שערי ישר/ז/טז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ז טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גרסינן במס' קדושין ד' י"ט ע"ב ת"ר כיצד מצות יעוד אומר לה בפני שנים הרי את מיועדת לי הרי את מקודשת לי אפי' בסוף שש ואפי' סמוך לשקיעת החמה וכו' ר"י בר"י אומר אם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, משל לאומר לאשה התקדשי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום שמקודשת לראשון, ואמרינן בגמ' דהאי משל הוא לרבנן, ומבואר שם בסוגיא דלרבנן מעות הראשונות לקדושין נתנו, וכשמיעדה אח"כ חלין הקדושין ע"י כסף המכירה. ויש לעיין בזה איך חלין הקדושין למפרע, אם היתה המכירה של האמה העברי' בלא עדים, וכן קשה למה צריך אח"כ בשעת היעוד ליעדה בפני עדים, כיון דיעוד דהשתא הוא בגדר תנאי, ובכל קיומי התנאים בגיטין וקדושין, אי"צ שיהי' דוקא בפני עדים לקיום הדבר, ומפשטות הסוגיא מוכח דלרבנן חלין הקדושין למפרע ממש, ומה"ט אף אם קדשה אבי' לאחר, אם רצה האדון ליעד מיעד, וכדאיתא בברייתא שם, וכן מוכח מהירושלמי הובא בחי' הרשב"א שם, ירושלמי על דעתייהו דרבנן משעה ראשונה נותן כסף ליעודין, על דעתי' דר"י בר"י בסוף נותן כסף ליעודין, מ"ד בסוף נותן כסף ליעודין מעשי ידי' של בעלה, ומ"ד משעה ראשונה נותן כסף ליעודין מעשי ידי' של אבי', ואפי' כמ"ד משעה ראשונה נותן כסף ליעודין, נעשה כאומר לה הרי את מקודשת לי ע"מ שמעשה ידיך שלי עכ"ל. הרי להדיא דלרבנן הוי כמקודשת למפרע, וכאילו לא היתה מכירה כלל. וז"ל הרמב"ם בפ"ד מה' עבדים ה' ט"ו המוכר את בתו ואח"כ הלך וקדשה לאחר אם רצה האדון ליעד מיעד, ואם לא יעד האדון לא לו ולא לבנו כשתצא מרשות האדון יגמרו קדושי' ותעשה אשת איש עכ"ל. דמה מוכח דלא ניטל כח קדושין מאב ע"י המכירה לאדון, וכשמקדשה לאחר הקדושין תלוים, דאם ייעדה האדון חלו קדושי האדון למפרע ובטלו קדושי שני, ואם לא ייעדה האדון חלו למפרע קדושי שני, והא דקה פסקי הרמב"ם ז"ל שם דכתב בה' י"ג, המקדש את בתו כשהיא קטנה ונתארמלה או נתגרשה אינו יכול למוכרה, שאין אדם יכול למכור את בתו לשפחות אחר אישות, אבל מוכרה לשפחות אחר שפחות, כיצד מכרה לשפחות תחלה ויעד אותה האדון ומת האדון או גרשה וחזרה לרשות האב כשהיא קטנה, הרי האב מוכרה פעם שני' אפילו לכהן עכ"ל. ולפי"מ דפסק כרבנן דמעות הראשונות לקדושין נתנו, מפורש בגמ' דאינו יכול למוכרה עוד, דהוי כשפחות אחר אישות, דפריך התם בגמ' אהא דקתני בברייתא ושווין שמוכרה אלמנה לכ"ג וכו' היכי מצי מזבין לה והא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, ואמר רב עמרם אר"י הכא בקדושי יעוד ואליבא דר"י בר"י דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו וכו' אלא דשאני אירוסין דידה מאירוסין דאבי' וכו' ולרב נחמן בר יצחק דאמר אפילו לריב"י מעות הראשונות לקדושין נתנו במאי מוקים לה מוקים לה כר' אליעזר דאמר לשפחות אחר שפחות הוא דלא מצי מזבין לה אבל לשפחות אחר אישות מצי מזבין לה, והרמב"ם ז"ל פסק כרבנן ובזה פסק דמצי מזבין לה, וחשיב ענין זה כשפחות אחר שפחות, וזה תמוה, ועיי"ש בלחם משנה שנתקשה בזה, וכתב דהרמב"ם ז"ל הי' לו גירסא אחרת בגמ', והוא דחוק ורחוק מאד, דהרי סוגיא שלמה היא:

ונראה לענ"ד דשיטת הרמב"ם בזה, דסובר שענין זה תלוי בשני הלשונות בבאור דברי ר' אייבו אמר ר' ינאי אין יעוד אלא בגדול אין יעוד אלא מדעת, דבלישנא קמא אמרינן תרתי מה טעם קאמר וכו' ואיבע"א מאי מדעת מדעת דידה, יעו"ש, והרמב"ם ז"ל פסק להלכה כלישנה בתרא, וז"ל שם בה"ו אין האדון מיעד אמה עברי' לא לו ולא לבנו אלא מדעתה, אעפ"י שכבר קבל אבי' מעותי', שהרי הוא אומר יעדה מדעתה, עכ"ל, ובש"מ שם כתב דמדכתיב יעדה שהוא לשון דיעה דרשינן שהוא צריך להודיעה, והיינו כדי שתתרצה, שאל"כ מה תועלת יש בהודעתה, ובאמת אין זה פשוט כ"כ, דהרי התוס' בקדושין ד' ה' ד"ה שכן ישנן בע"כ כתבו, דהא דאמרינן שצריך ליעדה, לא שצריך לעשות מרצונה, אלא שצריך להודיעה שלשם קדושין מיעדה, עכ"ל, אבל מפשטות דברי הרמב"ם ודאי מוכח שגזיה"כ הוא שצריך לעשות היעוד מרצונה, כמו הבנת לשון הש"ס בכ"מ דאיתא לשון מדעת, שהוא ענין התרצות, ולפי"ז י"ל דכל הסוגיא שם דנקטה דלמ"ד מעות הראשונות לקדושין נתנו אין יכול למוכרה דהוי כשפחות אחר אישות, היא לפי לישנא קמא, דלמ"ד לקדושין נתנו אי"צ דעת האמה, והקדושין נגמרים ע"י האב והאדון אבל לפי לישנא בתרא דלכו"ע בעינן רצון האמה בשעת היעוד, אין הבדל. בין רבנן לריבר"י, ולכו"ע חשיב כשפחות אחר שפחות, והוי כאירוסין דידה, דהרי גם למ"ד לאו לקדושין נתנו עכ"פ איכא הצטרפות כח האב לקדושין, דלהתקדש לאחר אין כח להבת מלבד שהיא קטנה ואין מעשה קטנה כלום, הרי היא ברשות אבי' לקדושין ורק לאדון זה תוכל להתקדש שאי"צ דעת האב בזה, שהתורה עשתה בזה כאילו אמר לה צאי וקבלי קדושיך, ואפי"ה לא חשבינן זה כשפחות אחר אישות כיון שצריך עוד דעתה ורצונה, כ"כ לרבנן לפי לישנא בתרא שצריך להיות מדעתה, חשיב כשפחות אחר שפחות, אף דחלין הקדושין למפרע, אבל כיון שאינם חלין אלא ע"י הצטרפות רצון האמה, אין זה דומה לקדושין דעלמא, ולכן פסק הרמב"ם ז"ל דיכול למוכרה אחר קדושי יעוד, לפי"מ דפסק כלישנא בתרא דבעינן מדעתה, וזה דרך נכון בשיטת הרמב"ם, ואי"צ לדחוק שהי' בזה חלופי גירסאות:

ומעתה עלינו לבאר למה מהני מכירת אמה העברי' בלא עדים ואיך חלין הקדושין אח"כ, וגם למ"ד מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו ומקדשה אח"כ, ג"כ קשה, כיון דעכ"פ המכירה ורק בתרומה כתב הר"ן בנדרים ד' י"א ע"ב דלא הוי דבר הנדור, דהאיסור חל ממילא דרחמנא אסרה, יעו"ש, וההבדל בזה נלענ"ד, דבדבר שאי אפשר לחול מה שהאדם עושה, רק אם יחול הדבר הנולד, כגון בנזירות דליכא נזירות פחות מל' יום, אז כשעושה נזירות ליום אחד, חשבינן כאילו עשה לשלשים יום, דהרי גמר לעשות נזירות ליום אחד, ובלי ל' יום ליכא נזירות גם ליום אחד, אבל בתרומה אם גם לא הי' חל איסור לזרים הי' מהני הפרשת תרומה, דענין הפרשת תרומה אינו לא להתיר השיריים ולאסור חלק התרומה, אלא חלוקת שותפים לברר חלק מתנות כהונה, וכמו מעשר ראשון ומעשר עני דמותר לזרים, משו"ה מה שחל האיסור ע"י רחמנא לא חשיב כדבר הנדור, וכן דלענ"ד דמקדיש בבהמה אבר שהנשמה תלוי' בו, דפשטה קדושה בכולה, גם מה שמתפשט הוי כדבר הנדור, משום דאם לא תתפשט בכולה אינו חל גם מה שהקדיש קדושת הגוף ממש, דאם הי' חל קדושת הגוף ממש לא הי' מתפשט בכולה, דרק אם חצי גוף לא מהני, אז אמרינן פשטה בכולה, ובס' א"מ בתשו' כתב היפוך דברינו, אבל לענ"ד אין דבריו נכונים בזה, ולפי"ז בנידון דידן שבלא דין יעוד בטלה המכירה, דבעינן שיהי' ראוי ליעד, ודאי יש לדון דגם הקדושין נעשים ע"י האב והאדון ולא ממילא, וכן מוכח מהא דכ' תוס' בקדושין ד' י"ט דלמ"ד עבד עברי גופו קנוי תתקדש אמה העברי' לר"י בר"י ע"י הפקר, והתם ודאי אינו עושה שתזכה היא בעצמה רק שיחול הדבר והיא נעשית חפשית בלי רצונה דקטנה היא, אלא דבכה"ג חשבינן כאילו נתן לה כסף, אף דזכותה היא ממילא, אבל בכ"ז לענין הצרכת עדים לקיום הדבר מסתברים הדברים לומר דאי"צ ע"ז עדים, דלפימש"כ לעיל דגם בקדושין דעלמא לא בעינן עדים רק על הפרטים המועילים ע"י רצון וכונת הבעלי דברים, אבל בפרטים הנדרשים לקנין והם אינם נעשים ע"י רצון כמו ידיעת שויו של הכסף, וידיעת מקום הנחת הכסף אם המקום קרוב לה או קרוב לו מועיל אם הי' במציאות אף שלא הי' בזה ידיעת העדים, הנה בכה"ג שהקדושין חלין בלא דעת ורצון האב והאדון אי"צ עדים, אף שנחשוב שגם הקדושין נעשו ע"י הבעלי דברים, אבל רק ע"י מעשיהם ולא עפ"י רצונם וכונתם ול"ד לענין דבר הנדור דשם צריך שיהי' רק ע"י הנודר ואי"צ שיהי' ע"י רצון הנודר, ואם רק קרינן שחל עפ"י מעשה של הנודר חשיב כדבר הנדור, ולענין עדים י"ל דבעינן דוקא מה שחל עפ"י רצונם וכונתם של הבע"ד, ולענין להחשיב לשפחות אחר אישות אם א"צ אח"כ דעתה, הוי כאילו הקדושין היו ע"י האב, אף שחלין בע"כ של האב, אבל המכירה נעשית מרצונו, והוי כאילו עשה הוא, אבל בלי כונה ורצון:

ומעתה יש לתרץ מה שהקשינו דבכל התנאים בגו"ק אי"צ עדים בשעת קיום התנאי ובטולו, ומועילים למפרע בין לחלות הקדושין ובין לעקור הקדושין גם כשנעשה שלא בפני עדים, וביעוד בעינן בשעת היעוד שיהיו בפני עדים כעיקר מעשה קדושין, דהכלל בזה כל ענין המועיל לחלות הקדושין או לעקירת הקדושין חשיב כדבר שבערוה, ואם בזה גם הפרט שמועיל רק ע"י כונה ורצון אז צריך עדים לקיום הדבר, ובפשטות נראה בכל תנאים דעלמא אי"צ בשעת קיום התנאי שיהי' בכונה ורצון להועיל לחלות הקנין או לעקור הקדושין, והקדושין מתקימים ומתבטלים ממילא, דהרי אם מתנה ע"מ שירדו גשמים או אם מתי מחולי זה וכה"ג, חלין הקדושין והגרושין בע"כ, ולפי"ז גם אם מתנה בדבר שבידו לקיימו, ג"כ אי"צ בשעת קיום התנאי לרצון וכונה, משו"ה אי"צ לעדים לקיום הדבר, אבל ביעוד שאמרה תורה שלא יחולו הקדושין למפרע, רק אם יקדשה אח"כ מרצונו ובכונה המועילים לקנין, וכיון שמעשה זו צריכה כונה ורצון על עיקר הדבר, והיא הגורמת שיחולו הקדושין למפרע, אינו חל רק ע"י עדים לקיום הדבר:

ואף שגם בתנאים דעלמא משמע מסוגית הש"ס ריש כתובות דבכל קיומי התנאים אם רק לא התנא בפירוש על האונס בעינן רצון, דהטעם דיש אונס בגיטין כתב רש"י ז"ל בזה"ל, דמצינו טענת אונס מן התורה, שנא' ולנערה לא תעשה דבר, עכ"ל, וכן מפורש במס' נדרים דף כ"ז דאמר רבא אנוס הוא ואנוס רחמנא פטרי', דכתיב ולנערה לא תעשה דבר, ומזה מוכח דאין הטעם בטענת אונס משום דאדעתא דהכי לא התנה, שאם הי' בענין זה שהמתנה לא עשה שיועיל הקנין אין זה שייך כלל לאנוס רחמנא פטרי', וכן מה דאמרינן שם בנדרים וכי תימא קטלא שאני, וכתבו בתוס' שם דהכא י"ל דפשע מה שלא התנה בפירוש שאם יהי' אנוס ולא יתקים התנאי, יתבטל הדין, יעו"ש, וכן מה דאמרינן במס' כתובות לענין אונס דפסקי' מברא, ודילמא אונס דשכיח שאני, דכיון דאיבעי לי' לאתנויי ולא אתני איהו הוא דאפסיד אנפשי', ואם הטעם שבכה"ג אתני מעיקרא, מה שייך לומר איהו הוא דאפסיד אנפשי', דאם התנה ע"מ שירדו גשמים מהני התנאי בלא טעם דאיהו אפסיד אנפשי', אלא שכן התנה, וכן מה דאמרינן התם בכתובות שבהגעת זמן חובו רבנן במזונות, ואם חלה אינו מעלה לה מזונות, אמר רבא בלישנא קמא ולענין גיטין אינו כן, ובלישנא בתרא וכן לענין גיטין, ואם הי' הטעם דיש אונס ואין אונס, אם התנא אדעתא דהכי או לא, מה שייך דמיון זה לתקנת חכמים לחייבו במזונות בהגעת זמן:

אלא נראה שהכונה בזה שמצד דין הקנינים לא הי' מועיל טענת אונס, דליכא אומדנא ברורה לומר שבטל הקדושין, כדרך שאמרינן ביבמה שנפלה לפני מוכה שאין וחטאת שמתו בעלי', בב"ק ד' ק"י, וכיון שנתקים התנאי, מהראוי להיות שחל המעשה אף אם נתקיים התנאי באונס, אלא כמו דמצינו בתורה שאונס פטור מעונש, כיון שתלה סבת קיום הגירושין ע"י קיום התנאי, ועכשיו נתקים התנאי ע"י סבת אונס אם נאמר שיחולו הגירושין ע"י סבה זו הוי כאילו חל עליו הדין באונס, וכן משמע מלשון הראשונים ז"ל הובא בשטמ"ק שם, שכ' וזה דומה כאילו הי' אנוס בעיקר הגירושין, יעו"ש, וזה ג"כ הטעם דבאונס דשכיח אמרינן איהו הוא דאפסיד אנפשי', דבכה"ג שהי' ביכולתו להתנות ולא התנה, אין האונס גרם לי' לחלות הדין, שהרי הי' בידו להנצל, כן ניחא מה דאמרינן שם לדמות חיוב של תקנת חכמים בהגעת זמן, לפטרו אם הי' סבת הדבר שלא נשא מחמת אונס, לכל אונסים הפוטרים מדין הראוי לחול על האדם, ועד"ז מתפרש התם כל הענין, דהרי גם בהתנה אם מתי מחולי זה, ואכלו ארי לא חלו הגירושין, דחשבינן שע"י אונס דלא סליק אדעתי' יחולו הגירושין, אף דאמרינן דניחא לי' דלא תיפול קמי יבם, יעו"ש:

אמנם מה שצריך בכל קיומי התנאים שיתקימו ברצון, אינו כענין הרצון של היעוד, דביעוד צריך רצון וכונה שע"י היעוד דהשתא תתקדש למפרע, ובקיום התנאי דעלמא, מלבד דאי"צ שום כונה שע"י קיום התנאי יחולו הגירושין וכדומה, אלא באמת גם רצון אי"צ, רק שלא יהי' אנוס בדבר, דהרי באונס דשכיח ג"כ ליכא רצון אח"כ, אלא משום דאיהו אפסיד אנפשי' לא חשיב כאנוס בחלות הגירושין, ולכן מתורץ כל הענין באמה העברי', דבשעת המכירה אי"צ לעדים, שמה שמועלת המכירה לקדושין, חל בלי כונת ורצון הב"ד, אבל היעוד שלאח"כ שגורם ע"י כונה ורצון, בעינן עדים לקיום הדבר, ובכל קדושין על תנאי הוא להיפוך, דמעיקרא שצריך כונה לקדושין בעינן עדים, ואח"כ בשעת קיום התנאי שאי"צ כונה ורצון לא בעינן עדים, כנלענ"ד בענין זה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף