שערי ישר/ו/יא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ו יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תנן ביבמות פ' כיצד ד' כ"ה מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו, רבי יהודא אומר הרגתיו לא תנשא אשתו הרגנוהו תנשא אשתו, ובגמ' שם הוא ניהו דלא ישא את אשתו הא לאחר תנשא, והאמר רב יוסף פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפים להורגו, לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, וכ"ת שאני עדות אשה דאקילו בה רבנן והא"ר מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה, גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה, נימא רב מנשה דאמר כר' יהודא, א"ל רב מנשה אנא דאמרי אפילו לרבנן וטעמא דרבנן הכא כדרבא, דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עימו רשע, עכ"ל הש"ס. והנה מוכח דפליגי ר"י ורבנן אליבא דר' מנשה אי פלגינן דיבורא או לא, וכן כתבו התוס' בד"ה לימא, היינו דלר"י משום דסובר דלא פלגינן דיבורא אינו נאמן כלל ולא תנשא, ולרבנן פלגינן, וכן מפורש במס' סנהדרין דטעמא דרבא דפליג על רב יוסף באומר פלוני רבעני לרצוני, משום דפלגינן דיבורא, עי' בסוגיא בהש"ס ד' ט'. והנה בענין זה אם פלגינן דיבורא שקיל וטרי בש"ס באורך בפ"ק דגיטין ד' ט' לענין עבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסי דנאמן הוא על שחרורו ואינו נאמן על הנכסים, דאביי סובר לא פלגינן דיבורא, ורבא סובר פלגינן דיבורא, והביא שם מכותב נכסיו לעבדו, ומשכ"מ שכתב נכסיו לעבדו שבענינים ההם אין זה ענין לנאמנות, אלא אם דבור הצריך להועיל לאיזה ענין, אם קצת מן הדיבור בטל אם בטל כולו או מועיל לאותו דבר שראוי להועיל, ובמס' ב"ב ד' קל"ד ע"ב הובא ענין זה של פלגינן דיבורא לענין בעל שאמר גרשתי את אשתי אם אומר למפרע אם נאמן מכאן ולהבא, ומביא הש"ס מהא דאמר רבא פלוני בא על אשתי שנאמן להורגו ולא להורגה וראוי לבאר אם שייכים כל ענינים אלה זל"ז, לענ"ד דכיון דבשתי סוגית הנ"ל, בגיטין ובב"ב, לא הביא הש"ס מהך משנה דיבמות פלוגתא דתנא קמא עם ר' יהודא, מוכח דסובר הש"ס דפלוגתא זו של ר' יהודא ורבנן אינה שייכת כלל לענין פלגינן דיבורא האמור במס' גיטין וב"ב, ולכן צריך לבאר ענינים אלה בפרטות וכל הדינים המסתעפים מהם:

והנה באומר פלוני בא על אשתי או פלוני רבע שורי, וכן באומר גרשתי את אשתי, אם פלגינן דיבורא אין לנו שום צורך לשנות עצם המעשה לומר שהי' באופן אחר, אלא דלא הוטיל דיבורו על כל הדינים שאומר ומועיל רק למקצת, וכמו בעבד שהביא גיטו ובכותב כל נכסיו חוץ משדה פלונית, שאנו דנים רק לענין כח הדיבור, כ"כ נאמר דבאומר פלוני בא על אשתי. דסובר רבא פלגינן דיבורא, הוא שמועיל כח עדותו על פלוני אף שאינו מועיל להרגה או להיפוך אף שמועיל להורגו אינו מועיל להרגה, אבל כשאנו דנים לענין קיום עדותו להרוג את פלוני, לא איכפת לן אם נאמר שבאמת כן הי' שבא על אשתו, ורק אם נבוא להוציא איזה דין גם על האשה, אין אנו משתמשים כלל בעדות זו שהעיד עני' דקרוב הוא אצל אשתו, ולכן נראה דשני ענינים אלה, האי פלגינן דיבורא האמור לענין עבד שהביא גיטו, ופלגינן דיבורא דפלוני בא על אשתי ובאומר גרשתי את אשתי הם שייכים זה לזה וענין אחד להם, וכן כתבו הראשונים ז"ל, עי' בר"ן פ"ק דגיטין, ורא"ש ספ"ק דמכות שכתבו, דרבא שאמר נאמן על עצמו ואינו נאמן על הנכסים, הוא לטעמא דס"ל דפלוני בא על אשתי דפלגינן דיבורא יעו"ש. ולפי"ז נאמר דמה שאמור בענינים אלו פלגינן דיבורא, אין הכונה שמקצת מן הדיבור מתבטל וקצתו מתקיים, אלא שפלגינן כח הדיבור, שמקצת כח הדיבור מתקיים ופעל בכח הדין, ומקצת אינו מתקיים, וענין זה כולל גם בדיבור שאינו מדין עדות, וכמו שהובא במס' גיטין לענין קנין שטר אם בטל כחו לפרט אחד אם מתקיים לפרט אחר או בטל כולו:

ובהא דפלוני רבעני לרצוני דאמר רב יוסף רשע הוא ופסול לעדות, ורבא פליג ע"ז ואומר אדם קרוב אצל עצמו ואין האדם משים עצמו רשע, בענין זה לא סגיא לן אם נאמר לחלק כח הדיבור, לומר דלא מהני לפסול א"ע, ויהני להעיד על פלוני שיהרג, דכשאנו דנים לענין כח עדות על הפלוני אם נחזיק שכן הי' המעשה שהי' לרצונו והוא רשע הרי חסר לנו עדות של כשרים ואי אפשר לקיים העדות בזה שיהי' נהרג על פיו, אם לא שנאמר לבטל הדיבור שאמר לרצוני ולומר דהמעשה הי' באופן אחר, שהי' לאונסו או רבע איש אחר, ובזה פליגי פליגי רב יוסף ורבא, דרב יוסף סובר דלא פלגינן דיבורא לבטל קצת הדיבור לחשוב כאילו לא אמר כלום, היינו כאילו לא אמר דיבור של לרצוני, אלא מחשבינן את כל הדבור כולו בתורת הגדת עדות, וכיון שעפ"י הגדה זו אי אפשר לדון שיתחייב הפלוני מיתה, דבהגדה זו מתברר הענין שרשע מעיד והתורה פסלתו לעד, ורבא סובר דמה שאמר לרצוני אינו דיבור של הגדת עדות והוא דיבור בעלמא שאינו שייך כלום להגדתו, משום דכיון דבדיבור זה משים עצמו רשע ואין אדם משים עצמו רשע, ולכן מה שנשאר בדיבורו תורת הגדה והא רק הדיבור של פלוני רבעני לחוד, ומה שמוסיף בדבריו הדיבור שמשים עצמו רשע, אינו מזיק כלום שדברים בעלמא שאינם בתורת הגדה, אינם מגרעים כחה של הגדה, והדברים הטפלים בטלים, והדברים של הגדה בתוקפם עומדים, ולפי"ז אפשר לומר דבפלוני בא על אשתי גם לרב יוסף פלגינן דיבורא לומר דמהני כח עדותו להורגו ולא להורגה, דלענין להרוג את פלוני כל הדיבור מתקיים, דגם אם נחזיק את כל המעשה כמו שמעיד הוא, אין כאן שום חסרון בעדות זו, דאם המעשה אמת, ג"כ הוא כשר להעיד על פלוני, ורק לענין להרוג את האשה לא מהני כח עדותו משום דקרוב הוא אצל אשתו, ובזה הי' מתורץ מה דלא הובא בגמ' לענין פלגינן דיבורא בעבד שהביא גיטו וכן לענין פלוני בא על אשתי וכן לענין בעל שאמר גרשתי את אשתי בזמן קדום אם נאמן מכאן ולהבא, שיהי' תלוי בפלוגתא דר"י ורבנן באומר הרגתיו אם תנשא אשתו, דפלוגתא דרבנן ור"י לפי מש"כ הוא רק אם אדם משים עצמו רשע, כלומר אם דיבור זה בכולו הוא הגדת העדות, או הוא דבור בעלמא שאינו שייך להגדה, וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם בפ' המשנה כאן שכ' בטעמא דר"י דסובר אדם משים עצמו רשע יעו"ש. ולא כתב דסובר דלא פלגינן דיבורא, דעיקר היסוד בפלוגתא זו אם דיבור זה הוא בכללו דיבור של הגדת העדות, דאם הוא בכולו תורת הגדה, לא יתכן שיהי' הדין לשנות להוסיף ולגרע לעשות מזה דין עדות אם הגדתו כמו שהיא אינה מועלת להדין דזה לא מצינו בשום מקום, דהרי כל כח עדות בהגדה תלוי, ואם כפי משמעות הגדתו אינה מועלת, איך נחדש הגדה אחריתא מה שלא אמר העד:

ובהא דמוכח דלר' יהודא ולרב יוסף אדם משים עצמו רשע, אם הכונה בזה דמהני עדותו על עצמו להעשות רשע עפ"י עצמו, כמו דמשמע פשטות לישנא דרב יוסף דאמר רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד, הנה מלבד שענין זה שיהי' אדם נאמן על עצמו הוא דבר רחוק, ולא מצינו בש"ס מ"ד שיאמר כן, הלא לפי"ז יסבור רב יוסף דפלגינן דיבורא, שנאמן בעדות זו על עצמו ואינו נאמן על חבירו, וכמו דאמר ר' יהודא באומר נתגיירתי ביני לבין עצמי שנאמן לפסול א"ע ואינו נאמן לפסול את בני', ובתוספות הקשו מדברי ר' יהודא בזה על דברי ר' יהודא שם בנתגיירתי, והנה בתשו' נוב"י מ"ק סי' ע"ב הקשה כן ונקט לדבר ברור שלא יתכן דיסבור רב יוסף שיופסל אדם עפ"י עצמו, ומחמת קושיא זו חדש ענין נפלא, והוא עפ"י מש"כ רש"י ותוס' בסנהדרין ד' י' בהא דבעי רבא באומר פלוני רבע שורי והדר פשטה אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אדם קרוב אצל שורו לא אמרינן, היינו דכיון שמעיד על פלוני גם השור נסקל עפ"י עדותו, והא דאמרינן דאינו נסקל עפ"י בעלים הוא רק אם מעידים על השור לחוד, אבל כשמעידים על הרובע, אמרינן מיגו דמהימן על פלוני נאמן גם על השור, וכן כתבו תוס' בב"ק ד' מ' ע"ב, וכן נראה שיטת הרמב"ם בפי"ב מה' עדות ה"ב, דכתב פלוני רבע שורי הוא ואחר מצטרפים להורגו שאין אדם קרוב אצל ממונו, עכ"ל. ועפ"י שיטתם העלה דהא דפלגינן דיבורא בפלוני רבעני, דהיכא דמעיד על עצמו ממש או על אשתו ולא אמרינן מיגו, הוא משום דאפשר למיפלג דבורו, אבל היכא דאי אפשר למיפלג דבורו, כמו באומר אני זניתי עם אשתך שסובר הרשב"א דלא פלגינן דבורא, אז אמרינן מיגו ומיפסל עפ"י עצמו ונעשה רשע לכל עדות, ומסיק בזה"ל וזה ברור ונכון למי שיש לו מוח בקדקדו ושיקול הדעת ישר בדברי הפוסקים, ולענ"ד אין דבריו מתקבלים לכל רואה דבריו, דהנה בעיקר סברת רש"י ותוס' דנאמן על שורו משום מיגו כבר תמהו קדמאי ובתראי כמו שיובא לקמן, אבל אם גם ננקוט כלל זה, לא אבין דבריו, מה דמפרש בזה דברי רב יוסף דכיון דנאמן על הפלוני נאמן על עצמו שהוא רשע ופסול על חבירו, איך יתכן מיגו זה כיון דסוף סוף פסול הוא ואינו נאמן על חבירו האי ליכא מיגו, דהרי בפלוני רבע שורי מתקיים העדות על חבירו וגם על השור, אבל היכא דאינו מתקיים מאי מיגו איכא, ועוד לפי דברי הנוב"י בעדים שאומרים אנוסים היינו מחמת ממון דאינם נאמנים משום דאין אדם משים עצמו רשע דלא פלגינן דיבורא, ולא נזכר בשום פוסק שיהי' העדים נפסלים עפ"י עדות זו, דהרי אם יתקיים השטר אח"כ יהי' שטר כשר, ולפי"ד הנוב"י ראוי להיות נפסלים משום מיגו דנאמנים על השטר נאמנים על עצמם, ועוד קשה בעיקר הדין דאמר רבא שם דבאין כת"י יוצא ממק"א ואומרים כת"י אבל אנוסים היינו מחמת ממון מתקיים השטר ע"י אמירתם כת"י הוא, ומה שאומרים אנוסים היינו מחמת ממון בטל משום דאאמע"ר, ולשיטת הנוב"י הדין להיפוך כיון דלא פלגינן מקבלין את כל הדבור, ע"כ נראה בעיני שאין דברי הנוב"י מסתברים כלל בזה. אח"כ מצאתי בפ"ת לאהע"ז סי' קט"ו ס"ק ל"ב שהביא בשם ס' קהלת שכ' על דברי נוב"י אלו שדבריו דחוים ואינם מסתברים:

ובשיטת תוס' ורש"י והרמב"ם דנקטו דבאומר פלוני רבע שורי דאמרינן מיגו דנאמן על פלוני נאמן על השור ג"כ, דקשה מאד מאיזה טעם הוא דבכל דוכתא הוא להיפוך, וכן תמה ע"ז בחי' הר"ן במס' סנהדרין בזה"ל ולא מחוור דהא לא אמרינן עדות שנקיימה מקצתה נתקיימה כולה אדרבה אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה יעו"ש, ועוד קשה מהך דאילעי וטובי' קריבי' דערבא הוו, במס' מכות ד' ז', דמסקינן שם דפסולים גם ללוה משום דאי לית לי' ללוה בתר ערבא אזיל מלוה, ואי אמרינן מיגו נימא להיפוך, מיגו דנאמנים לגבי' לוה יהיו נאמנים גם לגבי' ערב, וכן קשה מהירושלמי פ"ק דגיטין דאיתא התם כתב כל נכסיו לב' ב"א כאחד והיו העדים כשרים לזה ופסולום לזה דפליגי ר"י ור"ל, דר"י סובר מתוך דפסולים לזה פסולים לזה, ור"ל אמר פסולים לזה וכשרים לזה, אבל לכו"ע לא אמרינן מיגו דנאמנים לזה כשרים לזה, ועוד קשה מ"ש דלגבי אשתו לא אמרינן מיגו כזה, ורק פירשו דסלקא דעתא לומר ג"כ מיגו דנאמן על חבירו מהימן על אשתו, ומסיק דאדם קרוב אצל אשתו ולא פלגינן, ולא פרשו הטעם בזה למה שאני שורו מאשתו לענין סברת מיגו, ועוד אינו מואן מה שאמר רבא במסקנא אדם קרוב אצל שורו לא אמרינן, הרי באמת אמרינן דקרוב הוא אלא דמהימן משום מיגו, ואם הכונה בזה שאינו קרוב כ"כ ומה"ט מועיל בזה סברת מיגו, כ"ז דחוק מאד ואינו מושג בשכל שלקרוב גמור לא מהני מיגו ולקרוב קליש מהני מיגו:

ונראה לענ"ד לישב ענין זה בס"ד במושג מתקבל דהנה בדין עדות שפסלה תורה קרובים קבלו חכמים שני ענינים, ענין אחד פשוט דלא מהני עדות של קרובים לא לזכות ולא לחובה, וענין שני בזה דגם אם עיקר העדות הוא לרחוק, ובתולדה יתחדש דין על הקרוב, אז ג"כ פסולה העדות ואינה מועלת לרחוק שאם יתקיים העדות לרחוק, בע"כ יחודש דין להקרוב, וכמו בקרובים לערב ורחוקים ללוה ומעידים על פרעון החוב שאם יתקיים העדות על הלוה יתחדש דין על הערב דאם נפטר הלוה פטור הערב ממילא, ובנידון זה אין אנו צריכים כלל להגדת העדות על הערב, שאם רק יפטר הלוה ממילא יפטר הערב, ובכ"ז בטלה העדות כדי שלא יתחדש דין ע"י קרובים, וכמש"כ בתוס' ב"ק ד' ח' ע"ב ד"ה דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדי', הקשו דלמאי נפ"מ, דאין לומר שאם העדים המעידים על פרעון החוב קרובים לשמעון ורחוקים לראובן, דבכה"ג גם לראובן פסולים להעיד, כיון דיש ריוח לשמעון שמעיד הקרקע בידו כמו באילעי וטובי', ומסקו דנפ"מ לראי' אחרונה כגון שאמר שמעון אין לי עדים ואין לי' ראי' ואח"כ מצא עדים דשמעון אינו יכול להביאם וראובן שלא אמר אין לי עדים יכול להביאם, יעו"ש, והנה הטעם בזה שעדים הפסולים לשמעון מחמת קורבה פסולים גם לראובן, ואם פסולים לשמעון מחמת הודאת בע"ד כשרים לראובן משום דכשאינו דנים לראובן אנחנו מחזיקים אותם לכשרים גם לשמעון, וכשראובן נפטר בדין שוב אין אנו צריכים עדות אחרת לשמעון דאם פטור הלוה נפטר הערב, אבל אם הם באמת פסולים לשמעון הם פסולים לראובן, כיון שיש ריוח לשמעון, ולפי"ז נראה לי דמה דאמרינן אדם קרוב אצל ממונו הוא רק אם השור ראוי להשתמשות שאינו בר סקילה, אבל אם השור בר סקילה ומצוה על הבעלים לסוקלו לקיים מצות התורה, שור כזה אינו קרוב לבעליו, ולפי"ז נאמר דיש הבדל בין אם באים הבעלים להעיד על השור לחוד, דעדותם הוא לברר את האמת, ובכה"ג בעינן שלא יהי' קרובים אל השור בשום צד, היינו כיון דאם לאו בר סקילה הוא הם קרובים ופסולים להעיד אין עדותם עדות, דבעדים בעינן שיהי' כשרים על כל פנים, אבל אם מעידים פלוני רבע שורי, דלענין בירור האמת נתברר הדבר מחמת הגדתם על הרובע, ומה שעי"ז יסובב גם הריגת השור לא איכפת לן דעיקר הגדה נתקבלה על הרובע, ובזה שגורמים על הריגת השור שאם לפי האמת בר סקילה הוא אינו קרוב להם, לכן מהני עדותם, אבל בפלוני בא על אשתי שאף אם אמת הדבר שזינתה ומצוה להביאה לידי מיתה עדיין אשתו היא, ואי אפשר שתהרג ע"י עדותו אף אם יסובב דין זה ע"י עדותם על הפלוני כמו באילעא וטובי', אף שיש לחלק בין לוה וערב לדין זה של נאמנות על השור, דהתם אם רק נפטר הלוה ממילא נפטר הערב ובשור לא שייך זה, אבל לענין סברת מיגו הדמיון נכון כמש"כ:

וקצת סמך לדברי הראה לי חכם אחד מבני הישיבה מש"כ בס' יד רמ"ה להרמ"ה ז"ל למס' סנהדרין שכ' וז"ל, ואמר רבא וכו' פלוני בא על אשתי וכו' מהו דתימא וכו' אצל אשתו הא אמרינן פי' רבינו שלמה וכו' הואיל דמהימן אההוא דיבורא למיקטלי' לחברי' ליקטלה נמי לדידה קמ"ל וכו' אטו משום דאסהיד אקרוב ורחוק בהדי הדדי תיסוק אדעתין דניקטלי' לקרוב אטו רחוק, אדרבה נפטרי' לרחוק אטו קרוב, ואיכא דמטו בה משום דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא, ואכתי קשיא עדות שתחילתה בפסלות וסופה בכשרות היא אי איכא לפרושה משום דאיתסרא עלי', הכי איכא לפרושה מהו דתימא אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן דמשעת בעילה איתסרא עלי' והו"ל משעת ראי' רחוק לגבה וקטלה, קמ"ל דכל כמה דלא מיפטרא מיני' בגיטא קרוב הוי לגבה וכו' מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן דאע"ג דנרבע לא אתרחק מנפשי', אבל אצל אשתו דמאידנא דזנאי איתסרא עלי' אימא לא קמ"ל עכ"ל, ונלענ"ד בכונתו דרק משום מיגו הוא, דבלא"ה לו יהא דאם באמת שזנתה נעשה רחוק, אבל אם לא זנתה הוא קרוב, ולענין עדות נראה פשוט דבעינן שלא יהי' קרוב על כל אופן, עוד מוכרח ענין זה מדין עדות שאתה יכול להזימה דאם הדבר שקר הוא קרוב ובטלה ההגדה מטעם פסול קרוב ולא יתקיים הזמה עי' בס' מנחת החנוך מצוה ד' ד"ה ונסתפקתי שכ' כעין זה, יעו"ש, ועפי"ד דענין מיגו הוא כיון שנתברר בבי"ד הענין שבא על אשת איש, ובירור ענין שאשה זו היא הנבעלת הוא כעין בדיקות בעדות, ושוב לא בעינן עדות בפ"ע כשאנו דנים לענין האשה, אלא שאף אם אמת הדבר אינו מועיל הדין לקרובים, והכא אם גם אמת הדבר אינו קרוב, אבל אם יעיד על האשה בפ"ע לא מהני דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה. כנלענ"ד בביאור דברי תוס' ורש"י והרמ"ה ז"ל. עוד י"ל דגם אם נחליט בהיפוך דלענין פסול קורבה דגזיה"כ הוא, אף דלא חשדינן למשקר, רק שאמרה תורה אף שהדבר אמת לא יהי' הדין רק ע"י עדים כשרים סגיא לן שאם הדבר אמת לא יהי' קרוב, מ"מ לא מהני אם הבעלים מעידים על השור, דקודם גמר דין שאינו עומד להסקל עדיין קרוב הוא אצל שורו ואין מקבלים עדותו, אבל ע"י מיגו דעיקר עדותו הוא על הרובע, ומה שיהי' גמ"ד על השור לא איכפת לן דבשעת גמ"ד אינו קרוב אצל השור, דהרי עומד להסקל, ונמצא שנהרג שלא ע"י קרוב, והוא דבר מתקבל, ובלא"ה כבר כתבנו דיהי' החסרון בזה משום עדות שאי אתה יכול להזימה:

ולכן נראה לענ"ד דגם לר' יהודא ורב יוסף אינו נפסל לעדות ואינו נעשה רשע ע"י הגדתו שאומר הרגתי או פלוני רבעני לרצוני, ומה שאמר רב יוסף רשע הוא הכונה בזה שלדבריו רשע הוא, וכמו דאמרי' במס' יבמות ד' מ"ז מעשה באחד שבא לפני ר' יהודא ואמר לו נתגירתי ביני לבין עצמי, א"ל ר"י יש לך עדים, א"ל לאו, יש לך בנים, א"ל הן, א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואין אתה נאמן לפסול את בניך ומי אר"י אבנים לא מהימן והתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אר"י נאמן אדם לומר זה בני בכור, וכשם שנאמן לומר זה בני בכור, כך נאמן לומר בני זה בן גרושה הוא וכו' אמר רנב"י ה"ק לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם, וכ"כ נפרש כאן דטעמייהו דר' יהודא ורב יוסף דסברי לא פלגינן דיבורא, ואם לקבל העדות כמו שאומר הרי הוא רשע ורשע פסול לעדות, ומשו"ה אינו נאמן כלל, וכן מוכח להדיא ענין זה כדברינו מהירושלמי דיבמות פ"ב הי"א דאמרינן שם על דברי ר' יהודא שאמר הרגתיו לא תנשא אשתו וז"ל, הרגתי' מה נפשך קטלי' החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו לא קטלי' בחיים הוא, עכ"ל. הרי מפורש בהירושלמי דלר"י ג"כ אין אדם נפסל ע"י עצמו אלא דאי אפשר לנו לקבל העדות להאמינו להשיא את האשה כיון דלא פלגינן דבורא, הרי ממ"נ אינו נאמן דאם אמת כדבריו שהוא הרג אינו כשר להעיד ואם אינו אמת חי הוא, ועפי"ז נפרש דמה דאמרינן בגמ' דילן דלרבא דאמר אדם קרוב לעצמו ואמע"ר הוא משום דסבר פלגינן דבורא, ומשו"ה לא שייך בזה לומר לדבריך רשע אתה, שהדבור זה מה שמשים עצמו רשע כאילו אינו, ומקבלים עדותו באופן שאנו מוציאים שהי' המעשה באופן אחר שלא כמו שאמר הוא, ובפלוני רבעני לרצוני אמרינן שהי' לאונסו או שרבע לאחר, ורב יוסף סובר כר' יהודא דלא פלגינן דיבורא, ועלינו לקבל העדות כפי שמגיד העד, ולדבריו אין כאן עדות כלל ובטלה עדותו בין לעצמו ובין לחבירו:

ועתה נבוא לבאר ענין זה, בס"ד, עפ"י שיטת הראשונים ז"ל, דהנה לפי מש"כ אין שום הוכחה מדברי ר"י דאם מעיד על עצמו ועל חבירו שכמו שאינו נאמן על עצמו לא יהי' נאמן על חבירו, ובפשטות מוכח מהגמ' דגם לרב יוסף אם גזלן כשר לעדות אשה, שנאמן להשיא את האשה, אף שאינו נאמן על עצמו שהוא הרגו להעשות רשע עפ"י עצמו, ועלינו לומר דבנוגע לחבירו אנו מקבלים עדותו שהי' המעשה שהוא הרג את בעל האשה, ובנוגע לעצמו אין לנו מאמינים לו, והוא התחלקות כח הנאמנות, ובענין זה לא פליג רב יוסף, וכמש"כ לעיל, דמה"ט לא הובא פלוגתא דר"י ורבנן בגיטין לענין עבד שהביא גיטו, באופן דלפי"ז באומר פלוני בא על אשתי אפשר שגם לרב יוסף נאמן להורגו ולא להורגה דלגבי הבועל מהני עדותו ולגבי אשתו לא מהני עדותו, ולכאורה נסתרים דברינו ממה דאמרינן במס' סנהדרין אחרי שהובא שם מה שאמר רבא דלא כרב יוסף דבפלוני רבעני משום דאדם קרוב אצל עצמו ואאמע"ר, מביא הש"ס מה שאמר רבא בפלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפים להורגו ולא להורגה, מאי קמ"ל דמפלגינן דיבורא, היינו הך יעו"ש. ולפי מש"כ בדין זה דבא על אשתי גם לרב יוסף מהימן להורגו ולא להורגה, ואינו ענין כלל לדינא דפלוני רבעני, אמנם י"ל דשפיר פריך הש"ס דכיון דסובר רבא שם דפלגינן דיבורא, מכש"כ בדין זה דאפשר למיפלג דיבורא ולהאמין שבא על אשה אחרת, ומה דאיכא בענין זה עוד ענין דאפשר גם לחלק הנאמנות, הלא לא נגרע בזה כלום, כן הי' נראה לומר ענין זה מסברא, אבל באמת נלענ"ד דבענין זה פליגי רבוותא, דהנה בתוס' יבמות שם בד"ה לימא כתבו וז"ל, לימא רב יוסף דאמר כרבי יהודא, תימה דהכא לר' יהודא לית לי' פלגינן דיבורא, ובפ' החולץ אמרינן ההוא דאתא לקמי' דר' יהודא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל נאמן אתה לפסול א"ע ואי אתה יכול לפסול את בניך אלמא פלגינן דיבורא, ומיהו י"ל דהתם לא מטעם עדות נאמן (דהא אדם קרוב אצל עצמו ועוד דאם נאמן לפסול א"ע איך יתכן שיהיו בניו כשרים) אלא הא דפסלינן היינו לאוסרו בבת ישראל דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא או אם נגח שור של ישראל את שורו פטור מטעם הודאת בע"ד עכ"ל, ולפי מש"כ לחלק בין התחלקות דיבור של עדות לבין חילוק דין הנאמנות, באופן דגם רב יוסף ור' יהודא סברי דמחלקינן כח הנאמנות, אין קושיתה מובנת כלל, דהתם לא פלגינן הדיבור לומר שהי' המעשה באופן אחר, אלא לגבי עצמו מחזקינן שנתגייר בינו לבין עצמו ולגבי בניו מחזקינן שנתגייר כהוגן, והכא באומר הרגתי אי אפשר להאמין להתיר את האשה אם לא נפליג את הדיבור דלדבריו רשע הוא כמו שהבאנו מדברי הירושלמי, וביותר תמוה דמסקו ומיהו י"ל דהתם לא מטעם עדות נאמן, דמלשונם משמע דגם תירוץ זה אינו ברור להם כ"כ רק דאפשר לומר כן, ולפי השקפת שכלנו אין כאן מקום לכל עיקר הקושיא:

וליישב קצת דבריהם הק' נלענ"ד עפי"מ דחולקים הראשונים בשיטותיהם בביאור דין דאילעא וטובי' במס' מכות ד' ז', דאמרינן שם אילעא וטובי' קריבי' דערבא הוו, סבר רב פפא למימר גבי לוה ומלוה רחיקי נינהו, א"ל ר"ה ברי' דרב יהושע לר"פ אי לית לי' ללוה לאו בתר ערבא אזיל מלוה, ע"כ, ופי' רש"י שם דעדי הלואה היו קרובים אל הערב, וכן משמע בתוס' שם שכ' וז"ל, מכאן דיש ליזהר בעדי ממון שלא יהיו קרובים לא ללוה ולא למלוה ולא לערב עכ"ל. וברא"ש שם האריך בענין זה וז"ל פירש"י דעדי הלואה הוו, ודמיא להא דירושלמי כתב נכסיו לשני ב"א והעדים כשרים לזה ופסולים לזה, ה"נ כיון דאי לית לי' ללוה אזל בתר ערבא א"כ נכתב השטר על הלוה ועל הערב וכיון דפסולים לערב פסולים אף ללוה, והראב"ד כתב שטענותיהם על עסקי פרעון כגון שאמר לוה למלוה פרעתיך ובטענה זו נפטר הערב והביא עדים שלא פרעו ונמצא הערב מתחייב, וא"ת ונהימני' לגבי לוה שלא פרע ולא נהימני' לגבי' ערב דפלגינן דיבורא מידי דהוי אההיא דפ"ק דסנהדרין פלוני רבעו לרצוני הוא ואחר מצטרפים להורגו דפלגינן דיבורא וכו' וכן בפ' זה בורר בר בניתו וכו' ומהימנינן דאוזיף ברביתא ולא לדידי', וכן ביבמות עד שאמר הרגתי לבעלה של אשה זו שמשיאים אותה, דמהימנינן לי' שנהרג ולא שהוא הרגו, ה"נ ליפלוג דיבורא ולהימני' לגבי' לוה ולא לחיובא ערב, ויש מתרצים דל"ד התם הני סהדי לאחיובי גברא או למיפסלי' קאתו, הילכך בעיקר שהם אומרים שרבע או שלוה ברבית נאמנים, ובמה שאמר לדידי האי אחרינא נינהו ולא מקבלינא מיני', אבל להאמינם לחייב הלוה ולא הערב אי אפשר, כיון שיש שטר שהוא ערב. והראב"ד ז"ל כתב בתשובותי' שכל עדות שבטלה מקצתה מחמת פסול קורבה בטלה כולה ולא פלגינן דיבורא, דהא לא פליג בהו רחמנא דאמר מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה אף שלשה, אלמא לא פלגינן עדותם, והא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין משים עצמו רשע, היינו דוקא כשמעיד על עצמו שאין זה עדות כלל, אלא כמי שאינו דמי שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול כדי שנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ודמיא להא דאמר לעיל במקיימי דבר הכתוב מדבר. עד כאן לשונו הצריך לנו ונראה להדיא דבתרתי פליגי היש מתרצים עם הראב"ד דלשיטת היש מתרצים לא אמרינן פלגינן דיבורא, אלא היכא דאפשר להחזיק שהי' המעשה באופן כזה שאין הדבר נוגע להקרוב או לעצמו, כמו בפלוני רבע, דאמרינן שרבע לאחר וכן ברבית, אבל בעובדא דאילעא וטובי' שאנו דנים אם היתה הלואה או שלא הי' פרעון דחד עובדא הוא, לא פלגינן דין הנאמנות, דכיון שהוחזק הדבר עפ"י עדים שכן הי' המעשה בע"כ עלינו לחייב גם את הערב, דלא בעינן על כל איש עדות בפ"ע, ומשו"ה אם יהי' דין פסוק עפ"י העדים על הלוה יסובב דין גם על הערב, ונמצא הערב מתחייב ע"י קרובים, ומשו"ה בטלה העדות לגמרי, אבל היכא דאפשר לחלק את המעשה לומר שהי' באופן שיתקיים העדות לרחוק ולא לקרוב אז פלגינן דיבורא, ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דסברי דרק בעדות לאיש אחד ולענין אחד אמרה תורה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, אבל בעדות שנוגע לשני בני אדם אם אפשר לחלק את גוף המעשה מחלקינן, ויפרשו דברי הירושלמי בכותב לשני ב"א והעדים כשרים לאחד ופסולים לשני, דאיפליגו שם ר"י ור"ל, אם פסולים לרחוק מחמת הקרוב, דאינו משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה רק מטעם אחר, כמו שהובא ברא"ש שם בשם רבינו יואל הלוי, יעו"ש. והראב"ד ז"ל סובר דאם פסולים לאחד משום קורבה בטלה כולה אף היכא דאפשר לחלק את הענין או הדיבור, אבל היכא דהפסול הוא משום בע"ד, אז אף שאי אפשר לחלק הענין באופן שאם נאמן לגבי' אחרים בע"כ נוגע הענין גם לגבי' דידי' פלגינן כח הנאמנות, דאל"ה לא הי' צריך בעובדא דאילעא וטובי' לתרץ תירוץ אחר מכמו שתרצו היש מתרצים, כ"ז מבואר בדבריהם לכל מעיין:

ובתוס' פ"ק דסנהדרין ד' ט' ע"ב ד"ה ואין אדם מפורש דסברי כהיש מתרצים שהביא הרא"ש שכתבו שם דהא דפלגינן דיבורא בפלוני רבעני הוא דמהימן לומר שרבע אבל לא שרבעו, דאם הוי פלגינן דיבורא לומר שרבעו באונס דזה הוי פלגינן דיבורא בחד גופא, וכן בפלוני רבע שורי אם הי' קרוב אצל שורו הי' מהימן לומר שרבע שור אחר, וכתבו בזה"ל ותדע דאם הי' כהן נשוי אחותו והוא ואחר מעידים שפלוני בא עלי' סברא הוא לרבא דמצטרפים להורגו אבל לא להורגה אפי' לאוסרה על בעלה אעפ"י שנאסרת באונס. עכ"ל. הרי מפורש שיטתם דסברי דגם בפסול מחמת קורבה אמרינן פלגינן דיבורא דלא כשיטת הראב"ד, ובענין פלגינן דיבורא מפרשי דאנו מאמינים שהי' המעשה באופן אחר, אבל להימן לגבי חד בכל הענין כפי משמעות הגדתו, ולא להימני' לגבי עצמו או לקרובו זה אי אפשר, והנה לפי מש"כ להוכיח דרב יוסף סובר דמחלקינן הנאמנות מדאמר לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד, דמזה מוכח דאם לא הי' מיפסל לעדות זו הי' מהימן להרוג את הרובע אף שאינו נאמן על עצמו ליהרג עפ"י עצמו ולפי"ז קשה מנא להו לפרש דרבא בתרתי פליג על רב יוסף מקצה אל הקצה, דלרב יוסף פלגינן הנאמנות ולא פלגינן המעשה, ולרבא פלגינן המעשה ולא הנאמנות, הלא אפשר לפרש דרבא סובר, דהיכא דצריך לחלק אופן המעשה כמו בפלוני רבעני דאם נאמין לגבי הרובע שהי' העובדא כמו שהעיד, לדבריו רשע הוא וחסר בזה דין עד, ובכה"ג מחלקינן המעשה לומר שרבע איש אחר, אבל בפלוני בא על אשתי דאי"צ לחלק המעשה, מהימן לגבי הבועל כפי כל משמעות הגדתו ואינו מהימן לגבי אשתו, וליישב דבריהם נלענ"ד דלפי"מ דסברי שלא כהראב"ד בדין עדות שבטלה מקצתה, שיטתם מוכרחת להלכה דדין נאמנות אינה מתחלקת מהך דאילעא וטובי', דכיון דמפרשי כפירש"י שהיו עדים מעידים על הלואה, ונקטו רב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע דאם היו קרובים לערב פסולים גם לגבי לוה, ולא אמרינן שיאמנו דבריהם לגבי לוה ולא לגבי ערב, ולהראב"ד ז"ל דסובר דבכה"ג אמרינן עשבמב"כ מסתבר לומר דהיכא דליכא חסרון מחמת עדות שבטלה מקצתה כגון במעיד על עצמו דפלגינן הנאמנות כמו שסובר רב יוסף דלא מצינו מי שחולק עליו בסברא זו, בזה לשיטתייהו הראב"ד ז"ל והתוס' דהא בהא תליא כמש"כ:

ועפי"ז יש לתרץ דברי התוס' יבמות שהבאנו לעיל מה דמקשו מדברי ר' יהודא שאמר באומר הרגתי לא תנשא על דברי ר' יהודא באומר נתגירתי ביני לבין עצמי שנאמן אתה לפסול א"ע ואין אתה נאמן לפסול את בניך. דהיו מפרשי דגם בדברי ר' יהודא צ"ל שאנו מחלקים את גוף המעשה לומר שנאמן לפסול א"ע, הוא ג"כ באופן שאנו מחזיקים לומר אולי מחמת ענין אחר הוא ראוי להיות כדין נכרי בכל הנהגותיו, ואינו נאמן על הענין שנתגייר בינו לבין עצמו, דכיון דנקטו להלכה עפ"י דברי ר"פ ור"ה ברי' דרב יהושע דאין נאמנות מתחלקת, משו"ה רצו לפרש בדברי ר' יהודא שהוא משום פלגינן הדיבור, היינו חלוקת הענין של גוף המקרה ומשו"ה מקשו מר"י אר"י דסובר במעיד הרגתי דלא מפלגינן המעשה לומר שמת בעל האשה ע"י סבה אחרת שלא ע"י הריגתו ועפי"ד יש ליישב קצת מה דמסקו בתירוצם בלשון מסופק "ומיהו י"ל" דהתם לא מטעם עדות הוא, אלא הא דפסלינן היינו לאוסרו בבת ישראל דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא, דבאמת ענין זה מוקשה כמו שהבאנו לעיל בפ"ד דאם נכרי הוא ליכא עליו איסור לישא בת ישראל, ובארנו שם דנאמן לעשות איסור לגבי העולם מחמת שהוא בעלים על הנהגה זו ובאופן זה הוא התחלקות הנאמנות, דלגבי ענין זה נאמן על אחרים ג"כ ועל הבנים אינו נאמן, והטעם בזה נראה דמה שאנו מאמינים אותו לגבי העולם שתאסר בת ישראל עליו, אינו בתורת נאמנות על גוף הדבר אלא על דין איסור, שאיכא בזה איסור מחמת מקרה שאינה ידועה לנו, וזה ביאור לשון חתיכה דאיסורא בלא שם, שלא נתברר לנו סבת האיסור, רק נתברר לנו שהוא חתיכה דאיסורא והוא ענין מחודש מה דלא מצינו כ"כ להדיא בש"ס, ומשו"ה כתבו בלשון "מיהו י"ל". ומה דהקשו רק על הגמ' ולא הקשו על דברי ר' יהודא במשנה, נלענ"ד די"ל דאי לאו דאמרו בגמ' דדברי ר' יהודא ורבנן מישך שייכי לפלוגתא דרב יוסף ורבא, הי' מקום לומר דכיון דמה שנאמן ע"א לעדות אשה, אינו בתורת עדות, כיון שנאמנים כל הפסולים וע"כ עלינו לומר שהוא משום גדרי הוכחה ואומדנא, כמו שכ' בש"ש, הבאנו לעיל בפ"ה ענין זה, ומיסתבר לומר דרק בענין שדברי העד מתקבלים איכא אומדנא, אבל אם עלינו לקבל קצת מדבריו לגרוע ולהוסיף, אין ענין זה מתקבל לנו להכרעת אמתית דבריו. ובתשו' מהרשד"ם חלק יו"ד סי' רנ"ד כתב לתרץ קושיא זו דהי' אפשר לומר שמטעם גזירה הוא שלא תנשא, לו ולא אבין דבריו דא"כ למה באומר הרגנוהו תנשא לאחרים ולא גזרינן שתנשא לו, ובתשו' זו הובא שנתקשו שואלי' בדברי תוס' אלו דהרי לרב יוסף נאמן על עצמו לפסול א"ע ואין נאמן על חבירו, ועיי"ש בדבריו מה שמתרץ קושיתם ולא ירדתי לסוף דעתו בענין זה, ומדבריו נראה דנקט לדבר פשוט דלר"י ורב יוסף נאמן ע"ע לגמרי וכבר כתבנו שדבר זה הוא רחוק ודחוק:

ובהא דאמרי' במס' כתובות דלרבא דסבר אאמע"ר, אם עדים אומרים כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו מחמת ממון, אין נאמנים אף שאין כתב ידם יוצא ממק"א והשטר מתקיים על ידם, היינו שנאמנים בעדותם שכ"י הוא, ואין נאמנים על מה שמעידים שאנוסים היו, הקשה הגאון רע"א ז"ל בס' דו"ח למס' כתובות ד' י"ח וז"ל ק"ק בההיא דפלוני רבעני דאמרינן אאמע"ר, היינו דאינו נעשה פסול עפ"י עצמו וכו', וה"נ הכא אם היו אומרים דהשטר אמת כדינו מדעת הלוה אלא דאנו פסולי עדות והשטר חספא, בזה אמרינן דאינו נפסל עפ"י עצמו והשטר כשר, אבל בזה דאומרים דהמלוה אנסם לחתום, והשטר פסול בעצמותו, שלא נעשה מדעת הלוה וראוי להאמינם במיגו, א"כ מה בכך דאינו נפסל עפ"י עצמו, מ"מ נהימנינהו שהמלוה אנסם והשטר פסול בעצמותו, מזה מוכח דכללא הוא דאאמע"ר לאו דוקא שאין דנים אותם לפסולי עדות, אלא דהבי"ד אין שומעים לדבריהם שעשו כך וכך מעשה רשע, אמנם תמוה לי מסוגיא דיבמות דמבואר באומר הרגתיו אף אם לא פלגינן דיבורא, מ"מ אם גזלן כשר לעדות אשה מהימן ומשיאים אותה על פיו הא מ"מ נימא דאאמע"ר ולא מהימנינן לי' דעשה מעשה זאת שהרג. עכ"ל. ולא ירדתי לסוף דעת קדשו בקושיתו זאת, דבפשטות כונתו דיועיל העדות לגבי השטר להחזיק שנעשה ע"י אונס מחמת ממון ולא יהיו נפסלים העדים בעדות עצמם, היינו לחלק דין הנאמנות ולא לחלק המעשה, אבל אם זו הוא כונתו הלא אין כאן מקום לקושיא, דהרי זה דומה לאומר פלוני רבעני לרצוני לרב יוסף, דלדבריו רשע הוא ואין להאמינו לומר שהשטר נעשה שלא מדעת הלוה, ואם היו אומרים אנוסים היינו ועכשיו עשינו תשובה וכשרים הם עכשיו לעדות זו לומר שהשטר פסול בעצמותו, מלבד שלא נזכר ענין זה בדבריו, הנה בכה"ג אם היו אומרים לפסול השטר מחמת חסרון עדות ראוי להאמינם, שאין מעידים לפסול א"ע כלום, וכנראה כונתו דנהימנינהו על השטר שלא בתורת עדות אלא משום מיגו כיון דאין כ"י יוצא ממק"א, ולענין מיגו ליכא חסרון לומר שלדבריו רשע הוא, דגם רשע מהימן ע"י מיגו שלא בתורת עדות:

ובס' ש"ש ש"ז פ"ה כתב להוכיח דהאי כללא דאאמע"ר הוא אפילו במקום שאינם נפסלים לעדות, אלא כל שאומר על עצמו שעשה שלא כדין התורה, הו"ל משים עצמו רשע ואין אדם נאמן על עצמו כך, והוכיח כן מדברי הרשב"א בחי' לכתובות בהא דאיתא בברייתא דר"מ סובר דגם באומרים אנוסים היינו מחמת נפשות אין נאמנים אף אם אין כ"י ממק"א, ואמר רב חסדא בטעמא דר"מ דקסבר עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו דיהרגו ואל יחתמו בשקר, וז"ל ואע"ג דקיי"ל אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ג' דברים בלבד וכו' מ"מ מדת חסידות הוא דליקטלי' ולא יחתמו שקר, ואי לא עביד משוי נפשי' רשיעא וקסבר ר"מ דאפילו בכה"ג אאמע"ר שאינו חסיד. עכ"ל. והקשה ע"ז בס' ש"ש מהא דאמרינן במס' יבמות דאף לרב יוסף דלא פלגינן דיבורא אם גזלן כשר לעדות אשה מהימן ומשיאים האשה על פיו, הרי מוכח דאף דמשים א"ע רשע אם אינו פוסל עדותו נאמן בעדותו, ומתרץ דלענין עדות נאמן אם אינו נפסל ע"י מעשה רשע, ובאומר אנוסים היינו אין מאמינים אותם בתורת עדות, משום דחוזרים ומגידים הם אלא משום מיגו נאמנים אם אין כת"י יוצא ממק"א, והיכא דמשים עצמו רשע אף אם אינו נפסל אינם נאמנים דהוי מיגו במקום חזקה, דמסתמא כדין וכשורה עשו. ע"כ תו"ד, ולענ"ד נראה שבע"כ הא דנאמנים היכא דאין כ"י יוצא ממק"א הוא ג"כ בתורת עדות ולא חשיבי כחוזרים ומגידים, כיון דעכשיו הם מקיימים את השטר, דאל"כ לא אתי מיגו ומבטל לשטרא, דהשתא השטר מתקיים ע"י בתורת עדות. ואכמ"ל. ובמקום אחר הארכתי בסוגיא ההיא:

והנה עפ"י מה שביארנו לעיל שיטת התוס' ושיטת הראב"ד בדין פלגינן דיבורא, הנה לשיטת התוס' דסברי דרב יוסף ורבא בתרתי פליגי דלרב יוסף לא פלגינן דיבורא אבל הנאמנות מתחלקת, ואם רק עיקר המעשה כפי הגדת העדות ראוי להתקבל, בנוגע לדין הנאמנות להרוג את הרובע או להשיא את האשה, אז מהימנינן לי' לגבי הרובע ולא לגבי דידי' לא ליהרג ולא להפסל ע"י עצמו, ומשו"ה אם גזלן כשר לעדות אשה משיאים עפ"י העד שאומר הרגתיו, אבל אם גזלן פסול לעדות אשה, אינו נאמן לגבי האשה משום שלדבריו רשע הוא, דלא פלגינן דיבורא לומר שהי' המעשה באופן אחר, ולרבא הוא להיפוך דהיכא דאפשר לחלק הדיבור, מחזיקינן שהי' המעשה באופן אחר כדי שיתקיים עדותו, והיכא שאי אפשר לחלק העדות ולומר שהי' באופן אחר, בטלה העדות, דלא אמרינן בעדות שיהני לגבי זה ולא לאחר, וכמו באילעא וטובי' כיון דאי אפשר להאמינם לגבי ערב אין נאמנים גם לגבי הלוה, ולפי"ז לשיטת תוס' אין מקום לקושית הש"ש והגרע"א ז"ל, דבאומרים אנוסים היינו מחמת ממון אי אפשר להאמינם על השטר שנעשה שלא מדעת המתחייב, כיון דמעידים גם על עצמם שעשו שלא כהוגן ועל עצמם אינם נאמנים כלום, אין להאמינם גם על השטר שנעשה שלא מדעת המתחייב, כיון דמעידים גם על עצמם שעשו שלא כהוגן, ולא פלגינן גוף המעשה לומר שלא חתמו מדעת הלוה מחמת סבה אחרת, לפי"מ דסובר רבא דהיכא דלא פלגינן המעשה אין הנאמנות מתחלקת. ומה שהקשו מסוגית הש"ס דיבמות דאם גזלן כשר לעדות אשה משיאים על פיו, הרי התם אליבא דרב יוסף אמרו כן, ורב יוסף סובר כן מדאמר לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד, דמזה מוכח דאם הי' רשע כשר לעדות זו שהוא מעיד עכשיו, הי' נאמן לעדות זו אף שאינו נאמן על עצמו כלום, אבל לרבא ולדידן דקיי"ל כוותי' אם רק משים עצמו רשע אף שמעשה רשע זו אינו מזיק כלום לעדות זו שהוא מעיד עכשיו, לא מהימן בעדות זו כלום, ומשו"ה י"ל בטעמא דרב חסדא דמפרש דלר"מ גם באומרים אנוסים היינו מחמת נפשות אינם נאמנים, דהמצוה עליהם ליהרג ולא לחתום בשקר, ואם אומרים על עצמם שעשו שלא כהוגן שאינם נאמנים ע"ז, אינם נאמנים לבטל כח השטר דלא פלגינן הנאמנות:

ובטור ח"מ סי' מ"ו סעי' ל"ד כתב דבאומרים אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים אפי' אומרים עשינו תשובה, דכיון דהעדות מתבטל מחמת שעושים עצמם רשעים אין להאמינם, ואין מבואר, כ"כ בכונת הדברים מש"כ שהעדות מתבטל מחמת שעושים עצמם רשעים, ואם כוונתו מה שמעידים לבטל עדותם של חתימת השטר ע"י שעושים עצמם רשעים, הי' לו לומר מה שרוצים לבטל, ועוד אין סבת הרשע מבטלת, רק מחמת שלא ראו המעשה, ולענ"ד עפ"י מש"כ דמה שנאמנים באין כת"י יוצא ממק"א הוא ג"כ בתורת עדות ולא משום מיגו לחוד, דלא אתי מיגו ומבטל שטרא, אלא כמו שנאמנים לקיים את השטר עכשיו בתורת עדות, כ"כ כל מה שאומרים לפסול את השטר, הכל הוא בתורת עדות, וכשמשים עצמו רשע דעי"ז אי אפשר לקבל מה בבאים להעיד נגד השטר בתורת עדות, אלא סתם משום מיגו, ומיגו לא מהני לבטל השטר, ויתפרשו דברי הטור שהעדות זו של עכשיו מה שמעיד אנוסים היינו מתבטל מחמת שעושים עצמם רשעים, ובלא תורת עדות אין להאמינם מחמת מיגו לחוד, ומזה ראי' נגד דברי הש"ש שהבאנו, ומזה מוכח להדיא דאף שלפי דבריהם הם כשרים עכשיו לעדות זו, וליכא בזה חסרון לומר לדבריך רשע אתה ורשע פסול להעיד, דהרי כשרים הם עכשיו, אבל עכ"פ הם מעידים על עצמם שהיו רשעים, ועלינו להאמין כ"ז בתורת עדות, וזה אי אפשר דעל עצמו אינו נאמן, ומשו"ה כל עדותו בטלה, ואף שהי' מקום לומר דגם בכה"ג יש לומר לדבריך רשע אתה דהרי מ"מ תחלתו בפסול הוי אבל הרי לשיטת הש"ך בחו"מ סי' ל"ז לא בעינן בפסול מחמת עבירה תחילתו בכשרות, ועוד יש לדון בזה אם נאמר דאינו נעשה רשע ופסול רק אחר גמר העבירה היינו החתימה, כמו שהעלה בקצוה"ח סי' נ"ב, יהי' בכה"ג תחילתו וסופו בכשרות דמה שמעיד שחתם א"ע ע"י אונס ממון, ידיעתו זאת מתחלת משעת החתימה שהי' עוד כשר לעדות, ועכשיו כבר עשו תשובה, ע"כ נראה לענ"ד ברור דאין כונת הטור משום דהוא פסול לעדות זו משום דלדבריך רשע אתה, וגם הלשון שהעדות מתבטל מחמת שעושים עצמם רשעים אינו משמע רק מחמת שעושים א"ע רשעים ולא משום שהם רשעים, דהרי רב יוסף אומר שאינם נאמנים מפני שהם רשעים, ולרבא הוא להיפוך מפני שעושים עצמם רשעים. ונתיישבו בזה כל הקושיות] בס"ד:

אמנם לשיטת הראב"ד ז"ל דבארנו דשיטתו הוא דגם היכא דאינה מתחלקת המעשה מתחלקת הנאמנות, ומה"ט בדין דאילעא וטובי' דע"י שהעדים היו קרובים לערב, אין נאמנים גם לגבי הלוה, הוצרך הראב"ד ז"ל לפרש משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ובלא"ה הי' ראוי לחלק הנאמנות שיהיו נאמנים לגבי הלוה ולא לגבי ערב, ולשיטתו בדין זה לא פליג רבא על רב יוסף, ולדבריו לכאורה ראוי לומר דבאומרים אנוסים היינו מחמת ממון ועכשיו עשינו תשובה, או לר"מ אם אומרים אנוסים היינו מחמת נפשות שמעידים על עצמם שלא עשו מדת חסידות, באופן דלגבי השטר נוכל להאמין כפי שהם אומרים, דלא שייך בזה לדבריך רשע אתה, ראוי לחלק הנאמנות שהעדים ישארו בכשרותם ככל אדם דאין נאמנים על עצמם כלום, אבל לגבי השטר יהיו נאמנים, כיון דליכא בזה חסרון משום לדבריך רשע אתה, וכן ליכא חסרון מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דמה שנוגע לגבי עצמם אינו בתורת הגדה, והנה מסוגית הש"ס במה דאמרי' דלרבא אינם נאמנים באנוסים מחמת ממון, י"ל דמיירי דאין אומרים עכשיו עשינו תשובה, וכן מה דאמר רב חסדא אליבא דר דקסבר דעדים שאמרו להם חתמו שקר יהרגו ואל יחתמו בשקר, אפשר דמפרש כפירש"י דמשוו נפשייהו רשעים, דמפרש דר"מ סובר דדינא הכי, אף דלפי"ז קשה מה דמהדר רבא אילו אתו לקמן לאמלוכי אמרינן להו חתומו, אם נאמר דר"מ סובר באמת לדינא דיהרגו ואל יחתמו בשקר, אבל מ"מ הלא רש"י ז"ל מפרש כן, ובשטמ"ק הביא כמה פירושים בזה, וכולם נתקשו בביאור דברי רב חסדא יעו"ש. אבל כ"ז דחוק לתרץ כן שיטת הראב"ד ז"ל:

ונראה לענ"ד לומר בסברת הראב"ד דאף דסובר בדין אילעא וטובי' דמה דלא מהימני לגבי לוה הוא משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ובלא"ה היו נאמנים לגבי לוה ולא אגבי ערב, הוא דוקא בכה"ג דחסרון הנאמנות לגבי לוה אינו משום חסרון של תורת הגדה, דאדרבה מחמת זה שהגדת קרובים חשיב הגדת עדות, מה"ט סובר הראב"ד דאמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, אלא דגזיה"כ הוא אף שהגדת קרובים הגדה היא שלא יועיל עדותם, בכה"ג סובר הראב"ד דאי לאו משום עשבמב"כ היו נאמנים לגבי לוה, אף שאינם נאמנים לגבי ערב, אבל כשמשים עצמו רשע דהחסרון בזה דאדם קרוב אצל עצמו שאינו בתורת הגדה כלל, אלא בתורת בע"ד כמו שכ' הראב"ד ז"ל, אז אם הענין אפשר להתחלק, כמו בפלוני רבעני או פלוני בא על אשתי, דפלגינן דיבורא להחזיק הענין רק בנוגע לפלוני, ואז אף שמתבטל קצת מהגדתו, עדיין נשאר בזה הגדה שלמה, אבל באונסים היינו שענין אחד הוא שאינו מתחלק, וכשאנו דנים לענין השטר, בע"כ עלינו לדון גם לגבי עצמם של העדים, כיון דשם לא פלגינן דיבורא, וכיון דכשאנו דנים לגבי עצמם איכא חסרון בדין עדות, דבע"ד לא חשיב עד כלל, וחסרון זה שולט בעיקר ההגדה, ושולל מכאן כל תורת הגדת עדות, ומשו"ה אינם נאמנים דבטל מזה כל דין עדות, אבל בקרובים אף דסובר הראב"ד דהגדה אחת היא גם בפלוני רבעני וכדומה, ומכש"כ בעובדא דאילעא וטובי' כיון דקרובים ליכא שלילת הגדה גם כשמעידים רק על הקרוב בלחוד, רק להיפוך דין קרובים מבטל עדות מעליא, בכה"ג סובר הראב"ד דאם לא הי' בזה דין עשבמב"כ, הי' הדין להאמין לגבי לוה אף שאינם נאמנים לגבי ערב, ולפי"ז נראה לומר דבזה פליגי רב יוסף ורבא, דרב יוסף סובר דבמה שנוגע להרובע כל הדיבור הוא בתורת הגדה, אף דמה שמשים עצמו רשע הוא הכל ענין ההגדה, ועלינו להתחשב עם כל הדיבור, ומשו"ה רשע הוא ואין להאמינו, דאי אפשר לחסר מדיבורו כלום, כיון שכל הסיפור הכל הגדת עדות הוא, ורבא סובר כיון דמשים עצמו רשע ואדם קרוב אצל עצמו אין דיבור זה בכלל הגדה, ומשו"ה משיירים מדיבורו מה שנשאר תורת הגדה, ועל מה דשיירינן נאמן. וכן יש להעמיס גם בדברי הרמב"ם בפי' המשנה שכ' דר"י סובר אדם משים עצמו רשע, היינו דליכא חסרון בהגדה אם משים עצמו רשע, ומשו"ה אם גזלן כשר לעדות אשה משיאים על פיו אף שמשים עצמו רשע, דלרב יוסף ליכא חסרון מה שמשים עצמו רשע, אבל לפי"מ דקיי"ל כרבא דאם משים עצמו רשע מתבטל העדות אז יש חילוק אם הענין מתחלק, פלגינן דיבורא ונשאר הגדה שלמה, ואם אין הענין מתחלק בטלה העדות מכאן לגמרי משום חסרון תורת הגדה. והוא דבר מתקבל בעזה"י:

ומעתה הנה לדינא אין הבדל בין שיטת הראב"ד לשיטת התוס' רק בדבר אחד, שהוא במעיד לרחוק ולקרוב באופן שאפשר לחלק הדיבור, דלהראב"ד לא פלגינן משום דעשבמב"כ, ולהתוס' פלגינן, כמו שכתבו להדיא בפ"ק דסנהדרין דאם הי' כהן נשוי אחותו שהוא ואחר מצטרפים להרוג את הבועל, אבל אם מעיד בענין שנוגע לו לעצמו ולאחר, ואי אפשר לחלק הדבור והמעשה, אין כאן עדות, בין להתוס' ובין להראב"ד כמש"כ. ולכאורה קשה מהא דפסק בחו"מ סי' ל"ז סעי' ו' אם טען אחד מהשותפים דבר שהוא חובה לו ולחבירו, נאמן כעד לחייב שבועה את חבירו, ולפטור משבועה את שכנגדם, ואם שני שותפים העידו חובתם נאמנים לחייב את חבריהם, עכ"ל. והנה מה שנאמן לחוב לעצמו הוא משום הודאת בע"ד ולא בתורת עדות ואיך מהני עדותו לחבירו הרי הוא בע"ד באותו עדות, ומזה מוכח לכאורה דפלגינן דין הנאמנות אף שהוא משותף בענין זה ועדות אחת היא לשניהם, אבל לאחר העיון נראה דל"ק דכיון שנאמן לחוב לעצמו משום הודאת בע"ד, ממילא אין העדות המשותפת נוגע אלי' כלום אם נאמן או לא, שהרי מתחייב בין כך ובין כך ע"י הודאת בע"ד, וענין דין הנאמנות משום תורת עדות נוגע רק לחבירו ולא לדידי' ואין כאן השתתפות בהגדה זו להמעיד, ומשו"ה נאמן, אבל אם לעצמו אינו נאמן משום הודאה בע"ד כגון שמשים עצמו רשע, אז הוא משותף בהגדה ומחמת זה מתבטל העדות. וזה פשוט לענ"ד:

ועפי"ד יש מקום לתרץ שיטת הרשב"א ז"ל מקושית הנוב"י מ"ק סי' ע"ב דהרשב"א כתב בתשובותיו, דבאומר אני זניתי עם אשתך לא פלגינן דיבורא, משום דכשאתה לוקח תיבות אני זניתי עם אשתך לא נשאר בעדותו שום טעם, והוכיח ענין זה גם מסוגית הש"ס דלא נזכר בגמ' רק בפלוני רבעני לרצוני ולא נקט אני רבעתי את פלוני, וכן נקט בש"ס רק פלוני בא על אשתי, ולא נקט להיפוך אני באתי על אשת פלוני (כן הביא הנוב"י בשמו ואין ת"י תשובה זו), והקשה הגאון הנ"ל על דבריו מפלוני בא על אשתי, דאם נימא דרק היכא דאפשר למיגו דבורו פלגינן, א"כ אם נגייז תיבות על אשתי ונשייר תיבות פלוני בא ואין כאן עדות, יעו"ש שהאריך בסתירת דברי הרשב"א, ולפי מש"כ יש לומר דרק היכא שמעיד על עצמו שאינו בתורת הגדה כלל, אז סובר הרשב"א דבכהאי גוונא צריך לגייז דבריו כדי שישאר דיבור של הגדת עדות כראוי, אבל במעיד על קרוב ורחוק, י"ל דיודה הרשב"א דאי"צ לגייז דוקא הדיבור, אלא שמחלקים החזקת הנאמנות לומר שאנו מחזיקים שהי' המעשה באופן כזה שאינו נוגע הענין להקרוב, משום דכיון דהגדת קרובים ג"כ חשיבה הגדת עדות רק שאינה מועלת מגזיה"כ לחדש דין על הקרוב, אבל אם אנו מחדשים ע"י דבריהם דין על הרחוק לחוד, ובאופן שלא יהי' איזה הכרח שיהי' נוגע ענין זה אל הקרוב, בכה"ג לישא שום חסרון בדיבור של הגדה ומתקיים העדות בלי גזיזת הדיבור, וי"ל דהרשב"א סובר דקריבת אשה לבעלה הוא לענין עדות כדין קרוב ולא כשיטת הראב"ד דסובר שהוא משום בע"ד, ומשו"ה בפלוני בא על אשתי אי"צ למיגז את התיבות "אל אשתי" ולשייר התיבות "פלוני בא", רק לענין תכלית ההגדה אנו מחזיקים להאמינו שפלוני זנה עם אשת איש, ולא נתחזק אצלנו שום נאמנות שאשתו זנתה. והדוגמאות שכ' הרשב"א כגון אני רבעתי את פלוני ואני באתי על אשת פלוני הוא רק באופן שמעיד על עצמו, אבל במעיד לרחוק ולקרוב לא נזכר בדברי הרשב"א חידוש זה שצריך למיגז הדיבור ולהשאיר דבור שלם להגדת עדות, ובדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ס"ל להרשב"א כהתוס' שהבאנו לעיל דהיכא דאי אפשר לחלק את המעשה לא אמרינן עשבמב"כ:

עוד שם בס' נוב"י נשתבח שמצא תנא דמסייעא שנקט בהדיא דלא כהרשב"א והוא ממש"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה סוף נדרים על משנה אחרונה, האומרת טמאה אני לך וכו', וז"ל אי אפשר זה הדין, דנוטלת כתובה ויוצאה, באשת ישראל בשום פנים, לפי שאם אמרה שנטמאת באונס הרי היא מותרת לבעלה ואם אמרה שנטמאת ברצון אין לה כתובה, לפי שכל שמודה שזנתה ברצון אבדה כתובתה וכו' והבחירה לו אם ירצה יגרש ואם רוצה תהי' תחתיו אחר שאין שם עדים וכו', ולא נאמר אילו היית מכחיש אותה ומפני כן היית בא עלי' א"כ אתה מחויב בכתובתה לפי שהעיקר אצלינו פסוק ומוסכם עלי' בכל התורה כולה דפלגינן דיבורא, ר"ל שאנו נאמינהו הדבר בעצמו לענין זה ולא לענין אחר. עכ"ל. ומסיק הנוב"י בזה"ל הרי שכתב בהדיא שנאמן על הדבר בעצמו ולא לענין אחר הרי לך בהדיא דלא כהרשב"א, דלהרשב"א לא פלגינן אלא בשני עדים, כדי שלא יבוטל אותו דיבור שאנו מקיימים, ואותו הדיבור בעצמו שאנו מקיימים לא פלגינן, ועוד שהרי הרמב"ם כתב זה לענין אשה שמודה שזנתה שהפסידה כתובתה, ואעפי"כ מותרת לבעלה לפי דפלגינן דיבורא ואנו מאמינים כלל היוצא מדברי שאבדה כתובתה, אבל אין אנו מאמינים לה שזנתה ונאסרה על בעלה, וא"כ הרי תיכף שאין אנו מאמינים לה זנותה ומתירים אותה לבעלה, א"כ בטלה דבורה לגמרי ולא זנתה, ואיך אבדה הכתובה, אלא ודאי דלא משגחינן בהאי סברא דהרשב"א כלל, והרי לך תנא רבה דפליג בהדיא על סברת הרשב"א ז"ל. עכ"ל:

ונפלאתי מאד על דבריו, מה ענין זה של הרמב"ם לדברי הרשב"א, דבהודאת בע"ד ודאי לא שייך לומר דבעינן שישתייר דיבור או למיגז דיבור, דכל ענין של הרשב"א שייך בהגדת עדות דבעינן הגדה מפיו דוקא, אבל בהודאת בע"ד דמהני גם שתיקה והוכחה וכה"ג, כל שמוכח מדבריו ענין הודאה לחוב לעצמו חשוב הודאת בע"ד. אמנם דברי הרמב"ם בעצמם צריכים ביאור מש"כ על ענין זה שהעיקר אצלינו פסוק ומוסכם בכל התורה כולה דפלגינן דיבורא, איזה ענין מחודש כאן, הלא לכאורה הוא דבר מוסכם בש"ס דלחוב לעצמו נאמן ולחוב לאחרים אינו נאמן, והאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ונאמן על שליטת הפרעון ולא על שלילת ההלוה, ולא נזכר בש"ס בשום מקום שיהי' תלוי בדין פלגינן דיבורא, וכן באומר גנבתי דמשלם הקרן, ובודאי לא יופסל לעדות עפ"י עצמו וכן באומר לא פרעתי נאמן על עצמו ולא על הערב, והנראה לי בכונת הרמב"ם ז"ל דכאן מצא ענין מחודש יותר מבשאר דוכתי, דבכל דוכתי אין הענינים סותרים זא"ז, כי באומר גנבתי שהנתבע זוכה בתשלומי הקרן עפ"י הודאתי, לא נזכר בש"ס להדיא שיקבלנו הזוכה בעצמו את הגנב לעד להעיד לטובתו, וכן באומר לא לויתי אין שום סתירה אם מאמינים לו על שלילת הפרעון ולא על שלילת ההלואה, וכן באומר אמנה הי' דברינו, אינו נאמן בחב לאחריני, ויהי' נאמן על עצמו, כשאומר מלוה, דאין כאן דבר והפוכו באיש אחד, אבל כאן הוא דבר והפוכו באיש אחד שמן הדין הוא רשאי לקיימה מפני שאינו מאמין בדברי' שאומרת שזנתה, וכשמגרשה אינו נותן כתובתה, וע"ז אומר הרמב"ם שפלגינן דיבורא, רוצה לומר שנאמינהו הדבר בעצמו לענין זה ולא לענין אחר, היינו דאין אנו מחלקים לומר שהי' קצת מן המעשה ולא כולה, אלא הדבר בעצמו כפי שהוא לענין זה נאמן ולא לענין אחר כמו באשה שע"א מעיד שמת בעלה, שנאמן להשיאה ולא להורידה לנחלה על פיו, וענין זה לא שייך כלום להא דרב יוסף ורבא, דשם לרבא פלגינן את הדיבור, שמקצת מן הדיבור מתקבל לעדות ומקצת אינו מתקבל לנו כלום, דאמרינן שרבע לאיש אחר או לזה לאונסו, והכא כשאנו דנים לענין כתובה י"ל דהודאת בע"ד מהני להאמין שהפסידה כתובתה ע"י זנות כדברי', ולענין היתר לקיימה נשאר כמקודם, דלאו כל כמינה לאסור א"ע עליו בלי עדים, וסברת הרשב"א בתשו' הלא הוא כעין עובדא דרב יוסף ורבא, דגם לגבי האשה אי אפשר להאמינו אם נקבל המעשה כפי הגדתו שהוא זנה עמה, דאז רשע הוא ולדברי' רשע הוא כמו שאמר רב יוסף, או משום דמשים עצמו רשע כמו דאמר רבא וצריך לחלק הדיבור, שקצתו יתקיים וקצתו יתבטל, וכגון דא סובר הרשב"א ז"ל דבעינן שישתייר דיבור הראוי להתקבל, ולפי"ז דברי הרמב"ם ודברי הרשב"א נפרדים הם זמ"ז משני טעמים, האחד דהרשב"א מיירי בדין נאמנות בתורת עדות, והרמב"ם מיירי בהודאת בע"ד, והשני דהרשב"א קאי על ענין של חילוק הדבור, והרמב"ם קאי על חילוק הנאמנות ובזה מדויק מש"כ הרמב"ם שהעיקר אצלינו פסוק ומוסכם בכל התורה כולה דפלגינן דיבורא, דלכאורה הוא דבר תימה איך יתכן לומר על ענין דפליגי רב יוסף ורבא ואפשר גם ר' יהודא ורבנן, שהוא ענין פסוק ומוסכם בכל התורה כולה. ולפי מש"כ שכונת הרמב"ם על התחלקות הנאמנות אין תימה בדבריו אם סובר דענין זה הוא מוסכם בכל התורה, שבדיבור אחד הוא נאמן לענין זה ואינו נאמן לענין אחר, כמו באומר גנבתי, וכן בעדות אשה שאין מורידים לנחלה על פיו ולית מאן דפליג ע"ז. כנלענ"ד ברור ופשוט. ומה שכתבו התוס' ביבמות ד' כ"ה לפרש מה דאמר ר"י נאמן אתה לפסול א"ע ואין אתה נאמן לפסול את בניך, דל"ד להא דאמר ר"י באומר הרגתי דלא תנשא, דהתם נאמן על עצמו מטעם הודאת בע"ד או משום דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא, וכתבו בלשון מסופק, כתבנו לעיל לישב קצת דבריהם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף