שערי ישר/ו/ה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ו ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כבר נתבאר שיטת הראשונים דסברי דע"א אינו נאמן באיסורים היכא דאיתחזק איסורא ולאו בידו, אבל לא נתבאר אופני העדות הצריכים לנו, אם בעינן שיהי' כל פרטי העדים, בכשרות העדים ואם צריך הגדה בבי"ד, כמו בדיני ממונות ועריות, או לא, והנה מהא דאמרינן במס' יבמות ד' קי"ז ע"ב ללישנא בתרא, דגם היכא שהאמינה תורה ע"א שתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמיא, וכן נקטינן להלכה, עי' אהע"ז ס' י"ז סעי' ל"ז, וכן פסק הרמב"ם בה' רוצח וה' סוטה דמאה נשים נגד ע"א כשר כפלגא ופלגא דמיא, מזה יש להוכיח דבאיסורים היכא דאיתחזק איסורא, דע"א כשר אינו נאמן דכ"כ מאה נשים או עבדים אינם נאמנים, וגם בפשטות ראוי לומר כן, דכיון דגם היכא דלא איתחזק איסורא בלא ילפותא מהך דוספרה לה לא היו יודעים שיהא דין נאמנות לאשה באיסורים, ובאיתחזק איסורא דליכא גלוי מקרא, הדרינן לכללות דין נאמנות בעדים, וכן נראה לענ"ד ראי' מהא שכתב הרמ"א ביו"ד סי' קכ"ז סעי' א' וז"ל שני אחים אינם אלא כעד אחד לענין איסורים. (תשובת הרשב"א סי' תקמ"ד) עכ"ל. והנה לענין הדין דבפסולי עדות הלך אחר רוב דעות דשתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד, ודאי דלא שייך גרעון בשני אחים או שתי אחיות משאר שני עדים פסולים, וכמו דהוו שתי דעות בשאר שני עדים פסולים, ועוד עדיף בזה, דהרי בשני אחים איכא חד ע"א כשר דשקול כהרבה עדים פסולים, אלא ודאי כונתו דהיכא דבעינן שני עדים כשרים באיסורים אז שני אחים נחשבים רק כע"א כשר, ואף דהרשב"א סובר דע"א נאמן באיסורים גם נגד חזקה, נפ"מ לענין הכחשה, דשנים נאמנים להכחיש ע"א, אבל מוכח עכ"פ דגם באיסורים איכא מעלת עדים כשרים על פסולים, ולפי"ז ודאי שצריך שני עדים כשרים, ונשים ועבדים אינם נאמנים, וכן שני אחים ושני קרובים אינם נאמנים:

אמנם לענין הגדה בבי"ד אם השני עדים אלו צריכים להגיד לפני בי"ד של שלשה, כמו בדיני ממונות ועריות, לא ראיתי בפוסקים גלוי לדין זה, והנה בע"א באיסורים היכא דנאמן, בודאי אי"צ בי"ד כמו"ש הש"ש בש"ו פ"ח דהרי בנדה דילפינן משם דין נאמנות דע"א נאמנת בלי בי"ד, אבל היכא דע"א אינו נאמן ובעינן שני עדים כשרים, לכאורה צ"ל דבעינן כל דיני הגדה לפני בי"ד של שלשה, וכלל הדינים של דיני ממונות ועריות, דמהיכי תיתי לחלק, דהרי לא נתבאר לנו בדיני עדות רק שני אופנים, ע"א באיסורים ושם כל הפסולים כשרים רק החשודים לשקר, ומשו"ה אי"צ גם לדין הגדה לפני בי"ד, ועדות של דיני ממונות ועריות, דהצריכה תורה עדים כשרים והגדה לפני בי"ד דוקא, ואם נאמר דבאיסורים היכא דאיתחזק איסורא לא בעינן דיני הגדה לפני בי"ד, הוא עדות מסוג שלישי, שנצרך הגדה עדים כשרים דוקא, ומשה ואהרן יהי' פסולים ובדין הגדה יהני אף חוץ לבי"ד ועדות כזאת לא מצינו דוגמתה בתורה, אבל באמת אם נאמר דבדבר שהוחזק ולאו בידו בעינן דוקא הגדה לפני בי"ד, לא מצאנו ידינו ורגלינו, דהרי מדין תורה צריך לקבלת עדות דוקא בי"ד סמוכים, ובהודאות והלואות דכשרים בי"ד בזה"ז הוא משום דשליחותייהו עבדינן. וענין זה הוא מתקנת חז"ל ובדיני ממונות הוא מכח הפקר בי"ד, ובגיטין היכא דצריך בי"ד הוא משום אפקעינהו לקדושין, דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, כן כתב בבאר היטב ח"מ סי' א' בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל, וכן הביא בשמם בס' נתיבות המשפט סי' א' סק"א יעו"ש. ולפי"ז לענין להתיר איסור של תורה היכא דאיתחזק איסורא, אין כח ביד בי"ד בקום ועשה, ולפי"ז מוכח דלענין איסורים לא בעינן הגדה לפני בי"ד, וכל אדם מקבל עדות זה, אבל עלינו למצוא מקור לזה:

ונלענ"ד עפ"י מה דאמרינן במס' סנהדרין דגם בהודאות והלואות סגי בחד ולאו סמוך, אי אמרינן לאו עירוב פרשיות, ובתוס' ד' ג' ע"א ד"ה ומדאורייתא חד נמי כשר כתבו דלמאן דאית לי' עירוב פרשיות, אי"צ לקרא דבצדק תשפוט למילף דבחד כשר, הרי פשוט להש"ס דהיכא דלא גלי קרא לכתוב אלקים, ממילא ידעינן דחד כשר לדון, ומעתה נאמר דגם לענין קבלת עדות מהני לענין איסורים, דהנה בנתיבות המשפט סי' ג' סק"ג העלה דבכל מקום שמותר לו לדון יכול לקבל עדות, ועושים כל מה שבי"ד יכולים לעשות, ומביא ראי' לדבריו מדברי הרשב"א בחי' לב"ק ד' צ' שכתב דיחיד מומחה יכול לדון עפ"י שני עדים, ולפי"ז נראה דלענין או"ה כל שרשאי לדון ולהורות יכול לקבל עדות, וכן נראה ממה שכ' הרמב"ן בפי' על החומש בריש פ' שופטים דעת האומרים דלענין דיני נפשות בעינן קבלת עדות לפני בי"ד של כ"ג, דמזה מוכח דקבלת עדות צריכה להיות לפני מי שבידו הכח לדון ולהורות הלכה בענין זה, ולפי"ז באיסורים נמי ראוי' להיות קב"ע לפני בי"ד שיכולים להורות בענין זה, ומעתה נאמר דגם באיסורים צריך קבלת עדות בבי"ד, כמו בעדות של דיני ממונות ועריות, רק דלענין איסור והיתר חד נמי כשר לבי"ד אם יודע להורות ובר הוראה הוא:

ונלענ"ד דמה שדחה בס' ש"ש דברי הט"ז בסי' ל"ט שכתב דמה שאמר להמוכר חוץ לבי"ד לא מהני כלום, ולכן כשבאו אח"כ לבי"ד בב"א הוי חד לגבי חד, וכתב ע"ז בש"ש ש"ו פ"ח וז"ל ומשמע מדבריו דהגדת ע"א באיסורים נמי בעי בי"ד דוקא, ולא נהירא דנראה דע"א באיסורים לא בעי בי"ד, דהא ילפינן ע"א באיסורים מוספרה לה וספירתה לאו בפני בי"ד אומרת, וכן בע"א בהפרשת תרומה ושחיטה וטבל לאו בפני בי"ד, עכ"ל הצריך לנו, ולפי מש"כ י"ל דבאמת אין תלוי בזה בשם בי"ד, אלא הענין דעדות לא חשיבא אלא רק אם מגיד לפני מי שיכול להחליט עפ"י הגדת העד את בירור הדין, ומשו"ה באיסורים אם מעיד על ענין שהוא מסור לכל אדם, מהני גם עדות אם מעיד לפניו, אבל בענינים של איסורים שמסור רק לבי"ד, גם עדות בענין זה חשובה רק אם מעיד לפני בי"ד, ומשו"ה בענין הספירה של אשה, שעפ"י הרגיל הוא ענין פשוט המסור לכל, משו"ה מהני הגדתה לפניו, וכן לענין טבל ושחיטה אם אין בזה ענין ספק הוראה, אבל בענין האמור בשו"ע יו"ד לענין סירכא שאומר הקונה שהי' במקום המטרף, שהוראה זו אינה מסורה לכל, אין עדותו לפני המוכר חשיבא עדות גמורה עד שיוגש הענין לפני בי"ד, ולכן אם באו אח"כ לבי"ד בב"א הוי חד לגבי חד, ומה שאמר תחילה חוץ לבי"ד לפני המוכר אינו כלום. וכן מורים דברי השו"ע שם כהט"ז, וכן משמע מדברי הש"ך דרק אם באו לבי"ד ביחד, ואמירתם חוץ לבי"ד אינו מגרע:

אח"כ מצאתי בנתיבות סי' כ"ח סק"ז שכתב דבאו"ה גם במקום דבעינן שני עדים אין צריך הגדה בבי"ד יעו"ש:

והנה ראוי עוד לבאר לענין קבלת עדות אם סגי לן בי"ד שיכול להורות או צריך בי"ד שיכול לכוף לקיים את הדין דהתוס' בריש סנהדרין כתבו דלענין כח כפי' ילפינן מקרא דאשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינים, והובא דבריהם בקצוה"ח סי' ג' סק"א, דלפי"ז גם למ"ד יחיד כשר לדון בדיני ממונות, אבל לכפי' בעינן דוקא מומחים, וכן כתב הב"ח הובא שם בקצוה"ח, ובפשטות ראוי לומר דלענין קבלת עדות לא בעינן רק בי"ד שיכול להורות הדין, ולפי"ז לענין איסור והיתר, דיש כח להורות כל מי שבקי בהוראה יכול לקבל עדות, ואף אם נאמר דבי"ד המקבלים עדות צריך להם כל דין בי"ד, היינו גם לכח כפי' לקיים הדין, הנה נראה דגם לענין כפי' דילפינן מקרא דלפניהם דבעינן מומחים היה ג"כ דוקא בדיני המשפטים, כדכתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, אבל בדיני איסור והיתר כל ישראל יכולים לכוף לקיים דין תורה, וכמו דמוכח להדיא מסוגית הש"ס ב"ק ד' כ"ח ע"א דתניא התם מנין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור וכו', רב נחמן בר יצחק אמר בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית, עד האידנא היתירא והשתא איסורא, ופירש"י ז"ל איסורא, ורשאי להלקותו, ולהפרישו דהאי דינא לאו לנפשי' הוא. עכ"ל. וראיתי בענין זה בקצוה"ח סי' הנ"ל ובנתיבות דברים שאינה מתקבלים לי, דהקצו"ח כתב לפרש בהא דאמרינן במס' גיטין ד' פ"ח ע"ב דרב יוסף הוי מעשי אגיטא ואמר לי' אביי אנן הדיוטות אנן, ואמר לי' ר' יוסף אנן שליחותייהו קא עבדינן, מידי דהוי אהודאות והלואות, וכתב לפרש דמוכיח ר"י מהא דכייפינן בהלואות למ"ד שעבודא לאו דאורייתא שהוא משום דהוי כמו לולב וסוכה, כמו, דאמרינן בפ' הכותב, דהיינו משום דלענין כפי' בעינן בי"ד, יעו"ש, ובנתיבות דחה דבריו וז"ל, גם מש"כ דאי שעבודא לאו דאורייתא והבי"ד כופים בעי בי"ד דוקא לכפותו, דבהדיוטות לאו בני עשויי נינהו, נלענ"ד דליתא כיון דדמי לעשה סוכה ואינו עושה דכופים לקיים המצוה כל אדם מצוה להפריש חבירו מאיסור, אפילו מי שאינו בכלל בי"ד, כדמוכח בב"ק כ"ח גבי נרצע שכלו ימיו דיכול רבו להכותו כדי להפרישו מאיסור שפחה. עכ"ל, והנה אם נאמר כדברי הנתיבות הוא לגמרי נגד דברי תוס' דסנהדרין, וגם כמעט נגד סוגית הש"ס דגיטין הנ"ל, דהלא בכל דוכתא שבי"ד כופים הם כופים לקיים דין תורה, וכשאינו מקיים עושה איסור, וא"כ למה אמרינן במס' גיטין דרב יוסף שכפה ליתן גט היכא שמחויב כן, דהוא רק משום דשליחותייהו עבדינן, ובלא"ה אינו יכול לכוף ליתן גט, וגם דברי הקצוה"ח אינם מובנים, דמפרש דרק למ"ד שעבודא לאו דאורייתא, דענין הכפי' מצד בי"ד ככפית עשית מצות סוכה ולולב, התם בעינן בי"ד מומחים, אבל למ"ד שעבודא דאורייתא דבי"ד יורדים לנכסיו מצד דין גזל, אז אי"צ בי"ד מומחים, ודבר זה תמוה, הלא כח גוביינא בע"כ של בעלים גם זה ענין כפי' הוא, וכיון דבעינן לכפי' מומחים, איך גובים בי"ד שאינם מומחים בע"כ של הלוה ונראה דקצוה"ח מפרש דרק היכא שבי"ד באים לכוף את אדם לקיים דין התורה צריך מומחים, אבל למ"ד שעבודא דאורייתא שבי"ד יורדים להנכסים להעמיד את המלוה על זכותו שיש לו בהנכסים, אי"צ לזה מומחים, ויכול כל יחיד לירד להנכסים של הלוה ולהגבות למלוה, אבל גם זה דבר זר ורחוק, והתוס' דסנהדרין שחלקו בין כפי' לבין דין בלא כפי', כונתם מבואר בפשטות, והיינו דהוראת הדין למ"ד אין עירוב פרשיות או למאן דיליף מקרא דבצדק תשפוט, יכול יחיד לדון ולהורות ולומר חייב אתה ליתן לו, אבל לקיים את הפסק לגבות בע"כ של הבעלים זהו דין כפי', ובלא"ה הוא ענין שאי אפשר זה בלא זה, דהרי אם לא יהי' לבי"ד כח כפי', ע"י הכאה וכדומה, הלא אז אם ירצו בי"ד לגבות:

ינקוט פזרא ולא יניחם:

ולכן נלענ"ד דאף דלענין איסור מוכח להדיא מדברי הש"ס דפ' המניח דיש כח לכל אדם לכוף את חבירו להפרישו מאיסור, אבל בענין משפטי או בדבר שבערוה, אף שגם בזה עושה איסור מי שאינו מקיים דין המוטל עליו, מ"מ באיסור כזה לא ניתן הכח אלא לדיינים מומחים לכוף לקיים דין התורה ולאפרושי מאיסורא, וילפינן זה מקרא דאלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוטות, ומשו"ה בהודאות והלואות לא מיבעיא למ"ד שעבודא מה"ת ובי"ד יורדים לנכסיו מטעם תורת המשפטים למלא את זכות המלוה שיש לו בנכסי הלוה, דאז ודאי בעינן מה"ת מומחים שזהו כפית המשפטים, אלא אפילו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא, שכח כפית בי"ד בזה הוא משום מצות פריעת בע"ח, ככפית עשית סוכה ולולב, מ"מ בעינן בזה מומחים, כיון דבמצוה זו עיקר יסודה הוא ענין משפט, וחלוקה מצוה זו משאר המצוות שבין אדם לשמים, דהרי במצוה זו לא יהי' עד אחד נאמן אף לשיטת הסוברים ע"א נאמן באיסורים נגד חזקה ופטור על הספק וכדומה, וכמו שנתבאר בשע"ה, דגם לענין כפי' אינו כדרך שכופים אותו על שאר המצוות דלא בעינן שיאמר רוצה אני, אלא שיטול המלוה את החוב המגיע לו וממילא תתקים המצוה, ומשו"ה בכפית מצוה זו בעינן דוקא מומחים משום דכפי' זו הוא ענין משפטי אלא שע"י כח הכפי' שיש לכל אדם בכל דיני איסור והיתר לכוף לקיים דיני התורה, כ"כ יש כח לבי"ד מומחים לכוף לקיים משפט זה ע"י צד המצוה והאיסור שיש בזה, ועד"ז כופין ומעשין לגרש מי שמחויב לגרש ושם כופים עד שיגרש מרצונו ויאמר רוצה אני, ולפי"ז נראה דאף אם נאמר דלענין קבלת עדות בעינן שיגיד לפני מי שהיכולת בידו לכוף לקיים את דין התורה סגי לן בי"ד שיכול להורות באיסור והיתר, דמי שיכול להורות הוראה באיסור והיתר יכול גם לכוף, וכן בענין שאי"צ הוראה כלל שהוא ענין מסור לכל וכעובדא שהובא בגמ' פ' המניח שידוע לכל שמשיצא לחירות הוא אסור בשפחה כנענית, יכול כל אדם לכופו ע"ז. כנלענ"ד:

ולענין מגבת רבית קצוצה שיוצאה בדיינים, שבארנו בשער ה' שהוא ענין מצוה, שלא כדרך מגבת חוב למ"ד של"ד, וכשכופים להחזיר הרבית בעינן שיאמר רוצה אני, יש להסתפק אם סגי בזה עד אחד כשאר איסורים, או בעינן דין עדות גמור כמו בדיני ממונות, וכן יש להסתפק אם צריך בי"ד מומחים לגבות רבית או סגי בכל בי"ד כמו באיסורים, והנה נראה דדין של חזרת רבית דומה למגבת כופר, לפי"מ דקיי"ל כופרא כפרה, ובמס' ב"ק ד' מ"א תניא ובעל השור נקי ר"א אומר נקי מחצי כופר, א"ל ר"ע והלא הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו וכו' א"ל ר"א אין דיני אלא כשהמית עפ"י ע"א או על פי בעלים, עפ"י בעלים מודה בקנס הוא קסבר כופרא כפרה, יעו"ש. ומשמע לכאורה דגובים כופר עפ"י עד אחד כדין איסורים וקיום מצוות, ולפי זה אין צריך בית דין מומחים, ולפי זה הי' ראוי כ"כ לומר בדין מגבת חזרת רבית שיהי' בדיין אחד ובע"א, אבל מהא דפסק בשו"ע יו"ד ס"כ קס"ט ובסי' קע"ז סעי' י"א, דבטענה וכפירה של חזרת רבית משבעינן היסת בכופר הכל, מוכח דהוי תביעת ממון כשאר טו"ת של ממון, אח"כ מצאתי בס' מנחת החנוך בפ' משפטים שכתב לענין כופר דבעינן ג' מומחים כשאר דיני חבלות, והביא דברי תוס' ריש סנהדרין ד"ה דיני ממונות, שכתבו דלמאן דס"ל דכשאין השור בסקילה משלם כופר, הוא בג' מומחים, והוי בכלל דיני חבלות יעו"ש. ומזה מוכח דאף דכופרא כפרה ואינו יכול למחול, כמש"כ תוס' ב"ק ד' מ"ג ע"א ד"ה מאי לאו יעו"ש. מ"מ כיון דאיכא בזה הוצאת ממון הוא ככל דיני ממונות לענין בי"ד מומחים, ולפי"ז ודאי דבעינן עדות גמורה כמו בכל דיני ממונות, ובע"כ עלינו לתרץ מה דאמר ר"א אין דיני אלא כשהמית עפ"י ע"א, שע"י שתובע ע"א ולא ירצה לישבע ישלם, ורק אם כופרא בתם קנס לא ישלם כה"ג דהוי כמרשיע א"ע, כמש"כ בתוס' שם ד"ה מודה בקנס הוא יעו"ש. ומוכח דאיכא חיוב שבועה בכופר אף אם כופרא כפרה, ולפי"ז צריך לחלק מהא דכתב הרמ"א בחו"מ סי' פ"ז במי שתקע כפו ליתן לחבירו מתנה והוא כפר דאין משביעים ע"ז עיי"ש. דהתם מטעם דאין שבועה על שבועה, עי' ש"ך שם שהביא תשו' מהר"ם דמוכח להדיא מדבריו דגם על תביעת, קיום שבועה בעינן שני עדים כשאר דיני ממונות ורק כתב דאף דכל היכא ששנים מחייבים אותו ממון ע"א מחייב שבועה, בנידון זה. ע"א אינו מחייב שבועה משום דאין שבועה על שבועה, יעו"ש. וביאור ענין זה שאין שבועה על שבועה שהביא הש"ך סי' פ"ז ס"ק פ"א בשם תשו' מהר"ם ז"ל אינו מובן כ"כ, דהרי הש"ך שם מבאר האי דינא דהתוקע כפו לחבירו לא נפטר משבועה, אינו משום דשבועה דלהבא קיל לאיניש משבועה דלשעבר, אלא משום דסברי דכל שבועת בי"ד היא בנקיטת חפץ, ולכן אינו נפטר משבועת היסת ע"י תקיעת כפו שהיתה בלי נק"ח יעו"ש. ולפי"ז יש לדין דגם אם לא נתחייב ממון רק ע"י תקיעת כף, כיון שאם הי' מודה או הי' שנים מעידים הי' משלם מהראוי להיות שאם כופר שיתחייב לישבע ובנק"ח, ואיך מיפטר ע"י תקיעת כף דמעיקרא, ובביאור הגר"א כתב ע"ז בזה"ל אע"ג דאם יש עדים על ת"כ חייב, כיון דאינו חייב רק לקיים הת"כ, הרי כאילו אינו חייב לישבע רק בת"כ והוא כבר נשבע ע"ז יעו"ש. ונראה ביאור הענין דכיון דהחיוב הוא מחמת דין קיום השבועה, אם מטילים עליו לברר ע"י שבועה שאין עליו חיוב לקיים שבועה ראשונה, סגי שישבע עכשיו שבועה שיש בה חומר כשבועה ראשונה, דל"ד לכל שבועת בי"ד לענין ממון דשם הוא חייב לברר על עיקר חיוב ממון, אבל הכא אף שמחייבים אותו שבועה משום דנוגע לממון, אבל דין הממון בא בתולדה מחמת חיובו לשמים שלא יעבור על שבועתו, ואם יברר שאינו עובר על שבועתו, ממילא בטל דין ממון, ועל בירור זה שאינו עובר על שבועתו, סגי אם ישבע עכשיו שבועה שיש בה חומר כשבועה ראשונה, שאנחנו חושדים אותו שמא הוא עובר, וכיון שאי אפשר לחייבו בשבועה בנקיטת חפץ, ממילא חזר הדין שכבר יצא בשבועה ראשונה, ופטור לגמרי מן השבועה, ושם בליקוט מסיק הגר"א די"ל עוד דנשבע ליתן לחבירו לא שייך כלל לדיני ממונות, יעו"ש, ולשיטתו צ"ל דיש חילוק בין מצות חזרת רבית לדין נשבע ליתן לחבירו, דברבית עיקר המצוה להחזיר הרבית, שהוא מצות נתינת ממון, ובשבועה עיקר המצוה לקיים שבועתו, וכמו שבארנו בשער ה' פ"ב:

ומה שכתב הרמ"א בסי' פ"ז בהגה סעי' כ"ה דבדבר שעיקר התביעה משום איסור אין משביעים, כגון באומר קדשתיך, עי' ש"ך שם, אבל בכה"ג שתובע ממון מחמת שבועה או תובע כופר וחזרת רבית משביעים ע"ז, אף שעיקר הדין בזה מחמת מצוה, אבל כיון שיש בזה הוצאת ממון חשבינן שעיקרו משום ממון, משום דעיקר הדין שנוגע למעשה בזה הוא תשלום הממון וחשיב דין של ממון. ובש"ש ש"ו פ"ד הביא דברי הר"ן בחידושי' לפ' ז"ב דלהעיד על פירות חבירו שהם מעשר שני אין ע"א נאמן, משום דכיון דמע"ש ממון גבוה הוא, חשוב הוצאת ממון מרשות לרשות, וכן כתב הר"ן בהלכות בקדושין פ' האומר ד' רל"ח בשם הרמב"ן ז"ל יעו"ש. ועלה לנו מכ"ז דלענין רבית וחיוב כופר וכן חיוב ממון שבא ע"י נדר ושבועה, צריך עדות גמורה ודיינים מומחים, וצ"ל דבתביעת חזרת רבית חשבינן למילתא דשכיחא דעבדינן שליחותייהו דקמאי, דאל"ה איך יכולים בי"ד דידן לדון בזה, ועשו זה כהודאות והלואות, משום דשכיח שבני אדם עוברים על איסור זה אף שהוא חמור, וכמו שדנים בדיני עריות וזנות, כנלענ"ד בענין זה:

והנה מה שבארנו בזה עפ"י שיטת תוס' סנהדרין שכתבו דלענין כופר בעינן בי"ד של שלשה, אבל הרשב"א בחי' לב"ק כתב בשם הראב"ד בהא דאמרינן שם ד' מ"א ע"ב, א"ל ר"א אין דיני אלא כשהמית אדם עפ"י ע"א או עפ"י בעלים, עפ"י בעלים מודה בקנס הוא קסבר כופרא כפרה, וכתב הראב"ד דלא גרסינן עפ"י בעלים מודה בקנס הוא דכופר אינו קנס, אלא גרסינן קסבר כופרא כפרה משום ע"א, דאי הוי ממונא בע"א אינו מחויב ממון, אבל כיון דכופרא כפרה אי לאו קרא דבעל השור נקי הי' מתחייב עפ"י ע"א, כמו שמביא חטאת עפ"י ע"א באומר לו אכלת חלב, הרי מפורש בדבריו דכופר אינו כדיני ממונות לענין עדות, ולכאורה ענין זה שכתבנו במחלוקת הוא, ולשיטת הראב"ד גם ברבית שיוצאה בדיינים יהי' נגבה עפ"י ע"א אם אינו מכחישו כמו באכלת חלב, וגם אינו צריך עד כשר, אבל לפי"ז יהי' תימה גדולה על שיטת תוס', דהרי עכ"פ מוכח מדברי הש"ס דאם כופרא כפרה משלם עפ"י ע"א, דאף שהתוס' גרסי בגמ' הך קושיא עפ"י הבעלים מודה בקנס הוא, וע"ז מתרצינן כופרא כפרה, אבל עכ"פ מפורש בדברי ר' אליעזר שדינו שהמית עפ"י ע"א, ואי לאו קרא דבעל השור נקי הי' משלם כופרא עפ"י ע"א, לכן נלענ"ד די"ל דגם לשיטת תוס' חייב לשלם כופר עפ"י ע"א כמו באכלת חלב דחייב קרבן, אבל כ"ז הוא אם רוצה לצאת ידי שמים, היינו אם ציית הדין, אבל אם צריך לכופו ע"ז אין בי"ד כופים ע"י ע"א כיון שהוא ענין ממון, ואפשר דגם באכלת חלב שחייב קרבן הוא ג"כ הדין שיכולים בי"ד להורות שחייב להביא קרבן אבל צריך לכופו אין בי"ד כופים אותו רק ע"י עדים, שהוא ענין ממון, ואולי גם להראב"ד כן, דבאכלת חלב תנא אמרו לו אכלת חלב שהוא הדין לענין הנהגה לו לעצמו כנלענ"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף