שערי ישר/ז/ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ז ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גרסינן בגמ' פ"ב דקדושין איתמר רב אמר שליח נעשה עד דבי רב שילא אמרי אין שליח נעשה עד וכו' אלא רב אמר שליח נעשה עד אלומי קא מאלימנא למילתי', דבי רב שילא אמרי אין שליח נעשה עד, כיון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו הוי לי' כגופי', והקשה בס' אבני מלואים סי' ל"ה וז"ל ואיכא למידק כי הו"ל כגופי' מאי הוי, הא בע"ד גופי' היכא דנסתלק מגרמת ממון יכול להעיד, כדאמרינן השותפים מעידים זה לזה, וכן אמרו נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי, ואפי' אין מקחו בידו הו"ל עד לחייבו שבועה וכמבואר בפ"ק דב"מ, גבי וליחזי זוזי ממאן נקט, בתוס' שם וא"כ ה"נ נהי דהו"ל כגופי', כיון דאין נגיעת ממון, למה לא יוכל להעיד, ומ"ש ממוכר דהוי ג"כ בשעת מעשה המכירה בע"ד וכן בשותפין וכל שנסתלקו מנגיעת ממון מעיד וצ"ע, אח"כ מסיק דכל הני הלכות הוא עפ"י מה דנקטינן להלכה שלא כדברי דבי רבי שילא יעו"ש. וכל זה דוחק לענ"ד:

והנה בפשטות י"ל דכל הני ענינים שהביא אינו ענין לכאן, דהתם אי"צ עדים לקיום הדבר, והמוכר בשעה שמוכר אף אם לא יהי' עלי' תורת עד, למ"ד אין שליח נעשה עד, מ"מ יכול להעיד אח"כ, וכמש"כ השטמ"ק בב"ב ד' מ"ג בהא דאמרינן שם ולסתלקו תרי מינייהו ויעידו וז"ל, ואיכא למידק וכי מסתלקים מאי הוי, והא בעיא תחלתו וסופו בכשרות ואפי' בדיני ממונות וכו' ולשון אחר פרשו דגבי ממון לא מיקרי תחלתו בפסלות, דכיון דמטי לי' הנאה מני' לאו בר עדות הוא כלל, והשתא הוא דאתחיל עליו שם עד והו"ל תחלתו וסופו בכשרות, וההיא שעתא לאו עד הוא כלל וכו' והרמב"ן ז"ל תירץ שלא נאמר תחלתו בפסול אלא במי שהי' קרוב ונתרחק או פסול הגוף, שהרי זה מעיד למי שהי' קרובו בשעת ראי' וכו' אבל הי' פסול בשעת ראי' מעיד לאחרים, שהרי תחלתו כשר הוא אצלם, וכו' וזה הלשון הגון לי יותר דללשון ראשון קשה לי דלממונו עד הוא וכו' וכדמשמע בפ"ק דסנהדרין בעי רבה פלוני רבע שורי וכו' בתר דבעיא הדר פשטה אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל ממונו לא אמרינן, אלמא לגבי ממונו נמי עד הוא והדרא הקושיא לדוכתה. עכ"ל הצריך לנו, והנה מה דרצה לסתור תירוץ הא' ממה דאמרינן שם בסנהדרין דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן כפי מה שמפרש הראב"ד שם דלגבי עצמו הוא בתורת בע"ד, ולגבי שור הוא בתורת קרוב ועד פסול, לענ"ד הוא דבר תמוה, דרק לענין עדות להעיד ששורו הרג אדם לחייב מיתה לשור, אמרינן שהבעלים נחשבים רק כקרוב ולא כבע"ד, שהשור הוא הבע"ד, והבעלים המה כקרוב אצל השור, אבל אם יהי' הענין שראובן ושמעון דנים על השור של מי הוא, איך יתכן לומר שראובן ושמעון יהיו נחשבים כעדים, הלא הם המה בע"ד, שעיקר הדין עליהם ולא על השור, אבל עכ"פ בעיקר הדבר מבואר דאם אדם יודע עדות משעה שהי' בע"ד, יכול אח"כ להעיד שחשבינן כאילו נעשה עכשיו עד, וכן מצאתי בחי' הריטב"א למס' קדושין בסוגיא דשליח נעשה עד שכתב כן, דהיכא דמעיקרא הי' בע"ד נעשה אח"כ עד, ולפי"ז ניחא בפשטות, דבקדושין דבעינן עדים לקיום הדבר, ולדבי רבי שילא שהשליח שהוא במקום הבעלים אין עליו תורת עד, ה"ז כמקדש בלא עדים, אף שאח"כ יתחדש עליו תורת עד, אבל התם לענין דיני ממונות דלא איברו סהדי אלא לשקרא, מהני אם אח"כ חל עליו שם עד כנ"ל. ורב סובר דגם בשעת מעשה הקדושין השליח מתחשב לעד, אף שהוא במקום הבעלים לענין עשית מעשה הקדושין, אבל חלות הדין הוא על המקדש והמתקדשת, ולהשליח אינו נוגע ענין חלות הקדושין, משו"ה שליח נעשה עד, ודבי רבי שילא סברי דכיון שהוא בע"ד על העשי' אינו יכול להתחשב לעד:

ולדברי הראשונים הנ"ל קשה לענ"ד, דלפי"ז אם הי' יודע עדות כשהי' נכרי או עבד ואח"כ נתגיר ונשתחרר, דנכרי ועבד לאו בר עדות הוא כלל, וכן בקטן כתב בתומים סי' ל"ו וכן הביא דבריו בנה"מ דאינו פוסל עדות כשרים, ובהי' יודע עדות משעה שהי' קטן מוכח בגמ' דלא מהני רק לענין קיום שטרות ואיכא גדול בהדי', במה עדיף בזה שאינו בתורת עד כלל, דהרי מקור הדין הוא מן הכתוב או ראה או ידע, דבראי' והגדה תלי רחמנא, כמו דאיתא במס' ערכין ד' י"ח יעו"ש:

והנה יש מקום לדון לפי מש"כ בפרק הקדום להוכיח מדברי תוס' כתובות ד' ט' ד"ה ומי אמר ר"א, דאם יצויר בדשב"ע שבשעת מעשה לא הי' עדים ואח"כ נתחדשו עדים שיהני, דהמעשה הוא ענין בפ"ע וחלות הדין הוא בשעה דאיכא עדים, לפי"ז יקשה על דבי ר' שילא דאם אמנם בשעת מעשה הקדושין לא הי' עדים, אבל אח"כ הלא נתחדש לנו עדים, אמנם מלבד דיש לדחות דשאני מעשה זנות ממעשי הקנינים הנעשים ע"י אדם, נראה דגם אם נאמר דכ"כ בקדושין יועיל אם נתחדש אח"כ עדים ––ולקמן יבואר ענין זה בס" ד–– הנה בנידון זה בשליח המצטרף לעד, לדבי ר' שילא דאין שליח נעשה עד, לא מהני גם אחר המעשה, כיון דחלות הקדושין מיתלי תלי עד שיהי' עדים על הקדושין, וכ"ז שלא חלו הקדושין עדיין לא עשה שליחותו, ועדיין הוא במקום הבעלים ואינו נעשה עד, וגדולה מזו כתב הריב"ש בסי' פ"ג הובא באבני מלואים שם בסי' ל"ה דאם השליח אומר קדשתי' למשלח והיא אומרת לא נתקדשתי שהמשלח אסור בקרובותי' מפני דברי השליח שהוא כמותו, שכל מה שהשליח אומר בענין השליחות הרי זה כאילו אמר המשלח, יעו"ש, ולשיטת הריב"ש לדבי ר' שילא גם בדיני ממונות לא יוכל השליח גם אחר מעשה השליחות להיות לעד, כיון שעדותו הוא ענין הנעשה על ידו והוי גם עכשיו במקום הבעלים, וכן משמע קצת רהיטת הסוגיא דפליגי בין לענין קדושין ובין לענין דיני ממונות, וברש"י בדברי רב שאומר שליח נעשה עד כתב שהוא בין לקדושין ובין לדיני ממונות, ומשמע דלבי רבי שילא גם בדיני ממונות אין שליח נעשה עד, אף שאין הדבר נוגע כלל להשליח, דאל"ה גם לרב לא מהני כמו דאיתא שם בסוגיא במסקנא, ולפי מש"כ עפ"י שיטת הריב"ש גם אח"כ עדיין חשוב כבע"ד ואינו יכול להצטרף לעדות, וכל זה הוא רק בשליח, אבל במוכר שאחר המכירה שדנים בזה שני בעלי דברים, שפיר נאמן לומר לזה מכרתי גם לדבי ר' שילא, דאף דבשעה שהי' מוכר הי' בע"ד ולא נחשב לעד, נעשה עכשיו לעד ולפי"ז אי"צ לדחוקי לומר דלבי ר' שילא אין המוכר נאמן לומר לזה מכרתי, ומתורץ הכל על נכון:

אמנם עיקר ענין זה ראוי לברר, אם ענין זה מה דילפינן דבר מממון שצריך עדים לקיום הדבר, הוא גזיה"כ דוקא עדים, משום דילפינן מקרא דעפ"י שנים עדים יקום דבר, או דסגי לן שיהי' מוכן בשעת מעשה אנשים שיכולים אח"כ להעיד בבי"ד לברר הדבר, ובפשטות הי' נראה לומר דעל הראי' עצמה לא שייך לגמרי ענין עדות, דעדות שייך רק על זה מה שרואים ענין שאח"כ יעידו לברר מה שראו, אבל לראות לחוד לבלי להגיד אח"כ אין זה ענין של עדות כלל, ולפי"ז הי' מקום לומר דגם בקדושין אי"צ שיהי' תורת עדות עליהם לקיום הדבר, אלא אם עומדים בשעת הקדושין ואח"כ יהיו כשרים לברר לפני בי"ד, כבר חלו הקדושין מיד בשעת ראי', דזוהי כונת התורה שיהי' נתקיים הדבר עכשיו עי"ז שראו אנשים שיהי' כשרים להעיד אח"כ, ונראה לענ"ד להוכיח ענין זה מדברי הריטב"א למס' קדושין בסוגיא דשליח נעשה עד וזה לשונו, מיהו כל היכא שיש באותו מעמד כשרים ופסולים או קרובים צריך לייחד עדי הקדושין, דאי לא כיון דאיכא עד פסול ביניהם עדות כולם בטלה, ואע"ג דאמרי למיחזי אתינן, דכי אמרינן התם במס' מכות ד' ו' דאי אמרי למיחזי אתינן תתקים העדות בשאר, היינו בדיני ממונות ובדיני נפשות, שאין העדות מתקימת עד שבאים לבי"ד, ושעת ראי' לא חשיבא עדות, אבל הכא בקדושין אין העדות באה לאמת הדבר בלבד, אלא אפי' ידעינן דהכי קושטא דמילתא שקדשה אינה מקודשת בלי עדות, ואין לקדושין קיום בלא עדות, וגזיה"כ הוא, וכיון דכן שעת מעשה הוא שעת עדותן, וכיון דאיכא צירוף פסולי עדות עמהם, עדות כולן בטלה, דומיא דבעלמא כשיש צירוף פסולי עדות כשבאים להעיד בבי"ד, שעדות כולן בטלה, וכי אמרינן למיחזי אתיתון היינו דאתו למיחזי בשעת מעשה. כך הורה רבינו. נר"ו, הלכה למעשה, אבל אין זה דעת המפרשים ז"ל וראוי להחמיר. עכ"ל. ומשיטה זו מוכרחים הדברים שגזיה"כ הוא שיתקימו הקדושין ע"י עדים שיש עליהם תורת עדות בשעת חלות הקדושין, דאם נימא דסגיא לן בראית אנשים שיהיו כשרים אח"כ לברר לפני בי"ד בתורת עדות, מה איכפת לן אם יש במעמד הזה גם קרובים ופסולים באותו מעמד, ועדות כולן בטלה, והם נחשבים כאנשים דעלמא, אבל מ"מ אח"כ יכולים הכשרים לבוא לפני בי"ד להעיד לברר על הקדושין, דלענין בירור מהני אם אומרים למיחזי אתינן, אלא מוכח דלשיטה זו אין הקדושין מתקימים אלא ע"י רואים שיש עליהם כל תורת עדות, היינו דראית האנשים בשעת מעשה הוא שעת עדותם, ואין לדחות ולומר דכיון שכל דין נמצא קרוב או פסול הוא גזיה"כ, אף דאיכא כשרים שהעדות יכולה להתקים על ידם, מ"מ מתבטלת העדות של הכשרים ע"י השתתפות הפסולים, כ"כ הכא אף שהקדושין יכול להתקיים ע"י הכשרים שמוכנים להעיד אח"כ בלי השתתפות הפסולים, מ"מ יבטלו הקדושין ע"י השתתפות הפסולים שאינם ראוים להעיד אח"כ, אבל זה אינו דאם נאמר דאי"צ תורת עדות בשעת ראיית הקדושין, אלא שיעשו הקדושין במעמד אנשים שיהיו כשרים אח"כ להעיד על מעשה הקדושין, א"כ ליתא גם להאי דינא של נמצא קרוב או פסול, דזה הדין נאמר בתורה רק היכא שצריך תורת עדות, ובשעת ראי' אי"צ לדין עדות, והרי בע"ד ג"כ אינו מבטל עדות, ומכש"כ היכא דאי"צ כלל שם עדות, אלא ודאי נראה ברור שיטת הריטב"א שהדברים כפשטן, שהקדושין מתקימים ע"י העדים הרואים את המעשה שמאז הם עדים ועל פיהם מתקימים הקדושין, וכל הדינים שתלוי בקיום הדבר של עדים בעלמא כמו בדיני ממונות ונפשות, שהוא בשעת הגדתם לפני בי"ד, כל דינים אלה שייכים גם בעדי קדושין בשעת ראי':

ושיטת הראשונים דסברי דכיון דעדים שנצטרפו בראי' ולא בהגדה מתקימת עדות הכשרים, דמה שרואים יחד אינו מזיק כלום, כ"כ גם בקדושין אין הצטרפות הרואים מזיק כלום, ומתקימים הקדושין ע"י הכשרים לחוד, כמש"כ התוס' והרא"ש בפ"ק דמכות, ג"כ אין ראי' דסברי דלא בעינן תורת עדים בשעת הקדושין לקיום הדבר, אלא דסברי דאף דקיום הדבר בקדושין הוא ע"י עדי ראי' אין הפסולים מגרעים כח הכשרים שדין זה שיהי' הפסולים מבטלים את הכשרים לא אמרה תורה רק על הגדה ולא על שעת ראי', ובקיום הדבר הבא ע"י ראית העדים ליכא האי דינא שאמרה תורה להקיש שלשה לשנים, ועיקר מחלוקותם בזה, דלהריטב"א כיון דקיום הדבר בקדושין נעשה בשעת הראי' ה"ז כקיום הדבר הנעשה בעדים בשעת הגדה, דכיון דקרינן בשעת הראי' של עדי הקדושין האי קרא דעפ"י שנים או שלשה עדים יקום דבר, כ"כ ראוי להיות הדין גם להקיש לענין זה שלשה לשנים, שאם נמצא בין הרואים קרוב או פסול שלא יתקימו הקדושין ע"י הכשרים, ולשיטת החולקים ע"ז, סברי דמה שהצריכה תורה עדים לקיום הקדושין, שיהי' עליהם תורת עדים בשעת ראי' שיהיו כשרים להעיד, וכיון דהכשרים ראוים להעיד בלי הצטרפות הפסולים, מהני ראית עדים הכשרים שיתקימו הקדושין על ידם, דכיון דעדי הקדושין מקימים הקדושין רק ע"י האפשרות שיכולים להעיד אח"כ לפני בי"ד, והכא איכא אפשרות שיתברר על ידם המעשה אם לא יצטרפו בהגדה, משו"ה מהני שעת ראיתם לקיום הקדושין, ואף אם יבואו אח"כ עדים הפסולים ג"כ להעיד, ה"ז כאילו מתו העדים או נעשו גזלנים אחר המעשה שאין הקדושין בטלים. ובקצרה נוכל לומר דלהריטב"א בעינן תורת עדות בקדושין כעדות של הגדה בבי"ד, ולהתוס' והרא"ש בעינן תורת עדות כעדות של ראי' בכל התורה, וכיון דבכל התורה בכה"ג שנצטרפו בשעת ראי' לחוד קרינן בהו תורת עדים משעת ראי' וחשבינן תחלתן בכשרות, מתקימים הקדושין על ידם:

ולענ"ד נראה דגם הרמב"ם ז"ל סובר כהריטב"א שכ' בה' גירושין פ"ו ה"ט וז"ל וקטנה אינה עושה שליח לקבלה, אעפ"י שחצרה קונה לה גיטה כגדולה, מפני ששליח קבלה צריך עדים, ואין מעידים על הקטן שאינו בן דעת גמורה. עכ"ל וענין זה שאין מעידים על הקטן הוא חסרון רק בהגדה, כמו שאין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד, ולפי"ז קשה מה איכפת לן אם רואים עדים בשעה שהיא קטנה, הלא יכולים להעיד אח"כ בשעה שתהי' גדולה, דהרי עדים לקיום הדבר אי"צ שיכולים להעיד תיכף בשעת המעשה, דקדושין שנעשים בלילה אף שאין העדים יכולים להעיד רק ביום מ"מ מיקרי מקדש בפני עדים, ומ"ש זה מזה, אלא נראה דסובר דעדים שבעינן לקיום הדבר הוא כדין קיום הדבר של עדים בשעת הגדה, וכמו שאין מעידים על הקטן, כ"כ אינם מועילים לקיום הדבר על הקטן, כמו שאין מועיל עדות בפני בי"ד על הקטן, ול"ד לקדושין הנעשים בלילה, דפסול של לילה אינו חסרון בעדות, אלא בבי"ד, שאין מקבלים עדים בלילה, דבלילה הדיינים פסולים לדון, וקבלת עדות הוא תחלת דין, אבל דין זה שאין מקבלים עדות אלא בפני בע"ד הוא חסרון בהגדת עדות, דאם העדים אינם מכירים ורואים את הבע"ד לא מהני אף אם בי"ד יכירוהו, וכן מוכח מדברי הכנה"ג שהובא בפ"ת ח"מ סי' כ"ח סקכ"ד, ומוכח מזה דסובר כשיטת הריטב"א דלקיום הדבר היכא דבעינן עדים צריך עדים שמועילים לקיום הדבר בהגדה. כנ"ל:

והנה לפ"ד נסתרים דברי הפנ"י שכ' בסוגין דעד נעשה דיין דאי"צ עדים לקיום הדבר רק שיהי' מי שיברר הדבר, דז"ל כיון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו הו"ל כגופי', קשיא לי דכי נמי הוי כגופו מאי הוי, הא אמרינן לקמן ד' ס"ד דהא דשניהם מודים לא מהני בעדות אשה היינו משום דמחייבי לאחריני וכו' ואי משום דגזיה"כ הוא דהו"ל כבע"ד, הא אמרינן דלאו גזיה"כ הוא דילפינן דבר דבר מממון דהיכא שהדבר ברור דקושטא קאמר אפי' הבע"ד מהימן, אלא משום דאיכא חוב לאחריני אמרינן דלאו קושטא קאמר וא"כ האי סברא לא שייך בשליח, דהא אנן סהדי דקושטא קאמר, וכן בשניהם שלוחים, דמה לי אם יאמרו בפנינו קדשה, תדע דהא אפי' בבע"ד אמרינן כתב בכ"י ואין עליו עדים כשר משום דאנן סהדי דקושטא הוא, יעו"ש, דהעלה ענין זה בצ"ע, וכן כתב בענין זה בחי' לגיטין ד' ג' ע"ב על דברי תוס' ד"ה שלשה גיטין יעו"ש. ולפי מש"כ מדברי הריטב"א והרמב"ם דין זה גזיה"כ הוא שיהי' דוקא עדים בשעת קיום הדבר של דבר שבערוה, ולא מהני מה שנעשה עכשיו באופן כזה שיהי' בירור אח"כ. ומה שהוכיח הפנ"י מהא דכתב בכ"י ואין עליו עדים, ראי' זו לכאורה גדולה היא, אבל כבר כתובה על ספרי הראשונים ז"ל, הרשב"א, והריטב"א והנמ"י ליבמות פ' ד"א, דהרשב"א ז"ל כתב בהא דתנן התם בספק גרושין כתב בכת"י שבקדושין כה"ג אין חוששין לקדושין, דמקדש בלא עדים ואפי' בע"א אין חוששין לקדושין, ובגיטין דמהני כתב ידו, או משום דלא מחייב לאחריני או משום דכתיב וכתב לה. יעו"ש. ובריטב"א ונמ"י כתבו די"ל דגם בקדושין כשר כתב בכ"י משום דאיתקש הוי' ליציאה, וכיון דגלי קרא דמהני בגירושין, דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה, ילפינן קדושין מגרושין, אף דיש לחלק דגירושין אינו חב לאחריני אבל היקישא הוא. יעו"ש. ומלשון הר"ן בהלכותיו במס' קדושין פ' האומר בהא דמסקינן דקדושין קא מחייב לאחריני שכ' בשם הרמב"ן ז"ל דשטר קדושין שכתב בכ"י אעפ"י שאין עליו עדים מהני, כתב בזה"ל דכשהיא מוציאתו כאילו יש עדים בדבר דמי, דהא לשוויי שטרא לא בעינן עדים, לדידן דקיי"ל כר"א דאמר עדי מסירה כרתי, ובגירושין נמי אעפ"י שהוא דבר שבערוה מהני בדיעבד דהא כתב בכ"י וכו' אם נישאת הולד כשר, וה"נ אם קדשה בשטר כזה מקודשת, עכ"ל, מרהיטת לשונו כיון כשהיא מוציאתו כאילו יש עדים בדבר דמי, משמע קצת כדברי הפנ"י, אבל מה דמסיק אח"כ דלשוויי שטרא לא בעינן עדים משמע, דמה שכתב דכשהיא מוציאתו כאילו יש עדים בדבר דמי הוא נתינת טעם על ענין אשוויי שטרא, וכמש"כ בתוס' גיטין ד' ג' ע"ב ורש"י ד' פ"ו ע"א דלר"מ דס"ל ע"ח כרתי כתב ידו כמאה עדים דמיא, שכלל זה הוא לענין אשוויי שטרא בין בגו"ק ובין בשאר שטרי קנין, ומה דצריך עדים לקיום הדבר, זה ילפינן מגיטין כמש"כ הריטב"א והנמ"י:

ונראה לענ"ד בכונת הר"ן בזה עפ"י מש"כ בפ' המגרש להכריע בין שיטות הראשונים וז"ל, ומעתה מה שמודה ר"א דגט החתום בעדים כורת אעפ"י שלא נתן בעדי מסירה, כמו שמוכיחות כל אותן הראיות שכתבתי למעלה, לאו משום דס"ל דע"ח כרתי, אלא שהמסירה כורתת. מכיון שיש עדים על עיקר הדבר, דהוו להו עדי חתימה כעדי מסירה, שהרי הגט יוציא מת"י בעדים הללו, ובידוע שתבעל מסרו לה ונמצאו כאילו הם עצמם מעידים על המסירה, עכ"ל. וכל זה השקלא וטריא אינו דוקא בגו"ק משום דבר שבערוה, אלא בכל שטרי קנין לענין אשוויי שטרא, ועפי"ז כתב דגם בכתב בכ"י מהני לענין אשוויי שטרא, דהרי לר"א אין יתרון בעדים החתומים יותר מכתב בכ"י, דלר"א אי"צ עדים חתומים בשטר לענין אשוויי שטרא, אלא דע"י ע"ח יהי' ידוע המסירה שהיתה ע"י הבעל, כ"כ תהא ידועה המסירה ע"י כ"י, והנה באמת קשה לי על מה שהקשו הראשונים ז"ל רק על כתב בכ"י ולמה לא הקשו על גט החתום בעדים, דמהני לר"מ בלא עדי מסירה, וכן לשיטת הרי"ף והרמב"ם גם לר"א מהני בע"ח בלא ע"מ מאיזה טעם שיהי', הלא כ"ז הוא רק לענין אשווי שטרא, אבל איך יועיל לגמר הגרושין והקדושין שצריך עדים לקיום הדבר ושיטת ר"ת הובאה בתוס' גיטין ד"ד ע"א דס"ל דגם לר"מ בעינן עדים בשעת נתינת הגט משום דבר שבערוה, אבל הראשונים הנ"ל דלא סברי כר"ת לא גלו לנו שום טעם בדבר, ובקצוה"ח סי' צ' סק"ז הביא דברי הב"ש היכא שלא ראו עדי הקדושין את עצם הנתינה רק כמעט רגע ראו את טבעת הקדושין בידה, ומקודם לרגע זו ראו את הטבעת בידו, באופן שברור לעדים שהמקדש נתן לה, דכתב הב"ש דהוי קדושין בעדים, כמו דמהני בדיני ממונות ידיעה בלא ראי', ובתומים השיג ע"ז, דבדיני ממונות דלא איברו סהדי אלא לשיקרא מהני ידיעה בלי ראי' דהרי אנן סהדי שהוא אמת, אבל בקדושין שגזיה"כ הוא שיהי' קדושין ע"י עדים, לא מהני מה שהעדים יודעים שהיא נתקדשה, אבל בלא עדים לא מהני, והקצוה"ח, השיב ע"ז מדברי הר"ן שהבאנו דכיון שע"י ע"ח ידוע לנו שהבעל מסר לה הרי זה כאילו מעידים על החתימה, רק מצא לנטות נגד שיטת הב"ש משום דהמקדש והמתקדשת לא ידעו בשעת נתינה שיודע אחר הנתינה לעדים, וה"ז דומה לעדים שראו אחורי הגדר דלא מהני משום דלא נתכונו לקדושין, יעו"ש, ומה שדחה דברי הב"ש מטעם דהמקדש והמתקדשת לא כוונו לקדושין, לענ"ד דבריו אינם מתקבלים, דבכה"ג קרוב הדבר שלא הרגישו המקדש והמתקדשת ענין זה של העדר ראיית העדים, ומה שהוכיח נגד התומים מדברי הר"ן הנ"ל, כנראה נקט דמה שכ' הר"ן דמה שידוע לנו ע"י הגט שיוציא מת"י ע"י ע"ח דהוי כע"מ, הוי גם לענין מה דבעינן עדים לקיום הדבר בגו"ק, ובאמת לא נזכר ענין זה כלל בדברי הר"ן, שכל דברי הר"ן מטין רק לענין ע"ח וע"מ דפליגי ר"מ ור"א בכל שטרי קנין, ואם נאמר להשוות מה דמהני בכה"ג לר"א להחשיב כאילו יש עדים על עצם המסירה, שיהני מה"ט ידיעה בלא ראי' שיהי' ידיעת עדים כאילו ראו עצם הקדושין ודאי לא ניתן להאמר, דהרי ע"ז אנו דנים, דהב"ש סובר דידיעה בלא ראי' מהני, והתומים סובר דלא מהני בקדושין, ולפי"ז אין מדברי הר"ן שום ראי' נגד דברי התומים, ובטעמו של דבר דמהני לר"מ ולר"א בע"ח בלא עדי מסירה בגו"ק לא נתבאר בהדיא בדברי הראשונים ז"ל:

ע"כ נראה לענ"ד דמכל מה שהבאנו מוכח דבקדושין בעינן דוקא עדים לקיום הדבר, ולא סגי לן מה שנעשה הדבר באופן שיהי' אח"כ בירור לפני בי"ד, ומה"ט כתב הרשב"א ז"ל לדון דבשטר קדושין לא מהני כתב בכ"י, אף שאח"כ כשהיא מוציאתו את השטר, יהי' ידוע לנו שמסר לה והא דמהני בע"ח בלא עדי מסירה גם בקדושין, נראה לי שהטעם בזה, כיון שהעדים עכ"פ מועילים בענין זה לאשוויי שטרא, היינו שעיקר הקנין בשעת מסירה גורמת שטר החתום בעדים, לר"מ דס"ל ע"ח כרתי, קרינן בזה עפ"י שנים עדים יקום דבר, וכן גם לשיטת הר"ן שכתב דמה דמהני גם לר"א ע"י ע"ח בלא ע"מ, הוא משום דכיון שע"י ע"ח יהי' בירור על המסירה הוי כעדי מסירה, אבל עכ"פ העדים שחתמו הועילו בזה שתועיל המסירה, והוי כאילו נעשה קיומו של דבר על ידי עדים, אבל בכתב בכתב יד שהוא בעצמו הועיל לאשוויי שטרא שיהי' ידוע אח"כ שהוא מסר לה, אין כאן עדים על כל הענין, רק ידיעה לבי"ד בשעה שבא השטר לפניהם ולא מהני בדשב"ע היכא דחב לאחריני, והר"ן שכתב דמהני גם בקדושין, הוא כשיטת הראשונים שהביא הריטב"א, דילפינן מגט משום דאיתקש הוי' ליציאה כנ"ל:

והנה מה שכתב הב"ש לענין קדושין שיהני עדי ידיעה בלא ראי', והוא עפ"י שיטת המרדכי בפ' האומר, והרשב"א כתב בתשו' דלא מהני בקדושין אלא ראי' ממש, ורק בקדושי ביאה מהני עדי יחוד כעדי ביאה, ולכאו' אינו מובן במה שאני קדושין לענין קיום הדבר, מד"מ לענין בירור, דבפשטות משמע דגם הרשב"א סובר דבדיני ממונות מהני ידיעה בלא ראי', וז"ל הרמ"א שם בסי' מ"ב סעי' ד' וצריכים העדים לראות הנתינה ממש לידה או לרשותה, אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה, אעפ"י ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ פלוני ואח"כ יצא מתחת ידה, אינם קדושין עד שיראו הנתינה ממש, (תשו' רשב"א סי' תש"פ) ואין הולכים בזה אחר אומדנות והוכחות עכ"ל, ומדברי הב"ש משמע דמחלוקת זו תלוי אם עדי קדושין סגי בעדים דמהני בדיני ממונות או דבעינן עדים שמועילים בדי"נ, וכן העלה בתומים שם בסי' צ' ס"ק י"ד דסברת המרדכי דגם בדיני נפשות מהני אומדנות דמועילים בדי"נ, כמש"כ התוס' בשבועות ד' ל"ד ד"ה דאי וכו' ומסיק דיפה פסק המרדכי דהוי קדושין לכו"ע כמו בדיני נפשות, והרשב"א דחולק לא ס"ל תי' התוס' עכ"ל שם:

ולענ"ד נראה בסברת הרשב"א דאף אם תהי' האומדנא ברורה דמהני בכה"ג בדי"נ מ"מ בקדושין דבעינן עדים לקיום הדבר לא מהני, דהיכא דהעדים צריכים לברר האמת, אם מעידים שראו דבר המוכיח על עצם המעשה, יש לומר דחשובים כעדים ממש לברר האמת, דסגיא לדין עדים ידיעה בלא ראי', וענין זה י"ל דגם בדיני נפשות מהני, אבל בקדושין שהמעשה עצמה אינה פועלת רק אם ראו עדים את המעשה, ובכה"ג שהעדים לא ראו את המעשה רק ראו את דבר המוכיח, ונמצא דעל עצם המעשה ליכא עדים ואינה פועלת בלא עדים, אבל בנפשות לא בעינן עדים לקיום הדבר, דראית העדים אינו מסייע כלום לעצם הדין, רק ההגדה בבי"ד מועלת, ואם הי' קרוב או פסול בשעת ראי', ואח"כ העידו הכשרים לחוד, מועלת הגדתם לחיוב מיתה לשיטת כמה ראשונים, ובקדושין כתב הריטב"א דלא מהני כמו שהבאנו לעיל, ושיטת המרדכי דגם בקדושין לא בעינן שיראו דוקא את המעשה וסגיא בידיעה, ומאותה שעה שנתודע לעדים קרינן בזה עפ"י שנים עדים יקום דבר, ומתחילת דברי התומים משמע דמה דיש חילוק בין קדושין לדיני ממונות הוא כמש"כ, אבל ממה דמסיק דאם אומדנא בלא ראי' מהני גם בדיני נפשות, מהני לכו"ע גם בקדושין מוכח דלא סביר כסברתנו בזה, ולכן לא אבין מה שמחלק בין קדושין לדיני ממונות בזה:

ובס' דו"ח להגרע"א ז"ל למס' כתובות ד' ב' הובא מש"כ בנו הגרש"א להעיר על דברי הב"ש, דכיון דקדושין בלא עדים לא מהני, לו יהא דסגי בקדושין ידיעה בלא ראי', אבל שתועיל הידיעה של אח"כ למפרע מנ"ל, דמה דמהני עדי יחוד כעדי ביאה, התם הידיעה היא בשעת מעשה הביאה, אבל בעובדא דהב"ש שלא היתה הידיעה רק אחר הנתינה, ובשעת הנתינה לא היתה לא ידיעה ולא ראי' מנ"ל דמהני, אכן מדברי תוס' ד"ט שכ' לענין פ"פ, משמע קצת דגם בכה"ג מהני יעו"ש, ולענ"ד נראה דאין ראי' מדברי תוס' שיהני למפרע דלענין זנות ודאי דגם לס"ד דגם זנות אינה אוסרת בלא עדים, מ"מ מעשה ודאי אינה בטלה, ובשעה שיהי' עדים יחול האיסור, ובאמת י"ל דגם לענין קדושין כן כמש"כ לעיל, ולפי"ז אין הכרח לומר דלהמרדכי והב"ש דאזיל בשיטתו שס"ל דמהני הידיעה של אח"כ לחול למפרע, ולקמן יבואר עוד ענין זה בס"ד, עוד יש לדון בזה דבעובדא דהב"ש והמרדכי שהידיעה היתה תוכ"ד של מעשה הנתינה, חשבינן כאילו היתה המעשה בפני עדים, כמו דמהני לשאר ענינים תוכ"ד, ואינו ענין למש"כ להוכיח מדברי תוס' לענין פ"פ, שהידיעה היתה אח"כ:

ובהא דקיי"ל שליח נעשה עד כתב בטוש"ע אהע"ז סי' ל"ה וז"ל, השליח נעשה עד, לפיכך אם עשה שנים שלוחים לקדש לו אשה אי"צ עדים אחרים, בד"א כשאין שם כפירת ממון כגון שקדשה בשטר או אפילו בכסף והיא מודה שקבלתו, אלא שאומרת שלא קבלתו לשם קדושין אלא לשם פקדון, אבל אם יש שם כפירת ממון שאומרת שלא קבלה מהם כסף (או שטר שיש בו שוה פרוטה) הרי זו ספק מקודשת, ע"כ, והוא ברא"ש ור"ן והרשב"א, וקשה לי טובא בענין זה, דענין ההכחשה וההודאה מצד האשה מתחדשת אח"כ, ודין חלות הקידושין הוא משעת מעשה הקדושין, וקשה ממ"נ אם נאמר דמעיקרא חשבינן כאילו קדשה בפני עדים, משום דאפשר שלא יהי' אח"כ הכחשה על הכסף, דהרי גם בכל עדים דעלמא אי שיהי' בודאי אח"כ עדים לענין בירור דאפשר שימותו העדים, אלא דסגי לן שאפשר שיהי' ע"י העדים אח"כ בירור, ולפי"ז גם אם אח"כ נולד הכחשה ביניהם, אין הקדושין בטלים, אלא דלענין בירור ליכא עדים, אבל מי שיודע, הענין צריך להזהר משום קדושין, ואיך סתמו ענין זה לומר מקודשת או אינה מקודשת, עי' בר"ן וברא"ש דמה דפסק בטוש"ע ספק קדושין הוא עפ"י הירושלמי דאר"י לחוש לקדושין, יעוי' בדבריהם, ואם נאמר דמעיקרא חשבינן כנוגע בעדות, רק אח"כ כשהיא מודה בטלה הנגיעה ונכשרו העדים, איך חלין הקדושין, הלא מעיקרא הי' מקדש בלא עדים, ולא מצאתי מי שיתעורר בדבר זה:

וכן קשה כעין זה בלשון הש"ס בעיקר דין עדות לקדושין. דאמרינן שם בהא דאמר ר"י המקדש בע"א אין חוששין לקדושין, בעי מיני' מרב יהודא שניהם מודים מאי, ופירש"י בזה"ל מהו הא דתניא אין חוששין לקדושין משום דלא הימני' הוא והא הימני', או דילמא משום דאין קדושין חלין בלא עדים ויליף דבר דבר מממון, ע"כ. ואינו מובן ענין זה דאם הקדושין חלין ע"י ע"א אלא אח"כ כשאנו באים לדון ולברר הדבר לפני בי"ד והבע"ד מכחישים את העד ליכא תורת נאמנות להעד, איך שייך ע"ז לומר המקדש בע"א אין חוששין לקדושין הלא בכה"ג גם אם היו הקדושין בפני שני עדים ולא באו לבי"ד יכולים הבע"ד להכחיש את המעשה, והי' מקום לומר בכל זה הענין, דכיון דמעשה הקדושין הוא דבר בפ"ע וחלות הקדושין אפשר שתחול אח"כ, כמו שבארנו ענין זה לעיל לענין עדי צירוף בשיטת הר"ן, דלולא מה שנוגע לנפשות הי' מהני מה שנעשה חצי קיום בשחרית וחצי קיום בערבית, כ"כ יש לומר דגם אם מעיקרא לא הי' עדים בשעת מעשה הקדושין ואחר כך נתחדשו עדים שיחולו הקדושין משעה שנתחדשו העדים, ואז יחולו הקדושין מהשתא ולא למפרע, אבל פשטות הסוגיא שהבאנו, וכן שיטת הראשונים בשליח שנעשה עד, לא משמע כן, דהלא נפ"מ הוא אם פשטה ידה וקבלה מתוך כך קדושין מאחר ואיך יסתמו ענין זה ולא יפרשו שרק מהשתא חלין הקדושין, ולומר דכח עדות כזאת מיתלי תלי וקאי, אם ליכא הכחשה אח"כ איגלאי מילתא למפרע שקדש בפני עדים, ואם איכא הכחשה איגלאי למפרע דהי' בלא עדים, הוא דבר פלא לומר כן, דאיך שייך לומר איגלאי מילתא למפרע, כיון דמעיקרא מ"מ הי' בלא עדים, ובס' פנ"י למס' קדושין בסוגיא דמקדש בע"א ראיתי דהבין בזה שתלוי ועומד דז"ל ועוד נ"ל דאפשר דנהי דמספקא לי' לר"י בשניהם מודים, אפ"ה פשיטא לי' היכא שהמקדש לחוד מודה והיא מכחישתו דהמקדש גופא אין חושש לקדושין ומותר בקרובותי', דאף על גב שהוא יודע באמת שקדשה בעד אחד אפילו הכי לא הוו קדושין כלל, כיון שמכחשת את העד בטלו הקדושין למפרע מגזיה"כ, ודוקא בשניהם מודים הוא דמספקא לי', כן נ"ל. עכ"ל. ובעיני יפלא ענין זה, ועי' תוס' ב"ק ד' ל"ג ע"ב לענין דיני קנסות שחלין ע"י העמדה בדין, דלא אמרינן שחלין למפרע אלא היכא דגלי קרא כמו בשור תם ובשן ועין, יעו"ש, אבל היכא דליכא גלוי תורה, אין לומר ענין כזה מסברא:

ולחומר הענין נלענ"ד דיש מקום לומר דעדים שלא היו ראוים להעיד בשעת מעשה הקדושין, ואח"כ נעשו ראוים להעיד, מכאן ולהבא יהי' דין הקדושין כאילו חלו כבר למפרע, היינו אף דבאמת כ"ז שלא נכשרו להעיד לא הי' שום דין מקודשת על האשה, אבל עכשיו חל הדין בכל תוקף כאילו חלו הקדושין מכבר, וענין זה יש להבין עפ"י היסוד שענין העדות בקדושין אין שום הצטרפות למעשה הקדושין, אלא כעין תנאי בחלות הדין, וכל שנוגע לסבת הקנין כבר נגמר בשלמות ע"י הכסף ושטר והביאה, ורק בנוגע לדין להתנהג כדין אשת איש, אמרה תורה שבלא ידיעת העדים ע"י ראית המעשה לא יתחדש שום דין, ולכן אם יתכשרו העדים אח"כ ויהיו ראוים להעיד בבי"ד, אז יחודש הדין מעכשיו ככל דין אשת איש למפרע, שכפי ידיעת העדים עכשיו שהם יודעים שהיא מקודשת כבר, כן הוא הדין, אם זנתה קודם תהי' עלי' עכשיו דין מיתה, וכן אם קדשה אחר יתבטלו קדושי שני למפרע, וכמו בדיני התנאים שבהתקים התנאי חל למפרע, ולכן מקדש עפ"י ע"א למ"ד חוששין לקדושין, כיון שיכולים להכחישו אין תורת עד עליו שיתחדש על ידו דין קדושין, דרק עדים שיכולים להעיד בלא הודאת בע"ד נקראו עדים לקיום הדבר, ורק אם הודו בבי"ד דבשעה זו שהודו אינם יכולים להכחישו, אז נתכשר העד להתקים על ידו דין קדושין, ואם אחד כופר והשני מודה, י"ל דגם המודה מותר בקרובותי' משום דאין דין קדושין לחצאים, ול"ד לאומרת נתקדשתי והוא כופר שהיא אסורה, דהתם הוא מדין שוויי' אנפשה חתיכה דאיסורא, ולדברי' כבר חל הדין בשלמות, מפני שהי' קדושין בפני עדים אבל הכא אם לא נתכשר העד לגמרי, מפני שאחד מכחישו, אין תורת עד עליו ולא חל עדיין דין קדושין, וכ"כ נאמר לענין שליח נעשה עד לדידן, אם קדשה בכסף, כיון שאם יהי' הכחשה לא יהי' נאמן השליח, מטעם זה עדיין לא חלין הקדושין משעת המעשה, עד שיהי' זמן שלא יהי' אפשר להכחישו, ורק אח"כ כשהודו הבע"ד חל עליו דין עד, וחל דין קדושין כאילו הי' למפרע בעדים כשרים, ול"ד למה שכתב הריטב"א שאם הי' קו"פ ביניהם בטלים הקדושין, אף שאח"כ יכולים להעיד, שההצטרפות בראי' אינה מגרעת עכשיו כלום כשבאים לבדם לפני בי"ד דהתם בנמצא קו"פ המבטל עדות אינו משום העדר עדים כשרים אלא שהפסולים מבטלים הדין שראוי לחול עפ"י הכשרים, כמו שמבטלים בדין הראוי לחול ע"י עצמם, בכה"ג סובר הריטב"א אם נצטרפו קו"פ בשעת ראי', הם מבטלים דין הקדושין, ועפיד"ז יובן לנו גם דברי הר"ן בפ' מי שאחזו שכתב הטעם דלא מהני עדי צירוף בקדושין, משום שנוגע לנפשות, משום דלולא זאת הי' מהני עדי צירוף, שיחול דין אשת איש עליו משעה שנצטרפו שתי הידיעות משני העדים. כנלענ"ד לחומר הענין:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף