידן סוף פ"ק דנזיר ת"ר האומר הריני נזיר ואחת מונה שתים ועוד מונה שלש א"כ מוכח בגמ' דידן מברייתא בהדיא דאם אמר ועוד שיש חילוק נזירות ביניהם והרמב"ם כתב שם בדין ח' אמר הריני נזיר ואחת ה"ז נזיר שתים הריני נזיר ואחת ועוד ה"ז נזיר ג' נזירות כו' והיינו כברייתא הנז' וזהו דלא כר"ע שסבר דאף אם אמר ועוד יום אינו אלא נזיר א' ולכן פסק הרמב"ם דלא כדברי ר"ע וכסתמא דברייתא דאתיא כר' ישמעאל ומסיים שם הרמב"ם הריני ל' יום ויום א' ה"ז נזיר א' של ל"א יום והיינו שלא כדברי רב בתלמוד' דידן ובזה מיושב מה שקשה לפי מ"ש שהרמב"ם סמך על הירושלמי ודחי תלמודא דידן שאמר רב סבר כר"ע מאחר שמצינו שבירושלמי חולק ע"ז וסבר דהכל מודים אם אמר שלשי' יום ויום א' שאינו אלא נזיר א' ומחלוקת ר"ע ור"י הוא באומר הריני נזיר שלשי' יום ועוד יום א' א"כ קשה למה השמיט הרמב"ם גוף הדין באומר הריני נזיר ל' יום ועוד יום כו' שלדברי ר"ע אינו אלא נזיר א':

איברא לפי מ"ש הוא מיושב זה שהרמב"ם פוסק בזה שלא כדברי ר"ע אלא כדברי ר"י אף שהוא תלמידו מאחר שסתמא דברייתא בסוף פ"ק דנזיר סותם כר"י ודלא כר"ע והרמב"ם מביא ברייתא הנז' דהיינו באומר הריני נזיר ואחת ועוד מונה שלש שלשון ועוד מורה על חילוק נזירות וה"ה באומר הריני נזיר שלשי' יום ועוד יום א' שמורה על חילוק נזירות ואף שיש לחלק בין האומר הריני נזיר וא' ועוד ובין האומר הריני נזיר שלשי' יום ועוד יום שהפסיק בתיבת שלשי' ביניהם אפשר שמודה הברייתא דאינו אלא נזיר א' וכדברי ר"ע במתנית' אשר הובא בירושלמי הנז' אכן מאחר שלא מצינו בהדי' שיש לחלק בין אם הפסיק בתיבת שלשים ביניהם ואם לאו י"ל שסובר הרמב"ם שאין לחלק ביניהם ופוסק כסתמא דברייתא ואליבא דר' ישמעאל דבאומר ועוד ה"ז חילוק נזירות וה"ה באומר הריני נזיר ל' יום ועוד יום הרי זה חילוק נזירות אף שהפסיק בתיבת שלשים ביניהם:

וראיתי בתוס' בנזיר עלה ז' ע"ב שכתבו ד"ה הריני נזיר שלשים ושעה א' ומעתה לא קיימא דבור דנזיר אשעה והוי נזירות ל"א יום כו' והוי כאלו אמר הריני נזיר ל"א כו' דיום א' מצטרף שפיר בהדי שלשים יום למיהוי נזיר כל ל"א יום כו' ואח"כ כתבו התוס' וה"ה אם אמר הוי נזיר ל' יום ויום א' דלא הוי נזיר אלא ל"א יום כיון שהפסיק בתיבת שלשי' דאדרישא קאי כו' וע"ש ומי יתן ואבין דברי התוס' במ"ש וה"ה אם אמר הריני נזיר ל' יום ויום א' דלא הוי אלא נזיר ל"א יום וזהו סותר מה שמסיק סתמא דתלמודא אליבא דרב דדוק' באומר ל"א יום אז לא הוי אלא נזיר א' ומשא"כ באומר ל' יום ויום א' הוי נזיר שתים וזהו צ"ע לענ"ד:

הנה לענד"ן שמ"ש התוס' וה"ה אם אמר כו' דזהו כתבו התוס' אליבא דרבנן ואפשר שפסקו כחכמים וכמ"ש הרמב"ם ודלא כמשמעות הגמ' אליב' דרב דבאומר שלשי' יום ויום א' דהוי נזיר שתים ואליב' דר"ע והתוס' אפשר שפסקו כחכמים ודלא כר"ע ולפי מ"ש לעיל לישב דברי הרמב"ם וכמ"ש ה"ה מהרי"ט ז"ל דרב סבר כר"ע ור"ע לא סבר כרב א"כ גם ר"ע סבר דאינו אלא נזיר א' וכמ"ש התוס' וא"כ גם דברי התוספות מסכימים לדעת הרמב"ם ועיין עוד מ"ש התוס' למטה בסוף העמוד ד"ה ואי תנא כו' ובאמצע הדיבור שם ד"ה ל"ש דאמר ל"א יום פי' דלא הוי נזיר (כצ"ל) אלא שלשי' וא' יום אבל אמר שלשי' יום ויום א' נזיר שתים לפי שייתר בלשונו ב"פ יום כו' וכר"ע כו' דמפרשי' שם דברי רב ואין זה סותר למ"ש לעיל בשם התוס' וה"ה אם אמר הריני נזיר שלשי' יום ויום א' דלא הוי נזיר אלא ל"א יום כיון שהפסוק כו' דמ"ש כאן הוא בא לפרש דברי רב בגמ' ולמעלה כתב אליב' דרבנן שחולקי' על ר"ע שרב סבר כוותי'. אך מ"ש התוס' אח"כ בזה הדיבור וי"ל דבמתני' פי' לישנא דסליק היינו הריני נזיר ל"א יום כו' דבריו צריכין ביאור וגם במ"ש אח"כ וה"ה דבריש' נמי כי אמר כו' וגם במ"ש אח"כ אבע"א כו'. ונראה ביאור דברי התוס' דהתוס' מתרצי' דבמ"ש רב ל"ש אלא שאמר ל"א יום כו' אף שבמתני' לא הזכיר אלא שלשי' ושעה א' ע"ז כתבו התוס' דמ"ש במתני' ל' ושעה א' היינו משום דבמתני' בסיפא פה פי' מ"ש במתני' בריש' הריני נזיר ושעה א' כו' ה"ז נזיר שתים ע"ז מפרש בסיפא במתני' דאם אמר הריני נזיר שלשי' ושעה א' דהפסיק בתיבת שלשי' נזיר ל"א יום וע"ז כתבו התוס' דהיינו הריני נזיר ל"א יום ר"ל דהריני נזיר ל' ושעה א' היינו הריני נזיר ל"א יום וכמ"ש רב וז"ש התוס' אח"כ וה"ה כי אמר הריני נזיר ויום א' דהוי נזיר שתים אבע"א הריני נזיר והכל דיבור א' ור"ל וה"ה כו' דהוי נזיר שתים אם אמר וזהו אבע"א ר"ל אם אמר הריני נזיר ויום א' דהפסיק בתיבת שלשים בנתים דהיינו שאמר הריני נזיר שלשי' ויום א' דלא הוי נזיר אלא ל"א יום ואהא דקאמר רב ל"ש כו' זהו הנלע"ד בביאור דברי התוס' לעיל במ"ש וה"ה אם אמר ל"א יום ויום א' דלא הוי נזיר אלא ל"א יום והיינו כדברי הרמב"ם ודלא כמשמעות הסוגיא זהו נראה קצת דוחק (ע"כ מצאתי):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף