שערי ישר/ו/ט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ו ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גרסינן במס' כתובות פ"ב בברייתא הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי, אמר לו ר' חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה תאמינו להשיאו אשה ואם אי אתה מאמינו להשיאו אשה אל תאמינו להאכילו בתרומה, א"ל אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה, ואיני מאמינו להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה עד כאן לשונו הש"ס. ופירש בתוס' בזה הלשון נאמן להאכילו בתרומה פי' אע"ג דליכא אלא הוא שהוא קרוב דקסבר רבי אין מעלים מתרומה ליוחסין, ואין נאמן להשיאו אשה, פי' להצטרף עם אחר להשיאו אשה כיון שהוא קרוב, והשתא אתי שפיר הא דאמר ר' חייא אם אתה מאמינו יחידי להאכילו בתרומה אעפ"י שהוא קרוב האמינהו עם אחר להשיאו אשה. עד כאן לשונו הצריך לעניננו. והנה התמי' בזה לכל מעיין כיון דלענין תרומה סגיא בע"א, דהוי כעדות לאיסורים למה לא יתכשר גם קרוב או בע"ד, וכן תמה בזה בס' פנ"י על דברי תוס' וז"ל בד"ה נאמן להאכילו בתרומה וכו' והשתא אתי שפיר דאמר ר' חייא אם אתה מאמינו יחידי לתרומה אעפ"י שהוא קרוב, האמינהו ע"י צירוף להשיאו אשה, ויש לדקדק אכתי מאי אמר ר"ח דילמא דוקא בתרומה דסגיא בע"א משו"ה מכשיר רבי אפילו בקרוב כמו בכל איסורים, דקיי"ל ע"א נאמן באיסורים, לא שני לן קרוב לשאינו קרוב, משא"כ ביוחסין דבעינן שני עדים דהיינו עדות גמורה משו"ה לא מהימן אפילו ע"י צירוף, כמו בכל עדות דעלמא היכא דבעינן ב' עדים מיפסל בקרובים וצ"ע עכ"ל:

ונראה לענ"ד דיש לדון בענין זה עדות שבטלה מקצתה, היינו דכיון שמעיד עליו שכהן הוא, שענין זה כולל כל דין כהונה בין ליוחסין ובין לתרומה, ואם אי אפשר לקבל עדותו לענין יוחסין משום דקרוב הוא, בטלה עדותו גם לענין תרומה, אף שדין זה הוא כדין איסורים, כלומר אף דלא מצינו לענין איסורים גלוי בתורה שיהי' דין נמצא אחד קרוב ופסול לבטל עדות הכשרים, ומה דדרשינן משפט אחד הוא ג"כ רק בדיני ממונות ודבר שבערוה ונפשות, אבל ענין זה י"ל דידעינן ממה שגלתה תורה שאם מתערב בהגדת עדים איזה פסול שפסלה תורה, שלא נתנה תורה כח נאמנות להאמינם אף לדברים שמצד עצמם ראוי להאמינם, כמו כן יש ללמוד דאם נמצא בהגדת עדים שמעידים על ענין ממון וגם ענין איסורים, ונמצא פסול לענין דיני ממון, שנטל מהם גם כח הנאמנות גם לענין איסור, באופן שנוכל לומר שאם יעיד מי שפסול להעיד באיסורים עם עדות הכשרים שלא יתבטלו עדות הכשרים, משום דהאי דינא שיבטל הפסול עדות הכשרים הוא חדוש התורה, והיכא דלא גלי קרא לא נאמר מסברא אכן אם מעיד העד גם לענין ממון או נפשות דשם גלי קרא לבטל כל עדותו, אז בטל גם העדות של איסורים, ולפי"ד אין ראי' ממש"כ הר"ן בפ"ק דגיטין לדון בקרוב של אשה שהביא גט וכתוב שם גם נכסים שיתבטל עדותו על קיום הגט מחמת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, להוכיח שאם יעיד באיסורים גם פסול שיתבטל עדות הכשרים, כמו שהוכיח בתשו' רע"א סי' קכ"ד, דלפי מש"כ י"ל דבאיסורים לא שייך דין עשבמב"כ ולא דין נמצא קו"פ, אלא שכ"ז תלוי בדיני ממונות ונפשות שבהם גלתא תורה לבטל כל העדות, ובזה י"ל דפסול זה גורם למנוע הנאמנות גם בנוגע לעדות של איסורים, ובאמת יפלא בעיני על הגרע"א והגאון בעל חוות דעת וכן הגאון בעל בית מאיר והנוב"י, הובא בתשו' רע"א סי' פ"ז וסי' קכ"ד, שדנו לענין עדות אשה שכל הפסולים כשרים, אם העיד עמהם גזלן, אם יבטל העדות של הכשרים להעיד, דבאמת יש לדון בעדות של איסורים היכא דבעינן שני עדים כשרים, לשיטת הראשונים דסברי היכא דאיתחזק אינו נאמן ע"א, אם גם בכה"ג אמרינן נמצא בהם קו"פ או עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דהלא במשנה פ"ק דמכות מפורש, דדין זה ילפינן מקרא דכתיב עפ"י שנים או שלשה עדים מקיש שלשה לשנים, ומנין לנו לחדש באיסורים דליכא קרא, דלרבנן דפליגי על ר' יוסי דגם בדיני ממונות מבטל הפסול כל העדות, הוא ודאי ג"כ מקרא דעפ"י שנים או ג' עדים, וע"כ נלענ"ד דמסתברים הדברים לומר כמש"כ:

ולפי"ז י"ל בע"א שמעיד על אחד שהוא כהן שעדותו כולל יוחסין ותרומה, תלוי אם העד הוא פסול ליוחסין בתורת עד פסול אז בטלה עדותו גם לענין תרומה, אבל אם מעיד על עצמו שהוא בע"ד שאינו בתורת עדות ראוי להאמינו לענין תרומה, ומשו"ה כתב הרא"ש בפ' הנזקין שהבאנו לעיל בפ"ח דאם אומר כהן אני שאינו נאמן הוא רק משום חשש משקר, אבל בלא"ה הי' נאמן, דל"ד לקרוב דהתם י"ל דפסול מה"ת כמש"כ, אבל כשמעיד על עצמו, מה"ת נאמן על עצמו לענין תרומה שהוא דין איסורים ולענין יוחסין אינו בתורת עדות כלל, ואינו מגרע בזה דין הנאמנות לענין תרומה, וכמש"כ הר"ן לדון ולחלק בין האשה עצמה מביאה גיטה לדין קרוב שהביא גיטה וכתוב בו גם נכסים, וכן לא יקשה עפי"ז מדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל בפ"ח, דגם בדברי הרמב"ם מבואר ג"כ רק שמעיד על עצמו, הבאנו דבריו לעיל בפ"ח באורך, וכן יש לחלק גם לענין קרוב דאם העיד לפני בית דין שאינם כשרים לדון דיני ממונות ודבר שבערוה וכשרים לדון איסור והיתר, שלא יוגרע בזה דין נאמנות לענין איסורים, דכיון דלענין דיני ממונות אין הגדתו בתורת הגדה כלל ואינו בתורת פסול לבטל שאר עניני נאמנות, והנה לפי"ז אם בא קרוב להעיד עליו שהוא כהן להאכילו בתרומה והעיד לפני בי"ד הכשרים לדון באיסור והיתר ופסולים לדון דיני יוחסים, י"ל דמהני מה"ת להאכילו בתרומה כמש"כ. ואין לסתור דברינו מהא דפריך ר' חייא לרבי אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה תאמינו להשיאו אשה, ואם אי אתה מאמינו להשיאו אשה אל תאמינו להאכילו בתרומה, אף שלדברינו משכחת לה שיהי' נאמן לתרומה ולא ליוחסין אף שקרוב הוא היינו משום שמדברי רבי מוכח שבא להעיד לפני בי"ד הכשרים לדון בדיני יוחסין, דאל"ה פשיטא שאינו נאמן ליוחסין דליכא הגדה לפני בי"ד, ולפי"ז תתפרש הסוגיא כפירוש תוס' בלי דוחק, שאם לא תאמינו בהצטרף עוד אחד ליוחסין משום דקרוב הוא, היינו אף שלתרומה הוא נאמן אף שהוא קרוב, אבל כיון שמעיד לפני בי"ד הראוים לדון גם לענין להשיאו אשה תלוי זה בזה, שאם פסול הוא לענין יוחסין מתבטלת עדותו גם לענין תרומה, אבל אם מעיד עד כשר אז נאמן לענין תרומה, אף שאינו נאמן להשיאו אשה, דמה שאינו נאמן להשיאו אשה אינו משום פסול רק משום חסרון עד שני:

והנה לפי"ז יש לדון בעדות אשה אם מעיד קרוב או פסול שמת בעלה, שעדותו נוגע גם לנחלות, שלא תהני עדותו גם להאשה להתירה לינשא, דאם האשה עצמה אומרת מת בעלי נאמנת משום דלענין נחלה אין האשה בתורת עד כלל, כמש"כ באו"ת ונה"מ סי' ל"ו סק"ב, אבל אם מעיד קרוב או פסול כיון דאינו נאמן לענין נחלה, לא יהני עדותו גם להיתר נשואי האשה, אבל באמת לא מצינו שום חילוק בזה, והטעם בזה הוא כמש"כ לעיל בפ"ה והבאנו דכ"כ כתב בעל הש"ש בש"ז פ"א, שבעדות אשה התירו חז"ל משום אומדנא והוכחה שלא בגדר עדות כלל, שמה"ט לא שייך לדון בזה מדין עשבמ"כ, וכמו דמהני לענין תרומה דנאמן להאכילו בתרומה משום מיגו דבידו להאכילו בתרומה, דרק היכא שאנו באים מתורת עדות, אף שהוא עדות לאיסורים, אבל מ"מ ענין עדות הוא, ובעדות בטלה תורה כל תורת הנאמנות אם איכא ערבוב של פסול, אבל בטול עדות אינו מבטל תורת נאמנות של מיגו, כ"כ ודאי דלא שייך לבטל איזה ענין של אנן סהדי והוכחות אומדנא וכל כה"ג:

ובהא דכתבו תוס' שם להקשות למה אינו נאמן במיגו דאי בעי אמר אינו בני ויהי' נאמן גם ליוחסין (היינו עם עד שני) ותירצו בזה"ל וי"ל דאע"ג דאיכא מיגו לא מהימן דלדבריו קרוב הוא עכ"ל. ודבריהם מוקשים מאד איזה פסול קרוב שייך לענין מיגו, וכן תמה בזה בס' דו"ח להגרע"א ז"ל, ובשטמ"ק בסוגיא זו כתב בזה"ל א"ל ר"ח אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה וכו' פירש"י שהרי בידו ליתן לו תרומה, והקשו עליו שהרי אין בידו לחלוק לו תרומה בבית הגרנות, ועוד הניחא בעודו עמו וכו', אבל הנכון בעיני מה שפי' רבינו הגדול הרמב"ן בשמועתנו ליישב כל מה שהקשינו, דסוגיין דהכא כשלא נודע לנו עד עכשיו שהי' בנו, וכדקתני בני זה וכהן הוא וכו', הילכך כשאומר בני זה וכהן הוא, יש לנו מיגו להאמינו כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר, וע"ז אמר רבי נאמן הוא לבדו להאכילו בתרומה ואינו נאמן ליוחסין אפי' כשיש אחר מן השוק להצטרף עמו, וא"ל ר"ח אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה מפני שבידו להאכילו בתרומה ושיחלקו לו בגורן אילו לא אמר שהוא בנו, ואינו מאמינו ליוחסין לפי שאין בידו להשיאו אשה לבדו, כלומר דלענין יוחסין כיון דבעינן שני עדים אלמא עדות גמורה בעינן ואין תורת עדות משום מיגו, וכדאמרי' בב"ב אטו משה ואהרן משום דלא מהימני, אלא גזיה"כ הוא, הילכך אף בצירוף אחר עמו אינו נאמן, אע"ג דאיכא האי מיגו דרחמנא פסלי', אבל לענין תרומה שהאמינה בו תורה ע"א, אין זו מדין עדות ממש אלא מדין בירור, וכשם שהאמינו בו מסיח לפי תומו, שייך בו מיגו. עכ"ל הצריך לנו לענין זה. והנה מבואר שהרמב"ן ז"ל לא סבר כשיטת התוס' דלשיטתו מהני האי מיגו דאי בעי אמר אינו בני לענין תרומה, ורק ליוחסין לא מהני, והתוס' סברי דלא מהני האי מיגו גם לענין תרומה, וכמו ששיטתם סתומה, כ"כ שיטת הרמב"ן, דהרי מפורש בכל הש"ס דמהני מיגו גם לענין ממון ולדבר שבערוה אף דבעינן עדות גמורה:

ונראה לענ"ד בביאור שיטת הרמב"ן ז"ל עפ"י מה שזכרנו לעיל בפ"ז דבעדות של ממון ודבר שבערוה שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר קבלו חז"ל שהצריכה תורה בזה שני ענינים, ענין א' הוא הבירור האמת לפני בי"ד ע"י העדים, וענין ב' שיהי' קיומו של דבר עפ"י העדים, שהענין המחודש המתחדש אצל בי"ד, שהוא הכח לחתוך את הדין, לא יחול רק עפ"י שנים עדים, ומה"ט כתב הרשב"א ז"ל דאם יחיד מומחה ראה מעשה אף הי' ביום ואיכא ק"ו לא תהא שמיעה גדולה מראי', מ"מ אינו יכול לדון בזה משום דבעינן עפ"י שנים עדים, ורק אם ראו בי"ד של שלשה שמתקיים ע"י בי"ד שהם גם עדים לענין זה, ובמק"א יבואר ענין זה בס"ד ––ולפי"ז יש לדון דמיגו לא מהני במקום דבעינן עדים לקיום הדבר, דאף דאיכא בירור האמת, אבל פרט השני מה שהצריכה תורה עדים לקיום הדבר, הרי חסר בזה, והנה כשבי"ד דנים, ע"י הוכחות ובירורים של רובא וחזקה וכדומה לזה, י"ל דמהני, משום דענין זה שאמרה תורה שצריך עדים לקיום הדבר, הוא רק בכל ענין שמתחדש ע"י אדם בכונה ודעת, כמו מעשה של קדושין והגדת עדים לפני בי"ד, אבל דבר שמתחדש ע"י מקרים טבעיים פועלים ממילא בלא עדים, כמו מיתת הבעל המתרת בלא עדים וכן מעשה זנות של אשת איש, ולפי"ז כשבי"ד מבינים איזה בירור ע"י הוכחות ברורות או מדין רוב וחזקה, אי"צ על עצם ענין הבירור קיום של עדים, ורק הבי"ד שרואים ענין זה צריך להם עדים לקיום הדבר הזה, שידיעתם תחדש אצלם דין ועל ענין זה הם עצמם עדים, ולפי"ז נאמר דלענין מיגו שהבירור מתחדש ע"י טענת ואמירת האדם, בכה"ג ראוי לומר שלא יתחדש רק ע"י עדים, וכמו דגזרה תורה שלא יהני עדות של משה ואהרן אף דאיכא בירור, אבל אין בהגדתם כח לקיום הדבר לחדש דין חדש, ולכן עלינו לומר דהא דמהני מיגו בממון ובדבר שבערוה הוא עפ"י מה שגלתה לנו תורה דמהני הודעת בע"ד לפני בי"ד, וכן מהני קנינים במכירה ומתנה בלי עדים, ונעשים עפ"י בעלי דברים שהיכולת בידם בענין זה, כ"כ קבלו חז"ל דמיגו מהני משום שהיכולת בידו להועיל לענין זה ע"י טענה אחרת או שבידו לגרשה ולקדשה מתחדש לו ג"כ כח זה ע"י טענה השני', אבל לולא זאת לא הי' מועיל דין מיגו:

ולכן בנידון זה באומר זה בני וכהן הוא, דאנו דנים להאמינו משום מיגו, י"ל דלענין יוחסין דבעינן עדות גמורה, כלומר מלבד הבירור גם עדים לקיום הדבר, לא מהני האי מיגו, אף דאיכא בירור מעליא דאי בעי הי' שותק והי' מעיד דכהן הוא, אבל חסר בזה פרט השני לקיום הדבר דבכה"ג אין לומר שיהי' להם כח חדש עכשיו ע"י שהיו יכולים להקים הדבר ע"י שהיו אומרים כהן הוא דבאמת כיון שהוא הרוב אין לו כח להקים הדבר, אלא שהי' משקרים לפני בי"ד והי' בי"ד עושים מעשיהם שלא כדין תורה, שלא עפ"י האמת כמו שהוא, ולכן גם עכשיו חסר להם כח זה לקיומו של דבר, ואיכא בזה בירור ע"י מיגו, אבל פרט השני שצריך עדים לקיום הדבר ליכא בזה, ומשו"ה לענין להאכילו בתרומה דאי"צ עדים לקיום הדבר, כיון דסגיא בזה ע"א, משו"ה סגיא לן כ"כ בירור של מיגו, אבל ליוחסין לא מהני, והא דנאמן בכל דוכתא ע"י מיגו שהי' יכול לשקר, כמו בפרוע מיגו דמזויף, החזרתי מיגו דנאנסו וכל כה"ג, משום דבעל דבר אם משקר לפני בי"ד ע"י חלופי הטענות וזוכה עי"ז בדין, היכא שבעיקר הזכי' הי' כדין, לא היה בזה מכשול אצל בי"ד, אף שמדין שמים אסור לטעון שקר, אבל לענין כח המשפט אין בזה שום גרעון כח, ומשו"ה נוכל לומר דגם במה שטוען עכשיו לא אבד כחו שיתחדש אצל בי"ד הכח לחתוך ולפסוק את הדין, ובכה"ג אי"צ עדים לקיומו של דבר, כמו שגלתה תורה דמהני קיום הדבר ע"י הודאת בע"ד, אבל בעדים אם יש בהם איזה חסרון אמנה, מאיזה טעם שיהי', אם חסרון הזה הוא בעיקר עדותם, לא יהני שום מיגו, ועי' בחי' הרמב"ן לב"ב בסוגיא דזה אומר של אבותי מש"כ שם לפרש אופן דמהני מיגו בעדים, יעו"ש:

ובשיטת התוס' דסברי דגם לענין להאכילו בתרומה לא מהני האי מיגו דאי, בעי אמר אינו בני, נלענ"ד דסברי דגם היכא דאי"צ רק בירור האמת, בעינן שישתוה כח מה שהי' יכול לומר עם הכח של עכשיו, דאם מעיקרא הי' כחו ע"י דין עדות כשר, צריך גם עכשיו שיהי' כ"כ כחו מחמת כשרות עדות, וכיון שאומר זה בני ולדבריו קרוב הוא ופסול לעדות זה, לא מהני האי בירור דאי אפשר שיהי' כח נאמנותו עכשיו יותר מכפי שהי' נאמן מעיקרא, וכמו שבמה שהי' יכול לומר אינו בני הי' כחו מוגבל ע"י תנאים וגדרים של עד כשר, כ"כ צריך עכשיו בהגדה זו שלא יחסר בה כל גדרי חוקים אלה. ומשו"ה מפרשי דמה שנאמן להאכילו בתרומה הוא שבידו ליתן לו תרומה וזהו דמסקו התוס' בזה"ל ואע"ג דרבי קאמר שסמוך אני מאמינו להאכילו בתרומה, אלמא אע"ג דקרוב הוא לדבריו נאמן במיגו, התם ודאי מהימנינן לי' משום דאית לי' מיגו אפילו ידעינן שהוא בנו ליכא מיגו, עכ"ל. היינו דמיגו זה הוא כח שהי' בידו בלא דין עדות, ומשו"ה לא שייך בזה גרעון מה שלדבריו קרוב הוא אבל במיגו מה דאי בעי אמר אינו בני שהי' נאמן מדין עדות לא מהני אם ידעינן עכשיו שפסול הוא לעדות, וכן כתבו התוס' כתובות ד' י"ח ע"ב ד"ה אין נאמנים, דהיכא שכתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים לומר פסולים היינו במיגו דאי בעי אמרי פרוע הוא, משום דחוזרים ומגידים הם, יעו"ש, וגם שם תמה הגרע"א ז"ל בחדושיו שם דמה שייך לענין נאמנות של מיגו פסול של חוזר ומגיד, ולפי"ד דבריהם מכוונים, כיון דבהגדת פרוע הי' כחם מוגבל בדין עדות, צריך גם עכשיו בהגדה של עכשיו תורת עדות, וכיון שעכשיו באמרם פסולים היינו הם חוזרים ומגידים לא מהני מיגו. כנלענ"ד בזה ואכמ"ל:

והנה לכאורה לפי מש"כ דלענין תרומה הי' מועיל עדות של קרוב אם הי' מעיד לפני בי"ד שאינם ראוים לדון דיני יוחסין דאז סגיא עדות של ע"א הנאמן באיסורים, ורק במעיד לפני בי"ד הכשרים, דחשוב כמעיד גם לענין יוחסין, דהגדת כהן הוי הגדה על הכל, ומחמת זה מתבטלת גם עדות של איסורים, לפי"ז גם באומר בני זה וכהן הוא איכא מיגו שאם הי' מעיד שלא בפני בי"ד הי' נאמן לענין תרומה אף אם הי' אומר בני זה, אבל לפי דיני כללי מיגו לא מהני כה"ג מה שהי' יכול להועיל אם לא הי' בא לפני בי"ד כיון דאצל בי"ד אין בידו להועיל, אבל מה שבידו להאכילו בתרומה בעצמו, זה יכול לעשות גם עכשיו כשהוא בבי"ד. כנלענ"ד:

ועפ"י הדרך שכתבנו יש לדון לענין כופר ג"כ, דהרשב"א בחי' לב"ק ד' מ"א ע"ב כתב דכיון דכופרא כפרה משלם עפ"י ע"א, כמו דחייב חטאת באמר לו אחד אכלת חלב והוא שותק, וכן כתב בשטמ"ק שם בשם הרא"ש. יעו"ש. ובפשטות ענין זה הוא כע"א הנאמן באיסורים דגם קרוב ופסול נאמנים, אכן מדברי תוס' ריש סנהדרין מוכח להדיא דדין תשלומי כופר הוא ככל תשלומי ממון דצריך, שלשה דיינים, וכן מוכח לענ"ד ענין זה מהא דאמרינן במס' מכות ד' ב' ע"ב דעדים זוממים אין משלמים את הכופר משום דכופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו, ואם נאמר דענין תשלומי כופר הוא כעדות של מצוה ואיסור והיתר, לא שייך בזה ענין הזמה, דאין בזה תורת הגדה כלל, וכמש"כ בס' נתיבות המשפט סי' ל"ח דבעדות של נתנסך יינך אם העידו שנים ליכא דין תורת הזמה, ורק היכא דשייכא תורת עדות גמורה שייך דין הזמה, ועפ"י הכלל שבארנו דבעדות של ממון ודבר שבערוה העדים פועלים לקיומו של דבר ליתן כח ביד בי"ד לענין כפי', הענין מתבאר יותר בטוב טעם, דכל היכא שהעדים פועלים בהגדתם לחדש כח בי"ד קרינן בזה כאשר זמם לעשות, דזהו עשי' מה שמחדשים כח לבי"ד אבל בעדות של איסורים שהעדים באים רק לברר, והם רק כגורמים להטות את בי"ד אין בזה ענין התורה כאשר זמם לעשות, עכ"פ מוכח מסוגית הש"ס דריש מכות דעדות של תשלומי כופר הוא ענין של דיני ממונות רק דלא שייך בזה כאשר זמם משום דלאו בני כפרה נינהו, ונראה לי בביאור ענין זה דאף דעיקר חיוב תשלומי כופר אינו בגדר שאר חיובי ממון, אלא בנדרי כפרה ואי"צ בזה שיהי' זכות לתובע, ואף אם מחל לא מהני מחילתו, ואם מת המזיק ליכא כופר דאין כפרה לאחר מיתה כמו חטאת ואשם, דאין באים לאחר מיתה, כמש"כ התוס' ב"ק ד' מ"ג ע"א, אבל מ"מ לענין כפית בי"ד איכא בזה תורת הוצאת ממון מזה לזה, ואין כח ביד בי"ד לכוף רק עפ"י שני עדים ככל גבית ממון, אמנם כ"ז הוא אם באים אנו לדון על כח כפית בי"ד, אבל אם נבוא לדון לענין כופר אם בא ע"א לפניו להעיד ששורו המית אם מחויב הוא לשלם כופר, לדידי' הוא ענין של מצות כפרה שמחויב הוא להאמין ע"א לשיטת הסוברים דע"א כה"ג מהימן בשאר איסורים, ולפי"ז נאמר דגם בענין חיוב חטאת ג"כ דוקא לענין חיוב עצמי מהני, אבל לענין כפית בי"ד לא יהני ע"א. וכן מדויק לשון הש"ס במס' קדושין וגיטין דאיתא הלשון אמר "לו" אכלת חלב, שאומר לו ולא לפני בי"ד. וכן נלענ"ד דגם לענין החזרת רבית, אם יצויר שע"א יעיד לו שקבל רבית, והוא אינו יודע, שמחויב להחזיר, דנאמן ע"א כמו שנאמן לענין כופר:

אבל אם יוגש הדבר לפני בי"ד צריך עדות ממש כתורת דיני ממונות, ועי' לעיל בפ"ה מש"כ שם, ולפי"מ שנתבאר בזה, מתבאר כל הענין על נכון, ולכן אם מעידים על אדם לחייבו כופר הוי הגדת עדות של דיני ממונות ואם הוזמו הי' ראוי לחייבם לשלם כאשר זמם, אלא שפטורים משום דלאו בני כפרה נינהו, היינו שמה שבי"ד היו כופים לשלם הוא משום כפרה ולא משום השלמת חסרון ממון של חבירו, באופן שבהוצאת הממון הי' תועלת עצמיי להנתבע להתכפר בהם, ואם נבוא לחייב את המוזמים לשלם יהי' תשלומי ממון סתם ולא להתכפר, וזה הוא לדעתי כונת רש"י ז"ל שכתב דלא הרג שורם אדם, ואף דלפי האמת היתה כונתם לאבד ממון הנתבע שלא לכפרה דהרי בשקר העידו אבל הדין כאשר זמם הוא לפי ענין הגמר דין של בי"ד, והגמר דין הי' לכופו להתכפר בהוצאת ממונו אבל, בשאר חיובי ממון אף דג"כ הי' ענין הכפי' משום מצוה של פריעת בע"ח כמו דאמרינן בכתובות פ' הכותב, אבל התם גם המצוה הוא משום חיוב הדמים, ובזה הוא להיפוך דהוצאת הממון הוא לצרכו כדי להתכפר, ויש לדון דגם לענין החזרת רבית יפטרו עדים זוממים מהאי טעמא כמו בכופר ומכש"כ לפי"מ שכ' הריטב"א בחי' למס' מכות בטעמא דמילתא דלא משלמי את הכופר, משום דבי"ד לא נחתי לנכסי' ורק כופים אותו לומר רוצה אני, היינו שישלם מרצונו, ואגב אונסא גמר ומקני דניחא לי' בכפרה, יעו"ש, ודאי דלשיטתו גם ברבית הדין כן דגם שם הכפי' ע"י רצונו, וכמו שנתבאר ענין זה בשע"ה:

ולפי"ז נראה דאם יעיד בבי"ד קרוב או פסול ששורו הרג את הנפש, י"ל דאי"צ להאמינו לתשלומי כופר, אף דקרוב או פסול נאמן ע"ז כיון דהוי כעדות של איסור והיתר, אבל כיון שמעיד בבי"ד שהוא עדות של ממון והוי הגדה פסולה בטלה כל תורת נאמנות מכאן כמו באומר בני זה וכהן הוא, אבל אם יעיד לו שלא בפני בי"ד ראוי לו להאמינו אף אם קרוב ופסול הוא, וכן לענין חטאת חלב כ"כ יהי' חלוק הדין בקרוב או פסול אם יאמר לו שלא בפני בי"ד או בבי"ד, דגם בחטאת חלב איכא הוצאת ממון אם יכופו בי"ד ע"ז. אמנם עדיין אינו מבואר הענין כהוגן דלמה שאני דין בי"ד מדינו לעצמו, דכמו דאמרינן לענין בי"ד דאיכא בזה תורת דיני ממונות, דבי"ד מפקו ממונו, כ"כ נאמר גם לעצמו שאין צריך להאמין עד אחד משום דאיכא בזה הוצאת ממון מרשותו לרשות אחר, ונראה דעיקר הטעם בזה דאם מעיד לפני' עד אחד שאכל חלב או ששורו הרג את הנפש שהוא מחייבו בכפרה, ובעיקר חיוב זה אין בזה תורת הוצאת ממון, כל כמה שאנו דנים מה שהוא מחויב לעשות מעצמו ומרצונו שאז הוא מוצא ממונו לתועלת עצמו לצורך כפרתו, אבל כשאנו דנים לענין כפית בי"ד אם לא יתרצה להביא מעצמו דאז בי"ד כופים אותו ליתן ממונו, אף דגם ביד בי"ד אין כח ליתן ולהוציא ממון לכפרת כופר או לחטאת חלב עד שיאמר רוצה אני, אבל כיון שרצונו זה הוא ע"י כפי' חשוב כדין הוצאת ממון. וכן מוכח מדברי הרמב"ם ה' נזקי ממון פ"ח הי"ג וז"ל אין הנזקין משתלמים ממון ואין חייבים בכופר ואין הבהמה נהרגת אלא בראי' ברורה ובעדות הכשרים להעיד, שלא תאמר הואיל ואין מצוים באורוות הסוסים וכו' אלא העבדים וכו', אין הדבר כן, אלא אין מחייבים לעולם ממון על פי עדים עד שיהיו עדים הכשרים להעיד שאר עדות עכ"ל. והרי פסק בפ"י ה"ד דכופרא כפרה, מ"מ לענין עדות פסק דבעינן עדים הכשרים לחיוב ממון כנלענ"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף