שערי ישר/ו/ח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ו ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כתב הרמב"ם בפ"כ מה' איסורי ביאה הי"ג מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלים אותו לכהונה עפ"י עצמו וכו' עד שיהי' עד אחד, אבל אוסר עצמו בירושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים, ואם נשא או נטמא לוקה והנבעלת לו ספק חללה עכ"ל. וכתב הרה"מ שם דאוסר על עצמו הוא משום דשוינהו לכל פסולי כהונה אנפשי' חתיכה דאיסורא, ואם נשא או נטמא לוקה מחמת שהחזיק עצמו בכהן שהוא נאמן על עצמו להחמיר, אבל האשה אינה לוקה על פיו, ובמשנה למלך כתב ע"ז וז"ל, דברי רבינו ז"ל צריכים ביאור, שסתם וכתב ואם נשא לוקה וע"כ בדהוחזק כבר מיירי, וכמש"כ הוא עצמו לעיל בפ"א מ"ה אלו שמי שהוחזק בשאר בשר שורפים וסולקים על החזקות, אבל בלא הוחזק כבר כתב הוא עצמו בס' הנזכר דאין אדם לוקה ומת על פי עצמו, וכן נמי הוצרך שהחזיק ל' יום, אבל פחות מכאן לא, וכאן סתם הדברים, ובודאי שסמך על מש"כ לעיל דאין לומר שיהא לוקה אם לא הוחזק, אלא שדברי ה"ה קשים הם בעיני כפי זה שכתב והנבעלת לו ספק חללה וכו' ולפי מה שפרשנו דבהוחזק מיירי נהי דאין האשה לוקה על פיו, ממה שהחזיק הוא עצמו בכהן, דמהני מה שהחזיק הוא לגבי דידי', מיהו זרעי' ליהוי חלל ודאי דברא כרעא דאבוה עכ"ל. ובס' ש"ש ש"ו פי"א כתב להקשות כיון דהוחזק בזה ל' יום למה לא תהני הך חזקה לכו"ע, כמש"כ הרמב"ם בפ"א מה' א"ב דאם הוחזקו ל' יום הורגים עלי' משום אשת איש, ומתרץ דהתם כשאמרו זה בעלי וזו אשתי הוחזקו אצל כל העולם בחזקת אשת איש, משו"ה הוי כאשת איש ודאי והורגים לאיש השוכב עמה, אבל כהן המחזיק עצמו בכהונה כיון שאין מעלים אותו לכהונה עפ"י עצמו, לכן אין בו משום חזקה אלא לגבי נפשי', משום דשויא אנפשי' חד"א מהני הך חזקה שלא יוכל לחזור ע"י אמתלא, משו"ה הוא לוקה, והאשה הנבעלת אינה לוקה, זה תו"ד שם. ודבריו אינם מתקבלים אצלי כלל, דמה שייך לענין חזקה לחלק בין דידי' ולכל העולם, ואדרבה ראיתי בתשו' הרמ"א סי' ב' שרצה לדון להיפוך, דבהוחזקה נדה בעלה לוקה עלי' והיא אינה לוקה מפני שיודעת בעצמה אמתת הדבר, ורק הוכיח אח"כ דהך חזקה מהני גם לגבי דידה יעו"ש, אבל להיפוך אין מקום לחלק, והנה בעיקר ענין החזקה כנראה מפרש הגאון בעל ש"ש שהוא ענין חזקה שהוחזק אצל העולם כעין איתחזק איסורא האמור בגמ', ומה"ט יש מקום קצת לומר דלא אתחזק האיסור רק לגבי דידי' שנתחזק לענין הנהגה שאסור לי' ולא לאחריני, אבל מדברי הרמב"ם שם בפ"א מה' איסורי ביאה ה"כ שכתב להוכיח על מעלת חזקה ממכה אביו, והוא עפ"י דברי הירושלמי בקדושין פ' עשרה יוחסין, דלכאורה הוא נגד הש"ס דידן פ"ק דחולין דילפינן מזה דאזלינן בתר רוב, אלא נראה דהרמב"ם מפרש שהירושלמי ותלמוד דידן אינם חלוקים בזה, והכל מטעם אחד הוא, וכמו דמצינו בגמ' חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו וחזקה שאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה שהוא ענין הוכחת רוב ואנן סהדי, שעפ"י הרגיל מוכח הענין שכך וכך הוא הוא רובא דליתא קמן, ורוב מעליא כזה מועיל גם להוציא ממון, ומזה נראה לי דהיכא דשויא אנפשי' חד"א דלא הוחזק הענין בתורת ודאי, רק דאסור עלי' לחוד דליכא שום הוכחה על עצם האי' אין לוקים עליו, ואף אם נאמר כיון דנתחזק הענין אז אין לנו לדון על סבת הדבר, ע"י איזה ענין נולדה הך חזקה, אבל כיון דמתחילה הי' שוברה עמה שלא הוחזק רק לגבי דידי' לחוד, איך יתכן שנחלק אח"כ לומר דלגבי דידי' מחזיקינן לודאי שיהי' לוקה ע"י זה, ולגבי אחרים יהי' היתר, ענין כזה הוא רחוק מן הדעת, ולא מצאנו כענין זה בש"ס ובפוסקים:

והנה גם בעיקר הענין שנקט הש"ש לדבר ברור דבנאמנות ע"א שכתב הרמב"ם שהאיסור בע"א יוחזק, הוא רק אם נתחזק הענין כן שלשים יום, רחוק הדבר בעיני שישמיט הרמב"ם כל הענין ויסמוך עצמו על מה שכתב בה' נזירות, ולכן נלענ"ד לבאר שמכל ההוכחות שהביא הגאון הנ"ל אין כל יסוד לזה, והנה ראשונה מה שהקשה בס' ש"ש ש"ו פ"י על דכתב הרמב"ם בפט"ז מה' סנהדרין אין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק וכו' דאם מהני אמתלא בע"א האיך לוקים על עדותו, דכל היכא דמהני חזרה ע"י אמתלא אין לוקים על פיו, וכמו דמוכח מדברי הרמב"ן והרשב"א גבי הוחזקה נדה בשכנותי' בעלה לוקה עלי', שכתבו דלא מהני אמתלא דידה מדלוקה עלי' אלמא הנדה ודאי משוינן לה, ומחמת קושיא זו הוכיח דלא לקי רק בשהוחזק ל' יום, דאז לא מהני חזרה אף ע"י אמתלא, הנה לפי מש"כ הר"ן בתשו' סי' מ"ז דבע"א שהעיד על אשה שהיא זקוקה ליבם ואח"כ העיד להיפוך, אחרי שהביא ראי' מהתוספתא דכל שהעיד חוץ לבי"ד חוזר ומגיד, ואין חילוק בין דברים הצריכים להגיד בבי"ד או לא, הביא אח"כ ראיות דכל היכא דלאו אורחייהו דאינשי למידק יכולים הם לחזור ולהגיד, ומביא מהא דאמרינן בפ' גט פשוט אמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחי' למידק, ועוד הביא מדברי הרז"ה שכ' שכל טעות שהעדים מצויים לטעות בה, נאמנים הם בעצמם ע"ז ואין בזה משום חוזר ומגיד. ומסיק בזה"ל ובנידון שלפנינו ג"כ הדבר ברור דאיכא אינשי טובא דלא ידעי דעד מפי עד סגיא בעדות אשה, ולפיכך לא מיקרי על זה חוזר ומגיד ובודאי לפי שמוטל על הכל כדי להוציא הדין לאמתו וכו' שלפי זה ראוי לבי"ד לדרוש ולחקור העד הראשון למה אמר בתחילה שהיא זקוקה ליבם, ואם נתן אמתלא לדבריו, על הדרך שכתבתי פשיטא דסגיא. עכ"ל. ומדברי הר"ן אלו הביא בש"ש פ"ט דע"א המעיד חוזר ומגיד ע"י אמתלא, ובאמת כל הרואה בדבריו יראה שלא חלק כלל בין ע"א לשני עדים, אלא כל שמעיד חוץ לבי"ד יכול לחזור ולהגיד אף בלי אמתלא, היינו שיכולים לומר מבודים היינו היכא דלאו אורחייהו למידק גם בשני עדים יכולים לחזור, וע"ז כתב שאם נתן אמתלא לדבריו שלא ידע הדין שעמפ"ע מהני בעדות אשה, פשיטא דמהני, וכ"ז גם בשני עדים, כן נראה ברור לכל מעיין בדברי הר"ן ועפי"ז נלענ"ד דאם ע"א מעיד לפני בי"ד באיסורים דינו שוה להגדת שני עדים, וכל היכא ששני עדים אינם יכולים לחזור ולהגיד, גם ע"א אינו יכול לחזור ולהגיד, כן מוכח הענין משיטת הר"ן, וכן פסק בח"מ סי' כ"ט עפ"י דברי הר"ן אלו בשני עדים ג"כ:

וכן נראה לענ"ד בענין דין אמתלא דאמרינן בגמ' דהיכא דנאמן מדין שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא יכול לחזור ע"י אמתלא, דודאי נראה דעדים כה"ג אינם יכולים לחזור ולהגיד, שהכל תלוי עפ"י אומדן דעת, שאם רגיל איניש לשקר בבי"ד ע"י אמתלא זו מהני גם בעדים, אבל בשאר אמתלאות אין אדם מעיד שקר ע"י אמתלאות, ורק אם אין עדותו נוגע לאדם אחר רק לעצמו עביד איניש לשקר ע"י אמתלא, וכה"ג אמרינן לענין אב שאמר עבדי ואח"כ אמר בני, דהרי גם בהוחזקה נדה כתבו האחרונים דאם אומרת אמתלא כזו שהוצרכה לעשות מעשה ולא יכלה לומר טמאה אני שג"כ נאמנת, אלא דמשו"ה לוקה דלא חיישינן להכי משום דרחוק הדבר שתברר באמתלא מתקבלת על הלב בענין זה, ובעדים ג"כ מצינו דאם אמרו אין אנו יודעים ונתנו אמתלא חוזרים ומגידים כמש"כ הרמ"א בחו"מ סי' כ"ט בהגה, יעו"ש, ועוד נראה לי דאף אם נאמר דע"א יכול לחזור ע"י אמתלא אפשר דלוקים על פיו, שכ"ז שלא חזר מעדותו אין אנו חוששים שמא יחזור, וכמו שאין חוששים שמא יבאו עדים אחרים ויכחישו אותו, ומה שמוכיח הרמב"ן והרשב"א בהוחזקה נדה בשכנותי' דלא מהני אמתלא דידה מדלוקה בעלה עלי', י"ל דלענין זה גרע לובשת בגדי נדותה מאמירה, דכיון דאפשר לתלות באיזו אמתלא אין זה חזקה, אבל אמירה כ"ז שאינה חוזרת מדבורה הרי דבורה קיים:

והנה אחר שנתבאר דאין להוכיח מהא דלוקים עפ"י ע"א שיוצרך התחזקות שלשים יום, לכן מה שמביא הש"ש להוכיח כשיטתו מהא דכתב הרמב"ם בפ"ט מה' נזירות, וכן עד שאמר לאחד בפני נזרת בנזירות אם הכחישו אינו חייב כלום, ואם לא הכחישו נוהג נזירות על פיו וכו' נהג נזירות עפ"י ע"א ושתה יין או נטמא והתרו בו שנים לוקה, אעפ"י שעיקר הנזירות בע"א, עכ"ל. ומזה הוכיח בש"ש דאם לא נהג עדיין נזירות עפ"י העד, אע"ג דהנדר חל תיכף עליו ואפילו בבית הקברות אין לוקים עפ"י ע"א, ומש"כ הרמב"ם בה' שגגות בפ"ב אמר לו ע"א חלב הוא ושתק וחזר ואכלו בשוגג מביא חטאת ואם התרו בו לוקה עליו אעפ"י שעיקר האיסור בע"א, ולא כתב לשון הוחזק, שסמך עצמו על מש"כ בפ"ט מה' נזירות, הנה מלבד הדוחק המורגש בזה לכל מעיין שישמיט הרמב"ם עיקר כזה וכמש"כ לעיל, הנה מהירושלמי שמזה הוא פסקי הרמב"ם מוכח להדיא שלא כדברי הש"ש, דבירושלמי פ"ח דנזיר איתא בזה"ל, מה דר' יוסי אמר פלוני אכל חלב והתריתי בו אינו לוקה, אמר לו אחד חלב הוא והתרו בו שנים לוקה, ועיקר עדותו לא בע"א הוא, מה דר' יודא אמר פלוני נזיר ונטמא התריתי בו אינו לוקה, אמר לו אחד נזיר אתה והי' נוהג בנזירות על פיו ושתה יין ונטמא למתים והתרו בו שנים לוקה, עיקר עדותו לא בע"א הוא, מה דר' מנא אמר פלונית כהנית וזנתה ובא עלי' בעלה כהן והתריתי בו אינו לוקה נסתרה בפני שנים אמר אחד מהם אני ראיתי שנטמאת ובא עלי' בעלה והתרו בו שנים לוקה ועיקר עדותו לא בע"א. עכ"ל, ובדברי הירושלמי לא שייך לומר דסמך על מה שמסיק אח"כ להוסיף שנהג נזירות על פיו, דאם תנאי זה עיקרי הוא הי' צריך למיתני בדין הראשון, ועוד דהרי אמוראים מיוחדים הם, ר' יוסי אמר לענין חלב, ור' יודא אמר לענין נזירות, ור' מנא אמר לענין כהנית וסוטה, ובודאי שלא סמך ר' יוסי על ר' מנא ור' יודא, וע"כ נראים הדברים מסתברים כמו שמפרש הרדב"ז על דברי הרמב"ם אלו, וז"ל נהג נזירות עפ"י ע"א וכו' זה מתבאר ממה שכתב לעיל כיון שנהג נזירות משמע שהודה לדברי העד או שנסתפק לו והוי כאילו קבל עליו נזירות ואם שתה יין או נטמא לוקה. עכ"ל. וע"כ נלענ"ד שענין החזקה שכ' הרמב"ם שהאיסור יוחזק עפ"י ע"א הוא עפ"י עדותו, שע"י כח העדות נתחזק האיסור לאיסור ודאי ואם עבר אח"כ לוקה:

ולתרץ דברי הרמב"ם שהבאנו בראש הפרק נלענ"ד שהוא עפ"י מש"כ לעיל בפ"ג לפרש דברי הרמב"ם שכ' דע"א שאומר אשה זו גרושה או זונה דנאמן להחזיק איסור, והוא משום דכיון דאשה זו לא נתחזקה לפנינו ה"ז כמעיד באיסור והיתר, וכל היכא דע"א נאמן גם ב"ד מהימן, ומהראוי להיות הדין במעיד על עצמו כהן אני שנאמן שיוחזק האיסור על ידו. שאם ישא גרושה או יטמא ילקה, וכן ראוי להיות הדין שהנבעלת תוחזק לחללה ודאית, דהא דע"א אינו נאמן להאכילו בתרומה של תורה לשיטת הרמב"ם, כמו דמוכח להדיא מדבריו בפ"כ ה"א, דתרומה של תורה אינו אוכל רק כהן מיוחס שהעידו עליו שני עדים גם על היחוס, הוא משום דמעלים מתרומה ליוחסין, כמו שביאר דבריו במגיד משנה באורך יעו"ש, אבל מדינא הי' נאמן ע"א, ומה דלכו"ע אינו נאמן עפ"י עצמו, אף למ"ד אין מעלים מתרומה ליוחסין, הוא משום חשש משקר, וכמש"כ הרא"ש בפסקיו בפ' הנזקין וז"ל אינו נאמן לומר כהן אני להאכילו בתרומה, כדאמרינן בכתובות, דאפי' ע"א אינו נאמן להאכילו בתרומה היכא דאיכא למיחש לגומלין, כש"כ דהוא עצמו אינו נאמן, ואע"ג דעביד לגלויי, והיינו טעמא משום דהוי שבח כהונה וריוח מתנות כהונה לו ולזרעו לדורות, עכ"ל ונראה דחשש זה אינו פוסל לגמרי את העדות, רק שחכמים עשו להסתפק בעדות כזה לחוש שלא להאמינו, ולפי"ז במעיד על עצמו שהוא כהן, שלענין להחזיק איסור לעצמו בע"כ נאמן על עצמו, שמדין שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, אדם נאמן על עצמו לעולם, ואין חשש משקר מגרע הגדתו, משו"ה נאמן בכה"ג גם מדין ע"א באיסורים, לענין שיוחזק האיסור על ידו, כיון דלענין דין הנהגה בפועל, גם מדרבנן נאמן על עצמו מדין שאחד"א, ממילא חזר הדין תורה של כח עדותו מדין ע"א נאמן באיסורים להיות לוקה אם עבר ונשא גרושה או טמא עצמו למתים, אבל לגבי הנבעלת שהוא רק מדין ע"א הוא רק דין ספק, היינו שלא פסלו לגמרי עדותו לגבי אחרים, רק שלא האמינו מחמת חשש משקר, ומשו"ה פסק הרמב"ם דנעשית ספק חללה, וגם אם נאמר שיתבטל עדותו לגמרי ויש לדון לומר הלך אחר הרוב ורוב ישראלים המה ולא כהנים, גם מטעם זה הוא דין ספק מדין קבוע כמע"מ מדרבנן, כמו דאמרינן לענין דין צא וקדש לי אשה סתם דאסור בכל הנשים משום דהדרא לניחותה, ונתבאר ענין זה בס"ד בשער הקבוע:

אמנם יש לדון בזה עפ"י מה שדן בס' פני יהושע בפ"ק דכתובות דאף היכא שע"א נאמן באיסורים בעל דבר אינו נאמן, שכתב בסוגיא דפ"פ וז"ל, ועוד נראה דאפילו בספק השקול נמי לא מהימנא, דאף למאי דקיי"ל דבחתיכה ספק חלב ספק שומן ע"א נאמן ואפילו הבע"ד, מ"מ אפשר כיון שהספק בגופה לא מהני, כדאשכחן בשבוי' דעד אחד נאמן בה שלא זנתה והיא עצמה לא מהימנא עכ"ל' ובגליון רש"א ליו"ד סי' קכ"ז הביא דברי הפנ"י אלו ומסיק וצ"ע בהתוס' גיטין ד' ב' ע"ב עכ"ל. והיינו דהרי ילפינן ע"א באיסורים מקרא דוספרה לה, והרי שם ג"כ היא מעידה על עצמה, ובס' פנ"י למס' כתובות ד' כ"ז במשנה עיר שכבשוה כרכום דתנן שם ואין אדם נאמן ע"י עצמו, הקשה שם על לשון זה דהרי בזבה נאמנת על עצמה, ומסיק בצ"ע יעו"ש. והנה מהקושיא דוספרה לה ל"ק כ"כ, דיש לומר דענין זה שייך כל כך לגוף האשה, דאינו השתנות דין עולמי רק דין טומאה לשעתא לא חשיבא לבעל דבר, ומה"ט לא הוי כדבר שבערוה, דהרי בדבר שבערוה, לא מהני טעם דבידה אלא רק היכא דאיכא מיגו כמו בבעל שאמר גרשתי את אשתי דאינו נאמן למפרע, ובנדה נאמנת על הטבילה גם למפרע מטעם שהי' בידה כבר, וכמו דמסיק בזה הש"ש ש"ו פ"א, יעו"ש. אבל מדברי הרא"ש שהבאנו לעיל שכ' דלהכי אינו נאמן על עצמו לומר כהן אני משום חשש משקר מחמת שבח יוחסין, מוכח דסובר דהיכא דע"א נאמן באיסורים גם בע"ד מהימן, וכן כתב בשיטה מקובצת למס' כתובות בסוגיא דפ"פ בסוף ד"ה נאמן לאוסרה עליו, וז"ל ולא גרע פ"פ ממי שראינוה שנבלעה וצוחה ואמרה אנוסה אני דנאמנת, והרי היא כחתיכת ספק חלב ספק שומן דעד אחד נאמן עלי', ואעפ"י שזו עדות אשה בגופה הא אמרינן דנאמנת כדאיתא בברייתא לקמן, זו היא עדות שהאשה כשרה לה, כלומר לעצמה, וסוטה שנסתרה היינו טעמא משום דרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה יעו"ש. הרי אף שהיא מעידה על עצמה כיון דאין זה עדות בדבר שבערוה, משום דמעידה שמותרת היא כמו שהיתה, הוי כע"א באיסורים, ובאיסורים אין חילוק בין בע"ד לעד אחר, ורק דשבוי' מצינו שכל פסולי עדות כאשה ועבד ושפחה נאמנים להתירה אבל היא ובעלה אינם נאמנים, שאמרו במשנה כתובות ד' כ"ז ע"ב אין אדם מעיד על עצמו, והנה אף דמלישנא דהש"ס משמע דהוא משום חסרון עדות כמו שהעיר בזה בס' פנ"י שהבאנו, אבל באמת מוכרח הענין דלאו מה"ט הוא, דהרי גם בנה ובתה ועבדה ושפחתה אינם נאמנים, הרי מפורש דמשום חשש משקר הוא, ומכש"כ היא ובעלה דאיכא יותר חשש משקר, ומה דמהימנא בספק אונס ספק רצון יותר מבשבוי', ע"ז הובא במס' כתובות ד' י"ג ע"ב הברייתא דר' יהושע. פליג מה על ר"ג, ור"ג מחלק בין שבוי' לספק אונס ספק רצון יעו"ש. אבל בפשטות נראה דהיכא דע"א נאמן באיסורים אין חילוק בין עד דעלמא לבע"ד, וכן העלה בס' מנחת החנוך מצוה שס"ה לענין סוטה, דבאומרת טמאה אני דאינה שותה, שהוא מתורת ע"א ולא מדין שאחד"א, דכיון דכל הפסולים כשרים לזה גם בע"ד כשר, יעו"ש. לכן לפי"מ שכתבנו דלשיטת הרמב"ם דכל היכא דלא איתחזק ע"א נאמן להחזיק איסור ואח"כ אם עבר לוקה, הנה בכה"ג אף דלא מהימן על עצמו לענין אכילת תרומה וממילא הי' ראוי להיות שגם לא ילקה אם עבר ונטמא, אבל כיון דלענין הנהגת איסור ליכא בזה דין דרבנן דגם מדרבנן הוחזק איסור בודאי, משום דין דשאחד"א, משו"ה חזר בזה לדין תורה מתורת ע"א נאמן להחזיק איסור ולוקה אח"כ, אבל היכא דאינו נאמן בתורת עדות כלל רק משום שאחד"א לא ילקה עפ"י עצמו, משו"ה באומרת נתקדשתי אינה נסקלת אלא בנתחזקה כמו שסוקלים עפ"י חזקות, כנלענ"ד בזה בשיטת הרמב"ם, ובשיטת תוס' בענין זה יבואר לקמן בס"ד:

עוד נראה לי לבאר בכלל זה שאמרו בכתובות ד' כ"ז ע"ב בעובדא דר' זכרי' בן הקצב אין אדם מעיד על עצמו, דבפשטות הוא משום חשש משקר, כמש"כ, הנה גם אם נפרש כמו שרצה לפרש הגאון בעל פנ"י ז"ל, י"ל דאין תלוי אם המקרה תלוי בגוף המעיד, אלא אם דין הנהגה שייכת לו או לאחרים, ולכן אם ההנהגה שייכת אליו, ליכא ע"ז תורת עדות, דענין עדות הוא רק בנוגע לאיש אחר, אמנם בכל ענין השייך למעיד על עצמו, קבלו חז"ל דכל היכא שהדבר שקול יכול אדם לומר ברי לי, כמו דאמרינן בכתובות ד' כ"ב ע"ב, בתו"ת ונשאת לא' מעדי' שלא תצא משום דאומרת ברי לי, והתם ודאי שלא מדין עדות הוא דהרי איכא תו"ת אלא מדין ברי, ולפי"ז במה שנוגע להנהגתה מותרת משום ברי ובנוגע לאחרים מדין ע"א. ומה שהקשה בס' דו"ח להגרע"א ז"ל למה לא תהי' נאמנת משום ברי גם בשבוי' בעובדא דר' זכרי' בן הקצב נלענ"ד פשוט דהך דינא דמהני ברי הוא רק אם אצלינו הדבר שקול כמו בתו"ת וכה"ג, אבל אם אצלינו הדבר מוחזק לודאי איסור, אין לבי"ד להניח לעבור איסור ע"י ברי שלו, ומה"ט בספק סוטה דאסורה לבועל, אף שהוא והיא טוענים ברי, דהתורה עשתה כודאי, וכן מצאתי בס' מנה"ח מצוה שס"ה שכתב כן לענין סוטה יעו"ש. ומה"ט גם בשבוי' שגזרו חז"ל שתהא כנבלעת ודאי כמש"כ תוס' כתובות ד' ל"ו ע"ב, בכה"ג לא מהני ברי, ומשום ע"א לא מהני על עצמו, ובזה י"ל דמה שכתבו הראשונים בסוגיא דפ"פ להתיר משום ברי, דלפי מש"כ הוא מדין ע"א וכמו שהבאנו דברי השטמ"ק, דאם מטעם ע"א הי' מקום לומר דאין אדם מעיד לעצמו, ומשו"ה צריך להוסיף גם דין ברי, כנלענ"ד בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף