שערי ישר/ו/ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ו ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כתב הרמ"א ביו"ד סי' קכ"ז בהגה סעי' ג"ק ואדם נאמן על שלו אפילו היכא דאיתחזק איסורא, וכתב הש"ך הואיל ובידו לתקנו. הרא"ש פרק הנזקין חילוק ד', והכי מוכח בש"ס ר"פ האשה רבה עכ"ל. והנה בחילוק י"א שם ברא"ש כתב דהטעם דמהני בידו משום דהוי כבעלים, דז"ל שם כל דבר שהוא בידו של אדם אפי' איתחזק היתירא נאמן ע"א לטמא ולאסור ואפי' מכחישו, או אמר אינו יודע, כדתניא הכא הי' עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן, ומפרש אביי טעמא הואיל וברשותו הן הרי הן כשלו ונאמן עליהן ולאו מטעמא דאי בעי מטמא להו דאי טמאינהו בעי שלומי, ועוד דמשמע גבי ס"ת דאי ס"ת ביד לבלר נאמן לומר לא כתבתי אזכרות לשמן אעפ"י שכבר נכתבו, ועוד אמרינן בפ' האשה רבה דאי סבר תורם משלו על של חבירו אי"צ דעת משום דבידו לתקנו ואטו בשופטני עסקינן שיתרום מטבלו על של חבירו אלא כיון שבידו לתקנו הוי כבעליו ואפילו תרם משל חבירו עכ"ל. וקשה טובא דמש"כ בחילוק ד' מוכח דבעלים לא מהני רק משום בידו, ובחילוק י"א כתב להיפוך דטעמא דידו הוא משום בעלים, ובש"ש ש"ו פ"ו נתקשה בזה ונשאר בצ"ע, וכן הקשה מסוגית הש"ס דפ' האשה רבה דאמרינן שם בטבל נאמן משום דבידו לתקנו, דמשמע דבעלים לחוד לא מהני רק משום בידו, וכן הקשה בהא דנאמן לומר נתנסך יינך היכא שהי' בידו, אף שהבעלים מכחישים אותו, ואם נאמר דעיקר כח הנאמנות היכא שבידו הוא משום דהוי כבעלים ולמה נאמן יותר מהבעלים עצמם, עיי"ש שנשאר בצ"ע:

ונלענ"ד דעיקר החילוק בזה הוא דלהתיר אינו נאמן רק משום בידו, ולאסור סגי אם הוא רק כבעלים, דהנה ביסוד הענין מה שנאמן היכא שבידו ילפינן מוספרה לה שנאמנת על הטבילה ועל הבדיקה משום דבידה לספור ולטבול, והרא"ש ביאר ענין זה דאינו בגדר מיגו משום מה לו לשקר, דהרי אם עכשיו בשעה שמעיד אין בידו ליכא מיגו, ועוד דהרי לא שייך מיגו דבידו לטמא דהרי בעי לשלומי, אלא דמי שהי' בידו לעשות הוי כבעליו, היינו דמי שהדבר מסור בידו נתנה לו תורה הנאמנות, ואין הדבר תלוי בקנין אלא מי שהוא בעלים על כח המעשה שבידו הי' להוציא לפועל ענין זה, ולפי"ז היכא שמעיד לאסור דבר המותר עיקר הכח בזה הוא מסור למי שהוא בעלים בקנין, דמי שהוא הבעלים הרי בכחו למנוע תשמיש זה ע"י אופנים שונים לאבד או לשרוף וכיו"ב, אבל להתיר את דבר האסור אינו כן, דלענין זה אין שליטת הבעלים גורמת רק בגבולים ידועים, דאין בכח בעלים להתיר את הטבל רק ע"י הפרשת תרומה וכן בשחיטה ונקור, ומה"ט אמרינן בגמ' פ' האשה בטעמא דמילתא דאדם נאמן על טבלו שכבר נתרם משום דבידו לתרום, דאי אפשר לומר משום דהוי בעלים בקנין, דבעלים בקנין אינו מועיל בזה כלום אם אין בידם כח התרה בענין זה, ורק היכא שמעיד לאסור דלמנוע התשמיש הוא מסיר לעולם מיד הבעלים, אז סגי לן במה שהוא בעלים:

ולפי"ז יתיישב גם מה שהקשה הש"ש למה נאמן לומר השומר כשהי' בידו יותר מן הבעלים עצמם, דכיון דהעד מעיד לאסור והבעלים להתיר, ועל כח התרה להתיר יין נסך אין בכח בעלים כלום, ומשו"ה חשבינן דרק השומר שמעיד לאסור הוא כבעלים לענין זה שמעיד הוא, אבל הבעלים עצמם אם היו מעידים לאסור אז הי' נאמנים יותר מן השומר דהרי למנוע תשמישי הדבר הוא לעולם בידם, אבל כשמעידים להיתר אין להם כח נאמנות כלל, דלהתיר יין נסך אין בידם שום כח ומשו"ה אין כח בעלים מועיל לזה כלום, ולפי"ז נלענ"ד שאם השוחט שנמסר לו הבהמה לשחוט מעיד שנשחטה כהוגן והבעלים מכחישים אותו דבכה"ג הכחשת בעלים עדיפא, דלאסור הם נאמנים לעולם. ועפ"י מש"כ מדוקדקים דברי הרא"ש דבחילוק ד' כתב דכל אדם נאמן על שלו אפי' איתחזק איסורא כדאמר גבי טבל והקדש וקונמות הואיל ובידו לתקנו ולפדותו, דלהתיר אין מועיל כח בעלים רק אם בידם להתיר, ולאסור דמהני כח בעלים לעולם כתב בחילוק י"א להיפוך דגם שומר שהי' בידו להוציא לפועל חשוב כבעלים לענין זה. כן נראה לענ"ד:

ולכן נפלאים בעיני דברי הט"ז מש"כ הלכה למעשה על מש"כ הרמ"א באם מעיד אחד על חתיכת בשר שהיתה בחזקת שאינה מנוקרת שאינו נאמן אם לא הי' בידו לנקר, וכתב הט"ז שימכרנה או יתננה לזה שמעיד עליו דאז הוא נאמן משום שהוא שלו, ואח"כ יחזור ויקנה ממנו, דמפרש שהדבר תלוי בקנין דכל אדם נאמן על שלו, אף שהוא נגד חזקה, אף שאין בידו להתיר, ולפי מש"כ אין הדין כן דבעלים בקנין לא מהני רק לאסור ולא להתיר, ואף דלשון מהרי"ק מורה כהט"ז, וכמו שהובא דברי מהרי"ק בש"ש דכתב דבדבר של ממון אדם נאמן על שלו בין לאיסור ובין להיתר, נלענ"ד דהוא שיגרא דלישנא, דלענינו מה שכתב שם אי"צ רק לבאר דנאמן משום בעלים לאסור, דז"ל המהרי"ק שם בשורש ע"ב בתוה"ד דהא טעמא דבידה לטבול לא מהני אלא לגרוע חזקת איסור שהי' לה וכו' ואע"ג דבפ' הניזקין משמע דטעם דבידו מהני אפילו לאסור, אפילו כגון שהדבר בחזקת היתר והעד מעיד שנאסר דהתם לא שייך טעמא שפירשנו לעיל דשאני גבי ממון כיון שבידו א"כ הוי כמו שלו ואדם נאמן על שלו לאסור או להתיר, וכן כתב המרדכי ריש פ' האשה רבה. עכ"ל הצריך לנו, כל הרואה יראה דאין בדבריו הכרח לחדש דין זה שיהי' הדין בממון שנאמנים הבעלים להתיר היכא שאין בידם, ועי' רש"י ר"פ האשה רבה שכתב דפשיטא לן דסמכינן אע"א משום דאיל"ה אין לך אדם אוכל משל חבירו ואין לך אדם סומך על בני ביתו עכ"ל. אבל מכל זה לא מוכח אלא היכא שבידו להתיר. וכמש"כ בגמ' שם. וכן מקרא דוספרה לה ליכא למילף רק אם בידו להתיר, אבל בעלים בקנין ליכא שום מקור ללמוד זה, ורק לאסור יש לנו סברא, דכל אדם כשהוא שלו יכול למנוע ההשתמשות ומה"ט הוי כבידו והכל תלוי אם הוא בידו או לא:

והנה לפי מש"כ לפרש דברי הרא"ש כ"כ יתפרשו דברי המרדכי שבדבריו מפורש יותר ענין זה, שכ' בחילוק י"א דמה דאמר אביי כל שבידו נאמן אם אומר נטמאו טהורתיך, דאי"צ שיהי' בידו לטמא, אלא כל שהדבר ברשותו הוא כשלו ונאמן עליהם. עכ"ל. דבאמת שוה הנאמנות לאיסור ולהיתר דלעולם הבעלים נאמנים, אבל בעלים חשובים בזה מי שהענין מסור בידו, וכל היכא שמסור בידו כח ההיתר הוא בעלים אף להתיר ולאסור לעולם הוא מסור ביד בעלים דבידם לאבד כח התשמיש, וכן מוכח ענין זה מהא דכתב הרשב"א בתשו' הובא בש"ך יו"ד סי' ס"ז סקכ"ג דנכרי שמעיד על אותו ואת בנו דנאמן אם מעיד קודם שמכר משום מיגו דאי בעי לא מזבין להו או מיקלי קלי להו, ונראה לי שאין הכונה בזה משום מיגו ממש דמה לו לשקר, דהרי רוצה למזבין ולא לאבד, אלא הוא כיון שבידו לשרוף או שלא למכור הוא בעלים ע"ז ונאמן לאסור וכן כתב הרא"ש פ' אלו מגלחין סי' ל"ב על מש"כ הראבי"ה להוכיח דנאמן נכרי במסל"ת מהתוספתא דדמאי הובא בסוף מס' יבמות, נכרי שהי' מוכר פירות בשוק ואמר של ערלה הן לא אמר כלום, לא נתכון זה אלא להשביח את מקחו, ומסיים בתוספתא דברי רשב"ג, רבי אומר נאמן הנכרי להחמיר אבל לא להקל וכו', ואין נראה לרבינו מאיר, דשאני התם שהפירות הן שלו ונאמן הוא לאוסרם, אבל לאסור פירות חבירו שהיינו מוחזקים בהם היתר לא מהימן. עכ"ל, היינו דאף דנכרי במסל"ת אינו נאמן לאסור דבר המוחזק להיתר, אבל היכא שהפירות שלו ובידו לאבדם או שלא למכור הוא נאמן לאסור:

ובדרך זה הי' מקום לפרש מה דאמרינן ביבמות ד' מ"ז ע"א מעשה באחד שבא לפני ר"י ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי וכו' אמר לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך, וכתבו בתוס' ביבמות ד' כ"ה ע"ב בד"ה דהא דנאמן לפסול א"ע הוא לאוסרו על בת ישראל דשוויי' אנפשי' חתיכה דאיסורא, יעו"ש, וכן כתבו בדף מ"ז ע"א ד"ה נאמן וז"ל, נאמן אתה לפסול את עצמך, היינו דוקא במילי דשוויי' אנפשי' חתיכא דאיסורא, אבל אם בא על בת כהן לא פסלה עכ"ל. ודבריהם מרפסין איגרי דאיך שייך בזה שאח"ד, דעל נכרי ליכא איסור לישא בת ישראל, ועל האשה אינו נאמן דשוויי' אנפשי' ולא על אחרים, ואם הוא ישראל הוא מותר, וא"כ הוא מותר ממ"נ, ועל אחרים לאסור אינו נאמן, והוא פלא, ושמעתי כבר שבקושיא זו שקיל וטרי בס' חמדת שלמה ואין הס' ת"י, ולפי מש"כ י"ל דכונת התוס' דאף דאינו נאמן לפסול א"ע להחזיקו בתורת פסול ממש, אבל לענין הנהגת איסור והיתר כיון שבזה הוא בעלים על עצמו שלא לישא בת ישראל, משו"ה נאמן לאסור א"ע על בת ישראל כמו שנאמן נכרי על אותו ואת בנו ועל פירותיו לומר שהן של ערלה, אי לאו דחשדינן לי' שלהשביח מקחו אומר כן, ומש"כ בתוס' שוויי' אנפשי' חתיכה דאיסורא הוא לאו דוקא, רק שוויי' "נפשי'" חתיכה דאיסורא לאוסרו על בת ישראל, ויעוי' בתוס' שם בד' מ"ז ד"ה נאמן אתה שכתוב שם משוי נפשי' חתיכה דאיסורא, אבל ברא"ש פ' החולץ סי' ל"ה כתוב להדיא דעדותו מהני רק לעצמו דהוא אסור בבת ישראל, ולענין שור של ישראל שנגח שור של נכרי, ומביא דמצינו כיוצא בזה באומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני דאסור בקרובותי', מדבריו מוכח להדיא דהוא מטעם הודאת בע"ד כמו בכל דוכתא דמשוי אנפשי' חתיכה דאיסורא, ונראה די"ל דבכה"ג אינו נאמן משום בעלים, דרק באיסורים מצינו שנאמן משום בידו מטעם בעלים, אבל בדבר שבערוה לא מהני דין בעלים, ורק היכא דאיכא דין מיגו ממש, וכמו שהעלה בזה בס' ש"ש ש"ו פ"א וכן כתב המהרי"ק בשורש ע"ב, וכן מסתבר לומר דהאי דין שבידו ילפינן ג"כ מוספרה לה דנאמנת על הטבילה, וזה רק באיסורים, אבל לממון ודבר שבערוה ליכא למילף, ולפי"ז באומר נתגירתי ביני לבין עצמי שבא לפסול א"ע שהוא כמו דבר שבערוה וכמו דבעינן שני עדים לפסול אדם לעדות או לכהונה, כ"כ בעינן שני עדים לאסור א"ע בבת ישראל, דלאסור אדם לעולם או לפסלו לעדות לא מהני תורת בעלים ע"ז, וכדאמרינן אין אדם משים עצמו רשע מה"ט, ומשו"ה אין דומה דין זה לנכר שהביא פירות וכיוצא בזה, והעירני לזה חכם אחד בהציעי לפני' ענין זה, אבל התמי' גדולה מאד אין אפשר ענין שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא בכה"ג דאם הי' נכרי מוזהר על לפני עור הי' מקום לומר דעל ענין זה הוא נאמן על עצמו דאסור לו לישא בת ישראל להכשיל אותה באיסור, אבל לפי מש"כ בתוס' ע"ז ד' ט"ו ע"ב דנכרי אינו מוזהר על איסור לפני עור, א"כ ליכא שום איסור עלי' לפי דבריו:

ולכן יותר נראה לפרש בדברי התוס' כמש"כ, ואף שהוי דבר שבערוה, אבל י"ל דגם דבר שבערוה אם אנו דנים עכשיו על איסור הנהגה לחוד ובידו למנוע השתמשות זו לענין זה אדם נאמן על עצמו, דהנה כשאנו מאמינים אותו שהוא נכרי לא מחזיקינן אותו לנכרי לענין שאם בא על בת ישראל, וכמש"כ התוס' והרא"ש, ורק לענין איסור תשמיש, ולענין זה הוא נאמן לאסור על אחרים והטעם בזה י"ל דגם בממון אמרה תורה דמהני הודאת בע"ד וכן בדבר שבערוה אדם נאמן על עצמו למשווי' חתיכה דאיסורא, משום דעל ענין שהוא בעל היכולת הוא נאמן על עצמו, כ"כ נאמר דעל ענין שיש לו למנוע ההשתמשות מאחרים הוא כבעלים שהאמינה תורה גם על אחרים, ול"ד לבעל שאמר גרשתי את אשתי דאינו נאמן אלא בתורת מיגו ולא מטעם בעלים, דהתם אין ביד הבעל למנוע זכותי האשה קודם שגרשה, ואף שבידו לגרשה, אבל כשאומר גרשתי ואנו חוששים שמא לא גרשה ורוצה לגרעה מזכותה או להתירה לאחרים, על ענין זה בלי גט להתירה או למנעה לאו בעלים הוא, ולכן רק מתורת מיגו נאמן, אבל בנידון זה באומר שנתגיר בינו לבין עצמו שלדבריו אסור לבת ישראל להנשא לו, ועל ענין זה שהוא למנוע את נשואי' מבת ישראל היכולת בידו ורשאי הוא למנוע ענין זה, והרי הוא כבעלים ע"ז, ואדם נאמן על דבר כזה, היינו לפרט זה לאסור לכתחילה להנשא לו, ולא בתורת נאמנות ממש לענין אם בא על בת ישראל שיפסלנה, ואולי אפשר להעמיס דברינו גם בדברי הרא"ש:

ולפי"ז י"ל דבאשה שאומרת אשת איש אני דאמרינן במס' כתובות ד' כ"ב דאינה יכולה לחזור בה משום דשווי' לנפשה חתיכה דאיסורא, יש לפרש ג"כ, דהוא שמשוי את עצמה חתיכה דאיסורא גם לאחרים, שנאמנת גם על אחרים, כיון דבשעה שהיא פנוי' הרשות בידה למנוע את נשואי' מכל העולם והוי כבעלים לענין זה:

וראיתי בביאור הגר"א חו"מ סי' ל"ד סקי"ד שכ' שם על דברי הרמ"א בהגה שכתב אף דאין אדם נפסל ע"פ שאין אדם משים עצמו רשע, מ"מ אין עושים אותו עד לכתחילה, וכתב הגר"א ע"ז וז"ל כמש"כ בכריתות י"ב א' דאדם נאמן על עצמו יותר וכו' רק דאין נאמן לחוב לאחרים, וכמש"כ ביבמות מ"ז ע"א נאמן אתה לפסול א"ע ואין וכו' ועיי"ש תוס' ד"ה נאמן היינו דוקא וכו' אבל וכו' וד"ה ואין עדות וכו' עכ"ל הגר"א ז"ל. ונלענ"ד בכונתו, דקודם שראה העדות, רשאי העד שלא לראות והוא בעלים ע"ז, ואם אמת שהוא רשע אסור לו להעיד, ולכן נאמן על עצמו שאינו רשאי לראות כדי שלא יהי' מוכרח להעיד, ורק אם ראה לאו בידו דמחויב כבר להעיד, ומשו"ה אינו נאמן לפסול א"ע, ומשו"ה אין עושים אותו עד לכתחילה, והוא דבר נכון ומקובל בעזה"י:

אכן לפי המתבאר יהי' ענין זה מה שנאמן הנכרי על פירות שלו ענין של נאמנות בעלים כאדם שנאמן על עצמו שנאמן גם בדיני ממונות, ויצא ענין זה מתורת הנאמנות של עד אחד באיסורים, ולפי"מ שנתבאר בפוסקים דלדידן נאמן אם גם השתא בשעה שמעיד אינו בידו ורק הי' כבר בידו נאמן, דבכה"ג י"ל דנכרי אינו נאמן אף לאסור, דמה דמצינו שנאמן הנכרי הוא רק אם הפירות שלו בשעה שמעיד וכמש"כ בטעמו של דבר דהוי כעין בע"ד שנאמן, אבל בדין ע"א שנאמן באיסורים י"ל דנכרי אינו נאמן, ולפי"ז אין ענין זה ראי' למש"כ לחלק בין איסור להיתר לענין בידו, אבל רק קצת דמיון דכמו דלענין כח בעלים דהשתא חשיב בעלים משום כחו למניעת השתמשות, משו"ה יש לו כח נאמנות לאסור ולא להתיר, כ"כ נאמר לענין ע"א נאמן באיסורים, דלפי"מ דקיי"ל כרבא דמהני אם רק הי' בידו מעיקרא, שאני איסור מהיתר, דלענין איסור לא בעינן שיהי' בידו דוקא לאסור בפרט זה שמעיד, וסגיא לן אם הי' בידו למנוע כח ההשתמשות, ולענין היתר בעינן גם בבעלים גמורים שיהי' בידם להתיר. כנלענ"ד בענין זה:

ועפ"י מה שבארנו מדין כח בעלים שנאמן אף נכרי לאסור מחמת שליטתו על מניעת ההשתמשות, יש לדון באשה האומרת שהיא טמאה מחמת נדה, שהקשה בס' ש"ש ש"ו פי"ט לשיטת הראשונים דסברי דע"א אינו נאמן נגד חזקה לאסור ולהתיר, וכיון דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, איך נאמנת, ואם נאמר דהוא מדין שווי' אנפשה חתיכה דאיסורא, קשה מסוגיא דפ' ידיעות הטומאה דתנן התם הי' משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב, ואם אינה נאמנת רק על עצמה מדין שאחד"א, למה יתחייב' הבעל קרבן, עיי"ש בש"ש מה שהאריך בזה, ולפי מש"כ י"ל דכיון שיש כח בידה למנוע תשמיש ממנו עי"ז שהיא נאמנת על עצמה מדין שווי' אנפשה חד"א, הרי היא כבעלים ע"ז שנאמנת גם לגבי אחרים, כמו שנאמן הנכרי על פירות שלו. ומש"כ בס' ש"ש לדחות ענין זה והוכיח דאין תורת בעלים רק בממון, דאל"כ איך ילפינן מוספרה לה על נאמנות ע"א דעלמא עיי"ש. לדברינו לק"מ, דלפי מש"כ אין זה תלוי בבעלים בקנין רק בכח שליטת מניעת ההשתמשות וזה שייך רק לענין איסור ולא להיתר, ולפי"ז יש לומר דאסור נאמנת מכח שליטתה למנוע ממנו תשמיש ע"י שבידו לאסור על עצמה מדין שאחד"א, וממילא נאמנת גם לגבי' דידי' כדין בעלים, אבל כ"ז לאסור אבל להתיר לא שייך ענין זה, ומדנאמנת על ספירת ז' נקיים שהוא להתיר ילפינן דע"א נאמן באיסורים היכא דלא איתחזק ולאו בידו, מהא דנאמנת לומר שלא ראתה ראי' חדשה, דעל ענין זה אין לה כח התרה והרי היא כע"א דעלמא, ולפי"ז י"ל כיון דנאמנת לומר טמאה אני גם לגבי הבעל, אם עבר אח"כ ופירש מיד חייב גם בקרבן, אמנם יש לדון בזה דאולי אף שנאמנת לענין איסור לכתחילה אבל לחייבו בקרבן אולי לא מהני זה, דהנה בע"א דעלמא שמעיד על חתיכה שהיא חלב היכא דיש לו כח נאמנות מדין ע"א אם אכל איש אח"כ במזיד לוקה, עפ"י שיטת הרמב"ם בפט"ז מה' סנהדרין, וכן מטעם זה אם אכל בשוגג חייב חטאת, מפני שהוחזק האיסור ע"י ע"א או שנאמר דלענין קרבן לכו"ע מהני דמה שמעיד על חיוב חטאת הוא ג"כ כמעיד על איסור דחיוב בכפרה אינו חיוב ממון או מלקות, רק כמצוה דעלמא אף דאיכא גם שעבוד נכסים, ורק במעיד אכלת חלב אינו נאמן משום דהוא נגד חזקה, ולשיטת הרשב"א וסייעתו דע"א נאמן נגד חזקה, אולי יפרשו דרק לאביי אינו נאמן באכילת חלב, אבל לרבא נאמן גם שלא מחמת שתיקה כהודאה, וכ"ז בע"א שנאמן על ענין זה, אבל בנכרי שאינו נאמן מדין ע"א רק מדין בעלים, י"ל דאינו נאמן רק לענין איסור לכתחילה שעל ענין זה הוא הבעלים למנוע ההשתמשות, אבל לענין קרבן ומלקות אם עבר ואכל, אינו נאמן משום דהיכא דנאמן בתורת ע"א האמינה אותו תורה על גוף הדבר להעיד שהוא כך וכך, כ"ז שאין העדות נוגע רק לענין איסור, ונתברר הדבר עפ"י תורת עדות שהוא חלב וכדומה וממילא אם עבר אח"כ ואכל לוקה, אבל אם הנכרי מעיד שהוא חלב שאין לו תורת נאמנות, רק משום דהוא בעלים על השתמשות של אכילה, משום דאי בעי מיקלי קלי, י"ל דלא אמרינן בנאמנות כזאת שכבר הוחזק, ולפי"ז יש לדון דגם לענין קרבן לא יהני, ולכן אם נאמר כן לא יתורץ מה שחייב הבעל בקרבן עפ"י דבורה, וכמו בנכרי שאומר נתגירתי ביני לבין עצמי שאף שנאמן לענין איסור לכתחילה, מ"מ אם בא על בת ישראל לא פסלה, כיון שכחו רק מדין בעלים, כ"כ הכא לענין קרבן. וצ"ל עוד נ"ל די"ל בהא דנאמנת לומר טמאה אני אף שהוא נגד חזקת טהרה, עפ"י מה דאמרינן במס' גיטין מתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת, כ"כ י"ל הכא מתוך שנאמנת על עצמה לאסור מדין שאחד"א, כ"כ נאמנת גם על אחרים, ואם תהי' נאמנת מטעם זה יהי' הדין שיהני גם לענין קרבן ומלקות, כמו כל ע"א שנאמן באיסורים דמהני אח"כ לקרבן ומלקות, והנה ראיתי בט"ז יו"ד סי' קכ"ז סק"ד שהקשה כן באשה שאומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך דהיא אסורה בקרוביו והוא מותר בקרובותי', למה לא נימא מתוך שנאמנת על עצמה, כ"כ תהא נאמנת על אחרים, ועיי"ש שמתרץ בדוחק דבס"ת ליכא חזקה דמעיקרא להיתר, ובקרובות איכא חזקת היתר דמעיקרא, יעו"ש ודבריו אינם מתקבלים כ"כ, דהרי בס"ת שנמצאת ביד לוקח חשבינן כחזקת היתר, ולענ"ד נראה לתרץ קושית הט"ז בפשטות, דהאי טעמא דאמרו בגמ' מתוך שנאמן על עצמו לא מהני רק באיסורים, אבל לא בדבר שבערוה, וכן מצאתי בחי' הר"ן למס' גיטין שכתב שם וז"ל ס"ת ביד מי ביד לוקח, א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך וכו', ודאמרינן דמשום מתוך מהימן דוקא במילתא דאיסורא לפי שהדבר חוזר דע"א נאמן באיסורים אבל בממונא ודאי לא מהימן משום מתוך, שהאומר לחבירו אני ואתה חייבים לפלוני מנה, אעפ"י שנאמן הוא על עצמו אינו נאמן על חבירו, עכ"ל. ולפי"ז לא קשה מידי מה שהקשה הט"ז דלענין לאסור בקרובותי' הוי דבר שבערוה, ולזה לא מהני הך טעמא כמו דלא מהני לענין ממון, אבל הכא לענין איסורא באומרת טמאה אני בטומאת נדה, י"ל מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת גם לגבי בעלה, ויהי' נאמנות זאת כשאר ע"א דנאמן באיסורים, כמו שכ' הר"ן, ויתחייב הבעל גם בקרבן ומלקות:

ולענין מש"כ בש"ש ש"ו פי"ט דהיכא שאומרת שראתה אחר תשמיש שמפקעת א"ע מבעלה לגמרי דאינה נאמנת, והוא עפ"י שיטתו שכתב דאינה נאמנת רק מדין שאחד"א, יעו"ש, והנה בדין זה נוכל לומר דגם לפי מש"כ דנאמנת גם על אחרים כשאר ע"א שנאמן באיסורים, אבל כיון דרק משום מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת גם על אחרים, והיכא דמפקעת א"ע מבעלה שאינה נאמנת לעצמה, כ"כ אינה נאמנת גם על אחרים, וזה פשוט וכן י"ל גם לענין אמתלא דמפרש בגמרא דאם אמרה אמתלא דמהני, שכתב בס' ש"ש ש"ו פ"ח להקשות על שיטת חכמי פרובינצי' שכתבו דבאב שאמר קדשתי את בתי לא מהני אמתלא לחזור מדבריו הראשונים כיון שהאמינתו תורה, דסברי דרק אם נאמן על עצמו מהני אמתלא, אבל אם נאמן לגמרי לא מהני אמתלא, ובאומרת טמאה אני מהני אמתלא, וכתב לתרץ דגם בטמאה אני יסברו דאינה נאמנת נגד חזקת טהרה ורק נאמנת על עצמה מדין שאחד"א, ולפי מש"כ י"ל דאף שהיא נאמנת כדין ע"א באיסורים, אבל כיון דרק משום מתוך שנאמנת על עצמה הוא, י"ל דכמו שלהתיר לעצמה מהני הך אמתלא, כ"כ להתיר לאחרים, דאין להכח נאמנות לאסור על אחרים, רק כפי הכח שיש לה על עצמה דאם נאמר דלגבי עצמה תוכל לחזור ע"י אמתלא ולגבי אחרים תהא נאמנת לגמרי, אפשר דבטל מזה עיקר הדין של מתוך, וכמו היכא דמפסיד לעצמו דבר מועט, כשכר אזכרות לחוד, אינו נאמן להפסיד הס"ת כ"כ הכא:

ועי' קצה"ח סי' פ' סק"א במה שהביא דעת האומרים דגם בממון מהני אמתלא אם הודה ואח"כ חזר בו, ולשיטתם י"ל דאם חזר ותבע שכר הס"ת ונתן אמתלא לדברי', אז תהא כשרה גם הס"ת ובלא"ה הלא לשיטת הראשונים דסברי דע"א נאמן נגד חזקה ונאמנת האשה לומר שנטמאה בטומאת נדה, מדין ע"א נאמן באיסורים, ובכ"ז יכולה לחזור ע"י אמתלא, לשיטתם ודאי אם חזר לתבוע שכרו ונתן אמתלא לדבריו אף אם לא תהני אמתלא לענין תביעת שכר ס"ת, מ"מ תוכשר הס"ת ע"י המתלא ודאי, לפי"ז אין מן התימה אם נאמר דמהני אמתלא גם לתביעת השכר ס"ת, שתוכשר הס"ת אם חזר ותבע שכר הס"ת כנלענ"ד בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף