שערי ישר/ז/יז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ז יז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמנם צריך לבאר בענין קדושי יעוד לר"י בר"י וגם לרבנן, לפי מה שבארנו דלמסקנא גם לרבנן בעינן דעתה ורצונה בשעת היעוד, כיון שקטן וקטנה חשובים לענין קבלת עדות כגדול שלא בפניו, ולשיטת הרמב"ם כ"כ לא מהני בדבר שצריך עדים לקיום הדבר, וכמו שכ' בפ"ו מה' גירושין ה"ט וז"ל, וקטנה אינה עושה שליח לקבלה, אעפ"י שחצרה קונה לה כגדולה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידים על הקטן שאינו בן דעה גמורה, עכ"ל, והראב"ד ז"ל כתב ע"ז וז"ל זה הטעם אין לו לא טעם ולא ריח, אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת, נמצא שהשליח והמשלח צריכים להיות בני דעת, עכ"ל, והנה מוכח דהרמב"ם והראב"ד ז"ל בתרתי פליגי, דלשיטת הרמב"ם ז"ל סגי דעת של קטן וקטנה לענין מנוי שליחות, אלא בזה חלוק קטנה מקטן, דבקטן לא מצינו שרבתה תורה, מעשי קנינים הנעשים שלא בגופו ועצמו, ובקטנה שרבתה תורה זכות גט ע"י חצרה, ילפינן שמהני אצלה גם מעשים הגורמים לקנין שנעשים שלא ע"י גופה ועצמה, דסובר דמה שאמרינן שחצרה מידה איתרבאי, הוא רק להורות דבקטנה מהני גם מעשה זו, דעכ"פ אין זה יד ממש, ומה"ט סובר דגם בשאר קנינים כמו קנין חליפין חלוק קטן מקטנה, כמו שפסק בה' מכירה פכ"ט וז"ל, וכן קטן שקנה מטלטלים וקנו מידו ושכר מהם המקום לא קנה עד שימשוך, לפי שאינו זוכה בדרכים שזוכים בהם הגדולים, ראי' לדבר שאין חצר של קטן וד' אמות שלו קונים לו מפני שנתרבו מדין שליחות ולא מדין ידו, כמו שיתבאר, ולא יהי' הקנין ושכירות המקום גדול מחצירו, אבל הקטנה שנתרבתה חצרה מידה תקנה המטלטלים מאחרים אם קנו מידה או בשכירות מקום, עכ"ל, וכש"ך ח"מ סי' רל"ה תמה בזה מאיזה טעם יהי' הבדל בין קטן לקטנה לענין חליפין, יעו"ש, אבל הלא דבריו מפורשים, דמפרש שאין הכונה שחצר אצל קטנה חלוק מחצר אצל קטן, רק דחלקה תורה כח קנין של קטן מקטנה, ולכן לשיטתו בקטנה שעשתה שליח לקבל גיטה, הי' ראוי להועיל כיון דסגי דעת קטן לענין מנוי שליחות, וגם ראוי שיהני מעשה השליח להועיל שתזכה בה, משום דנתרבתה שחצרה קונה לה, ולכן מצא בזה טעם צדדי משום חסרון עדים לקיום הדבר, ונראה דלשיטתו גם בקנין של דעת אחרת מקנה, דמהני בקטן וקטנה מה"ת, יהי' הבדל בין קטן וקטנה היכא שמזכה ע"י אחרים דלקטן לא יהני רק מדרבנן, ולקטנה יהני מה"ת, ובעיקר הדבר דסובר דסגי לענין מנוי שליחות דעת קטנים, נראה דסובר כיון שלא נזכר בגמ' מיעוט זה שכ' הראב"ד אתם גם אתם למעט קטנים, ורק מפשטות הכתובים, וכמש"כ רש"י בב"מ ד' י' ע"ב, דכל היכא שגלתה תורה שליחות כתיב איש, וכן כתב הרא"ש בקדושין ד' ט' בקטנה שקבלה קדושין מדעת אבי', יעו"ש, וי"ל דבאמת לא משכחת ענין זה שיעשה הקטן שליח או שיהי' שליח, דהיכא דצריך רצון וכונה גמורה, אין מעשה קטן כלום, ולפי"ז בקבלת גט דלעיקר הקנין אי"צ דעת האשה כלום דמתגרשת בע"כ, סובר דבכה"ג לא נתמעט דין שליחות בקטן לקטנה, ורק דצריך לנו למילף שיהני לקטנה מעשה אחרים וזה יש למילף מחצרה, שרבתה תורה אצל קטנה, והראב"ד ז"ל סובר דקטנים נתמעטו מקרא דאתם גם אתם:

ועוד פליגי בדין עדים שצריך לקיום הדבר, וכנראה פליגי בזה אם הצריכה תורה עדים המועילים בהגדה, או דסגי עדים שראוים להיות עדי ראי', וכמו שהבאנו לעיל בפ"ד מחלוקת בין הראשונים ז"ל לענין אם נצטרפו קרובים ופסולים בשעת ראי' של הקדושין, דהתוס' והרא"ש סברי כיון דליכא חסרון צרוף קו"פ בשעת ראי', לבירור אח"כ בבי"ד, כ"כ מהני בקדושין לקיום הדבר, והריטב"א סובר כיון דבקדושין נעשה ע"י הראי' קיום הדבר, ה"ז דומה להצטרפות קו"פ בשעת הגדה, וכ"כ י"ל דגם לענין דין שאין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד, תלוי בפלוגתא זו, דהראב"ד ז"ל סובר דרק בשעת הגדה צריך לקבל עדים בפני בע"ד, שיראה הבע"ד את העדים, אבל היכא שקיום הדבר נעשה ע"י ראי' אי"צ בפני בע"ד, והרמב"ם ז"ל סובר כהריטב"א, דאם נעשה קיום הדבר ע"י ראי' צריך שיהי' בפני בע"ד, ועפי"ז י"ל דמש"כ שם הריטב"א ז"ל דעדי הטמנה לא מהני בקדושין, מלבד טעם השטאה, משום דכיון דצריך עדים לקיום הדבר לא מהני אם המקדש והמתקדשת לא ראו את העדים, ולעיל בדברינו חתרנו למצוא טעם לזה והבאנו שם דברי האבני מלואים, יעו"ש, ועפ"י האמור בזה י"ל מטעם שאין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד, אמנם ענין זה אם הדין שאין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד הוא מה"ת או דר בנן, יש פלוגתא דרבוותא, וכמו שהאריך בענין זה בתשו' רע"א סי' צ"ט, ולפלא בעיני שלא הביאו דברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל אלו דמוכח דסברי דמה"ת אין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד, דלענין זה לא שייך תקנת חכמים כמובן, דגם מדברי הראב"ד ז"ל דמדחה טעם של הרמב"ם ז"ל יש להוכיח דמה"ת הוא, דאל"ה הי' אומר דמה"ת מקבלים עדים שלא בפני בע"ד:

ולפי"ז קשה איך מהני עדים לקיום הדבר ביעוד, בין לריבר"י ובין לרבנן, כיון דבעינן דעת ורצון של האמה הקטנה, הרי הוא כשלא בפני בע"ד, ולשיטת הרמב"ם ז"ל הי' ראוי שלא יהני, ולכאורה מוכח מזה דלא כשיטת הרמב"ם ז"ל, דאין לומר דגזיה"כ הוא ביעוד ולא ילפינן מזה, דהרי ילפינן מר"י בר"י מדין יעוד לקדושין בעלמא דמהני באומר צאי וקבלי קדושיך, וכ"כ הי' ראוי למילף מזה דליכא חסרון בכה"ג משום דאין מעידים על הקטן, ונלענ"ד דאפשר לומר דשאני קדושי אמה העברי' ממנוי שליחות של קטנה, דבאמה העברי' עיקר הבעלים על קדושי' הוא האב, והקטנה אינה חשובה כבעלים ע"ז, ומה"ט מהני לר"י בר"י באמה העברי' דעת הקטנה לבטל דעתה ורצונה לקדושין, כ"כ לדידן באומר לקטנה צאי וקבלי קדושיך וביתומה לא מהני דעתה שתתקדש ע"י עצמה, וכמו שבארנו ענין זה בדברינו לעיל, וענין זה שלא לקבל עדות שלא בפני בע"ד הוא שצריך להיות בפני הבעלים של ענין זה, ולא בפני מי שעושה המעשה זו, ובאמת בעדי הטמנה בקדושין הנעשים ע"י שלוחים, ויש לדון שיהני עדי הטמנה לפי הטעם שכתבנו בזה משום קבלת עדות שלא בפני בע"ד, וכן כשבטל שליחות שלא בפני השליח דמהני מה"ת כמו דאיתא ריש השולח, לשיטת הראשונים ז"ל דסברי שהוא דבר שבערוה וצריך עדים לקיום הדבר, כ"כ י"ל דלענין זה אין השליח נקרא בע"ד, כיון שעיקר הדבר אינו נוגע אל השליח:

ועפי"ז ראוי להיות שבחליצה ומכש"כ ביבום אי"צ עדים לקיום הדבר, דגם בחליצה דצריך כונה לחליצה, אבל עיקר חלות ההתרה והפקעת הזיקה, חל בע"כ של החולץ והחולצת, כמו שבארנו לעיל בפ"ח, ומכש"כ ביבום דגם ביאת שוגג ואונס קונה ראוי להיות שיקנה בלא עדים, והנה בתוס' בפ"ק דקדושין מוכח דצריך עדים ביבום, דבהא דאמרינן שם ד' י"ב ע"ב רב מנגיד על דמקדש בביאה משום פריצותא, כתבו בתוס' שם וז"ל, מפרש ר"ת דהיינו פריצותא לפי שצריך או עדי ביאה או עדי יחוד ודבר מכוער שמעמיד עדים על כך, וקשה דביבמות פ' ר"ג מייתי לה מצות יבמה מקדש להדר בעיל לא קדיש לוקה מכת מרדות מדרבנן כרב, והתם לאו משום עדים תליא טעמא, דהא יבמה מדאורייתא אינה נקנית אלא בביאה, אלא נראה לר"י דהיינו פריצותא שעושים תחלת קנינם בביאה דומיא דמקדש בלא שדכי. עכ"ל. ובפשטות מתבארים דבריהם כיון דמדאורייתא אינה נקנית אלא בביאה, לא מהני מה דמקדש והדר בעיל, דאכתי בשעת ביאה יוצרך להעמיד עדים, וכן כתב הריטב"א שם להדיא בזה"ל, והתם בין בתחילה ובין בסוף לא סגיא דליכא עדי ביאה, שהרי ביאה גומרת בה ולא כסף ושטר, עכ"ל. וכן כתב הריטב"א לענין חליצה ביבמות ד' ק"ה, בהא דאמרינן התם במעשה דר"ע שחלץ בינו לבינה מנא ידעינן בזה"ל, ומאי דפרכינן מנא ידעינן וכו' שאפילו הם מודים ויהיו נאמנים אלינו אין זה כלום, כיון שהי' בינו לבינה ובלא עדים, והרי זה כאומר גרשתי את אשתי בלא עדים או קדשתי' בלא עדים שאינו כלום, וזה נכון. עכ"ל. ולשיטת תוס' והריטב"א ז"ל דסברי דגם היכא שחל הקנין בעל כרחן של בעלי דברים צריך עדים לקיום הדבר, נלענ"ד שהטעם בזה כיון דמ"מ חל הקנין וההתרה ע"י מעשה וכח האדם, היבם והיבמה קרינן בזה עפ"י שנים עדים יקום דבר, ול"ד למיתת הבעל דמתרת בלא עדים, שאי"צ עדים רק לברר האמת, דענין המיתה אינה נעשית ע"י כח של האדם, וכן גם בזנות הביאה אוסרת בלא עדים, דענין איסור זה אינו ע"י כח המסור לאדם זה שיאסור אותה על הבעל, אבל כח המתיר והאוסר ביבום וחליצה, הוא נמסר לבעלי הדברים, רק שאין תלוי ברצונם, ובעל כרחם ניתן להם כח זה, דהרי עיקר הכתוב של קיום הדבר אצל בי"ד, שע"י ידיעתם וחקירת הדין חל הדין על ידם לכוף לחייב את הנתבע ג"כ אין תלוי ברצונם, רק כח זה מסור להם עפ"י שמים, ולכן י"ל כ"כ בכל עשיית דבר חדש בדבר שבערוה שניתן הכח לאדם שיתחדש על ידו אינו מתחדש בלי עדים, ולפי"ז קשה לשיטתם ממכירת אמה העברי' בלא עדים, כיון דלכו"ע כלול במכירה זו ענין קדושין במקצת או בכולו, וענין זה ודאי בא ע"י כח האב והאדון ואיך מתחדש הדבר בלא עדים, וזו תמי' רבתא לפי דעתי:

ונראה לענ"ד דיש לומר דכיון דעיקר ענין זה מה שעדים מועילים לקיום הדבר אינו ענין הצטרפות למעשה, רק הצטרפות לחלות דין הקדושין, מהראוי' הי' לומר דרק בשעת גמר סבת חלות הדין יהי' קיום הדבר ע"י עדים, ולא בשעת תחלת המעשה, וכשמקדש קדושין לאחר ל' יום, כיון שעכשיו עדיין לא חל הדין, הי' ראוי לומר שאי"צ לעדים, אלא הטעם דבמקדש לאחר ל' שצריך עדים בשעת עשית הקדושין הוא, משום דאח"כ מתקים הדבר ממילא, ולא שייך אח"כ שיהיו העדים מקימים, משו"ה הצריכינן שיהיו עדים בשעת עשית מעשה הקדושין שיקימו הדבר, דאל"ה יתקימו הקדושין בלא עדים, אבל ביעוד דהשתא בשעת מכירה עדיין ליכא שום חלות לקדושין, ואף אם אח"כ מיעדה אי אפשר לומר שהוא התגלות למפרע ממש, שכבר היתה מקודשת משעת מכירה, שהרי הסבה הגורמת הקדושין היא היעוד של אח"כ, וכל הדין המתחדש בזה, הוא רק אח"כ, אלא שהדין עכשיו כאילו הי' למפרע, וכמו הענין בהתרת נדרים שחל למפרע, לכן מהראוי שלא יצטרך בענין כזה לעדים לקים הדבר, רק אח"כ משעה שחל הדין בפועל, אלא אם הי' הענין באופן כזה שאח"כ כשיחול בפועל, יהי' דבר ממילא, שאין עדים מועילים כלום, אז הי' מוכרח הענין שיהיו העדים מעיקרא, אבל כיון דאח"כ בע"כ צריך לעדים בלא"ה, שעכשיו נעשה עיקר מעשה סמרעות את הדין, והרי רואים עדים עכשיו הסבה כעירמת חלות הקדושין למפרע חשבינן כאילו נתקים הדבר עפ"י עדים, ובשאר קדושין הנעשים על תנאי אף שג"כ עיקר הדין בפועל חל אח"כ מ"מ צריך עדים בשעת עשית הקדושין, מהטעם שכתבנו, כיון דאח"כ מתקים הדבר ממילא באופן שאין עדים מועילים אח"כ לקיום הדבר, משו"ה צריך עדים בשעת המעשה של קדושין:

והא דבאומר לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך צריך שיאמר בפני עדים, ולא סגי לן מה שיהי' עדים בשעת הקדושין בפועל, י"ל דהתם ענין זה של נתינת כח להקטנה, הוא דבר בפ"ע, שאינו תלוי כלל במקרים העתידים, שאף אם לא יקדש אותה המקדש, מ"מ לא יתבטל למפרע דבר זה שמסר לבתו כח זה לקדש א"ע, וכמו בכל מנוי שליחות, שאינו תלוי אם יהי' אח"כ מעשה קדושין וכדומה, וכיון שענין זה בפ"ע גם כן חשוב כדבר שבערוה אינו חל בלא עדים, אבל במכירת אמה העברי' דלרבנן דסברי מעות הראשונות לקדושין נתנו, ודאי כל התחלת קדושין תלוים ועומדים, שאם לא מיעדה אח"כ חשבינן כאילו לא הי' בזה למפרע רק מכירה גרידא, ואף לר"י בר"י דרק מסירת כח לבת הי' בשעת מכירה, י"ל דגם זה מיתלי תלוי, שאם אינה מיעדה גם ענין זה בטל למפרע, כיון שאין האב מכון לכך, רק שדין התורה הוא כן, י"ל דכ"ז רק אם יוצרך ענין זה מחמת היעוד של אח"כ, אבל אם אינו יעדה הרי כאילו לא הי' בזה שום מסירת כח לבת, ובכ"ז קשה להבין לשיטת תוס' והריטב"א, כיון דעכ"פ המכירה חשוב כדבר שבערוה שצריך עדים לקיום הדבר לו יהא דמעיקרא לא הי' צריך עדים שאכתי לא חל הדין, אבל אח"כ בשעת גמר הקדושין הי' ראוי שידעו העדים כל הסבות הגורמים לחלות הקדושי יעוד, ומי מועיל אם אינם רואים ושומעים רק אמירת הרי את מקודשת, וקבלת כסף מכירה אינם יודעים, ואיך חלין הקדושין בלא עדים, ולשיטת הסוברים דבחליצה ומכש"כ ביבום אי"צ עדים, כמו שנקט הגר"א ז"ל בסי' קס"ו בפשיטות, מיושב הכל כמו שבארנו, ולענין בירור הדבר, נראה דסומכים על החזקה שהאמה היא בבית אדונה, כנלענ"ד בענין זה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף