שערי ישר/ו/י

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ו י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כתב בס' ש"ש ש"ז פ"ד על הא דנחלקו הרמב"ם והראב"ד בהלכות תרומות פ"ט ה"ד, שהרמב"ם פסק כר"ט, וז"ל אמר לה צרתה או אחת מחמש נשים שאינן נאמנות להעידה שמת בעלה, הואיל ואינה נישאת על פיהן הרי זו אוכלת בתרומה בחזקת שבעלה קיים, עד שיעיד לה מי שהוא נאמן להשיאה על פיו עכ"ל. והראב"ד כתב ע"ז וז"ל, א"א הוא פוסק כר"ט ואנן קיי"ל כר"ע שאסורה להנשא ואסורה לאכול בתרומה עכ"ל, וז"ל הש"ש, ועוד נראה הא דס"ל לר' עקיבא דלא תאכל בתרומה והראב"ד פסק כוותי', היינו משום דע"א נאמן באיסורים, וכשם שנאמן אדם לומר פלוני זה כהן להאכילו בתרומה משום דע"א נאמן באיסורים, וכמבואר בר"ן פ"ב דכתובות, ה"נ ראוי לומר בע"א שמעיד מת בעלה דלא תאכל בתרומה מדינא, ומשו"ה אפי' צרתה נאמנת בה, כיון דאפשר דלא אמרה לשנאה והו"ל ע"א מדינא, אבל לישנא, דהו"ל דבר שבערוה, דמדינא בעי שנים אפי' במקום דליכא חשש שנאה ואינו אלא מדרבנן ומשום עיגונא הקילו וכו' והרמב"ם ם דפסק דנאכל בתרומה כר"ט, אע"ג דע"א נאמן באיסורים, ולפי מש"כ הש"ך בסי' קכ"ז יו"ד אפי' איתחזק היתירא או איסורא ע"א מהימן, ולכאורה ראוי לומר שלא תאכל בתרומה מחמת ע"א, דהא אינו ברור שתאמר מחמת שנאה וכמו שיבואר לקמן, נראה לפי מש"כ הר"ן בחידושיו פ' ז"ב ד' ל' בהא דאיתא שם בע"א שאמר המעות של מעשר שני הם לא אמר כלום אם הם בבית, וכתב עלה הר"ן ז"ל ואע"ג דע"א נאמן באיסורים, והי' בדין שיהי' לענין מע"ש, אפשר שעדות זה של מע"ש דין ממון גבוה הוא, והוא בא להוציא הממון מחזקתו, ודבר שבממון אינו פחות משנים, ואעפ"י שיש איסור בדבר, וא"כ הו"ה בעד המעיד שמת בעלה, כיון שעדות זו בדבר שבערוה הוא מעיד דהו"ל דין ממון, דהא יליף דבר דבר מממון, תו אינו נאמן אפי' לאיסור שבו דהיינו אכילת תרומה, וכמו היכא דאית בי' דין ממון אינו נאמן אפי' לאיסור שבו, ומשו"ה תאכל בתרומה דמדינא אין ע"א נאמן בה אלא מדרבנן ועדות צרה דאין הדבר לחכמים ראוי להאמין אוקמוה אדינא וכמש"ש עכ"ל:

והנה לפי דברי הש"ש ראוי להיות דגם לענין עדות לכהונה אינו ראוי להאמין ע"א כיון שמעיד גם על יוחסין, היינו לשיטת הרמב"ם דפסק כר"ט, ולהראב"ד דפסק כר"ע אם יעיד ע"א על אשת כהן שנתגרשה תאסר בתרומה אף דמעיד על דבר שבערוה, אבל ענין איסור אכילת תרומה הוא דבר של איסורים, וכן להיפוך אם יעיד על בת כהן לישראל שנתגרשה שתאכל בתרומה, ולענ"ד כל דברי הש"ש בזה תמוהים, דמה שנדמה ענין נאמנות לאסור האשה באכילת תרומה, במעיד ע"א שמת בעלה, ולדין עדות ע"א שאמר על המעות של מע"ש הם, ההבדל בין שני ענינים אלה הוא מורגש לכל מעיין, דבעדות של מיתת הבעל רק המעשר כוללת הרבה דינים המסתעפים ע"י מקרה זו, כמו היתר נשואים להאשה ואיסור אכילת תרומה, וכן הורדה לנחלה, וכמו שלכו"ע מחלקינן בין הורדה לנחלה להיתר נשואים, כ"כ ראוי לחלק לענין אכילת תרומה להיתר נשואים, משא"כ בדין של מע"ש שהאיסור הנהוג במע"ש ודין ממון גבוה, הם דינים מקושרים זל"ז שאינם מתחלקים, וכל ענינים דיני מע"ש אינם נפרדים, דלמ"ד מע"ש ממון גבוה הוא י"ל שהאיסור לאכול חוץ לירושלים הוא ג"כ מחמת שממון גבוה הוא, וכן שאר עניני הקדושה שאסור לאונן ולטמא, אבל באשת כהן שמת בעלה שאסורה בתרומה, אינו מחמת היתר נשואים, ושני דינים נפרדים הם, ולכן הי' ראוי להיות שע"א המעיד על אשת כהן שנתגרשה שתאסר בתרומה ככל ע"א המעיד באיסורים, וכמו שנאמן ע"א להעיד על איש שהוא כהן להאכילו בתרומה למ"ד אין מעלים מתרומה ליוחסין:

ונראה לענ"ד שהטעם בזה מה דסובר ר"ט דבנשים שאינן נאמנות להעידה שמת בעלה להשיאה ע"פ, שאינן נאמנות גם לאסרה באכילת תרומה, משום דמדין תורה כמו דע"א אינו נאמן לחדש עלי' דין אישות מאיסור להיתר, וכן מהיתר לאיסור, שהוא בכלל אין דבר שבערוה פחות משנים, כ"כ דין זה לפסלה מאכילת תרומה הוא ג"כ ענין דבר שבערוה, וכמו דאמרינן במס' קדושין ד' ס"ו דבן גרושה וחלוצה פסולו בשנים, ובארנו לעיל בשע"ז פ"ג ענין זה, ומשו"ה מדין תרומה אף בע"א כשר אינו נאמן לאוסרה בתרומה, ורק היכא דנאמן להשיאה מחמת תקנת חז"ל, היא אסורה מדרבנן לאכול בתרומה, שלא יהי' דברי חכמים כחוכא, ומכש"כ לשיטת רש"י דהיתר נשואים מה"ת ע"י אפקעינהו רבנן לקידושין מינה, דודאי אסורה גם בתרומה מה"ת, דהרי הוא כפנוי', אבל בה' נשים שאינן נאמנות שלא תקנו חז"ל להאמינן, ממילא מוקים הדבר על דין תורה, שאין ע"א נאמן לשנות דינה אף לענין אכילת תרומה. ובהא דכתב הרמב"ם בפט"ז דע"א מעיד על אשה שהיא זונה או גרושה שנאמן לאוסרה לכהונה, בארנו לעיל בפ"ג דהטעם בזה דסובר דרק היכא שאנו מחדשים על אשה או איש היפוך חזקתו אבל היכא דלא איתחזק הוא כעדות של איסורים, ומה"ט נאמן ע"א להאכילו בתרומה, כיון שמעיד שכהן הוא ולא איתחזק אצלינו היפוך זה, ורק לענין יוחסין החמירו משום מעלה עשו ביוחסין:

אמנם בתשו' רע"א סי' קכ"ד וקכ"ה שקיל וטרי שם עם הגאון בעל חוות דעת לענין זונה לכהונה אם חשוב כדבר שבערוה, עיי"ש מה שהביאו דברי המרדכי פ' מצות חליצה, שתלה ענין זה אם ע"א נאמן ביבמה לשוק, אם קדושין תופסים ביבמה, ולדבריהם נראה דלענין לאסור אשה באכילת תרומה אינו בכלל דבר שבערוה, ומה שהביא שם דברי הגאון בעל חוות דעת שכתב דכיון שהדין בא מחמת זנות של אשת איש כל דין שמסתעף מזה הוי דבר שבערוה, אינו מסתבר כלל, דמה איכפת לן מה שמעיד על מקרה איזה שתהי', אם עדותו נוגע רק לדין איסור לחוד ודאי ע"א נאמן, ובעיקר הענין אם דבר שבערוה חשוב דוקא מה שתלוי בתפיסת קדושין, אף שכ"כ נקט בפשיטות בס' מנחת החנוך מצוה תקצ"ט יעו"ש. כבר כתבנו דמדברי תוס' רי"ד שכתב דבן גרושה פסולו בשנים הוא בכלל דבר שבערוה, מוכח דאין תלוי בתפיסת קדושין, אלא נראה דכל דין מחודש על האדם חשוב כדבר שבערוה כמו שכתבנו, אבל כיון דלענין טומאת נדה ע"א נאמן ולא חשיב כדשב"ע, ובע"כ הטעם בזה שאין דין איסור נדה כהשתנות דין בעצמות האשה, כיון שניתרת ע"י טבילה, ועפי"ז יש לדון באיסור יבמה לשוק שניתרת ע"י חליצה אם חשיב זיקת יבום כקנין אישות ממש, והחליצה הוא בהפקעת קנין של גט, ואז ראוי לומר שענין יבמה לשוק לאיסור ולהיתר חשוב כדבר שבערוה, או אפשר דענין התרת חליצה אינו כהפקעה של גט, ויש מקום לומר שדומה לאיסור של נדה דחשוב איסור בעלמא וע"א נאמן ע"ז, והנה לענין לפסול אדם המוחזק כשרות לענין עדות דקיי"ל דבעינן שני עדים כשרים ואין אדם נפסל עפ"י עצמו, אף דיכול לחזור לכשרותו ע"י תשובה, ולענין לפסול שו"ב מכשרותו נקטו הרבה גדולי האחרונים דנאמן ע"א, הובא בס' דרכי תשובה יו"ד סי' א' ס"ק רנ"ב יעו"ש. דלכאורה מזה משמע דרק לענין עדות דאם פסול הוא, הוי גרעון בכחו דאינו מועיל בעדותו, אבל בשו"ב דאינו פסול בעצמותו דאם שחט כהוגן מועילה שחיטתו אלא שחושדין אותו אינו חשוב כגרעון כח, אבל בכ"ז עדיין אינו מתיישב ענין זה:

ונראה לענ"ד כיון דמוכח מסוגית הש"ס דקדושין ד' ס"ו דלענין עדות על אשה שנשבית חשוב כדבר שבערוה, דאביי דסובר דבאשתך זנתה ושותק נאמן, מביא ראי' לדידי' מהא דינאי המלך שהי' אוסרים אותו לכהונה, ורבא דחי דמיירי שהי' שני עדים, וכן מוכח מהא דאב אינו נאמן לומר על בתו שנשבית, ואם הי' ענין זה לפוסלה לכהונה כשאר איסורים, גם קרוב נאמן בכה"ג, לשיטת הראשונים דע"א נאמן נגד חזקה, וכמו שהעיר בכ"ז בס' ש"ש ש"ו פט"ו, עלינו לנקוט האי כללא של דבר שבערוה, שאינו ענין רק בדבר שבערוה ממש, שאינו תופס קדושין, דמה ענין זה שייך לתפיסת קדושין, דעיקר דין שכתבה תורה בסוטה שאינה נאסרת על בעלה דוקא בשני עדים, וקדושין תופסים בה, ומנין לנו לחדש שיהי' ענין זה תלוי בתפיסת קדושין, ובפשטות הי' ראוי לומר דהאי כללא הוא לענין היתר ואיסור של אישות, כענין האמור בתורה ומצא בה ערות דבר, דאם נאמר שתלוי רק אם המעשה שמעידים עלי' שעברה ועשתה מעשה ערוה שזנתה בעודה אשת איש, כמו שכ' בתשו' רע"א בשם הגאון מליסא, כבר כתבנו שהוא דבר זר שאינו מתקבל כלל, שיהי' תלוי באיזו מעשה, דהרי בכל דיני עדות תלוי לאיזה ענין נוגע העדות ומהא דמצריך ר"י למילף מקרא דיכיר דכמו שנאמן אב לומר בני זה בכור, כ"כ נאמן לומר בני זה בן גרושה ובן חלוצה, אבל בלא"ה לא הי' נאמן, מוכח ג"כ דלעשות בנו לחלל צריך שני עדים, וכן לעשותו ממזר, מכ"ז מוכח דאינו תלוי בתפיסת קדושין אלא תלוי הכל באיסור והיתר של ביאה ונשואים, דחלל מותר לישא חללה וכהן אסור, וכן ממזר מתירו לישא ממזרת ואוסרו לישא כשרה, כל כה"ג הוי דבר שבערוה, ודברי המרדכי שכ' דעדות לענין חליצה צריך שני עדים דהוי כדבר שבערוה, משום דלרב אין קדושין תופסים ביבמה לשוק, י"ל כמש"כ לעיל דכיון דאיסור זה ניתר ע"י חליצה יש לדון דהוי כאיסור נדה, אבל מהא דאין קדושין תופסים מוכח דענין זיקה הוא כקנין אישות ממש והתרת החליצה הוא כהפקעת קנין כמו גרושין, וכן י"ל דכיון דאין קדושין תופסים הרי היתר החליצה נוגע לדבר שבערוה, שאם תתקדש לאחר תהני החליצה שיתפסו הקדושין, אבל לולא זאת הי' מקום לומר דאיסור יבמה לשוק הוא כאיסור נדה דע"א נאמן לאסור ולהתיר:

אבל לפי"ז עדיין קשה מסוגית הש"ס דקדושין ממה דשקיל וטרי אביי ורבא בעובדא דינאי המלך שרצו לאסור אותו לעבודה כמו שאמר לינאי האי זקן הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן, ומדמו אביי ורבא דין זה לדבר שבערוה, ואם נאמר דדין דבר שבערוה הוא דוקא לענין איסור והיתר של אישות, אבל לענין היתר ואיסור תרומה הוי כשאר איסורים דע"א נאמן, מאי מדמו לעובדא דינאי דהרי לא רצו רק לפוסלו מעבודה, ולענין זה סגי בע"א, ומוכח מזה דגם לענין איסור אחר הוי כדבר שבערוה, דלא כמש"כ בס' ש"ש, אמנם מזה עדיין לא מוכח שלכל דין שאנו דנים על התחדשות באדם שיהי' בכלל דבר שבערוה, אלא נוכל לומר שכל דין המתחדש בדיני אישות והורדת קדושה הוא בכלל דבר שבערוה, וכמו בסוטה שמתחדש עלי' דין איסור לבעלה, ולכהונה ולתרומה ע"י ביאת זנות, שהאשה נתחללה מקדושתה שענין זה כולל גם תרומה, הוי בכלל דבר שבערוה, כ"כ הבן הנולד ע"י חללה לכהן נתחדש דין על הנולד שיהי' אסור לעבודה ושאר הדינים שהוא הורדת דין קדושה, ומה"ט קבלו חז"ל דקדושין וגרושין הם בכלל דבר שבערוה מפני שמחדשים דיני האישות, ולפי"ז ענין לפסול אדם לעדות אינו שייך כלל לדבר שבערוה, כיון שדין זה אינו שייך לדיני אישות, אבל ממזרות וחללות, יבמה לשוק, בת ישראל לכהן לענין תרומה וכל ענינים השייכים לדין אישות, הכל בכלל דבר שבערוה, ובדין לפסול אדם לעדות, נראה לי שתלוי על איזה ענין עדות אנו דנים לפוסלו או להכשירו, שאם אנו דנים לפוסלו לדין עדות ממון או נפשות או לדבר שבערוה, גם ענין זה מישך שייך לדיני ממונות ונפשות, דהרי זהו עיקר הדין שאנו דנים אם יועיל מה שיעיד אח"כ לענין ממון ונפשות, ומשו"ה כמו דלעיקר דין עדות של ממון בעינן שני עדים, כ"כ לבטל דין עדות של ממון הוי דבר של ממון, אבל אם יהי' ענין הנידון להכשיר ולפסול אדם לענין עדות של איסורים, אז יש להאמין ע"א כדין ע"א נאמן באיסורים, ובזה יובנו לנו שיטת המהרי"ק שורש ל"ג שנקט בפשיטות בע"א שמעיד על השוחט ששחט שלא כהוגן, שהוא שוה לכל ע"א באיסורים, דאם אינו מכחישו נאמן, ובהכחשה אינו נאמן, יעו"ש, הובא בפמ"ג יו"ד סי' א' ס"ק מ"א במשב"ז, יעו"ש, כיון שהוא עדות של איסורים לאסור שחיטתו, ע"א נאמן ע"ז ככל ע"א שנאמן באיסורים:

ולפי"ז יש לדון בהא דקיי"ל אין אדם משים עצמו רשע, שכתב רש"י ביבמות ד' כ"ה שאינו נאמן לפסול א"ע וכן כתבו שם בתוס' ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע שהוא לפסול א"ע, יעו"ש, ולפי מש"כ שדין זה לפסול אדם לעדות תלוי לאיזה ענין עדות שאנו דנים ההכשר והפסול, מהראוי לומר דכמו דע"א נאמן לפוסלו כ"כ הבע"ד בעצמו נאמן, דלענין איסורים גם האשה שאמרה נטמאתי נאמנת כמו שנאמנת על ספירתה וטבילתה, והנה מסוגית הש"ס דיבמות דבאומר הרגתי אינו נאמן לפסול א"ע אף לעדות אשה שכל העדים כשרים, לכאורה מוכח דגם לענין עדות דאיסורים ג"כ אינו יכול לפסול א"ע, דעדות אשה להעיד שמת בעלה נאמן ע"א וגם עבד ואשה, דאל"ה יהי' נאמן על עצמו שרשע הוא ופסול לעדות אשה, אבל באמת אין ראי' מזה דאם אינו נאמן לפסול א"ע לעדות של ממון ונפשות וישער בכשרותו להעיד על כל עדות שבתורה איך יופסל לעדות של איסורים שענין זה הוא דבר שאי אפשר, שאם העד כשר לכל עדות שבתורה ולא יהי' נאמן על איסורים, ולפי"ז לא יצויר חלוק זה שכתבנו בין עדות לדיני ממונות לעדות של איסורים. ורק לענין להכשיר עד שנפסל לברר שעשה תשובה יהי' חילוק, דלהכשירו לעדות של ממון ונפשות צריך שני עדים ולהכשירו לעדות של איסור והיתר סגי בע"א ויהי' כשר לעדות של איסורים ויהי' פסול לעדות של ממון, אבל להיפוך לפסלו לאיסורים ולהכשירו לשאר עדות, לא יתכן בשום פנים. ומה שכ' המהרי"ק דלענין לפסול שוחט סגי בע"א אם אינו מכחישו, ולשאר עדות ודאי דלא יופסל בזה, אין סתירה לדברינו, דבאמת גם השוחט אינו נפסל לעדות של איסורים עי"ז ששחט שלא כהוגן ועבר על לפני עור, אלא שנעשה חשוד על ענין זה להאכיל טריפות, וכל החשוד לאותו דבר אינו דן ואינו מעידו, אף שיש לדון בשוחט בהמת חבירו שלא בהכשר שיהי' כגזלן ויופסל לכל עדות, אבל זה רק אם עושה במתכון להפסיד ממון חבירו אבל אם נעשה שלא בכונה אף אם יהי' באופן שחייב לשלם ולא הודיע לבעלים ומאכילים טריפה, הוא רק כבע"ח שלא שלם חובו שאינו נפסל משום זה, ומשו"ה אין אנו דנים בזה לפוסלו לעדות, אלא דינו כחשוד לאותו דבר, אבל לאיסורים אחרים יהי' נאמן כבתחילה, אבל בכ"ז ענין זה צריך ביאור, דלפי"ד אם יאמר שוחט על עצמו שהאכיל טריפות יהי' נאמן, דלענין איסורים ע"א נאמן, וכל היכא שע"א נאמן גם בע"ד נאמן, וכל הפוסקים האחרונים נקטו דרק היכא דמוכח שהודה דרך תשובה נאמן, עי' פ"ת יו"ד סי' א' ס"ק כ"א שהביא מתשו' שיבת ציון והחת"ס, וכן מוכח מהגמ' כתובות ד' י"ט ע"א דלמ"ד דסובר דעדים שאמרו להם חתמו שקר יהרגו ואל יחתמו בשקר, אינם נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות, ופי' שם הרשב"א בחי' דבאומר על עצמו שאינו חסיד ג"כ אינו נאמן, וכמו שביאר בזה בס' ש"ש:

ובהא דכתב בהגה בשו"ע ח"מ סי' ל"ד סעי' כ"ה שאין אדם נפסל עפ"י עצמו שאין אדם משים עצמו רשע, דמ"מ אין עושים אותו עד לכתחילה, כתב שם בביאור הגר"א ז"ל וז"ל, ומ"מ אין עושים וכו' כמש"כ בכריתות י"ב ע"א דאדם נאמן על עצמו יותר וכו' רק דאינו נאמן לחוב לאחרים וכמש"כ ביבמות ד' מ"ז ע"א נאמן אתה לפסול עצמך ואין וכו' ועיי"ש תוס' ד"ה נאמן היינו דוקא וכו' אבל וכו' וד"ה ואין עדות וכו'. עכ"ל. הבאנו דברי' לעיל בפ"ד ––ונראה לי בכונתו דהנה אם באמת רשע הוא ופסול לעדות אסור לו להעיד, דהרי ביודע בחבירו שהוא רשע אסור לו להעיד, כמש"כ בשו"ע ח"מ ריש סי' ל"ד, משום אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, ומכש"כ שלו לעצמו אסור, ולפי"ז יש לדון דיהי' נאמן על עצמו דשויא אנפשי' חד"א, אלא דמשו"ה אינו נאמן על עצמו דחב לאחריני דמחויב להעיד ואינו בע"ד לעצמו בזה, אבל כ"ז אם כבר ראה העדות שאז מחויב להעיד, אבל לילך לראות עדות דאין בזה חיוב ומצוה לראות כדי להתחייב להעיד, ממילא אסור לו לילך לראות, נאמן על עצמו ומשוי אנפשי' חד"א. כנלענ"ד בכונת הגר"א ז"ל, אלא שכתב בקצרה כדרכו בקודש. ולפי מש"כ יש לדון דיהי' אצלנו איסור לעשותו עד מדין ע"א נאמן באיסורים, דאיסור זה שלא להשתמש בעד חמס הוא איסור גם לבעלי דברים, והוא ענין של איסור ולא משפט של דיני ממונות, וע"א נאמן ע"ז, וכמו דע"א דעלמא הי' נאמן ע"ז לאסור לנו לעשותו עד לכתחילה, כ"כ גם בע"ד מהימן, ולפי מש"כ לעיל בפ"ד לפרש מה דאמרינן ביבמות באומר נתגיירתי ביני לבין עצמי שנאמן לפסול א"ע, דהוא כדין נכרי המעיד על אותו ואת בנו שהוא ג"כ מדין נאמנות באיסורים, יעו"ש, שהארכנו שם בענין זה, ועפי"ז אולי י"ל דגם הגר"א ז"ל נתכון בזה להורות דגם דברי הרמ"א יש לפרש כן. וצ"ע:

ועלה לנו בזה שענין דבר שבערוה הוא כל דין המתחדש על אדם, השייך לעניני אישות, בין לאיסור ובין להיתר, באופן דלפי"ז דין יבמה לשוק הוי ודאי כדבר שבערוה, וכמו דמוכח להדיא מסוגית הש"ס דמיבעי אם ע"א נאמן ביבמה, אם שייך סברת דייקא ושאר הטעמים שהקילו רבנן לענין מת בעלה, אבל מדינא פשוט להש"ס דאין ע"א נאמן, והטעם בזה כיון שדין זיקת יבום אוסרתה ומיתת היבם מתירה, הוא דיני אישות והוי בכלל דבר שבערוה, וכיון שלא נזכר בגמ' שיהי' תלוי ענין זה בתפיסת קדושין אם קדושין תופסים ביבמה לשוק, מוכח להדיא דאין תלוי זב"ז כלל, ועכ"פ נתבאר ענין זה דלענין לאסור אשת כהן באכילת תרומה דהוו כדבר שבערוה, משום דענין זה הוי פרט בקניני אישות, וכמו דמוכח מסוגית הש"ס גיטין ד' פ"ה דמיבעי שם אם מגרש חוץ מתרומותיך אם הוי שיור, יעו"ש, דלפי"ז ודאי כל ספק אם נפקע ממנה קנין זה הוא ספק בהפקעת אישות, ורק לענין קנין זיקה אם קנין זה הוי כקנין אישות כתב המרדכי ביותר ביאור דגם זה קנין אישות הוא, דהרי איכא למ"ד דגם קדושין אין תופסים בה, ומזה מוכח דלכו"ע הוי כדבר שבערוה, דאם הי' דין זה תלוי באמת אם קדושין תופסים ביבמה הוי לי' לאסוקי דלמ"ד ספיקא הוי יהי' כ"כ ספק לענין אם צריך עדים, ולכן יותר מסתבר שכונת המרדכי במה שהביא ענין תפיסת קדושין ביבמה לשוק שהוא בדרך הוכחה כנלענ"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף