שערי תשובה/ב/כו
|
< הקודם · הבא > |
כו) והנה נחתום הענין הזה במאמר נכבד אשר לחכמי ישראל, היה הלל ע"ה אומר (אבות א יד) אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי, ביאור הדבר אם האדם לא יעורר נפשו מה יועילוהו המוסרים, כי אע"פ שנכנסים בליבו ביום שמעו ישכחם היצר ויעבירם מלבבו, כענין שנאמר (הושע ו ד) וחסדכם כענן בקר, ונאמר (משלי י כ) כסף נבחר לשון צדיק לב רשעים כמעט, פי' מוסר הצדיק זך בלי סיג ולשונו נבחר, אבל לב הרשעים השומעים מוסרו רגע אחד הוא, מלשון כמעט אויביהם אכניע (תהלים פא טו) ענינו כרגע אויביהם אכניע, ויקרא לב הלב הנבון והמתוקן כמו שנאמר (משלי טו לב) ושומע תוכחת קונה לב, לקנות חכמה ולב אין (שם יז טז), אכן צריך האדם בשמעו המוסר לעורר נפשו ולשום הדברים אל לבו ולחשוב בהם תמיד, ועליהם יוסיף לקח ומלבו יוציא מלין ויתבודד בחדרי רוחו וישוב יהפוך יד תוכחתו על נפשו, ולא יסמוך על תוכחת המוכיח לבדו, ותוכחתו לבקרים ולרגעים תהיה עד אשר תקבל נפשו המוסר ועד אשר תטהר[1]
וכשאני לעצמי מה אני, גם כשאני לי להשתדל לתקן נפשי בכל כחי ואני הוגה בחכמה בכל עת, מה אני, כי השגת האדם קצרה ודלה ועם הטורח והתקון ישיג מעט מן המעלות, ראה מי אנכי ומה חיי כשאין אני לעצמי להשתדל ולטרוח לתקן נפשי, והמשל בזה מן השדה שהיא זיבורית כי עם רוב הטורח בתקונה ועם רוב עבודה תוציא זרע מעט, ואם לא יטרחו בתקונה לא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב אבל קוץ ודרדר תצמיח, רק השדה אשר היא עידית גם כי לא יטרח בעבודתה ימצא בזריעתה תועלת, ואמרו רז"ל (אבות דרבי נתן פרק טז) בענין מה שכתוב (תהלים קג יד) כי הוא ידע יצרנו, משל למלך שנתן שדה לעבדיו והזהירם לעבדה ולשמרה ולהביא לו ממנה שלשים כור בכל שנה, והם טרחו בה ועבדו אותה היטב והביאו ממנה לפני המלך חמשה כורים, אמר להם מה זאת עשיתם, אמרו לו אדוננו המלך שדה שנתתה לנו זיבורית היא ואנחנו בכל כחנו עבדנו אותה ועם כל הטורח לא עשת את התבואה יותר מזה השיעור.
ואם לא עכשיו אימתי, אין ראוי לי לאחר יום או יומים השתדלותי בתקון נפשי ובקביעות עתים לתורה, כי אם אומר אקוה לעת הפנאי ועד היות כסף די ספוקי הנה טרדות העולם אינן פוסקות, כמו שאמרו רז"ל (אבות ב ד) אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה.
- ↑ ביאור הדברים כתב בספר מסילות חכמה ומוסר (אלול וראש השנה עמוד ה) שהאדם בשומעו המוסר יכיר ויבין הדברים בהכרה והבנה שכלית, אך אין בזה די לטהר האדם, כי ללבו לא נכנסו הדברים, וללבו צריך מעורר עצמי 'לחשוב בהם תמיד'. ו'להוסיף לקח', שהוא הרחבת הדברים. 'ומלבו יוציא מלין', שהוא ההשבה אל הלב. 'ויתבודד בחדרי רוחו', וההתבודדות תביאהו לחדור אל תוכו. 'וישוב יהפוך יד תוכחתו על נפשו', עד אשר ירגיש בלבו את הדברים היטב, ו'עד אשר תקבל נפשו המוסר' ואז תטהר.