שערי ישר/ז/ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ז ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תניא בתוספתא הביאה הרי"ף בפ' מי שאחזו ראוה שנים שנתיחדה עמו צריכה גט שני, אחד אינה צריכה גט שני, אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה הי' מעשה ואמרו אין מצטרפים, וכתב הר"ן בזה וז"ל אחד אי"צ גט שני שאפילו קדש ממש בפני' אין חוששין לקדושין שאין דבר שבערוה פחות משנים, כדאיתא פ' האומר בקדושין:

זה הי' מעשה ואמרו אין מצטרפין, דאע"ג דלגבי ממון קיי"ל בפ' זה בורר דהלואה אחר הלואה מצטרפין לגבי אישות דשייך בהו דיני נפשות בבת אחת בעיא להו, עכ"ל. ודברי הר"ן צריכים ביאור, וכבר תמה בזה הגרע"א ז"ל בספר תשו' רע"א סי' רכב אות י"ח, דהלא כיון דכל קדושי בפ"ע שנעשו בפני ע"א לא תפסו כלום, ומה יועיל בזה ענין צירוף דבהלואה אחר הלואה לענין בירור בי"ד, דהלואה מחייבת גם בלא עדים שייך צירוף, דעכ"פ איכא בירור בבי"ד שנתחייב, וכן הכא בקדושין אם הי' ע"א מעיד שנתקדשה שחרית בפני שני עדים, ועד שני מעיד שנתקדשה ערבית בפני שני עדים, יש לדון אם מהני צירוף, אבל בכה"ג שנתיחדה שחרית בפני ע"א וערבית בפני ע"א, דכל מעשה בפ"ע לא הועילה כלום, מה יועיל בזה דין צירוף, עיי"ש דמסיק בצע"ג, והנה עפ"י מה שבארנו דעדים המועילים לקיום הדבר בקדושין דומים לגמרי לעדים המועילים לקיום הדבר בממון אצל בי"ד, נלענ"ד דכמו דמהני צירוף אצל בי"ד ע"י שני עדים מיוחדים אף אם לא העידו ביחד, ואף אם העידו על קרקע וכדומה, שבפועל לא הועיל בעדותו כלום עד הראשון כ"ז שלא בא עד השני, מ"מ אח"כ מצרפינן כח הדין של שני עדים, ובע"כ עלינו לומר דאף שלא הועיל לשום דין בפועל, אבל בכח נעשה ע"י עד הראשון חצי קיום הדבר, ומשו"ה אם נתחדש אח"כ עוד חצי קיום:

נשלם דין עדות לקיום הדבר, כ"כ יש לדון במקדש בפני ע"א בשחרית ובפני ע"א ערבית, אף למ"ד מקדש בפני ע"א אין חוששין לקדושין, היינו דלא חל שום דין איסור בפועל, כמו בממון היכא דלא שייכא שבועה, אבל מ"מ חצי קיום הדבר נעשה עפ"י ע"א, ואח"כ שקדש עוד מפני ע"א נגמר קיום הדבר, דענין מה שהדריכה תורה לקדושין עדים, אין העדים חלק והצטרפות אל עצם מעשה הקנין כמו הכסף ושטר, אלא המעשה היא מעשה שלמה וסבה הראוי' להועיל לחלות הקדושין, אלא שאמרה תורה שלא יחול חלות הקדושין בלא עדים, ומשו"ה בנידון כזה שנעשה שני מעשים של קדושין שכל אחת היא סבה שלמה לקדושין, ומה שחסר בזה עדים כיון דלכל מעשה הי' עד אחד ובהצטרפות הרי איכא כאן שני עדים, ומשו"ה לולא שכתב הר"ן דענין קדושין שייך לנפשות, הי' מועיל בזה דין צירוף עדות, עוד י"ל דאף אם נאמר דלמ"ד אין חוששין במקדש בע"א, לא חל עכשיו כלום, מ"מ כשנתוסף עוד ע"א ע"י מעשה השני' אז חלין הקדושין, משום דעיקר המעשים היו בלי חסרון כלום רק שהי' חסר עדים לקיום הדבר, משו"ה אם מתחדש אח"כ עדים, חל הדין מכאן ולהבא, ואין לדמות זה לשאר ענינים אם עשה קנין עכשיו ולא חייל השתא דלא חייל גם אחר זמן, כמו דמוכח מהא דשנינו באומר פירות ערוגה זו תרומה על מחוברים לא אמר כלום ולא חייל גם לאחר שיתלשו, ודוקא אם אמר בפירוש לכשיתלשו דבריו קיימים, כן הוכיח הריטב"א בחי' לגיטין ד' מ"ה שכ"כ למ"ד אדם מקנה דשלב"ל מהני דוקא אם אמר שדה זו לכשאקחנה תהא קנוי' לך, אבל אם אמר שדה זו קנוי' לך לא מהני אף אם קנה אח"כ, דהתם אם מקנה סתם שאין בכח המעשה להועיל עכשיו כלום, הרי דבריו דברים בטלים שהמעשה שעשה לקרות שם תרומה על פירות מחוברים הוא חסרון בעיקר סבת המעשה, אבל בקדושין שמקדש בלא עדים אין כאן שום חסרון בעיקר המעשה, אלא שלענין חלות הקדושין הצריכה תורה דבר נוסף חוץ ממעשה הקדושין שיהיו עדים הרואים את המעשה, משו"ה אם גם לא חלו הקדושין מחמת חסרון דין עדות יחולו הקדושין גם אח"כ אם יהי' הצטרפות העדים, אף שהמקדש והמתקדשת כוונו שיחולו הקדושין עכשיו, וכ"כ אין בכה"ג לדון משום כלתה קנינו כמו במקדש לאחר ל', דהכא נגמרה המעשה עכשיו וראוי' להועיל לחלות הקדושין עכשיו, וכמו כן מועלת על להבא, כמו כל מעשה של קדושין שמועילות עכשיו וגם אחר זמן לעולם, אבל בשדה זו לכשאקחנה ובפירות לכשיתלשו עיקר הכח יתחדש אח"כ ע"י קניית השדה ותלישת הפירות, משו"ה צריך בעל המעשה לומר עכשיו בפירוש שעושה מעשה ע"י כח שעתיד לבוא, ובקצרה הכלל בזה, אם מניעת גמר החלות עכשיו הוא מצד הבעלים או מצד חסרון בחפץ, ואח"כ יתוקן חסרון זה, אז צריך העושה להתנות בפירוש שעושה מעשה שיחול אח"כ לכשיתוקן הענין, אבל אם מניעת חלות הקנין הוא מחמת חסרון איזו השלמה הצריכה לחלות הקנין, אז אם אמר שיחול עכשיו מהני אח"כ כשיושלם ההשלמה הצריכה לחלות הדבר, וקצת ראי' לזה מדברי תוס' כתובות ד' ט' ד"ה ומי אמר ר"א וז"ל, וי"ל דס"ל למקשן דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' ראה אדם שזנתה אשתו רק שלא הי' עדים לא היתה נאסרת עליו וכו' אבל מהא דאמר ר"א דנאמן בלא עדים לומר שמצא פ"פ פריך שפיר. עכ"ל. ומלשון התוס' מוכח שאם הי' מביא עדים שהי' פ"פ, הי' ניחא, ולכאורה מה מהני עדים על מציאת פ"פ אם לא הי' עדים בשעת הזנות, ועי' בחי' הגרע"א ז"ל בס' דרוש וחדוש למס' כתובות ד' ב' שהוכיח מזה למש"כ הב"ש בסי' מ"ב בראיית עדים מיד אחר הנתינה את הטבעת בידה. יעו"ש, ולפי"ז מוכח דמהני אם גם לא הי' עדים בשעת מעשה ואח"כ נתחדשו עדים, ומכש"כ בכה"ג במקדש שחרית בפני ע"א ובערבית בפני ע"א שכל מעשה נעשה בפני ע"א אם הי' הדין דמצרפים עדים, שכל מעשה ומעשה בהצטרפות היתה עפ"י עדים דליכא חסרון כלום, ומשו"ה החליט הר"ן מטעמו של דבר דלא מהני הוא משום דלגבי אישות דשייך בדיני נפשות בעינן שני עדים בבת אחת. כנלענ"ד בזה:

והנה מה דמסיק הר"ן דלגבי אישות דשייך בדיני נפשות ליכא צירוף עדות, לא נתבאר בדבריו אם הוא כלל בכל דיני אישות בין לקיום הדבר ובין לבירור, אם ענין האישות מישך שייך לדיני נפשות כדיני נפשות דמיא אף אם עכשיו אינו נוגע לנפשות, ובתשו' רע"א ז"ל סי' צ"ד מביא תשו' הרא"ם (ח"א סי' כ"ו) שכ' בשם תשו' הרשב"א לענין דרישה וחקירה דאפי' לר"ע דמצריך בעדי נשים דו"ח, היינו דוקא כשבאים להתירה כדאמרינן כיון דשרי אשת איש לעלמא כנפשות דמי, אבל בעדי קדושין אע"ג דע"י עדותן מביאים את כל הבא עלי' תחת בעלה בחיוב מיתה השתא מיהו לאו בנפשות מסהדי. עכ"ל. ולכאורה דברי הר"ן שכ' לגבי קדושין דשייך לנפשות הם שלא כדברי הרשב"א הנ"ל, ולפלא בעיני מה שלא העיר כלום הגרע"א ז"ל בזה שבתשו' זו הזכיר דברי הר"ן הנ"ל ובענין זה לא הביא שיטתו, והנה מש"כ שם לבאר דברי תוס' והרא"ש פ"ק דמכות, דהתוס' שם בד"ה שמואל אומר הלכה כר"י (דאומר בד"א בדיני נפשות אבל בדינין ממונות תתקיים העדות בשאר) הקשו בזה"ל קשה האיך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנים גט שיש במעמד קרובים, והי' לנו לומר דעדות הכשרים בטל, והאי דומיא דדיני נפשות דשרינן אשת איש שיש בה מיתת בי"ד וטעם דפרישית לעיל גבי עדות נפשות שייך נמי בגט, עכ"ל. והרא"ש שם הוסיף להקשות גם מקדושין שנעשים בפומבי במעמד קרובים, וכתב ע"ז הגרע"א ז"ל משום דבתוס' הקשו דהוי כנפשות מתרי טעמי' הא', מסברא כיון דנוגע לנפשות, והב', דשייך בי' הדרשה שלשה דומיא דשנים, דמה שנים נמצא אחד מהם קו"פ וכו' דדוקא בממון דשנים גופא ג"כ אינו בטל לגמרי, דע"א קם לשבועה, משא"כ בגיטין, משו"ה נקטו בדבריהם רק גיטין, דאילו בקדושין ליכא למיפרך מטעמא קמא, דקדושין לא דמי לנפשות בזה דלא מיקרי בא לידי נפשות, וכדדייקו בלשונם דשריא א"א דיש בה מיתת בי"ד, וכסברת הרשב"א הנ"ל, והרא"ש ז"ל דהזכיר הקושיא בקוצר האיך מצינו ידינו ורגלינו בקדושין וגיטין, י"ל דהיינו מכח הסברא השני' של התוס' הנ"ל דשייך בזה להקיש שלשה לשנים, דזה שייך גם בקדושין דמקדש בע"א אין חוששין לקדושין, יעו"ש מה שנוגע להלכה שם, ולענ"ד יש לדון בזה לדידן דקיי"ל דמהני עדי צירוף בממון ודשב"ע כממון דמי, אם נימא דקדושין הוי כדיני נפשות הי' ראוי להיות הדין בנתקדשה שחרית בפני ע"א וערבית בפני ע"א, דיהני לחול הקדושין ע"י צירוף, וכמש"כ הר"ן, ולפי"ז ליכא להקיש ג' לב', דגם בשנים אם הי' אחד קרוב לא בטל לגמרי העד השני ומהני לענין צירוף, ומש"כ בתוס' הטע' מה שבממון ע"א קם לשבועה, ולא כתבו כדברינו דמהני לענין צירוף חדא דדבריהם אזלי אליבא דר"י, ואולי ר"י לא ס"ל כריב"ק דמהני צירוף, ועוד נלענ"ד דמה דנקטו בדבריהם ענין שבועה הוא רק להוכיח דבממון העדות מתקיימת בפירוד, שכל אחד פועל כפי חלקו, דאל"כ קשה לדבריהם דהלא ר"י אומר בד"א בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר, ומוכח דגם בעדות של קרקעות דליכא שבועה, ג"כ תתקיים העדות בשאר אלא ודאי ענין השבועה שכתבו הוא רק גלוי הענין, ובאמת גם בקרקעות דליכא שבועה תתקיים העדות בשאר וכמש"כ, ולדברינו צ"ל דמש"כ בתוס' דבגיטין שייך ההיקש ג' לב', דבשנים אם אחד קרוב בטל גם עדות השני לגמרי, הוא עפ"י הלכה דנקטו דלא מהני אם נתגרשה בפע"א אף לענין צירוף, מאיזה טעם שיהי', אף דלפי מש"כ דברי הר"ן עולים הכל לטעם אחד משום דשייך לנפשות, אבל כיון דעכ"פ לא מהני צירוף וע"א לאו כלום הוא, ממילא שייך להקיש ג' לב', ולפי"ז גם התוס' והרא"ש אזלי בשיטת הר"ן, ודלא כהרשב"א הנ"ל:

אמנם נלענ"ד די"ל דאין סתירה מדברי הרשב"א לדברי הר"ן, הרא"ש והתוס', דהנה בפשטות קשה לומר דמה שאפשר להתגולל שיהי' נוגע לנפשות יהי' דין זה כנפשות, והרי בעדות ע"א על חתיכה של חלב אף שנוגע לנפשות אם יאכל אדם אח"כ ילקה, כמו שכ' הרמב"ם ז"ל עפ"י הירושלמי דהאיסור בע"א יוחזק, אלא נ"ל דגם הר"ן, הרא"ש והתוס' יסברו דלענין בירור הדבר לפני בי"ד לא דמי קדושין לדיני נפשות דהשתא מיהו לאו בנפשות קא מסהדי, אבל לענין קיום הדבר של קדושין, י"ל דגם חיוב מיתה שחייבה תורה לאשת איש שזנתה, בא ע"י חלות הקדושין וכשחלו הקדושין, שייך חלות זה לדיני נפשות, ולא שייך לומר שיחולו הקדושין רק לאיסור גרידא דאין קדושין לחצאים, ולפי"ז יהי' חלוק דין קדושין מגיטין רק לענין בירור אצל בי"ד, דבגיטין שחשיב כדיני נפשות מה שמתירים א"א לעלמא, זה שייך בין בשעת חלות הגט ובין בשעת בירור הנאמנות, וכדאמרינן לענין חקירה ודרישה דסוף מס' יבמות, אבל בקדושין שאני ענין בירור לפני בי"ד מעיקר חלות הקדושין, ולפי"ז דברי הרשב"א ז"ל אמורים לענין בירור הקדושין, ודברי התוס' והרא"ש שכתבו לענין חלות גיטין וקדושין, אינם שייכים זל"ז, וכן מש"כ הר"ן לענין צירוף עדות י"ל שזה דוקא בשעת חלות הקדושין, אבל לענין בירור לפני בי"ד אם יאמר ע"א שנתקדשה בפני שנים שחרית וע"א אומר שנתקדשה בפני שנים ערבית, יהני צירוף עדים להחזיקה באשת איש דהשתא לאו בנפשות קא מסהדי:

והנה לכאורה לפי"ז קשה ממ"ד דמקדש בע"א חוששין לקדושין משום דמשוה ענין זה לקיום הדבר לפני בי"ד בממון שפועל כ"א לפי חלקו, דהרי קדושין הוי לענין עדות לקיום הדבר כנפשות, ובנפשות שני העדים פועלים ביחד וכ"א בפ"ע אינו מועיל כלום כמש"כ בפרקים הקודמים, אבל לאחר העיון לק"מ דשני ענינים הם, דאף שכ"א פועל לפי חלקו יש בזה עוד ענין צירוף, כלו' דע"א בממון מלבד מה שהועיל בעצמו, עוד יש בכח עדותו לענין הצטרפות, שע"י כח העדות של כ"א יחודש דין חדש כשיצטרפו העדות ביחד, ומשו"ה י"ל דאף שכ"א מועיל לפי חלקו, מ"מ כשהם שנים ביחד יש בכח עדות של כ"א להועיל גם לדין הנוסף ע"י צירוף שיחולו קדושין גמורים, ואם הי' ע"א בפ"ע, תועיל בעדותו רק לפי חלקו, ולמ"ד חוששין לקדושין נתחדש ע"י קדושין אלו קצת איסור אשת איש אבל ענין השני שיחולו קדושין גמורים ע"י הצטרפות עוד ע"א ליכא בזה, דלענין קדושין גמורים דדמיא לנפשות לא מהני עדי צירוף:

ועפ"י מה שבארנו לשיטת הר"ן יתורץ מה שהעיר הגרע"א זצ"ל בס' תשו' רע"א סי' רכ"ב אות י"א מה דלא נזכר בגמ' ובפוסקים הראשונים רק מקדש בע"א ולא מגרש יעו"ש. ולשיטת הר"ן החילוק בין קדושין לגירושין הוא מורגש, דלענין קדושין מה שהועיל ע"א לפי חלקו שיחולו קצת קדושין להאסר אכו"ע, אין דין זה נוגע לנפשות, דהרי ע"י איסור זה לא יהי' עונש מלקות או מיתה, ואם יקדש פעם שני לפני ע"א לא יהני צירוף שיחולו קדושין גמורים ע"י שני עדים מיוחדים, וסובר מ"ד דחוששין לקדושין מה שחל עפ"י ע"א, אבל בגירושין אם יהי' איזה חלות עפ"י ע"א לגרע קצת מדין האישות, יופקע דין מיתה דרק על א"א גמורה חייבים מיתה, וענין התרת דאם מיתה הוא שייך לדיני נפשות, כמש"כ התוס' והרא"ש בפ"ק דמכות, ומשו"ה י"ל, דלענין גירושין ליכא למ"ד שיהי' חשש גירושין עפ"י ע"א. אח"כ ראיתי שהט"ז והב"ש בסי' קל"ג ג"כ הזכירו ענין זה דלמ"ד מקדש בע"א חוששין לקדושין, כ"כ חג ב לפני ע"א, וכן כתב הב"ש לדון לענין הצטרפות אם גרש שחרית בפני ע"א וערבית בפני ע"א שיהני כמו דקיי"ל בדיני ממונות דמהני צירוף, ועיי"ש דתמה על הר"ן שכ' בטעמא דמילתא דלא מהני בקידושין עדי צירוף משום דשייך לנפשות, ונקט לעיקר מה שכ' הב"י בטעמא דמילתא דלא מהני צירוף, משום דלא כיון לקדושין ודרך השטאה הוא, ואנכי לא אבין ענין זה מ"ש לענין השטאה קדושין מגרושין, מאין פשוט לי' דבגירושין לא שייך השטאה אם לא משום דטרח לכתוב שטרא, אבל אתפלא איך אפשר לדחות דברי הר"ן בסברות קלושות, ובפרט שלפי מש"כ סוברין כן גם התוס' והרא"ש בפ"ק דמכות:

וראוי לבאר עפ"י שיטת הראשונים הנ"ל דגו"ק דמיא לנפשות לענין קיום הדבר, למה לנו ללמוד דבר דבר מממון שצריך שני עדים לענין קיום הדבר בקדושין, הלא לענין נפשות בודאי צריך עדים, ובס' נתיבות המשפט בסי' ל"ו העיר מזה ולא מצאתי בדבריו תשובה מספקת, ונלענ"ד שהענין בזה שחדוש זה שעדים מקיימים הדבר ומחדשים דין חדש לא למדנו רק מקרא האמור בדיני ממונות עפ"י שנים עדים יקום דבר, שבדיני נפשות כתיב רק עפ"י שנים עדים יומת המת, ומשו"ה אי לאו גז"ש דבר דבר מממון לא הי' לנו לומר שיוצרך בשעת עשיית הקדושין עדים לקיום הקדושין, דאף שנוגע לנפשות, אבל לא מצינו בנפשות שיועילו לקיום הדבר, דהורג נפש בלא עדים ג"כ חייב מיתה, ורק להרוג נפש בבי"ד צריך עדים לבירור, אבל עכשיו דילפינן מקרא דכל קיום ענין חדש מתחדש ע"י עדים היכא שקיום הדבר נוגע לאחרים, ובעינן עדים לקיום חלות הקדושין, וכיון שקיומו של דבר של קדושין נוגע גם לנפשות יש לנו לומר שסוג העדים שבעינן לקדושין לא סגיא לן בעדים שמועילים לברר בבי"ד בדיני ממונות, אלא בעינן סוג עדים שיכולים להעיד בדיני נפשות, ומה"ט אם העדים העומדים בשעת קדושין לא יהי' להם תורת נאמנות אח"כ לענין נפשות, מחמת שנמצא ביניהם קרוב או פסול, או מחמת שלא ראו כאחד, לא חלין הקדושין כלל, שלחלות הקדושין צריכים עדים על כל מה שהקדושין מחדשים והוא בכלל האמור בתורה יקום דבר, דגם אם יתחדש דבר לענין נפשות צריך ללמוד מממון לענין קיומו של דבר:

אבל עדיין קשה הא דשקיל וטרי במס' יבמות ד' פ"ח לענין ע"א בעדות אשה אם נאמן דדמי לע"א באיסורים, ופריך בגמ' משום דאיתחזק איסורא דאשת איש והוי דבר שבערוה, הלא היתר א"א דינו כנפשות ואיך אפשר להעיד ע"א בנפשות, וכן העיר בזה חכם אחד למה נאמן ע"א להתיר ספק חלב ולא אמרינן התרת חלב הוי נפשות, ומ"ש הסרת עונש מלקות מהתרת עונש מיתה, וכן לענין היתר שבת ועכו"ם החמורים סמכינן לענין היתר עפ"י ע"א, ונראה לענ"ד דגם לענין היתר אשת איש עיקר הענין בזה הוא ענין של איסורים ולא של נפשות, ואם הי' לעיקר הענין סגי בע"א כדס"ד דגמ' ביבמות הנ"ל, לא הי' איכפת לן מה שעי"ז יותר איסור של א"א שעונשו במיתה, ורק לפי מה דמסיק הגמ' שהוא דבר שבערוה וילפינן דבר דבר מממון דכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר, היינו שהעדים מקיימים ומחדשים דין ע"י בי"ד להתיר את איסור אשת איש, שבזה כלול בטול ופטור מעונש מיתה, ע"ז אמרינן דעדים אלה צריכים להיות מסוג עדות המועילים גם לדיני נפשות, אבל אם הי' ענין זה כאיסורים דלא צריך בזה קיום הדבר לפני בי"ד וצריך רק בירור האמת, וכיון שלענין זה האמינה תורה ע"א, לא איכפת לן מה שמתירים איסור שיש עליו עונש מלקות או מיתה, אבל אם בעינן עדים לקיום הדבר לפני בי"ד והבי"ד מחדשים דין היתר אשת איש, שכרוך בזה פטור של מיתה, שהבי"ד מתירים להאשה להנשא בכה"ג אמרינן דדמיא לנפשות, ומ"מ גם בענין זה מחלק הרשב"א ז"ל דין גרושין מקדושין, דלענין בירור הדבר בבי"ד לענין קדושין שבי"ד עושים דין לאסור על האשה, היינו שלא תנשא ולא תעבור על איסור, אמרינן השתא לאו בנפשות קא מסהדי, ורק אם יעבור ויעשה היפוך הוראת בי"ד יבוא לדיני נפשות, אבל בגירושין שבי"ד מתירים להנשא והיא עושה עפ"י בי"ד ומיפטרה מעונש מיתה הוי כנפשות, שהעדים צריכים להיות מסוג עדים של נפשות, שהם מקיימי הדבר, גם מה שכרוך בזה ענין של נפשות, אבל כ"ז הוא רק אם בעיקר הדבר צריך עדים המקיימים, אבל אם הי' סגי לן בע"א שהוא רק בירור האמת ולא בעינן דין עדים ממש, לא איכפת לן כלל מה שיש בזה ענין נגיעה להיתר נפשות. אח"ז ראיתי בתשו' נוב"י מ"ק סי' ע"ב בסתירת היתר הג' שכ' להוכיח להיפוך דרק לענין קדושין סברי הר"ן והרשב"א דלא מהני עדי צירוף, כיון שנוגע לנפשות, שאם נאמין שנתקדשה שוב הבא עלי' מעתה במיתה, אבל בגירושין שהוא היתר אינו שייך לנפשות, ודבריו תמוהים מאד, דהרי התוס' והרא"ש כתבו להדיא דעדי גיטין הוי כעדים לנפשות, והרי הרשב"א עצמו כתב להיפוך הבאנו לעיל דבריו ומה שכתב להוכיח מדברי הירושלמי אינו מוכרח, דזה לשון הירושלמי פ"ק דסוטה ה"א נסתרה בע"א בשחרית ובע"א בין הערבים ייבא כהדא, נתיחדה עמו בפני שנים צריכה הימנו גט שני באחד אינה צריכה הימנו גט שני, באחד בשחרית ובאחד בין הערבים זה הי' מעשה ושאל ר' לעזר בן תדאי את החכמים ואמרו אין זה יחוד, קנא לה בע"א שחרית ובע"א בין הערבים מאחד שהוא איש והיא אשה אין קנויו קנוי ייבא כהדא אין מקבלים עדים אא"כ ראו שניהם כאחת, ר' יהושע בן קרחה אומר ואפילו באו בזה אחר זה עכ"ל. ומשמעות הירושלמי מתפרשת שכל השקלא וטריא בזה הוא לענין קיום הדבר, כמו בנתיחדה לענין הצרכת גט, ולפי"ז צריך לומר דבסתירה אחר קנוי דלר' יהושע צריך שני עדים על הסתירה סובר הירושלמי דבלא עדים אינה נאסרת, וכן משמע דלענין סתירה פשיט לי' דאף דלריב"ק דס"ל דמהני בממון עדי צירוף, לא מהני הצטרפות עדים לענין סתירה כמו דלא מהני לענין יחוד לחוש לקידושין, ורק לענין קנוי מספקא לי', ולפי הגירסא שלפנינו מסיק דלריב"ק מהני עדי צירוף, ולגירסת הב"י בח"מ סי' ל' דגריס או ייבא כהדא אסיק הירושלמי דין זה בספק, ומפרש הב"י דאו ייבא כהדא קאי על כל הענין דגם לענין סתירה מספקא לי', ורק בקדושין עכ"פ תניא בתוספתא דלא מהני עדי צירוף, ומפרש הב"י דזהו יסוד הספק דאפשר דבקדושין הוי הטעם דלא כוונו לקדושין, יעו"ש, דכל זה כתב שלא כדברי הר"ן וסובר דהמרדכי שכ' דלענין עדי כיעור מהני עדי צירוף הוא חולק על הר"ן, ועפ"י מש"כ לעיל דדברי הר"ן אמורים רק לענין קיום הדבר, ולענין בירור אצל בי"ד אפשר דסובר כהרשב"א דמהני עדות שמועילים לענין ממון, עלינו לפרש עפ"י שיטת הר"ן דכל האמור בדברי הירושלמי הוא ג"כ לענין קיום הדבר כמו בנתיחדה לענין קדושין:

והנה לכאורה הוא קשה לומר דבלא עדים לא תאסר אם נסתרה אחר קנוי, ומה חלוק זנות מן סתירה, דהלא לכו"ע אם זנתה בלא עדים נאסרת, ונראה לענ"ד לומר בזה על פי מה שכתב בתוספת קדושין ד' ס"ו לחלק בין קדושין לזנות, וז"ל תימה והא אמרת המקדש בע"א אין חוששין לקדושיו דאין דבר שבערוה פחות משנים, וי"ל דהתם אפשר כיון דלא קדשה בפני עדים המעות מתנה, אבל הכא הביאה אוסרת בין בעדים ובין שלא בעדים ואין אנו צריכים אלא שידע הבעל האמת. עכ"ל, ודבריהם סתומים קצת, ופשטות דבריהם מורים שבדבר שתלוי במחשבת העושה, אם חשב וכוון לכך או לכך, בכה"ג אמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר אבל במעשה שאינה תלוי' במחשבה אי"צ עדים, ולפי"ז בענין סתירה שעשתה תורה ספק כודאי משום רגלים לדבר מחמת שנסתרה אחר קנוי, יש לדמות קצת לקדושין ולא לזנות, כיון דעצם הסתירה לחוד אינה אוסרת, אלא מחמת שהיא הולכת ברצון להסתר שזה מוכיח על התרצות לזנות, ובזה אמרה תורה לחדש איסור חדש, היינו שגם אם קמי שמיא גליא שלא זנתה, היא נאסרת מחמת הסתירה, בזה י"ל שהעדים מועילים בזה לקיום הדבר לחלות האיסור כמו בקדושין:

אח"ז הראה לי חכם אחד דברי הגרע"א ז"ל בתוס' רע"א במס' סוטה פ"ק אות א' עמ"ש הרע"ב בדברי ר' אליעזר שאומר מקנא לה עפ"י שנים ומשקה עפ"י ע"א או עפ"י עצמו בזה"ל, אפי' אין עדים שנסתרה אלא ע"א או הוא עצמו אומר ראיתי' שנסתרה אחר שקנאתי לה, נאסרת בסתירה זו עד שתשתה, שסתירתה אוסרתה עליו מספק, כתב ע"ז הגרע"א ז"ל וז"ל, וכן לשון רש"י ז"ל, ומשמע לכאורה דלר"י אינה נאסרת עפ"י ע"א או עפ"י עצמו, אבל ברמב"ם פכ"ד מה' אישות ופ"א מה' סוטה כתב דעפ"י עצמו אסורה עליו ואינה שותה, וכמש"כ התוי"ט ד"ה רי"א, עכ"ל, וכן פסק הטוש"ע סי' קע"ח סעי' ח', ולכאורה מפורש להלכה דסתירה אוסרת כזנות בלא עדים, ולפי זה הי' מוכרח לפרש דברי הירושלמי שהוכיח מעדי קדושין דלא מהני צירוף לעדי סתירה, דהכל תלוי בנאמנות לענין בירור, דכיון דלא מהני בקדושין ע"י עדי צירוף לענין קיום הדבר, מוכח דלא מהני עדי צירוף לענין בירור, דאם הי' מועיל לענין בירור בבי"ד הי' מועיל גם לקיום הדבר לקדושין, ומדמה עדי קדושין לענין בירור בבי"ד לעדי סתירה לענין בירור, אבל כ"ז דחוק:

ונראה לענ"ד דיש לומר דאפילו למה דפסק הרמב"ם דאם ראה הבעל שנסתרה אחר הקנוי דאסורה עליו, אפי"ה אם לא ראה לא חל האיסור, ובכה"ג מועילים העדים לקיום הדבר, דהנה זה ודאי דעיקר הענין מה דקיי"ל בדבר שבערוה דלא מהני בלא עדים, הוא כדי שיהי' נעשה הדבר באופן שיהי' אח"כ בירור למי שהדבר נוגע אליו, וזהו מה שאמרו בגמ' דבממון מהני קנין בלא עדים, משום שקיום הדבר אינו נוגע לאחרים וקידושין קיום הדבר נוגע לכל העולם, והנה אם יצויר ענין של דבר שבערוה, שכל מי שהי' נוגע הדבר אלי' הי' רואה בעצמו, אז לא הי' צריך לעדים שיעמדו בשעת מעשה, דמה שצריך עדים הוא רק למי שאינו יודע בעצמו, וכעין שאמרו בגמ' לא תהא שמיעה גדולה מראי' והנה בזנות של אשת איש חלות האיסור הוא על הבעל ולכהונה, ולפי"ז י"ל דאף אם נימא דסתירה דומה לקדושין דצריך עדים לקיום הדבר, ובלא עדים אינה נאסרת, הוא רק למי שאינו רואה המעשה, והיכא שהבעל לא ראה הסתירה אז לא חל עליו האיסור, ואף אם יהי' ע"א שראה הסתירה והבעל יסמוך עליו שנאמן לו כשני עדים לא תאסר עליו, אבל אם ראה הבעל סתירה אז לדידי' מהני בלא עדים כיון שרואה בעצמו, ולענין זה אינו דומה סתירה לקדושין, דקדושין אינם חלים לחצאים שאם ראה אחד קדושין שהיו בלא עדים מותרת לו, וכן להמקדש והמתקדשת לו הועילו הקדושין כלום משום דאין קדושין לחצאים, אבל האיסור של סתירה אף שנאמר שצריך עדים לקיום הדבר ולא חל האיסור בלא עדים למי שלא ראה המעשה, אבל מי שראה נאסר בלא עדים דאיסור זה חל לחצאים, ואם ראה כהן הסתירה נאסרה עליו והבעל שלא ראה היא מותרת לו אף אם יאמין אח"כ להרואה, וכן משמע מדברי הרמב"ם בפ' כ"ד מה' אישות, דבה' כ"ג כתב לענין זנות שאם אמר לו אדם שהוא סומך על דבריו יוציא ויתן כתובה, ובה' כ"ה לענין סתירה כתב רק אם ראה הבעל שנסתרה ושהתה כדי טומאה ה"ז אסורה עליו, ובענין זה לא כתב שאם ראה אדם שהוא סומך עליו שתהא אסורה עליו, משום דמעשה הזנות אוסרת גם בלא עדים, ואם אומר לו אח"כ שמהימן לו כתרי נאסרת עליו אבל הסתירה אוסרת רק ע"י עדים אם לא ראה בעצמו. ואף שכתבנו לעיל דגם בקדושין אם בשעת מעשה לא הי' עדים ואח"כ יתחדשו עדים, יחול הדין משעה שיהי' עדים על הדבר ומ"מ בנידון זה אם הבעל סומך על איש להאמין לו כבי תרי, לא הוי כעדים לגבי הבעל, דענין זה להאמין הוא השערה וסמיכת דעת דמהני לחוש לאיסור, אבל אין זה כעדים שיועיל לחדש איסור חדש:

ועפ"י מש"כ יש לפרש דברי הירושלמי עפ"י שיטת הר"ן דסובר בטעמא דמילתא דלא מהני עדי צירוף לקדושין משום דנוגע לנפשות, דהירושלמי סובר דלר"י דס"ל דסתירה בפני שנים לקיום הדבר, וכל היכא דבעינן שני עדים לקיום הדבר אם נוגע הדבר גם לנפשות, לא מהני עדי צירוף ומדמה זה לקדושין דלא מהני עדי צירוף משום דשייך לנפשות, וכ"כ הסתירה שייכת לנפשות, שהסתירה מחייבת דין השקאה, שעי"ז אם זנתה יגרמו מים המאררים שתמות, ולולא הסתירה אין הזנות פועל שיועילו מים המאררים. ועי' בתשו' רעק"א סי' רכ"ב אות י"ח שכ' שאפשר לומר דענין השקאה הוי כדיני נפשות, יעו"ש והנה לפי מש"ש דבסתירה אפשר שתהני לפרטים, לפי"ז י"ל דמה שהחליט הירושלמי דאם נסתרה שחרית בע"א וערבית בע"א לדמות לקדושין דלא מהני צירוף, הוא רק לענין השקאה, אבל לענין שתאסר על בעלה שענין זה אינו נוגע לנפשות שפיר מהני עדי צירוף, ולר' אליעזר דסובר דמהני סתירה עפ"י ע"א, דלכאורה קשה קצת לומר דגם בזה פליגי, דלר"א השקאה אינו שייך לנפשות, ומנ"ל לחדש פלוגתא חדשה, אבל לפי מש"כ לעיל דרק היכא דבעינן עדים לקיום הדבר אז בעינן סוג עדים המועילים לנפשות, לפי"ז י"ל דגם ר"א מודה בהך סברא דהשקאה נוגע קצת לנפשות, אבל כיון דמדמה סתירה לטומאה, ולא בעינן עדים לקיום הדבר כעצם הזנות, משו"ה לא איכפת לן אם נוגע לנפשות, כיון שעיקר הענין הוא בירור האמת, ולא דין תורת עדות ממש, אבל לר"י דסובר דבעינן דוקא עדים והוי דבר שבערוה שנוגע גם לנפשות, ה"ז דומה לקדושין דלא מהני עדי צירוף, אח"כ מיבעיא לי' לענין קנוי אם מהני צירוף והנה עפ"י הכלל האמור בגמ' דילן דרק היכא אם הענין הנעשה נוגע לאחרים בעינן עדים לקיום הדבר, אבל אם חלות הדין הוא נוגע עכשיו רק לבעלי דברים לחוד, לא הצריכה תורה עדים לקיום הדבר, וילפינן זה מקרא דכי הוא זה דמהני בבי"ד הודאת בע"ד שנעשה קיום הדבר אצל בי"ד ע"י הבע"ד בעצמו, לפי"ז י"ל דקנוי שמתרה אותה שלא תסתר עם פלוני הוא ענין הנעשה בין שניהם לחוד שאינו נוגע לשום אדם, ומשו"ה אי"צ בזה עדים לקיום הדבר, ורק אח"כ צריך בירור לפני בי"ד לידע אמתת הדבר, ואיכא עדי צירוף על הקנוי, בזה ראוי לומר דלריב"ק דמהני בממון עדי צירוף מהני גם הכא לברר על הקנוי ונלענ"ד די"ל דהא דאמר בירושלמי מאחר שהוא איש והיא אשה אין קנויו קנוי, הכונה בזה עפ"י מש"כ שענין זה נוגע רק להם, להמתרה והמותרה, אין קנויו קנוי הוא לשון שאלה אי קנויו קנוי, ייבא כהדא, דריב"ק סובר דמצרפים עדים, והכל מיושב על נכון, בס"ד:

והב"י בח"מ סי' ל' כתב שהמרדכי חולק על הר"ן מהא דכתב המרדכי פ"ב דיבמות שפסק לענין עדי כיעור דאם היה שני עדים שראו בזאח"ז מצטרפים לשני עדים כמו בממון, והוכיח ענין זה מן הירושלמי הנ"ל, וכנראה גירסא אחרת הי' לפניו בירושלמי, או דמוכיח מסברא מן הירושלמי מהא דמסיק לענין קנוי, דלפי הלשון דאיתא לפנינו במרדכי קשה קצת מה שאמר וכן משמע בירושלמי, דז"ל וכן משמע בירושלמי פ"ק דסוטה נסתרה בע"א בשחרית ובע"א ערבית זה הי' מעשה ושאל ראב"ת לחכמים אם זה יחוד ואמרו אין מקבלים עדים אא"כ ראו שניהם כאחד, ריב"ק אומר אפילו בראו שניהם זאח"ז, עכ"ל, ולא יתכן שיהי' לפני' גירסא כזאת, דהרי המעשה שבא לפני ראב"ת ושאל לחכמים הוא בתוספתא פ"ה דגיטין לענין יחוד אם צריכה הימנו גט שני, ובודאי הוא שבוש מן המדפיסים, רק המרדכי מוכיח מן מסקנת הירושלמי לענין קנוי, ומה"ט כתב רק דכן משמע מהירושלמי, דלפי מה שכתוב לפנינו בדברי המרדכי לא שייך משמעות, דהרי מפורש דמהני עדי צירוף לענין סתירה, אלא נראים הדברים דחסר בזה כל המאמר מטעות הדפוס, ובעיקר הענין מה שהוכיח הב"י דלא כהר"ן לפי מש"כ לעיל אין ראי' שהמרדכי חולק על הר"ן, דהר"ן אמר רק לענין קיום הקדושין, אבל לענין בירור אפשר דסובר נמי כהמרדכי דמהני עדי צירוף וכמש"כ בשם הרשב"א:

והנה הב"י הוכיח נגד הר"ן מסוגית הש"ס בפ' השולח ד' ל"ג ע"ב דבאומר לשני עדים לחתום גט ואמר לזה בפ"ע ולזה בפ"ע דמהני לריב"ק לס"ל מצרפים עדות כשלא ראו כאחד, והרי גט דנ"מ לענין נפשות, כיון דלאו למידן דיני נפשות הוא דאתי האי סהדותא מצטרפים. עכת"ד. אמנם ענין עדות זה של חתימה בשטרי קנין וגו"ק צריך ביאור, ובנה"מ סי' כ"ח האריך בזה והעלה שכל עיקר עדותן בחתימתם הוא שחתמו בצווי הבעל, ואינם מעידים כלום על עיקר הגירושין, ועדות זה הוי רק כגילוי מילתא וכעדות באיסורים, ומה"ט מהני עד מפי עד כאומר אמרו, ומהני מפי כתבם דאי"צ הגדה בבי"ד ואי"צ עדות שא"י להזימה, יעו"ש, וכן כתב הפנ"י בחי' לגיטין ד' ל"ו בד"ה מפני תקון העולם לתקן שיטת הרמב"ם דעדות שבשטר אינו מה"ת משום מפיהם ולא מפי כתבם, וז"ל בסוף הענין דגט לא מיקרי עדות גמור שנוסח הגט הוא ספור לשון הבעל ולא מהני חתימת עדים אלא שיהא מוכח מתוכו שנכתב בצווי הבעל, ולענ"ד אין דבריהם מספיקים לבאר סתימת ענין זה, ראשונה קשה טובא דאם הי' ענין עדות זו להעיד שחתמו בצווי הבעל, הי' ראוי שיכתבו בפירוש שאנחנו חתמנו בצווי הבעל, או אנחנו שלוחי הבעל לחתום, והם אינם חותמים רק ראובן בן יעקב עד, ונמצא שהעיקר חסר מן הספר, וענין כזה לא נמצא בשום עדות. עוד קשה טובא מה דמפורש בגמ' דבעדים החתומים על השטר אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול דבטלה כל העדות, דלפי"ד הנה"מ והפנ"י שעדות זו כעין עדות באיסורים היכא דאתחזק איסורא, ושם ליכא דין נמצא קו"פ, וע"כ דבריהם תמוהים בעיני:

ונראה לענ"ד בביאור ענין זה דעדים החותמים על השטר הם מעידים שהבעל מגרש את אשתו, דמלשון השטר הנכתב שפב"פ מגרש אשתו ליכא הוכחה, וכשהעדים חותמים על זה הם מעידים שכן הוא אמת כמו שנכתב בשטר, ומקור ידיעת העדים על ענין זה הוא ע"י חתימת עצמם שחותמים על השטר לגמור הוכחת השטר, דלר"מ כשר אף אם מצאו באשפה, ועיקר השטר נעשה ונגמר ע"י חתימת העדים, שעי"ז מוכח מן השטר שפב"פ מגרש את אשתו, והבעל גומר את שטר הגט ע"י העדים שהם שלוחי הבעל לעשות הוכחה ניכרת מתוך הכתב על עיקר הגירושין, ולפי"ז באמת העדים מעידים על עיקר הגירושין, רק עדות זו משונה משאר עדות דעלמא, דבכל עדות הם מגידים ומעידים מה שראו או שמעו איזה מקרה ומעשה שהי', ובנידון שטר החתום בעדים על שטר קנין, אינם מעידים כלום על מה שהי' קודם חתימתם, אלא שבחתימתם נגמר הכתב שהם מעידים עליו, דהוא שבזה נגמר הכתב של הבעל שבלא חתימתם לא הי' הוכחה מן הכתב, וע"י חתימתם הם מעידים שפב"פ מגרש את אשתו פב"פ, ונמצא שהחתימה היא העדות שמעידה על עצמה ועל כל האמור בשטר זה:

והנה בהא דאמרינן בגמ' בפ' השולח היכא שאמר הבעל לשני עדים לחתום אלא שאמר לזה בפ"ע ולזה בפ"ע, דתלוי בפלוגתא דרבנן וריב"ק, דלרבנן דס"ל אין עדותם מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד, לא מהני בכה"ג אם אמר לזה בפ"ע ולזה בפ"ע, ולריב"ק דמהני בממון עדי צירוף, מהני כ"כ בשטר גט אם אמר לזה בפ"ע ולזה בפ"ע, ופשטות הסוגיא מתפרשת כדברי נה"מ שעיקר העדות מה שמעידים ע"ח שהבעל שלחם לחתום, ומשו"ה לרבנן בעינן שישמעו יחד מפי הבעל ולריב"ק מהני צירוף אבל כד נעיין בזה היטב קשה טובא מה ענין זה לצירוף, דבכל עדי צירוף אין אנו מאמינים שניהם על כל מה שהעידו, דהרי אם העידו על שני מנים כ"א על מנה בזמן מיוחד, ואנו גומרין הדין רק על מנה אחד, וכאן עלינו להאמין נאמנות גמורה לכל עד ועד, ואם בכה"ג יש כח נאמנות גמורה לכל ע"א שחתם עפ"י ציווי הבעל שנאמן כבי תרי, על ענין זה שחתם עפ"י צווי הבעל, למה לא יהני לרבנן, דהתם דליכא רק כח נאמנות של ע"א על כל מעשה בפ"ע, סברי דלא מהני לצרף דליכא בירור גמור על כל מעשה בפ"ע, אבל הכא דאיכא תורת נאמנות גמורה על כל חתימה וחתימה, למה לא יהני גם לרבנן:

ע"כ נלענ"ד דגם מסוגית הש"ס דכאן מוכח הענין דלא כהנה"מ אלא שהעדים בחתימתם מעידים על עיקר הגירושין האמור בנוסח לשון הגט שפב"פ מגרש את אשתו, אלא כיון דעיקר ידיעתם שעי"ז הם מעידים על כל הכתוב בשטר שהוא אמת, הוא רק ע"י חתימתם הנעשית בשליחות הבעל, ולכן אם אמר הבעל לשניהם יחד לחתום שיודעים שניהם שחתימת כ"א מהם היא בשליחות הבעל ועל פי צוויו, הוא דומה לכל עדות שראו כאחת, אבל באומר לזה בפני עצמו ולזה בפ"ע, שכ' אינו יודע אם חתימת חבירו היא בשליחות הבעל, הוא דומה לעדים שכ"א מעיד על מקרה שיודע הוא בפ"ע, אשר השני אינו יודע אותה כלל. ואף דגם לדברינו אכתי קשה איך עדותן מצטרפת, דבכל דוכתא שמצרפינן עדות, כ"א מעיד על דבר שלם, שפלוני לוה או הודה שחייב עכ"פ מנה, אבל הכא כ"א מעיד על חצי דבר, דהלא אם לא הי' עד השני שלוחו, אין כאן גט כשר, ונמצא דכ"א אינו יודע אם עשה הבעל גט כשר, אכן נלענ"ד דהענין כך הוא, דמה שכ"א חותם בשליחות הבעל, שענין החתימה הוא השלמת כתב הגט ומעיד העד שהכתב אמת, אף שאינו יודע אם תהי' לגמרי מגורשת עי"ז, אבל זה יודע שמה שכתוב בשטר בשם הבעל הוא אמת, שהרי הוא גומר כתיבת השטר בשליחותו, דהרי גם אם שני העדים חותמים ע"י שראו כאחד, ג"כ אינם יודעים אם תהי' מגורשת, דאם לא יתן לה הגט לא תתגרש, אלא מוכרחים אנו לומר שמעידים רק על מעשה השטר, שכל האמור בשטר בשם הבעל הוא אמת שהבעל אומר כן עפ"י הכתב, ומשו"ה לריב"ק כמו דמהני צירוף בכל עדות, אף שעל כל מעשה בפ"ע ליכא רק ע"א, מ"מ מצרפינן חצי קיום הנעשה ע"י כ"א מהם, להועיל להיות קיום דבר שלם, כ"כ הכא אי"צ לנו להאמין לכ"א נאמנות שלמה, אלא דלענין חצי קיום מהני ע"א, וכ"א פועל חצי קיום בכח השטר, והנה אם הי' כ"א חותם על שטר קנין בפ"ע, ואח"כ נתן המקנה שני השטרות למקבל, לפי"ד ראוי שיהני לקנות על ידי שני השטרות יחד, רק בגט לא יהני משום ספר אחד ולא שני ספרים, אבל אם מצרפינן החצאים בספר אחד, מהני לריב"ק, כנלענ"ד בענין זה:

ועפי"ז נלענ"ד דיש לתרץ הקושיא הגדולה שהקשה הב"י על הר"ן מסוגית הש"ס דפ' השולח דהרי לענין גירושין דנוגע לנפשות אמרינן דלריב"ק מהני צירוף עדות אף שלא ראו כאחת, דלפי"מ שבארנו בפ' הקדום בשיטת הר"ן דדוקא לענין קיום הדבר שהעדים פועלים לחלות של קדושין או גרושין, ועל ידם חל הדין גם לנפשות, שבקדושין מה דאיכא חיוב מיתה באשת איש אינה בתולדה, אלא כל זה נעשה ונגמר בשעת חלות הקדושין, וממילא בשעת גירושין שהוא הפקעת קנין הקדושין חשבינן כאילו נעשה הפקעת חיוב מיתה, ומשו"ה יש לדון ולומר שהעדים גורמים לקיים גם ענין של נפשות, ולהכי מצריכינן סוג עדות דמהני גם לדיני נפשות, והנה לפי"ז בעדים החותמים על שטר גט וקדושין, דחלות הדבר הוא רק בשעת נתינת השטר ליד האשה, והעדים החותמים על השטר מועילים רק לאשוויי שטרא, שיהי' הוכחה מתוך השטר שהוא שטר של פב"פ, נמצא דאכתי אין שום חלות לדין נפשות, משו"ה אף שנוגע לענין נפשות מהני עדות מיוחדת, ואף דמשמע מדברי הראשונים ז"ל דלמ"ד עדי חתימה כרתי, פועלת חתימת העדים לעיקר חלות הגירושין, ובמהרש"א ב"מ ד' כ' כתב דלר"מ עדיו בחתומיו זכין לו הוא מה"ת דהחתימה הוא עיקר הכריתות, והנתינה הוא כעין תנאי בזכות, ובדבר שבחובה הוא זמן שחל הקנין בשעת נתינה, בכ"ז נלענ"ד דל"ק על הר"ן, די"ל דבאמת בדי"נ ליכא לגמרי האי כללא של עדים לקיום הדבר ושפיר מהני קדושין ע"י עדות מיוחדת, ועדות מיוחדת הוא חסרון בהגדה שכ"א מעיד על דבר בפ"ע, והר"ן סובר דכיון דקדושין פועלים גם לנפשות, בעינן שיהי' העדים להעיד אח"כ לנפשות, ואם כ"א ראה מעשה מיוחדת לא יהי' עדות אח"כ, וממילא אין עדותו מהני עכשיו, אבל הכא בעדי חתימה אי"צ להעיד אח"כ, משום דאח"כ אנו סומכים על חתימתם, אכן י"ל דלענין קיום הגט אם יעיד כ"א על כתב ידו, דבכה"ג אם נאמר דעל מנה שבשטר הם מעידים, תהי' עדות מיוחדת וצ"ע:

ובסי' קל"ג כתבו הב"ש והט"ז לדון שיהני עדות מיוחדת ולא חשו לדברי הר"ן, מחמת שהב"י הקשה עליו מסוגית הש"ס הנ"ל, ולענ"ד אין לסתור דברי הר"ן מחמת קושיא זו כמש"כ, וכבר כתבנו בפ' הקדום שתמה אנכי הלא התו' והרא"ש בפ"ק דמכות כתבו כדברי הר"ן, ומה"ט כתבנו דבמגרש בע"א אף למ"ד דמקדש בע"א חוששין לקדושין, אבל בגט לכו"ע לא מהני משום דשייך לנפשות. ובס' בית מאיר ראיתי שכתב בסי' קל"ג על דברי הט"ז שכ' שלהפוסקים שחשו בקדושין במקדש בפני ע"א כ"כ במגרש בפני ע"א, וכ' בס' הנ"ל לחלק בין קדושין לגרושין, משום דבקדושין הודאת האשה מצטרפת משום שהוא לחובתה ובגט שבא להתירה הודאתה לאו כלום הוא, ובעיני לא אראה בזה שום טעם לחלק, ורק לשיטת הר"ן יש בזה חלוק מורגש כמש"כ בפרק הקדום, דאם יחולו הגירושין אף במקצת בטל איסור מיתה, דרק באשת איש גמורה איכא מיתה:

וכן נלענ"ד לבאר שיטת התוס' בפ' השולח ד' ל"ג ע"א ד"ה רבי וז"ל בתוה"ד, וי"ל דמשמע לי' מילתא דרבי דיכול לבטל אפי' בפני אחד, אע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים כיון שלשליח עצמו אומר שהוא מבטלו הוא מבוטל א"נ אפילו לא מהני בלא שנים מ"מ יכול לבטל בפני שנים זה שלא בפני זה ואי בטלה כולה אפי' רבי מודה דאינו מבוטל אפי' בדיעבד כדפרישית לעיל, דדוקא בפני ג' לרב ששת או בפני שנים ביחד לר"נ הוא דמבוטל עכ"ל וכמו שהקשה הגרע"א על הר"ן כ"כ יש להקשות על דברי התוס, מה הועילו שני הביטולים שבטל כ"א בפני ע"א כיון דבעינן גם לענין זה שני עדים לקיום הדבר, ולפי מש"כ לתרץ על הר"ן כ"כ נתרץ דברי התוס' דכל ביטול בפ"ע הוא דבר שלם מצד המבטל, ומצד חסרון עדים חל חצי קיים ואח"כ יצורף כיון דקיי"ל כריב"ק, ובכה"ג ודאי חלוק מקדושין שכ' הר"ן דלא מהני צירוף עדים לקיום הדבר, דבקיום הדבר של ביטול השליחות, ודאי ליכא שום ענין לקיום דין נפשות, רק בטול של שליחות לחוד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף