שערי ישר/ו/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ו ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עוד צריך לבאר באיסורים היכא דבעינן שני עדים כשרים, היכא דאיתחזק ולאו בידו, אם מעיד עמהם גם פסול אי אמרינן בזה נמצא אחד קרוב או פסול כולם בטלים, דהנה בתשו' רע"א סי' קכ"ד כתב לענין עדות אשה שמת בעלה, דכל הפסולים כשרים חוץ מגזלן, שאם גזלן מצטרף אם שאר עדים דלא בטלה עדות הכשרים, דפסול זה של נמצא אחד מהם פסול הוא רק כשאר פסולים, וכיון דלעדות אשה כשרים כל הפסולים, לא גרע פסול זה משאר פסולים, יעו"ש, לפי"ז הי' ראוי לומר בנידון זה דבעינן דוקא עדים כשרים, שיהי' הדין שיתבטל כל העדות, אם נמצא קרוב או פסול, אכן לפי"מ שכתב הגרע"א בתשו' סי' קכ"ה בשם הגאון בעל חוות דעת, דהיכא דלא בעינן שיעיד בפני בי"ד, לא שייך בזה דין נמצא אחד קרוב או פסול, והגרע"א ז"ל הסכים עמו בזה, יעו"ש, יש להסתפק בענין זה, דלפי"מ שבארנו גם באיסורים בעינן בי"ד, אלא דסוג הבי"ד באיסורים הוא, מי שיכול להורות בדין זה הבא לפני', לפי"ז יש לומר דגם בכה"ג שייך לומר נמצא א' קרוב או פסול בטל כל העדות, אבל כאשר דברי הגאון הנ"ל באו בקצרה ולא ראיתי הרצאת דבריו, וכנראה ענין זה תלוי בדין הגדה דהיכא דבעינן כל תורת הגדה אז שייך דין נמצא קרוב או פסול, לפי"ז י"ל דאף אם נאמר גם באיסורין לא נגמר העדות עד שיעיד בפני בי"ד וכמש"כ, אבל כיון דלא בעינן בזה כל תורת הגדה, י"ל דליתא בזה דין נמצא קרוב או פסול, אבל עדיין לא נתבאר ענין זה, איזו דינו הגדה בעינן באיסורים:

ונראה לענ"ד עפ"י מה שיתבאר לקמן ביאור ענין דיני עדות שאינו רק בירור אמת ושקר, אלא שע"י כח העדים יקום דבר חדש ליתן כח בבי"ד לכוף את הנידון לקיים את דין התורה ובלי עדים אין כח ביד הדיינים לכוף, אף אם בעצמם יודעים את המעשה, כל היכא דלא קרינן בהו עפ"י שנים עדים יקום דבר, וכמו דלא מהני קדושין בלי עדים, לפי"ז נאמר כיון דלענין כפי' חלוק דין איסורים מדיני ממונות, דרק בדיני משפטים ילפינן מקרא דאשר תשים לפניהם דרק בי"ד מומחים יש להם כח כפי', אבל באיסורים כל אחד מישראל מחויב לכוף את חבירו בכל אופני כפיות לקיים דין התורה, וכמו שהבאנו סוגית הש"ס דב"ק ד' כ"ח, לפי"ז נוכל לומר דמה דילפינן מקרא דעפ"י שנים עדים או שלשה יקום דבר מקיש שלשה לשנים, הוא רק היכא שע"י העדים מתקים דבר חדש, אז אמרה תורה שאם נתערב בהעדות קרוב או פסול לא יתקים הדבר ע"י העדים, אבל היכא דליכא קיום דבר חדש ע"י העדים, רק בירור האמת לחוד, בכה"ג לא אמרה תורה שלא נאמין הכשרים מחמת תערובות הגדת פסולים, ומשו"ה י"ל דבדיני איסור והיתר, ליכא דין זה של נמצא אחד מהם קרוב או פסול שיהי' בטל כל העדות כיון דליכא בזה ענין עדות לקיומו של דבר, ואי"צ עדים רק לברר האמת וכל מי שיודע האמת אי"צ לעדים ועל נאמנות של עדים לא אמרה תורה שלא להאמין עד הכשר מחמת הגדת עד פסול, ובפשטות מוכח כן מהא דכתב הרמ"א בסי' קכ"ז ביו"ד דשני אחים הם כעד אחד, ומשמע שהוא בענין דבעינן שני עדים לענין איסורים, ובכ"ז נשאר מעדותם עד אחד, ואם הי' באיסורים דין נמצא קו"פ, הלא בשני אחים אם כונו להעיד בטל כל העדות, אלא מוכח כמו שכתבנו דבדיני או"ה ליכא דין זה של נמצא קרוב או פסול שבטל כל העדות:

ולפי"ז בנידון מה שכתב הגרע"א ז"ל בתשו' הנ"ל לענין עדות אשה דלא נגרע העדות אם נצטרף הפסול עם הכשר, משום דכיון דכל הפסולים כשרים, יש לדון בזה הרבה, דהרי גם סברא זו לומר שמחמת הפסול נפסל גם הכשר, הוא ג"כ נגד השכל, שיומשך איזה פסול על הכשר ע"י הצטרפותם בהגדה או בראי', והדברים מסתברים עפ"י מש"כ שהוא רק על קיום הדבר של בי"ד אמרה תורה שמחמת הגדת הפסול נגרע כח בי"ד בענין זה, ולפי"מ שפסק הרמ"א בסי' י"ז סעי' ל"ט דגם לעדות אשה צריך בי"ד כשר, וז"ל והבי"ד צריכים להיות ג' כשרים ולא קרובים זה לזה ולא לעדים. עכ"ל, וכן העלה הב"ש שם דבעינן בי"ד גמור בין לקב"ע ובין לענין הוראת הדין, עיי"ש, וכן העלה הגר"א שם ומסיק בזה"ל ואף דאקילו בעדות היינו משום עיגונא כמ"ש ברפ"י שם, משא"כ בבי"ד אוקמוה אדינא דאורייתא, שהרי יש בה ד"נ או ד"מ,, ואף דרישה וחקירה צריך לר"ע ור"ט, כיון דליתא משום תקנת עגונות, אבל לעד מפי עד כשר, אעפ"י שלא נחקר העד הראשון דשם שייך משום עיגונא, ועצ"ש. עכ"ל, לפי"ז גם בעדות אשה יש לומר דהעד המעיד מועיל לקיומו של דבר לחדש כח אצל בי"ד להתיר אשה זו, אלא שהקילו חז"ל משום עיגונא, שיהי' הכח נגמר גם עפ"י הגדת אשה וקרוב ובע"ד, אבל אם מצטרף בהגדה מי שפסול להעיד לעדות אשה, לענין זה הדר לדין תורה שתערובות הגדה של הפסול מגרע כח בי"ד, ומש"כ בס' בית מאיר בסעי' ט' דכל היכא דאחד כשר לא שייך לאקושי שלשה לשנים, אינו נראה טעם הגון דהרי לענין ע"א לשבועה ג"כ קיי"ל דקרוב או פסול מבטל כל העדות ובתשו' נוב"י אהע"ז סי' מ"ה הוכיח דלא אמרינן בעדות אשה דין נמצא קו"פ, מהא דלא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דבעדות שמת בעלה נוגע תמיד לענין נחלה שאין מורידים לנחלה ע"פ, ובירושלמי תלה דין זה של עדות שבטלה מקצתה לדין נמצא קרוב או פסול, וכמו שהביא הרא"ש ספ"ק דמכות, ומסיק בבירור גמור דליתא בעדות אשה דין נמצא קו"פ, והנה אף כי ראי' זו יש לדחות דלענין זה ודאי הקילו חכמים משום עיגונא, דאל"כ לעולם לא יהני העדות גם להתיר האשה, אבל כיון שכל הגאוני עולם, הנוב"י, והב"מ הגרע"א והנתיבות נקטו כן, ודאי כונו אל ההלכה, אבל לא נתבאר היטב הטעם בזה והנה מצאתי בס' ברית אברהם סי' ל"ד אות ז' שכתב בזה עפ"י דברי הירושלמי שהובא בתוס' סוטה ד' ל"א ע"ב ד"ה הא חד בסה"ד וז"ל, ומסיק נמי התם דבעדי טומאה לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מפני שרגלים לדבר. עכ"ל. ונלענ"ד בכונת ענין זה, דמה שהאמינה תורה ע"א בסוטה אין זה כדרך נאמנות עדות באיסורים, דעכ"פ הוא ענין דבר שבערוה, אלא דבענין זה האמינה תורה להעד שמעיד על טומאה, שעי"ז יש לבי"ד ענין הוכחה וגלוי מילתא על הטומאה, ודין עדות שבטלה מקצתה לא נאמר רק בדיני עדות, אבל על ענין הוכחות שכליות, שרואים בי"ד על בירור האמת, ודאי דלא שייך בזה שע"י התערבות הוכחה בדוי', שיוגרע בזה ענין ההוכחה של האמת, ויהי' ביאור דברי הירושלמי בזה, דמשו"ה לא אמרינן בטלה כולה בעדי טומאה, מפני שעכ"פ יש בזה רגלים לדבר, ועיקר נאמנות העד בטומאה הוא לחזק את הרגלים לדבר, ולפי"ז י"ל כ"כ בעדות אשה דהאמינו חכמים לכל הפסולים ועמפ"ע הוא שלא בתורת עדות, אלא בתורת הוכחה ורגלים לדבר משום דאשה דייקא ומינסבא, ולכן נאמר דאף אם צריך בזה דין בי"ד לדון עפ"י הוכחת העד המעיד, ור"ט ור"ע הצריכו גם דרישה וחקירה הוא רק על בירור האמת אבל עכ"פ אין זה עפ"י דין עדות, ולפי"ז אם נאמר דגם בזה מתחדש כח בי"ד לדון ולהורות, וכמש"כ הגר"א ז"ל דלענין בי"ד אוקמוה אדין תורה אבל לא ע"י עדים רק ע"י התגלות ראיות והוכחות, ואפשר לומר דמתקים בזה ענין של תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, מה שהבי"ד רואים אמתת הענין עפ"י ראיות והוכחות שכלוית, וכעין שמצינו בעדי יחוד שאמרינן הן הן עדי ביאה, ומשו"ה לא שייך בנידון כזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולא פסול של נמצא אחד קרוב או פסול:

ולפי"ז מתורץ היטב מה שהקשה בתשו' רע"א סי' קכ"ד בדברי הר"ן פ"ק דגיטין לדון בקרוב שהביא גט אשה שכתוב בו גם נכסים ואומר בפ"נ, אם בטלה עדותו גם לענין גט האשה, משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, והרי גם בגט כל הפסולים כשרים להעיד בפ"נ יעו"ש שנשאר בצע"ג, והנה לענין בפ"נ נתבאר בתשו' רבי"ש סי' ר"מ לענין עדות בפ"נ עפ"י כתב, שהעלה שם דלענין בפ"נ צריך כל דיני הגדה, והקילו חכמים רק להכשיר בעדות זו כל מי שכשר להיות שליח להביא, וכן פסק הרמ"א אע"ז סי' קמ"ב, ובס' בית מאיר באר ענין זה בטוב טעם משו"ה שפיר יש לדון בזה דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דמש"כ הגרע"א ז"ל לפרש בדין נמצא קו"פ, הוא שמתפשט הפסול על כל העדים, הוא דבר זר ותמוה אלא שגזיה"כ הוא להחשיב כל ההגדות להגדה אחת, ותערובות פסול מגרע כולה, ומשו"ה שייך לדון גם בעדות של בפ"נ אבל בעדות אשה לא בעינן כלל דין הגדה, אלא הוכחה ובירור לא שייך ענין זה כלל, וזה נכון, ואף שהר"ן בפ"ק דגיטין סובר דמהני בפ"נ עפ"י כתב, מ"מ י"ל דבכלל הענין הוא כמש"כ:

ועפ"י מש"כ דברי הנוב"י מ"ק סי' מ"א נכונים ומסתברים מש"כ לחזק דברי הב"ש בשני עדים שמכחישים זא"ז בחקירות דמ"מ ע"א אומר אמת, שהקשו עליו דבדיני ממונות פסק הרמ"א היפוך זה, דכתב בשני עדים המכחישים זא"ז בטלה כל העדות, ולא מהני אפילו לחייב שבועה, וכתב הנוב"י דשאני דיני ממונות מעדות אשה דשם בעינן עדות דוקא, ומשו"ה כל שבטל דין עדים לא מהני, אבל בעדות אשה לא בעינן עדים כלל רק שנדע אמיתת הענין שמת בעלה, ולענין בירור האמת אינו מגרע התערבות של עדי שקר יעו"ש שבס' בית מאיר באהע"ז סי' י"ז סעי' ח' הקשה ע"ז דהרי גם לענין דיני ממונות אמרינן לא איברו סהדי אלא לשקרא, ודוקא גיטין וקדושין אין להם קיום בלי עדים, יעו"ש, ולפי מש"כ האמת כדברי הנוב"י שבדיני ממונות אין כח לבי"ד רק ע"י עדים ומה דאמרו בגמ' דבממון לא בעינן עדים לקיום הדבר הוא רק לענין קיום הדבר בתחילה ע"י הבעלים, כמו שהובא בגמ' על חלוקת השותפים, שהחלוקה קיימת אם חלקו בלא עדים, ובקדושין לא מהני הקדושין בלא עדים אבל לענין בירור האמת אצל בי"ד, שוה דיני ממונות לקדושין, אבל בעדות אשה שמת בעלה הקילו חכמים שלא להצריך עדים וסמכו על הוכחת רגלים לדבר עפ"י ע"א ועמפ"ע ונכרי מסיח לפי תומו, וכל שאין אנו דנים עפ"י דין עדות רק מחמת הוכחות לא שייך בזה דינים הפוסלים בדיני עדות:

וכן מצאתי בס' ש"ש ש"ז פ"א שכ"כ דמה שהמינו חכמים אשה ועבד לעדות מיתה אינו בתורת עדות אלא בתורת אומדנא, ומשו"ה בפסולים הלך אחר רוב דיעות, ועד כשר נגד מאה פסולים הוא כמע"מ, יעו"ש שמתרץ בזה מה דתנן דשבועת העדות אינה נוהגת בנשים, ורב פפא אמר דהכל מודים בע"א במיתה, והוא דבעד כשר במיתה כיון שהוא עד כשר ומועיל עדותו משו"ה חייב קרבן שבועה, אבל בפסולי עדות שנאמנים שלא בתורת עדות רק משום הוכחה ליכא דין קרבן שבועת עדות, עיי"ש. אבל מה שמסיק לדמות להא דאמרינן בירושלמי והוא עד לאפוקי אומר הרי אתה מקובל עלינו כשנים משום שאינו עד, קשה דלפי"ז גם בעד כשר לענין עדות אשה מה דמהימן, אינו מדין שנים עדים, אלא מטעם הוכחה ורגלים לדבר, אלא כיון דתורת עד עליו ומועיל בהגדתו, כ"כ ראוי בעד כשר לענין ממונות שמהימן כבי תרי מחמת שקבלו עליהם להתחיב בקרבן שבועה. אח"כ מצאתי בתשו' רע"א ז"ל סי' קע"ט שהקשה כן ומתרץ כיון דמ"מ חכמים האמינו ושם עדות עליו, ובקבלו עליהם אינו כשנים אפילו מדין חכמים, יעו"ש. וחילוק זה אינו מובן כ"כ, דמ"ש אם חכמים האמינו או בע"א כיון דבשניהם אינו מדין עדות עפ"י דין תורה, ונראה די"ל דהיכא שקבלו עליהם הבע"ד קבלתם גרמה להועיל להנאמנות, אבל בע"א במיתה עכ"פ כל הענין נעשה עפ"י הגדת העד. אכן לפי"ז נאמר דאיכא נפ"מ לדינא גם בעדות אשה אם נמצא קו"פ, דאז אף דמהימן הכשר, הוא רק בתורת הוכחה ואומדנא, ואם שנים פסולים יכחישוהו ניזיל בתר רוב דיעות ובעד כשר הוי כמע"מ, וכן יש לדון לענין כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים לשיטת הפוסקים שהוא דוקא בעד כשר, יעו"ש באהע"ז סי' י"ז סעי' ל"ח וצ"ע:

ובעיקר הדבר בהא דחייב קרבן שבועה בע"א במיתה, אף דאינו נאמן רק מדרבנן, נלענ"ד לבאר ענין זה במובן אחר שלא כמו שבארו הגאונים הנ"ל, דהנה הדברים מסתברים דעד כאן אינו חייב קרבן שבועה, אלא אם העדות של העד מועיל לחייב ממון עפ"י דין תורה, אבל אם אינו מועיל רק מדרבנן ומה"ת יזכו הבע"ד משום הפקר בי"ד, שלפי"ז הגדת העד אינו רק בגדר גרם, כל כה"ג אין זה בכלל עדות של תורה, אמנם בעד כשר שמעיד בעדות אשה, י"ל דכל היכא ששנים מעידים על ממון, כ"א מועיל לפי חלקו, וכמו שפירש"י בכתובות לענין נכי ריבעא דממונא אפומא דחד, דעפ"י שנים עדים אמרה תורה חציו על פיו של זה, וחציו על פיו של זה וכמו שיתבאר ענין זה לקמן, ומ"מ חייבים שניהם בקרבן, אם יצטרף חלקו עם השני לחייב ממון בפועל, והנה בעד כשר שמעיד בעדות אשה, שהקילו חכמים להאמינו משום עיגונא, יש לומר דמה שהקילו הוא רק על דין ההצטרפות, היינו שמה שמועיל חצי עדותו הוא מה"ת, ומה שחסר החצי האחר הוא משום עיגונא, ומשו"ה י"ל דבכה"ג הכל מודים שחייב שבועה, דלענין עדותו של זה אין נפ"מ אם חצי השני נעשה ע"י הצטרפות של עד שני או ע"י תקנת חכמים וחייב מחמת חלקו אם רק יצטרך להוראת דין בפועל, אבל בנידון הירושלמי שמקבלו לשנים אין כאן חלוקת חצאים, אלא רק ע"י קבלת הבע"ד יצא הדין ומשו"ה פטור מקרבן:

ולפי"ז נתבאר לנו דבעדות אשה ובסוטה ליכא דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולא דין נמצא אחד קרוב או פסול מטעם אחר, משום דהנאמנות אינו בתורת עדות אלא בגדר הוכחה ורגלים לדבר, ולכן אף דבעינן בי"ד גמור לא שייך בזה כללי דין עדות, אבל בנוגע לאיסורים היכא דבעינן דוקא עדים כשרים, הי' מקום לומר דגם דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול שייך בזה, ורק י"ל כיון דשם לא בעינן דין בי"ד וכל מי שבידו להורות מקבל העדות, משו"ה ליכא שם דין זה, וכמש"כ לעיל, ונאמר דדוקא בהצטרף שני ענינים יחד, דין עדות ודין בי"ד, אז איכא כלל זה של ביטול עדות ע"י התערובות הגדה פסולה, והיכא דחסר פרט אחד מזה ליכא דין זה אמנם קשה לפי מה דפסקו האחרונים באהע"ז סי' י"ז בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג דלא תנשא משום דהוי הכחשה בחקירות, עי' ח"מ שם ס"ק כ"ט דפסק כן להלכה דלא עדיף מד"מ דהכחשה בחקירות בטלה כל העדות, וכן העלו רוב הפוסקים האחרונים, עי' פ"ת שם, וכן איתא בירושלמי יבמות פ' האשה שלו', דלר"י ור"ש דאמרו בצרות אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג ינשאו, מודים בעדים, מה בין צרה לעדים לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום, והנה בהא שבדיני ממונות בהכחשה בחקירות בטלה כל העדות כמש"כ הב"י והסמ"ע דאפי' שבועה אי"צ, כתב הגרע"א ז"ל בתשו' סי' פ"ז בטעמו של דבר דלא חשבינן בזה כע"א כשר וע"א משקר, משום דהוי כנמצא אחד מהם קרוב או פסול דבטל כל העדות יעו"ש. ולפי"מ שהעלינו דבעדות אשה לכו"ע ליכא דין נמצא קרוב או פסול משום דכל הנאמנות בעדות אשה הוא בגדר אומדנא והוכחה ולא מתורת עדות, לפי"ז קשה מפני מה בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג לא תנשא, הלא עכ"פ איכא ע"א:

ונראה לענ"ד די"ל דמה"ט גופא שבעדות אשה כל כח התרה הוא משום הוכחה ורגלים לדבר, מה"ט מיגרע גרע עוד מדיני ממונות, דהנה בלא"ה הטעם שכתב הגרע"א אינו מובן כ"כ דהרי בתוס' ב"ב וסנהדרין כתבו בחד תירוצא דבהכחשה לא אמרינן נמצא אחד קרוב או פסול בטלה העדות, אלא הוא גזיה"כ בדיני העדות שאם מכחישים זא"ז בחקירות שמתבטלת העדות, ובדיני ממונות דאי"צ חקירה י"ל כיון דהחקירה היתה שלא עפ"י הצרכת תורת העדות אינה מגרעת העדות, וזה יש לומר שהוא טעם הסוברים דבד"מ אין הכחשה בחקירות מגרעת דין העדות, עי' תשובת רע"א שהביא שיטת הרמב"ן דסבר כן, ושיטת הרמב"ם והשו"ע דפסקו דהכחשה בחקירות פסולה הוא דסברי דכיון דמדין תורה גם ד צריך חקירות רק שהקילו חז"ל שלא להצריך לכתחילה, אבל אם מכחישים זא"ז, בכה"ג לא הקילו וחזר הדין לדין תורה, אבל עכ"פ הוא דין מיוחד בדין עדות, ובדין עדות אשה שהוא מטעם הוכחה ורגלים לדבר, י"ל דהיכא שמכחישים זא"ז בדבר שהוא שייך לענין עיקר העדות, אז ליכא הך רגלים לדבר, דכיון דמכחישים זא"ז אז נגרע כל הנאמנות דאולי שניהם משקרים, או אמרי בדדמי, ורק בצרה אמרו ר"י ור"ש לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום, ולחד מ"ד אליבא דר"מ שאני אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת, מאחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג, משום דבכה"ג מוכח דאמרי בדדמי, עי' תוס' יבמות ד' קי"ח ע"א ד"ה דכל לא מת וכו', ומה"ט י"ל דגם למאן דפסק בדיני ממונות הכחשה בחקירות כשר, דבדין עדות של תורה אין שום הוכחה או חשש משקר מבטלים דין העדות רק בדין תרומה וכה"ג, אבל היכא שעיקר הנאמנות הוא מחמת הוכחה, חשש של משקר או חשש בדדמי מגרעת ההוכחה של הנאמנות, וראי' לזה מהא דאין נאמנות הני חמש נשים שחשדינן למשקר מחמת שנאה, ובדיני ממונות שונא כשר לעדות, שהטעם בזה דכמו דמיגו נגד עדים לא מהני, שאין הוכחה ובירור דעלמא מגרע כלום מדיני הגדת עדות, כ"כ חשש משקר של שנאה אינו מבטל כח העדות. אבל היכא שהנאמנות מחמת הוכחה, חשש של משקר מחמת שנאה מגרעת ההוכחה של מה לו לשקר או אין אדם חוטא ולא לו וכה"ג, ולכן נלענ"ד שהטעם בעדות אשה בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג דאמרינן בירושלמי דר"י ור"ש מודים לר' מאיר דלא תנשא, הוא מטעם שכתבנו, שלא מטעם שכ' הח"מ שהוא דומה לדיני ממונות:

והא דפליגי ר"ע ור"ט בסוף מס' יבמות אם בודקים עדי נשים בדרישה וחקירה ומוקי בגמ' דפליגי אי דמיא לדיני ממונות משום הכתובה דצריכה נגבות, או דמיא לדיני נפשות דהיתר אשת איש לעלמא כדיני נפשות, דמשמע לכאורה דנאמנות בעדות אשה הוא ככל דיני עדות, הנה בלא"ה קשה מאד כיון דאשה ועבד נאמנים, וכן עד מפי עד, וגם משיאים עפ"י כתב דאקילו רבנן בעדות אשה, והכא סובר ר"ט דצריך דו"ח כדיני נפשות, ונראה דמה"ט יש מפרשים דזה קודם שהוחזקו להיות משיאים עפ"י ע"א, הובא בחי' הרמב"ן יעו"ש. ובחי' הרשב"א שם הביא בשם הרמב"ם וז"ל והרמב"ם ז"ל כתב אין בודקים עדי נשים בדרישה וחקירה שלא אמרו חכמים בדבר להקל אלא להחמיר משום התרת עגונה, וזה תימה שלא הוזכר הטעם הזה בגמ' כלל, יעו"ש שהאריך בקושיא זו, ועפ"י מה שהביא הרמב"ן היש מפרשים, י"ל דגם הרמב"ם סובר כן, ולכן כלל הרמב"ם בסוף ה' גירושין מה דאי"צ דו"ח עם שאר הבדלים שבין עדות אשה לכל עדות שבתורה. אח"כ מצאתי בס' קרבן נתנאל על הרא"ש שכתב כן לתרץ דברי הרמב"ם, אבל הקשה מ"מ למה לא הביא הטעם שאמרו בגמ', ולפי מש"כ ל"ק דאף אם מדיני עדות אי"צ דו"ח, יש מקום לומר דרק בשני עדים כשרים שמעידים בעדות אשה מהאי טעמא דמדמינן לדיני ממונות, אבל בע"א או אשה ועבד שמעידים, דנאמנים רק משום הוכחה שלא בתורת עדות, הי' מקום לומר דבעינן דו"ח לחזק כח הבירור, וע"ז מסיק הרמב"ם בפי"ג מה' גירושין ה' כ"ח שלא אמרו חכמים להחמיר אלא להקל משום התרת עגונה, היינו כיון שבשני עדים כשרים אי"צ דו"ח מה שהקילו חכמים בע"א וכדומה לא באו רק להקל ולא להחמיר בדו"ח יותר מבעדים, והוא דבר נכון בביאור דבריו ז"ל

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף