שערי ישר/ז/כ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ז כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והנה לענין מיגו בקנסות אי הוי כעדים, פליגי הראב"ד והרמב"ן בס"פ אלו נערות במס' כתובות בס' הזכות וז"ל, כתב הראב"ד ז"ל מיהו היכא דתפס קודם הודאה וליכא עדים בתפיסתו, דיכול לומר להד"ם, ואתו לבי דינא וכפר בי' אידך בהאי קנסא, אם הודה לאחר מיכן אסתפקא לי מילתא, אי הוי האי מיגו כעדים, כדאמרינן בעלמא מה לי לשקר כעדים דמיא, וכיון דבהאי תפיסה איכא מיגו הו"ל כעדים, ואילו היכא דכפר ואתו עדים הא מחייב, והשתא נמי מאי דתפס מקמי כפירה והודאה תפס, או דילמא כיון דאילו הודה פטור, לא עדיף האי מיגו מהודאה דנפשי', והודאת בע"ד כמאה עדים, וכל היכא דהודאה לא מהני, מה לי לשקר נמי לא מהני, האי מילתא אסתפקא לי בדיני קנסות, ולא אתבררא גבאי כהוגן, עד יבוא יורה צדק לנו, עכ"ל. והרמב"ן ז"ל כתב שם ע"ז וז"ל, וענין ספיקו של הרב ז"ל בתופס קנס שלא בעדים והודה הלה בסוף כבר יצא דינו מכלל דברינו להתחיב בזה"ז, מפני שאין ההודאה כלום, ואפי' במודה לפני בי"ד מומחין, אני אומר שלא פטרה התורה בקנס, אלא במחיב אותו בתחילה עפ"י עצמו, דכתיב אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע א"ע, אבל זה לא עפ"י עצמו, אלא לזה אנו מאמינים, הילכך ירשיעון אלהים קרינן בי' ולא מרשיע א"ע, דמה הוסיף או גרע בהודאה זו שאין זה מודה בקנס אלא זריז ונשכר להוציא את שלו, וגדולה מזו במס' ב"ק שאני התם דמחמת בעתותא דעדים הודה, אלמא דלא פטרה התורה אלא במחיב א"ע, ומודה שלא לצורך, אבל זה להנאת עצמו הודה ולא להתחיב א"ע בדין ובפ' דו"ה אמרינן וכו' וכגון דקדם בע"ד ותפסי' וכו' ומ"מ הדין פשוט. עכ"ל. וגם דבריהם בזה סתומים בלי ביאור, דמה שכ' הרמב"ן ז"ל דלפי"מ שהעלה דלא מהני הודאה בזה"ז, אין נפ"מ בספיקו של הראב"ד ז"ל, תימה, הלא נפ"מ אם מהני מיגו כעדים, היכא דליכא הודאה וגם ליכא עדים, וזה ג"כ קשה בדברי הראב"ד ז"ל למה ציר ספיקו רק אם הודה אח"כ ומצאתי שבס' שער המשפט סי' א' סק"ה הקשה כן:

ונראה לענ"ד בביאור דבריתם עפ"י מה שכתבנו דלכו"ע ראוי להיות, דהיכא דתפיס ועושה כפי', משום עביד איניש דינא לנפשי', יזכה, ורק בתנאי שיכול לברר לפני בי"ד דידן שעושים דינם לברר ענין גזילות שעל ענין זה לברר, סגי לכו הודאת בע"ד כמו בדיני ממונות, שמה"ט מקבלים עדים בזה"ז לאחר שתפס, ולפי"ז כיון דחשבינן בירור זה לבירור דיני ממונות, ראוי להיות שיועיל גם בירור של מיגו, ולכן אין נפ"מ בזה"ז לדון אם מיגו הוי כעדים לענין קנסות, ולכן מסתפק הראב"ד ז"ל רק אם מיפטר אח"כ ע"י הודאתו, אם הוי כמודה אחר עדים או לא, ומעתה נבאר עיקר ספיקת הראב"ד ז"ל עפ"י שיטתו לענין הודאה בזה"ז, דנראה לענ"ד דהראב"ד ז"ל סובר כיון דקיי"ל דאי תפס לא מפקינן מיני', ומקבלים עדים לברר אם תפס כדין, כמש"כ הרא"ש ז"ל, בע"כ הוא משום דלענין זה בי"ד שלנו עושים שליחותייהו, ודינם בזה כבי"ד מומחין, משו"ה פועלים בדינם גם לעיקר דין קנס, כיון שדין זה לברר על התופס אם עשה כדין הוא דין משותף, מצד אחד הוא דין מדיני קנסות, ומצד שני הוא דין גזילות, אין שליחות לחצאים, ומה"ט סובר דהודאה בזה"ז פוטרת, אף דבעינן הודאה רק בבי"ד, אבל כיון שבי"ד דידן שמבררים על תפיסת התופס, דינם כבי"ד מומחין בענין זה גם על עיקר דין חיוב הקנס, משו"ה אם מודה לפניהם מיפטר כמודה בפני בי"ד מומחין, ולפי"ז נלענ"ד דאם יודה בזה"ז לפני עדים שלא בפני בי"ד דידן, יזכה התופס גם לשיטת הראב"ד ז"ל, דלענין הבירור שעשה התופס כדין, מהני הודאת בע"ד בפני העדים, ככל הודאת ממון דמהני הודאה בפני עדים, וכשיבואו העדים להעיד על הודאתו, יגמרו בי"ד הדין דזכה התופס, דליכא בזה חסרון של מרשיע א"ע, דאפשר לומר דגם הראב"ד ז"ל סובר, שקרינן בכה"ג אשר ירשיעון אלהים, כיון שכפוי הנתבע אחר שהודה, וסבה הפוטרתו ליכא בזה שהודה, חוץ לבי"ד, ול"ד ענין זה למש"כ הראב"ד ז"ל שכ' הרא"ה ז"ל בשמו, שהבאנו למעלה, דאם הודה בפני בי"ד בזה"ז שמיפטר גם אם באו עדים, גם היכא שפוטר עצמו מכלום, משום דאין מקבלים עדים בזה"ז, דהתם כיון דלאחר שנתברר לפני בי"ד ענין התפיסה ע"י ההודאה, בטל כח שליחותם לקבל עדים על עצם חיוב הקנס, והוי כמו דליכא עדים, ובמודה בקנס כשלא באו עדים, אם נאמר שיזכה התופס עי"ז, אין לך מרשיע א"ע גדול מזה, וממילא מוכרח הדבר שיפטר, כמש"כ לעיל, אבל אם היתה הודאה זו חוץ מבי"ד דילן, אם נאמר שעי"ז יזכה התופס אח"כ אם יעידו עדים שהודה בפניהם, אף שמרשיע א"ע, אבל כ"ז עשה חוץ לבי"ד, ובמודה חוץ לבי"ד לא מיפטר אף היכא שמחיב א"ע בקרן, כמו שמוכח להדיא דין זה מהרמב"ם פ"ג מה' גניבה, שהביא להלכה במודה חוץ לבי"ד שאינו מיפטר, ואח"כ מביא להלכה שהודאה אינה פוטרת רק אם חיב עצמו בקרן, והראב"ד ז"ל לא השיג שם כלום. – אמנם לפי"מ שבארנו לעיל שאם בי"ד מומחין משתמשים לענין בירור, ועי"ז זוכה התופס גם זה נקרא מרשיע א"ע, כ"כ הכא אם נאמר דהראב"ד ז"ל סובר שבשעה שעושים שליחותייהו דינים כמומחין א"כ אי אפשר שיזכה התופס:

ועפי"ז דן הראב"ד ז"ל מה יהי' משפט דין מיגו אם התופס תפס שלא בפני עדים דיש לו מיגו לדהד"ם, אם הועיל מיגו זה רק לענין בירור, ולא לענין חיוב קנס, אז י"ל כשמודה קודם פסק דין מיפטר משום מודה בקנס, דלשיטתו מהני הודאה לפני בי"ד דידן מחמת שהם כמומחין כמש"כ, וכיון דקודם גמר דין עדיין, איכא אכתי דין קנס ע"ז להפטר, אכן בכה"ג נראה דלשיטתו ג"כ לא יפטר רק היכא שמחיב א"ע, אבל אם פוטר עצמו מכלום לא יפטר, דל"ד זה למש"כ הראב"ד ז"ל במודה ואח"כ באו עדים, דהתם לאחר הודאה אין מקבלים עדים, ובמודה בקנס בלא עדים אי אפשר שיתחיב, דאין לך מרשיע א"ע גדול מזה, וכמש"כ, אבל הכא דל הודאתו מזה, אכתי יש לו בירור ע"י המיגו, דלפי מש"כ דלענין בירור לא הי' מסתפק הראב"ד ז"ל אם מהני מיגו, רק מספקא לי' אם מהני מיגו לענין עיקר חיוב קנס כעדים, או לא, ויסוד הספק בזה הוא מש"כ הראב"ד ז"ל, מטעם דלא מהני הודאת בע"ד כ"כ לא מהני מיגו, אבל גם זה צריך ביאור, מה שייך ענין מיגו להודאת בע"ד, ונלענ"ד שהטעם בזה עפ"י מש"כ בשע"ו לבאר ענין מיגו שהוא דין מורכב משני ענינים, דמשום סברת מה לו לשקר, מהני לענין בירור' שבי"ד מאמינים לו שכדבריו כן הוא, אבל עדיין לא מהני ענין להוציא פסק דין, דאף אם בי"ד ראו בעצמם לא מהני ביחיד מומחה, דגזיה"כ הוא עפ"י שנים עדים יקום דבר, שעדים מקימים דין זה שיהי' בכח בי"ד לכוף את הנתבע, וכן הבאנו דברי הרמב"ן ז"ל בשטמ"ק כתובות ספ"ב לענין אומר בני זה וכהן הוא, שכתב דאף דנאמן משום מיגו דאי בעי אמר אינו בני, לא מהני בדבר שצריך שני עדים, אלא דהא דקיי"ל דמהני מיגו בממון ובדבר שבערוה, דכיון דגלה לנו קרא דכי הוא זה שמי שהוא כבעלים על ענין זה, מהני עדותו גם לקיום הדבר לפני בי"ד, כ"כ אם יש בכח הבע"ד לזכות בחפץ זה ע"י טענה אחרת הרי הוא כבעלים. ועי' ש"ש ש"ו פ"א שהוכיח דמיגו בממון ובדשב"ע אינו משום בעלים, ולפי מש"כ ענין מיגו הוא מורכב משני טעמים, ומשו"ה יש לדון דבקנס דלא מהני הודאת בע"ד, שלא יהני כלל דין מיגו, אף דמהימן משום מה לו לשקר, חסר בזה כח בי"ד בלא עדים, דלא גלתה לנו תורה שיהני בזה לקיום הדבר עדות של בעלים:

והרמב"ן ז"ל סובר דאף שבי"ד שלנו עושים שליחותייהו, הוא רק לענין דין בירור זה שתפיסת התובע היתה כדין, אבל במה שנוגע לעיקר דין קנס, לא ניתן להם שום כח, ומה"ט סובר שאין הודאה בזה"ז פוטרת דהוי הודאה חוץ מבי"ד, ולפי"ז אין נפ"מ כלום בזה"ז מה שמסתפק הראב"ד ז"ל לענין מיגו, כיון דגם לשיטת הראב"ד ז"ל מהני מיגו לענין בירור על תפיסתו, וסבה לפטרו ליכא בזה"ז, ומשו"ה כתב דכבר יצא דינו מכלל דברינו להתחיב בזה"ז, ועוד הוסיף דהודאה כזאת אינה נחשבת כמרשיע א"ע שמה הוסיף בהודאתו כיון שאנו מאמינים לתופס ע"י מיגו, דלכאורה אין דברי' מובנים, דהרי ע"ז אנו דנים אם מהני דין מיגו בקנס או לא, ואם לא מהני, הרי הודאת הנתבע היא כמודה בתחילה, אבל לפי מש"כ השגתו גדולה היא, כיון דלענין בירור סובר גם הראב"ד ז"ל דסגי לענין תפיסה הבירור ע"י מיגו, הרי אין זה כמחיב א"ע רק להנאתו לפטור לחוד, והראב"ד ז"ל סובר כיון שהודאת בע"ד עדיף ממיגו גם לענין בירור, וכיון שמחיב א"ע בקרן, וכמש"כ לעיל, לכן סובר דאם מיגו לא מהני כעדים לענין קנס, מיפטר אח"כ מחמת הודאתו:

ולפי מש"כ נראה דשיטת הראב"ד אינה כשיטת הרמ"ה שהביא הטור סי' שצ"ט דלא מהני מיגו גם בזה"ז, שכשיטתו הוא דברי הנמ"י בס"פ המניח וז"ל, אבל למ"ד פלגא נזקא קנסא דקיי"ל כוותי' לא מהני הודאתו עד דאיכא סהדי וכו' אבל אי ליכא סהדי אפי' כדאמר מזיק לא שקיל, ואפי' תפס מפקינן מיני', דלא מהני תפיסה אלא בממונא דאי הוי מודה בי' נתבע הוי מיחיב, אבל בקנסא דרחמנא פטרי' אפי' תפסי' בלא עדים ליכא מיגו, והא דאמרינן בפ"ק גבי פלגא נזקא דאי תפס לא מפקינן מיני', התם דאיכא סהדי דאזיק דאיכא חיובא גבי מזיק, אי קיימא בדינא גבי בי"ד בא"י, ולפיכך אי תפס בבבל אהניי' לי' כיון דלא דיינינן קנסות בבבל, דאלהים בעינן וליכא. עכ"ל. ומוכח מדבריו דלא מהני מיגו בקנסות גם בזה"ז ומכש"כ לפני בי"ד מומחין, ולפי"ז איכא בזה שלש שיטות, דהרמ"ה והנמ"י מבארים ענין שליחותייהו בקנסות אי תפס דאז דנים ענין זה כבי"ד מומחין, ומה דמהני התם מהני לגבי בי"ד דידן, וסברי דמיגו לא מהני בקנסות משום דבעינן דוקא עדים, ולדידהו הודאה ודאי לא מהני בזה"ז כמו דלא מהני הודאה לפני בי"ד, ושיטת הראב"ד ז"ל דמיגו מהני בזה"ז לענין בירור על תפיסת התובע, ולענין בירור לפני בי"ד מומחין בכדי לחיב קנס מספקא לי', ומסוגית הש"ס ב"ק פ' דו"ה בסוגיא דשאלו תם ונמצא מועד, דמוכרח הרמב"ן ז"ל דמיגו הוי כעדים לא סבר לה הראב"ד ז"ל, או דהי' לו גירסא אחרת דתפסי' בי דינא, או משום דאזיל לשיטתו דפלגא נזקא שאני דמהני תפיסה בפלגא נזקא אף במודה לפני בי"ד מומחין, ובהודאה אי אפשר להתחיב לשיטתו גם בזה"ז משום דאם יתחיב הוי מרשיע א"ע, דסובר דכיון דבי"ד עבדי שליחותייהו דינם כדין בי"ד מומחין אם רק צריכים להזדקק לדין זה מחמת דין גזל המעורב בזה אבל לאחר הודאת הנתבע דליכא דין גזל שוב אין להם כח להזדקק, וכן לאחר בירור של מיגו, והרמב"ן והרא"ש ז"ל סברי דלא מהני שליחותייהו, רק למה שנוגע לענין בירור גזילות, ומה שנוגע לדין קנס לא מהני שליחותייהו, ומשו"ה אינו מיפטר בהודאה, ולענין מיגו סברי דבזה"ז ודאי מהני היכא דתפס, אבל יש לומר דסובר דרק היכא שתופס בלא עדים, דאיכא בזה כפית בע"ד משום עביד איניש דינא לנפשי', התם סגי במיגו לענין בירור, אבל אם יצויר מיגו בלא תפיסה, י"ל דלא מהני בבי"ד מומחין, משום דמיגו אינו כעדים, וכן נראה פשטות דברי' ז"ל וכן ממה שהביא מסוגית הש"ס פ' דו"ה, הוא רק היכא דתפיס בע"ד, ויש לומר דגם לפני בי"ד מומחין יש דין עביד איניש דינא לנפשי':

ובנה"מ כתב דבר מתמי' לענ"ד, שכ' בסי' א' סק"ה וז"ל, ועש"ך ס"ק ט"ז דאפי' הודה קודם שתפס ואפי' לא באו עדים וכו', והנה ביו"ד סי' רס"ז הוכיח הש"ך בעצמו דלא מהני תפיסה בדליכא עדים מהא דר"ג שאמר שכבר אין לך עדים ומשאר הוכחות, ע"ש. וסותר כאן דברי עצמו, ונראה דמש"כ ואפי' לא באו עדים הכונה שלא הביא העדים לפני בי"ד, בהא פליגי הפוסקים, דמאן דס"ל דמהני תפיסה אף שלא הביא העדים הוא מטעם דהא בלא"ה אנן לאו בי"ד אנן לקבל עדי קנס, רק שכתב הט"ז דכל שתפס אי"צ דיינים, ובתפיסה עביד איניש דינא לנפשי', ע"ש בט"ז. וכיון שכן אפי' לא הביא עדים לפני בי"ד כיון שהוא בעצמו יודע מהעדות, אבל כי ליכא עדים כלל ודאי דלא מהני תפיסה, וכן במקום מומחין כיון דאיכא דיינים לא מהני עד שמביא העדים לפני בי"ד, ודוקא במקום דליכא דיינים כתב הט"ז דאי"צ לדיינים, משא"כ במקום דאיכא דיינים. עכ"ל. והדברים מתמיהים היתכן כזאת שיתפוס מחבירו ולא יברר לפני בי"ד בשום בירור, רק יאמר שהוא קבל עדות, ותמלא הארץ חמס, ונראה דאולי סובר דעדות בקנס הם כעדים בקדושין שראית דעדים מועילים לחלות הדין אף אם באו אח"כ לבי"ד, רק בעינן שיהי' עדים על ראית המעשה ואז הוי סבה שלמה לקיום הדבר, ובקנס אם היו העדים הראוים להעיד לפני בי"ד מומחין, הוי סבה שלמה לחיוב קנס, ועל ענין זה מה דלא נגמר חלות הדין עד שיובא לפני בי"ד, על ענין זה מהני תפיסת התובע משום עביד איניש דינא לנפשי', ובכה"ג יהני אח"כ הבירור לפני בי"ד דידן, היינו שיברר ע"י מיגו או ע"י הודאת הנתבע, שיודה הנתבע שהי' מעשה המחיבת לפני עדים כשרים, ובזה מתורץ הקושיא מעובדא דר"ג דכיון שאומר שלא היו עדים בדבר, לא מהני כלום, כמו באומר קדשתיך שלא בפני עדים, וכן מורים דבריו בסי' ל' שמבאר שם דעדי צירוף לא מהני בקנס, כמו עדי צירוף בקדושין, יעו"ש:

והנה אף שיש להוכיח קצת כדבריו מדברי הנמ"י שהבאנו, שנראה מדבריו שהעדים הם סבה לעיקר חיוב קנס, אבל אחרי כל זה הוא דבר פלא שלא נזכר בשום פוסקים הראשונים, שיהי' דין קנס כקדושין, שיוצרך עדים לעיקר החיוב, והיכן מרומז ענין זה בקרא דאשר ירשיעון, דהא דדרשינן אם המצא בעדים תמצא בדיינים הוא רק לענין בירור לפני בי"ד, אבל לקיום הדבר מהיכא תיתי שלא יהני בלא עדים, דהלא מיתת הבעל מתרת בלא עדים, ובע"כ רק הענינים הנעשים בכח האדם צריך עדים לקיום הדבר, ולדברי הנתיבות הי' ראוי לומר דגם מודה בקנס אינו פוטר, רק אם הודה שהי' המעשה לפני עדים, ולכן נלענ"ד שאין מקום לדבריו דבקנסות ודיני נפשות אי"צ עדים לקיום הדבר, רק בירור לפני בי"ד, אלא דהודאת בע"ד לא מהני, אכן אם התופס בעצמו אינו יודע את גוף המעשה, רק שמע מפי המזיק שכך וכך עשה, מסתברים הדברים לומר, דלכו"ע לא מהני אם לא יבואו עדים לפני בי"ד, דמש"כ הנתיבות שהתובע יקבל העדות הוא דבר זר ותמוה אף שבארנו בשע"ו דלקבלת עדות אי"צ דוקא בי"ד, אלא מי שניתן לו הכח לדון להוציא לאור את הדין בפועל, וכן כתב בנה"מ סי' ג' סק"ג, ולפי"ז יש מקום קצת לומר כיון דע"י תפיסה הוא עביד דינא לנפשי', והוא מוציא כח הדין בפועל ע"י כפיתו, כ"כ הוא מקבל עדות, ואולי זהו טעמו של הנתיבות, אבל עכ"ז הוא דבר רחוק מאד לומר כן, דבאמת כ"ז שלא בא לבי"ד לברר על כח תפיסתו אין בכחו לכופו, ותלוי גם בזה"ז במה שיפסקו בי"ד את הדין, וכשבא לפני בי"ד חושדין אותו לגזלן, אם לא יברר לפניהם, א"כ איזה ענין הוא שיקבל הוא הגדת העדות, ורק טענת ברי ע"י אחר נוכל להחשיב ענין זה, ולכן מיסתבר לומר שהתופס אינו יכול לתפוס אם יודע בעצמו את עיקר המעשה, וכשבא לבי"ד יבורר ע"י בירורים המועילים, ולשיטת הסוברים דמהני הבירור ע"י הודאת בע"ד, מהני תפיסתו, או אם שמע שיש עדים בדבר יכול לתפוס על סמך שיביא העדים לבי"ד דילן, אבל אם הוא בעצמו אינו יודע רק ע"י הודאת בע"ד, מסתבר לומר דכמו שבי"ד אינם יכולים לכופו ע"י הודאתו, כ"כ הבע"ד אינו יכול לכופו ע"י הודאתו. כנלענ"ד בענין זה:

ועפ"מ שבארנו בפלוגתא דהראב"ד והרמב"ן ז"ל הוא דפליגי בענין הכח שניתן לבי"ד דילן, עפ"י הכלל דשליחותייהו דבי"ד מומחין עבדי, נלענ"ד דסברא זו פליגי בעל המאור והרמב"ן ז"ל בדין טוען טענת גנב בס"פ הגוזל עצים, וז"ל המאור שם, כולהו שמעתא משמעתא דר' חייא אר"י עד נגנבה באונס שלא כתבם הרי"ף ז"ל אעפ"י שהוא לא כתב מפני שיש בהם קנסות, אבל אנו דנים בהם, ופוסקים בה כדין שאר קנסות בדאיתפס עכ"ל. ובמלחמות כתב ע"ז בזה"ל, אמר הכותב טעה בעל המאור ז"ל בזה, דשמעתא דר' חייא בר אבא כולי' בטוען טענת גנב ובתשלומי כפל איתמרן, והאיך יתחיב כפל בחו"ל בטוען טענת גנב, והלא אינו משלם כפל עד שישביעוהו בי"ד, ואין דייני חו"ל דיינין לפי שאינם סמוכים, וכנשבע חוץ לבי"ד דמי, דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים לשבועה, לפיכך אינו מתחיב לעולם בתשלומי כפל, ויפה כיון רבינו הגדול ז"ל שלא כתבה עכ"ל. ועפ"י מש"כ י"ל בטעמו של בעל המאור ז"ל, דכיון דבי"ד דילן משביעים אותו לשומר שטוען נגנבה, ועבדי שליחותייהו דבי"ד מומחין מאיזה טעם שיהי', מדרבנן או מה"ת, דינם בענין זה כבי"ד מומחין, אם רק הזדקקו לענין זה עפ"י ענין שעושים שליחות של בי"ד מומחין, לא פלגינן לומר דרק לפרט אחד של בירור דין השומרים, הועילה השבועה שנשבע לפניהם, ולא לשאר התוצאות, שאמרה תורה שהשבועה פועלת, אלא הוי כמו שנשבע לפני בי"ד מומחין, ומשו"ה אם באו עדים אח"כ שבשקר נשבע שגם בקבלת זו העדות צריכים להזדקק בי"ד שלנו, מחמת שנוגע לחיוב הקרן, מדין שומר, ונגמרה עי"ז סבה המחיבת גם על תשלומי כפל, כיון שאין שליחות לחצאים, ואז אם יתפוס יהני ולא יוצרך עוד בירור אחר, דבלא תפיסה לא יזכה, דרק לענין השלמת סבה המחיבת הועיל בי"ד דילן, אבל אין בכחם אח"כ לכופו, דענין הכפי' הוא ענין בפ"ע ולית להם כח ע"ז, והרמב"ן ז"ל לשיטתו אזיל דכמו דסובר דהודאה בזה"ז אף שבי"ד דילן מקבלין הודאתו לענין בירור דין גזילות שהתופס עשה כדין, ולא עביד מעשה גזילה, אבל בנוגע לענין חיוב קנס, אין לבי זה שום כח, ולענין זה חשבינן הודאתו כמו שהודה חוץ לבי"ד, כ"כ סובר לענין טענת גנב, אף שמשביעים לו בי"ד דידן לענין דין שומרים, מ"מ לא מהני שבועה זו כלום לענין דין חיוב כפל, ולענין זה חשבינן כאילו נשבע חוץ לבי"ד. כנלענ"ד בזה:

והנה הש"ך בס"ק ט"ז וכן הב"ח הביאו להלכה רק דברי הרמב"ן ז"ל, ולפי מש"כ הוא תלוי בפלוגתא דהראב"ד ז"ל אם הודאה פוטרת, אבל להלכה פסקו הפוסקים גם שם כשיטת הרמב"ן ז"ל משום דהרא"ש ז"ל סובר כהרמב"ן ז"ל, ואף אם יהי' גם ספיקא דדינא הרי הוא תפוס, ובנה"מ סי' א' סק"ד כתב לחלק בין עדי קנסות לשבועת טוען טענת גנב, והמעין יבחר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף