שערי ישר/ז/יט
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
גרסינן במס' ב"ק ד' ע"ה איתמר מודה בקנס ואח"כ באו עדים רב אמר פטור ושמואל אמר חייב, אמר רבא בר אהילאי מ"ט דרב, אם המצא בעדים תמצא בדיינים פרט למרשיע את עצמו, למה לי מאשר ירשיעון נפקא, אלא ש"מ מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור וכו' אמר רב המנונא מסתברא מילתי' דרב באומר גנבתי ובאו עדים שגנב פטור שהרי חייב עצמו בקרן, אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' גניבה ה"ט דבפוטר עצמו מכלום מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב, והנה גם לשמואל דסובר מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב שהודאתו אינה פוטרתו מחיוב קנס, מ"מ עפ"י עצמו אינו משלם קנס וכן לדידן דקיי"ל כרב היכא שפוטר עצמו מכלום שהודאתו אינה פוטרתו מ"מ עפ"י עצמו אינו מתחיב, ורק אם באו עדים אח"כ חייב, והוא כדאמר רבא בר אהילאי מן הכתוב אם המצא תמצא, אם המצא בעדים תמצא בדיינים, ובלא עדים ליכא חיוב קנס, אף אם ליכא סבה לפוטרו, אבל גם ליכא סבה לחייבו, ובפשטות ראוי לומר דבקנס ליכא כלל ענין של הודאת בע"ד כמאה עדים, וכן כתב רש"י ז"ל ביבמות ד' כ"ה ע"ב ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע, וז"ל, והא דקיי"ל הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ה"מ לממונא, אבל לקנס ולעונש מלקות ליפסל לא, עכ"ל. היינו דהא דילפינן ענין הודאת בע"ד מקרא דכי הוא זה, הוא דוקא לענין ממון, אבל בקנס לא גלי קרא שיתחייב אדם עפ"י עצמו, ורק להיפוך דרשינן אם המצא בעדים משום דעפ"י שנים עדים יקום דבר, ולא מהני כלום הודאת בע"ד לחיב קנס:
ובקצוה"ח סי' א' סק"ו הביא ראי' לזה דבקנס לא מהני הודאת בע"ד אף היכא דלא מיפטר משום מודה בקנס, מסוגית הש"ס דב"מ בפ"ק דיליף העדאת עדים במקצת לחייב שבועה על השאר מק"ו מפיו, ומה פיו שאינו מחייבו קנס מחייבו שבועה, עדים שמחייבים אותו קנס אינו דין שמחייבים אותו שבועה, יעו"ש, ואם נאמר דמהני הודאת בע"ד לענין קנס ורק מיפטר משום מודה בקנס, א"כ אין עדיפות בעדים מפיו, דגם בעדים אם הי' ענין של מודה בקנס הי' מיפטר, יעו"ש. אבל לכאורה אי"צ להביא ראי' ממרחק שהרי הדבר מפורש במקומו, ועפי"ז קשה טובא על שיטת הפוסקים דפסקו להלכה לענין קנסות בזמן הזה דליכא מומחים, דנקטינן דאם תפס לא מפקינן מיני', שמהני אם הודה מעצמו ולא באו עדים, משום דהודאה בזה"ז אינה פוטרת, כשיטת הרמב"ן, דדוקא כשמודה בפני בי"ד המחייבים קנס מיפטר משום מודה בקנס, וכיון שאינו מיפטר משום מודה בקנס מהני הודאת בע"ד לחייבו, וכן פסק הרמ"א ביו"ד סי' רס"ז, שכתב על הא דכתב המחבר סעי' מ' יציאת העבד בראשי איברים אעפ"י שהוא קנס נוהג בזה"ז, שאם באו עדים בדבר אינו יכול להשתמש בו, ויש מי שכתב שמשמתין אותו עד שיכתוב לו גט שחרור, וכתב הרמ"א ע"ז, וה"ה אם הודה האדון מעצמו (טור בשם הרמב"ן והרא"ש), עכ"ל. וכן כתב הש"ך ח"מ סי' א' סקט"ז וז"ל אין מוציאים מידו וכו' ואפי' הודה קודם שתפס מהני תפיסה משום דבזה"ז לא מיפטר בהודאתו ואפי' לא באו עדים כן כתב הטור בשם הרמב"ן, וכדבריו סתם לקמן סי' שמ"ח וכ"כ הסמ"ע ס"ק י"ח, עכ"ל. וקשה על דבריהם מסוגית הש"ס שהבאנו, דמוכח דגם היכא דפוטר עצמו מכלום שאין הודאתו פוטרתו, מ"מ אינו מתחיב בקנס עפ"י עצמו כשלא באו עדים, והש"ך ביו"ד שם תמה על דברי הרמ"א מסוגית הש"ס ב"ק שם דפריך על רב דס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ממעשה דר"ג שסימא את עין טבי עבדו והי' שמח שמחה גדולה, מצאו לר' יהושע א"ל אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות, א"ל למה, א"ל שסימיתי את עינו, א"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים, הא יש לו עדים חייב, ושמעינן מינה מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב, ומשני שאני ר"ג דלאו בפני בי"ד אודי, והא ר' יהושע אב בי"ד הוי, שלא בבי"ד הוי קאי, עכ"ל הש"ס, ומוכח מזה דגם בהודאה שאינה פוטרת לא סגי בלא עדים, ובש"ך העלה שם מחמת קושיא זו, דלא מהני הודאה בזה"ז לחייב קנס היכא דליכא עדים, ומדחיק לפרש דברי הרמ"א הנ"ל, מש"כ וה"ה אם הודה האדון מעצמו, כונתו שאח"כ באו עדים, אלא שהודאתו אינה פוטרתו, וכן כתב הגר"א ז"ל שם אות פ' כדברי הש"ך:
ונראה לענ"ד לבאר ענין זה עפ"י דרך אחר, וראשונה עלינו לבאר שיטת הראב"ד והרמב"ן ז"ל לענין הודאה בקנסות בזה"ז, והנה בנמ"י פ' מרובה הביא שיטתם וז"ל, כתב הרא"ה ז"ל וז"ל, כתב הראב"ד ז"ל בנוסח כתובות, שבזה"ז שאין דנים דיני קנסות, וקיי"ל דאפי"ה אם תפס לא מפקינן מיני', אם קדם הלה והודה, אעפ"י שבאו עדים אח"כ, הרי הוא פטור, ואפי' בדברים שפטר עצמו מכלום, לפי שכשם שאין דנים דיני קנסות בזה"ז. כך אין מקבלים עדים, וה"ז כמו שאין שם עדים, לרבינו אומר שאינו נראה, שכשם שהוא אומר שאין מקבלים עדים בזה"ז, כך הודאתו אינה כלום דבעי הודאה בבי"ד, כדאמרינן לעיל לגבי ר"ג דשלא בבי"ד הודה, ובעי נמי בי"ד שיכולים לדון דיני קנסות, עכ"ל הצריך לעניננו. ודברי הראב"ד ז"ל סתומים ונפלאים לכאורה, שאם הודאה לא מהני לשיטתו, דהוי מודה בקנס, וגם אין מקבלים עדים בזה"ז, איך קיי"ל דאי תפיס לא מפקינן מיני', אכן ענין זה מתבאר לענ"ד עפ"י היסוד שהורה לנו הרא"ש ז"ל בספק דב"ק וז"ל, והרמ"ה הלוי ז"ל כתב הא דאמרינן אי תפס לא מפקינן מיני', היינו דוקא כשיעור נזקיו, אבל טפי מנזקיו, כגון כפל ודו"ה, אם תפס מפקינן מיני' וכו' ועוד תקנתא דעבדו לי' לניזק הוא, וכי עבדו לי' לניזק תקנתא בקרנא, דלא ליפסוד ממוני', אבל לארווחי מידי ממונא דאחריני לא תקינו לי', ולא נראה לי, דלאו תקנתא היא, אלא דינא הוא דמדאורייתא מחייב לו אלא שאין לו דיין בבבל שיכופנו ויתן לו, אבל כה"ג עביד איניש דינא לנפשי' ולא מפקינן מיני' עד דיהיב כל דמחייב לי' מדאורייתא, ויראה לי שאם בא הניזק לפני בי"ד ואמר קבלו עדותי, שאם אתפוס ממונו היום או מחר, שלא יוציאנו מידי, שאין בי"ד נזקקים לקבל עדותו וכו' אבל אם תפס הניזק ותבעו המזיק לדין אמרינן לניזק שיביא עדים, ואם יראה לדיינים שבדין תפס אומרים למזיק אין אנו דנים לחייבך קנס, אבל אם תרצה לפדות מה שתפס משלך תן לו כך וכך ממון, דהכי אמור רבנן אי תפס לא מפקינן מיני', ואם תפס יותר אמרינן לי' להחזיר המותר, ואם לא הביא עדים שראוי לזכות בהם, אומרים לו שיחזיר מה שתפס, עכ"ל. ומדברי הרא"ש ז"ל אנחנו למדים להבין עיקר היסוד מה שבדיני קנסות נעשה זכות ממון רק ע"י העמדה בדין, שעיקר ענין העמדה בדין, הוא הכפי', שאמרה תורה אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים, שתשלומי קנס אין אדם מתחיב מעצמו, ואינו מחויב גם לצאת ידי שמים, וכמש"כ בתוס' כתובות ד' ל"ג ע"ב ד"ה לאו משום וכו', יעו"ש. וכן הוא בירושלמי פ"ג דכתובות נלמד ממעשה דר"ג, ובזה"ז דאין דנים דיני קנסות, אין החסרון משום בירור ההלכה, אלא דחסר כח כפי' לכוף את המתחיב לקים האמור בתורה, ובלא כפית בי"ד ליכא שום חיוב בתשלומי קנס, ועפי"ז באר הרא"ש ז"ל הא דאמרו בגמ' דבזה"ז אי תפס לא מפקינן מיני', דכיון דקיי"ל דעביד איניש דינא לנפשי', שמבואר במס' ב"ק ד' כ"ז, דיש לו כח לבע"ד לכוף את הנתבע לכל ענין הנוגע לזכותו, ובדבר שחבירו רוצה ליטול ממנו מה שכבר הוא שלו יש לו גם כח כפי' גם ע"י הכאה, כמש"כ בגמ' שם אפי' מאה פנדי בפנדי למחיי', ובקנס שלא זכה עדיין יכול לכופו ע"י תפיסה, שאם יתפוס יזכה בזה ע"י זה שיהי' הנתבע כפוי ויזכה בזה מדין תורה:
ועפי"ז יתבאר לנו גם דרכי הבירורים בדיני קנסות בזה"ז, דהנה בדין עביד איניש דינא לנפשי', כתב הטוש"ע ח"מ סי' ד' יכול אדם לעשות דין לעצמו וכו' והוא שיוכל לברר ששלו הוא נוטל בדין, יעו"ש. ולכן גם בקנסות שיש לתובע כח תפיסה משום עביד איניש דינא לנפשי', צריך דוקא שיהי' ביכלתו לברר שתפיסתו היא כדין, שיתברר לפני בי"ד שלנו שכך וכך הי' המעשה, שעי"ז יוכל לכופו ולזכות בחיוב האמור בתורה, ובירור זה שעושים בי"ד בזה"ז אינו ענין לדיני קנסות לחייב ולכוף את הנתבע, אלא כבירור של דיני גזילות הודאות והלואות, וכמש"כ הרא"ש ז"ל הבאנו דבריו, שבי"ד אומרים לו אין אנו דנים לחייבך קנס וכו' ולבירור כזה מיסתבר לומר דמהני הודאת בע"ד כמאה עדים, דזה בירור של דיני ממונות, דילפינן מכי הוא זה, דרק לענין לחייב קנס לא מהני הודאת בע"ד, אבל לברר על כח כפית הבע"ד אם עשה כדין או לא, שהוא בירור אם יש לו זכי' החפץ הנתפס או הוא בגזל ת"י, זהו ענין של דיני ממונות ולא כדיני קנסות, ולכן מקבלים עדים ע"ז גם בזה"ז, משום דשליחותייהו עבדינן, וכמו שמקבלים עדים ע"ז כ"כ מיסתבר לומר דמהני הודאת בע"ד, ולכן נלענ"ד, דמש"כ הקצוה"ח להוכיח נגד שיטת הפוסקים שכתבו, דמהני תפיסה בזה"ז גם ע"י הודאת בע"ד, ממה דמוכח בגמ' דבקנס לא מהני הודאת בע"ד אף היכא דלא מיפטר משום מודה בקנס, אין מזה סתירה כלום לשיטת הפוסקים הנ"ל, דכו"ע מודים בזה דבקנסות לא מהני כלום הודאת בע"ד, וכמו שהבאנו מסוגית הש"ס ודברי רש"י ז"ל, דהאי קרא דכי הוא זה לא נאמר כלל על חיובי קנסות, אלא משום דבזה"ז שזוכה ע"י תפיסה, הוא בירור של דיני ממונות, שהתופס באמת כופהו ע"י ידיעה עצמית, ורק צריך לברר לפני בי"ד שעושה כדין:
ועתה נבוא לבאר שיטת הראב"ד והרמב"ן ז"ל מה שנחלקו אם הודאה בזה"ז פוטרת מקנס, וראשונה עלינו לבאר דמה דילפינן מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע א"ע הוא דרשה כללית, היינו אף למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב, או גם לדידן היכא שפוטר עצמו מכלום, שאם גם ע"י הודאתו לא נפקע עיקר דינו, ואם יבואו עדים אח"כ יתחיב, מ"מ לענין זה גורם מה שחשוב למרשיע א"ע שלא יבוא בשום פנים שיהי' כפוי לשלם ע"י הרשעת עצמו, וכשמודה בקנס איכא שני ענינים, מלבד דלא מהני הודאתו, איכא גם ענין של מרשיע את עצמו, היינו אם יצויר שהי' מועיל הודאתו, יש בזה סבה הפוטרתו משום מרשיע א"ע, אף שהרשעתו בזה אינה פוטרתו מעצם החיוב, לענין אם יבואו עדים אח"כ משום דאז יתחיב שלא מחמת עצמו אלא ע"י עדים, אבל אם יצויר שיתחיב ע"י עצמו איכא בזה סבה הפוטרתו, מחמת מרשיע א"ע, וכן לדידן דקיי"ל במודה ואח"כ באו עדים שפטור, אם חייב עצמו בכלום, וכשפוטר עצמו מכלום חייב, הוא ג"כ שני ענינים, דהיכא שמחייב א"ע בכלום, סבה זו פוטרתו לגמרי, וכשפוטר עצמו מכלום, אינו נפטר מעצם החיוב, וכשיבואו עדים יתחיב שלא מחמת שהרשיע א"ע, אלא ע"י עדים, אבל בלא עדים אם יתחיב, יש בזה חסרון משום מרשיע א"ע, ולפי"ז בזה"ז דמהני תפיסת בע"ד משום עביד איניש דינא לנפשי', אבל תפיסתו לא יהני לזכות רק אם יברר לפני בי"ד שלנו שכדין תפס, ואם לא יברר צריך להחזיר, ונמצא דכח תפיסת הבע"ד תלוי ועומד, דאם יחסר לו הבירור אז בטל כחו באמת, דבקנס בלא כפי' ליכא שום זכות ושעבוד, ולפי"ז אם הבירור יהי' עפ"י הודאת הנתבע, נמצא שעיקר הדין של זכית התפיסה בא ע"י הרשעת הנתבע, שבהודאתו נתוסף כח זכות כפי' של התופס, ומרשיע א"ע הוא סבה לפטור, ומשו"ה סובר הראב"ד ז"ל דהודאה בזה"ז פוטרתו, ועוד הוסיף בזה, דגם אם פוטר עצמו מכלום יפטר, משום דכשם שאין דנים דיני קנסות בזה"ז, כ"כ אין מקבלים עדים בזה"ז, וכונתו בזה שאם הי' הנתבע כופר, וליכא בירור על דין זה אם תפס בגזילה, אז מקבלים בי"ד שלנו עדים על דרך שמקבלים עדים דדיני הודאות והלואות משום שליחותייהו עבדינן, אבל אם הודה הנתבע, ונתברר עפ"י הודאת בע"ד, שהתופס עשה כדין ולא כגזלן, אלא שפטור משום מרשיע א"ע, אינם יכולים בי"ד שלנו לקבל עוד עדות לומר שנקבל עדות כדי לחייבו קנס, משום שע"י הודאתו אי אפשר לחייבו קנס, דזה אי אפשר, דכיון שאין אנו דנים דיני קנסות, כ"כ איננו יכולים לקבל עדים לענין דין קנס, ועל בירור ענין התפיסה שלא הי' בדרך גזילה, אין צריך לנו בירור כלל שהרי הודה הבע"ד:
ומה שהוכיח הרמב"ן ז"ל נגד הראב"ד ז"ל מהא דאמרינן במעשה דר"ג שאם הודה חוץ לבי"ד דלא מיפטר, ובי"ד שלנו הרי הוא כמו שמודה חוץ לבי"ד, לפי"מ שבארנו אין סתירה לשיטתו דהתם הוא לענין פטור מעצם חיוב קנס, לענין שיפטור לגמרי, אז נקטינן שהודאה כזאת אינה פוטרתו, וכשיבואו אח"כ עדים יתחיב שלא עפ"י הודאתו, אבל כשמודה בזה"ז אם יהני תפיסת התובע הוא מחמת הודאתו, דאם יבואו עדים אח"כ, אין לנו כח לקבל עדים, והוי כמו שאין כאן עדים כלל, דעדים שאין הגדתם מתקבלת בבי"ד, הרי הם כמאן דליתא, ואם יתחיב יהי' מחמת עצמו והוי מרשיע א"ע, והתורה אמרה שלא יתחיב קנס עפ"י עצמו בשום פנים, אבל כשמודה חוץ לבי"ד ואיכא בי"ד מומחין, שלענין חיוב קנס אין הודאת בע"ד מועלת כלום, צריכים בי"ד לקבל העדות, ומחייבים אותו קנס עפ"י עדים, וסבה הפוטרתו מעצם החיוב ליכא בכה"ג אם הודה חוץ לבי"ד, משו"ה יתחיב אח"כ עפ"י עדים. כנלענ"ד בביאור דברי הראב"ד ז"ל:
והרמב"ן ז"ל סובר דבזה"ז ליכא חסרון אם יתחיב קנס עפ"י עצמו דכמו דאמרינן בזמן דאיכא מומחים, דהודאה חוץ לבי"ד אינם בכלל האמור בתורה פרט למרשיע א"ע, שאם הודה בפני בי"ד מומחים, הוי סבה הפוטרתו מעצם החיוב, למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, ואם מודה חוץ לבי"ד, אף שבדיני ממונות אם הודה לפני עדים הוי הודאה המחיבת, מ"מ נקטינן שלענין פטור של מרשיע א"ע, אין הודאתו חוץ מבי"ד פוטרתו מן החיוב וכשבאו אח"כ עדים מחייבים אותו קנס, כ"כ בזה"ז לענין תפיסה, שהתופס תפס עפ"י ידיעת עצמו, אלא שצריך לברר לפני בי"ד שלא יהי' כגזלן, וכשמודה הנתבע שתפיסתו היתה עפ"י דין, ונתברר לפני בי"ד שכדין תפס, ויכול לכופו ע"י תפיסתו, אין כאן חסרון של מרשיע א"ע, שיפטר ויסלק כח התפיסה של התופס עי"ז, דחסרון זה לא גלתה לנו תורה רק לענין בי"ד, שמרשיע א"ע לפני בי"ד מומחין הוי סבה הפוטרת, וכשמודה שלא בפני בי"ד מומחין ליכא שום חסרון של מרשיע א"ע, אף דגם בזה"ז אין אדם מתחיב קנס בלא כפית בי"ד ובלי כפית בע"ד, אבל בכה"ג גם כשמודה, הוא כפוי עכשיו ע"י התופס, רק שגרם ע"י הודאתו שיהי' ביכולת התופס לכופו, נמצא שגם בהודאתו מתקים דין התורה, שמשלם קנס בכפי' והכרח, וליכא חסרון העדר כפי', וסבה הפוטרת ליכא בזה כשמודה חוץ לבי"ד, ולפי"ז אין שום יתרון אם יבואו אח"כ עדים לברר שכדין תפס, דעל ענין זה אי"צ בירור, דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, והרי על יסוד זה שכתב הראב"ד ז"ל, שאחר הודאת בע"ד בזה"ז אי אפשר לקבל עדות, לא טען הרמב"ן ז"ל כלום, כמו שהבאנו דבריהם לעיל, ולכן גם אם יבואו עדים הם כמאן דליתא, ורק עפ"י הודאתו יזכה התופס, ומוכח מזה לענ"ד הוכחה ברורה דסובר הרמב"ן ז"ל דבזה"ז מהני תפיסה אם הודה הנתבע ולא באו עדים כלל, דאף אם יבואו הוי כמו שלא באו:
ועפ"ד מתורץ קושית הש"ך ביו"ד על שיטה זו מהא דאמרינן במעשה דר"ג שכבר אין לך עדים, היינו אף שהודאה חוץ לבי"ד אינה פוטרתו, מ"מ בלא עדים לא יתחיב קנס, דהנה בפשטות לק"מ, דהרי לכו"ע לא מהני הודאת בע"ד לענין חיוב קנס, וכמו שהבאנו לעיל דברי רש"י ז"ל דכי הוא זה דילפינן מינה דין הודאת בע"ד לא אמרה תורה בדיני קנסות ולפי"ז בלא עדים אי אפשר לחייב קנס בשום אופן, אלא דיש לדון, כיון דהתם הי' מעשה בעבד שהוא תפוס בעצמו, ויכול העבד לעשות דין לעצמו, באופן שלא יצטרכו הבי"ד לכופו על חיוב קנס, אלא רק לברר שכדין תפס, הנה גם אם נחזיק דגם בכה"ג, שעומד לפני בי"ד מומחין, עביד איניש דינא לנפשי', משום שיהי' לו פסידא אם לא יעשה דין לעצמו, משו"ה יכול לכופו בתפיסתו, אבל מ"מ הלא צריך העבד לברר לפני הבי"ד שכדין תופס, וכשנאמר שיהי' הי' הבירור ע"י ר"ג בעצמו, הוא מרשיע א"ע, לפני בי"ד מומחין, דרק אם יבואו עדים אח"כ, וירשיעו אותם בי"ד שלא מחמת הודאתו אז אמרינן שהודאתו שהיתה שלא בבי"ד לא פטרתו מעצם חיובו, אבל אם יהני תפיסת העבד מחמת הודאת ר"ג שהודה חוץ לבי"ד, ובירור זה יתברר עכשיו לפני בי"ד מומחין, ויפסקו בי"ד מומחין, שהעבד תופס בעצמו כדין, בכה"ג הוי כמרשיע א"ע לפני בי"ד מומחין שהרי נעשה בירור הודאתו שהודה חוץ לבי"ד סבה לחייבו קנס, וסבה זו נעשתה ע"י בי"ד מומחין והוי מרשיע א"ע, אף אם יאמרו בי"ד מומחין שאין אנו מחייבים אותך קנס אלא שאנו מבררים שכדין תפס, לא יהני בזה כלום, דהרי זוכה התופס בקנס ע"י הבירור של בי"ד מומחין, וכל הרשעת עצמו לפני בי"ד פטרה תורה, ובזה חלוק מודה בזה"ז מהודאה חוץ לבי"ד, בזמן שבירור הדין הוא לפני בי"ד מומחין:
אבל עדיין ענין זה אינו מובן כ"כ, דהנה במודה בקנס היכא שפוטר עצמו מכלום, שהודאתו אינה פוטרתו מעצם החיוב, ומ"מ יש בזה גם סבת פטור, שלא יתחיב עפ"י עצמו שלא יהי' מרשיע א"ע, ואפי"ה בזה"ז מהני תפיסת הבע"ד, אם יהי' הבירור ע"י הודאת בע"ד, אף שנמצא דעיקר דין זכות של התופס מתקים רק ע"י הודאת הנתבע, וצ"ל כיון שעיקר הדין מה שהתופס כופהו הוא שלא מחמת הודאת הנתבע, אלא מחמת שיודע הוא בעצמו מעצם המעשה, וכמו שבי"ד יכולים לכופו ע"י ראיתם עצמם משום שלא תהא שמיעה גדולה מראי', כ"כ יכול הבע"ד לכופו עפ"י ידיעה עצמיית, ועוד עדיף ידיעת בע"ד מבי"ד, דבי"ד אינם יכולים לעשות דין, רק אם יהי' גם עדים לקיום הדבר, ויחיד מומחה אינו יכול לעשות דין משום דליכא עדים כמו שנתבאר ענין זה בדברינו לעיל, אבל הבע"ד אי"צ לעדים, דעל בעלי דברים לא אמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, ומשו"ה לא הוי כמרשיע א"ע, אף שהודאת הנתבע גרמה להועיל תפיסת התובע, משום דזה הוי רק כגרמא בעלמא דע"י הבירור נגרם שיכול התופס לעשות דין לעצמו, אבל עיקר הכפי' לא נעשה בזה מחמת הודאתו, ולפי"ז יש לדון גם בעובדא דר"ג לו יהא שיתגלה בירור זה לפני בי"ד מומחין, אבל במה יגרע בזה דין מומחין מדין בי"ד בזה"ז, הלא גם שם נוכל לומר שעיקר הכפי' יהי' ע"י העבד שתפס בעצמו, ובי"ד יעשו דינים רק על כח התפיסה שכדין תפס, והודאת ר"ג תהא נחשבת רק כגרמא שתועיל תפיסתו של העבד:
אבל באמת כאשר נעין בזה היטב, יובן לנו ההבדל בזה, דהנה בענין מרשיע א"ע שפטרה תורה, יש בזה שתי הבחנות, הבחנה אחת בגדר שלילה, דבעינן אשר ירשיעון אלהים, ואם מרשיע א"ע ליכא בזה הענין אשר ירשיעון בי"ד, והבחינה שנית בגדר חיובי, היינו שאם מרשיע א"ע מתחדש עי"ז סבת פטור אף אם יצויר שלא יהי' בזה חסרון הרשעת בי"ד, ובדין זה שאם מרשיע א"ע המחדש סבת פטור קבלו חז"ל שזה דוקא אם הרשיע א"ע לפני בי"ד מומחין, אבל אם הודה לפני עדים ובאו העדים והעידו לפני בי"ד מומחין שבפניהם הודה, אינו נפטר מן הקנס אם יבואו עדים ויעידו על עצם המעשה, אבל כ"ז הוא רק אם הבי"ד מומחין אינם משתמשים לדין הקנס עם הודאת הנתבע, וגם אין לבי"ד לקבל עדות על הודאתו, כיון שאין הודאה בקנס גורמת שום דין לא לחייב ולא לפטור כשמודה חוץ לבי"ד, והם עושים דין רק ע"י העדים שמעידים על עצם המעשה, אבל אם הבי"ד מומחין יצרפו את הודאת הנתבע לאיזה צירוף של דין קנס, אז יהי' דין זה כמודה בפני בי"ד מומחין ויפטר מחמת דין מרשיע א"ע, ולכן בעובדא דר"ג אם נאמר שיעשו בי"ד מומחין דין מחמת תפיסת העבד בעצמו, ויבררו על כח תפיסתו ע"י שיעידו עדים לפניהם, שבפניהם הודה ר"ג, ויזכה עי"ז העבד דין זכות הקנס, אז תהי' בירור הודאתו כמרשיע א"ע לפני בי"ד מומחין, ויהי' בזה סבה הפוטרת, אבל בזה"ז דליכא בי"ד מומחין ובי"ד שלנו עושים הבירור על כח התפיסה של התופס ע"י הודאת הנתבע, הנה בנוגע לכלל הראשון דבעינן אשר ירשיעון אלהים, בכה"ג שהתופס עושה דינו מחמת ידיעתו שלא מחמת הודאת הנתבע, אף שהנתבע גרם בהודאתו שתועיל תפיסתו, קרינן בזה אשר ירשיעון אלהים, ובנוגע לכלל השני שלא תהי' סבה הפוטרתו, אין בזה סבה הפוטרת דהכל נעשה שלא בבי"ד מומחין, וליכא כאן מרשיע א"ע לפני בי"ד מומחין:
אמנם עדיין יש להקשות בעובדא זאת דר"ג שרצה למצוא תחבולה שישתחרר טבי עבדו, ולא מצא בשום אופן כפי הנראה מהש"ס, והלא להרמב"ן הי' לו עצה שיתבענו העבד לפני בי"ד הדיוטות והם יגמרו את הדין ע"י הודאת ר"ג, כמו דנגמר הדין בכה"ג בזה"ז ע"י תפיסת העבד, אבל לפי מש"כ באו"ת ובנה"מ סי' א' סק"ב בשם הר"ן והרמב"ן ז"ל, דבגזילות אין כח לבי"ד הדיוטות לדון במקום דאיכא מומחין, ובמקום דליכא מומחין עושים שליחותייהו, ולענין הודאות והלואות עושים שליחיתייהו אף במקום מומחין, משום שלא יונעל דלת בפני לוין, דאם נצטרך לדון דוקא בפני בי"ד מומחין לא ירצה להלוות, יעו"ש. ולפי"ז במקום ר"ג שהי' בי"ד מומחין, ר' יהושע וחביריו אם יוצרך העבד לברר תפיסתו שהוא בגדר בירור דין גזילות, לא הי' רשות לבי"ד הדיוטות לדון בזה ולחתוך הדין, ולא הי' תחבולה בזה רק שיבורר הענין לפני בי"ד מומחין, ויהי' מרשיע א"ע בפני בי"ד מומחין כמש"כ:
ועפ"י מה שבארנו יש לומר דגם הראב"ד ז"ל סובר כהרמב"ן ז"ל שהודאה בזה"ז אינה פוטרת, כיון דליכא הודאה בפני מומחין, אלא דסובר דאם הבירור על התפיסה, הי' רק עפ"י הודאת הנתבע, גם התופס לא מצי לכופו על הקנס, דהוי מרשיע א"ע וחסר בזה סבה המחיבת, וכיון שאחר הודאה שוב אין מקבלים עדים, והרי זה כאילו אין שם עדים, ויהי' כפוי רק ע"י עצמו, וחסר בזה דין אשר ירשיעון אלהים, והרמב"ן ז"ל סובר דבכה"ג שהבע"ד כופה אותו עפ"י ידיעת עצמו, והבירור בזה הוי רק כעין גרמא לתנאי של עביד איניש דינא לנפשי', חשבינן כאילו יש בזה סבה המחיבת, וסבת פטור ליכא משום דלא הודה בפני בי"ד, ומה"ט מועיל בזה"ז אף ע"י הודאת הנתבע, ולהראב"ד ז"ל חסר בזה סבה המחיבת, דעפ"י עצמו אין אדם מתחיב בקנס, וכן מורים דברי הראב"ד ז"ל שכ' דאף היכא שפוטר עצמו מכלום, דליכא סבת פטור, אבל חסר בזה סבה מחיבת דכיון שאחרי הודאה אין מקבלים עדים בזה"ז, אמנם בדברי הראב"ד בספר הזכות יובא לקמן, לא משמע כן כמו שיבואר:
ועדיין עלינו לבאר לדידן דקיי"ל היכא שפוטר עצמו מכלום. שאין הודאה גורמת שום פטור, מאיזה טעם יפטר במעשה דר"ג אם הי' מודה חוץ לבי"ד בפני שנים, ויעידו אח"כ לפני בי"ד מומחין, שהעבד תופס א"ע כדין, כיון שדין פטור של מרשיע א"ע ליכא היכא שפוטר עצמו מכלום, והנה בטעמא דמילתא דלא מהני הודאה לפטור היכא שפוטר עצמו מכלום, כתב רש"י ז"ל בב"ק שם בזה"ל, שהרי פטר עצמו מכלום, כלומר אין זה הודאה שהרי אינו בא להשיב כלום בהודאתו, שיודע הוא דמודה בקנס פטור, הילכך לפטור עצמו נתכון. עכ"ל. ונלענ"ד דאין כונת רש"י ז"ל שיהי' תלוי באומדן דעתנו אם נתכון לפטור א"ע או לא, דלפי"ז במעשה דר"ג שהי' לנו אומדנא דמוכח שר"ג רצה לחוב א"ע, שהרי שמח שמחה גדולה, לא הי' בזה חסרון שפוטר עצמו מכלום, ורבא הוכיח מהא דהקשה רב חסדא לרב הונא ממעשה דר"ג, דלא קמשני לי' דר"ג פוטר עצמו מכלום הוי, שהם סוברים דלא כרב המנונא, אלא נראה לי שעיקר הטעם בזה דהודאת בע"ד הוא רק אם עפ"י אמת מועלת לחייב א"ע, אבל אם לא היתה מועלת כלום, ולא יוגרם לו שום הפסד בהודאתו, אין זה הודאת בע"ד, דמחמת שמחיב א"ע הוא בע"ד על חוב זה לחוב לעצמו, אבל אם אינו גורם שום חוב לעצמו, הרי זה כהודאת אחרים שאין הדבר נוגע להם כלום, אכן י"ל דגם אם לא יתחיב עפ"י הודאתו, הוא עושה חוב לעצמו במה שמודה שהזיק לחבירו, וכמו שבארנו בשע"ו פי"א שיטת הסוברים דגם בהודאת בע"ד לענין ממון, אם עושה עצמו רשע, חשוב כחב לעצמו, אף אם לא יגמרו בי"ד עלי' דין רשע, ורק אם רוצה לעשות תשובה, ליכא חב לעצמו, מה שמפרסם שעשה מעשה רשע, יעו"ש. ולכן י"ל בכונת רש"י ז"ל שהיסוד בזה כמש"כ, שלא נקרא הודאת בע"ד, אלא היכא שבהודאתו הוא פוגע איזה ענין לרעה על עצמו, ומשו"ה בפוטר עצמו מכלום, הוא מטיב לעצמו יותר ממה שמריע לעצמו, ומשו"ה כשמחיב עצמו בקרן, איכא הודאה גמורה, ואם פוטר א"ע, איכא הטבה לעצמו יותר ממה שפוגע לעצמו מה שאומר בפני בי"ד שעשה מעשה עול וכיוצא בזה, שעפ"י תכונת בני אדם אין אדם רוצה שיתברר ענין זה לפני בי"ד, אבל נגד זה יעשה טובה לעצמו, מה שיפטר מתשלומי קנס, ועפי"ז י"ל דכ"ז הוא בדין קנסות שלא ע"י דין תפיסה, עיקר הדין יהי' עפ"י בי"ד ובעדים, דבכה"ג הוי הודאתו כמאן דליתא, שלא גרם לעצמו שום שעבוד וחוב, רק הטיב לעצמו, אבל היכא שהי' בזה תפיסה שאם נאמר שהודאתו תגרום בירור שיהני תפיסת התובע, הרי אז מחיב א"ע בהודאתו, וממילא יהי' הדין להתחשב כהודאה גמורה הפוטרתו מקנס, וממילא בע"כ אי אפשר שתועל הודאתו לחיוב, דאם תועיל לחיוב יפטר משום מרשיע א"ע, ומשו"ה אי אפשר שיזכה התופס ע"י הודאת בע"ד אם הבירור יהי' ע"י מומחין דאם יזכה התופס, הרי אז אין לך מחיב א"ע גדול מזה, אבל בזה"ז לא איכפת לן כיון שהכל יהי' ע"י בי"ד הדיוטות:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |