שערי ישר/ו/ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ו ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ביו"ד סי' קכ"ז כתב הרמ"א בסעי' ג' בהגה וז"ל וכל היכא דאיתחזק דבר באיסור כגון טבל או חתיכת בשר שאינה מנוקרת אין העד נאמן עליו להתירו אא"כ בידו לתקנו. עכ"ל. והקשה הט"ז ע"ז הלא הבשר הוא היתר גם קודם הניקור רק מחובר אליו גיד וחלב והוי כשאר תערובות שנאמן ע"א לברר ההיתר מתוך האיסור, והביא דברי תוס' בקדושין ד' ס"ה ע"ב ד"ה נטמאו טהרותיך בסה"ד שכתבו שע"א נאמן באיסורים הוא באומר בשר זו מנוקרת או חתיכה זו של שומן היא יעו"ש, ועי' בנקה"כ ובש"ש מש"כ בזה, ונראה לי לתרץ דברי הרמ"א עפ"י מש"כ הרמב"ם בפט"ז מה' סנהדרין ה"ו וז"ל אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה כלאי הכרם הם פירות אלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה, אעפ"י שעיקר האיסור בעד אחד. עכ"ל. והקשה על דבריו בס' ש"ש ש"ו פט"ו מהא דמוכח בסוגית הש"ס דקדושין ד' ס"ו דבן גרושה וחלוצה פסולו בשנים, וכן הביא דברי תוס' רי"ד שם שכ' להדיא דהוי דבר שבערוה וז"ל ובמעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה ורוצה לפוסלה לכהונה הוי דבר שבערוה וכדמוכח בשמעתין. עכ"ל. ובס' ש"ש רוצה לחלק בין בן גרושה שהוא פסול מתולדה לבין גרושה או זונה שהוא פסול ע"י מקרה, ונסתייע לחילוק זה בשיטת הרמב"ם מהא דלא כתב גם חללה, משום דחללה שפסולה מלידה הוי פסול הגוף, יעו"ש בסוף דבריו שנשאר בצ"ע לשיטת הרמב"ם מהא דתנן בפ' האומר בקדושין דאין האב נאמן לומר על בתו נשבית ופדיתיה משום דלאו בידו, נהי דאינו נאמן בתורת אב להימני' מתורת ע"א, דהיכא דע"א נאמן גם קרוב ואשה נאמנים, יעו"ש, ובאמת נראים הדברים שמה שמחלק בין פסול בתולדה לפסול המתחדש ע"י מקרה הוא חילוק דק ואינו מוכח מגמ' וסברא ועיקר ענין דבר שבערוה הוא במקרה של זנות לאסרה לבעלה:

ובפשטות נראה דכל דין לחדש על האדם לפסול לעדות או לשחיטה וכל כיוצא בזה הוא כעין דבר שבערוה, אלא נראה לענ"ד שעיקר החילוק בזה בין איתחזק או לא, דבמס' יבמות ובריש גיטין תלי הש"ס ענין דבר שבערוה באיתחזק דהיכא דאיתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ועפ"י מה שבארנו בפרק הקדום דאיתחזק חשוב מה שהי' מוחזק לנו הדבר כך וכך אז מסתפק הש"ס דלא יהא ע"א אמן באיסורים, ובאיסור א"א פשוט להש"ס דאינו נאמן משום דבר שבערוה, ולפי"ז באשה הבאה ממדינת הים שלא ידענו אותה דקודם ואומר ע"א שהיא גרושה או זונה דלא איתחזקה לפנינו בכה"ג הוי כע"א באיסורים דלכו"ע נאמן, דכיון דלא איתחזק לא הוי דבר שבערוה, ואף שבודאי לא נולדה כך והיתה בחזקת כשרות לכהונה, אבל חזקה כזאת אינה מועלת רק בהכרעת הספיקות, אבל לא נגד עדות של ע"א, וכן מה דיש בזה רובא דרוב נשים אינן זונות ולא גרושות ג"כ אינו כלום לסתור עדות של ע"א, ורק אם איתחזק לפנינו קודם הגדת העד אין לו תורת נאמנות, לשנות דין של הדבר המוחזק, ולשיטת התוס' והרא"ש גם בשאר איסורים, ובהשתנות דין גוף האדם לכו"ע משום דבר שבערוה, אבל באשה שלא הוחזקה לפנינו נאמן ע"א לומר זונה היא או גרושה, וכן מצאתי להדיא בתוס' רי"ד למס' כתובות ד' כ"ג בש"ס ווילנא בגליון בהא דאמרינן שם אחד אומר נתקדשה ואחד אומר לא נתקדשה תרווייהו בפנוי' קא מסהדי ואין דבריו של אחד במקום שנים, וכן בגירושין תרווייהו באשת איש קא מסהדי וכו' והקשו בתו"י שם תימה דמה לנו לעד שאומר לא נתגרשה בלא איהו נמי תצא דאין דבר שבערוה פחות משנים יעו"ש, וכן כתבו בתוס' בד"ה תרווייהו בפנוי' קא מסהדי וז"ל לא הוי צריך להא דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה לא תצא דאין דבר שבערוה פחות משנים, וכתב ע"ז בתוס' רי"ד וז"ל לאו במוחזקת לפנינו שהיא אשת איש מיירי, דא"כ מה צריך להכחשת העד שאומר לא נתגרשה וכו' ולא מיתוקמא אלא באשה הבאה ממדינת הים שלא ידענו מי היא ובאים אלה השנים ומעידים עלי' כי אשת איש היתה, אלא שאחד אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה וכו' וכי היכא דבגירושין לא מיתוקמא אלא באשה הבאה ממדינת הים שאין לה חזקה מה היא, ה"נ עדות דקדושין לא מיתוקם אלא בבאה ממדינת הים שלא הוחזקה מה היא וכו', אבל אשה העומדת לפנינו בחזקת פנוי' ובא ע"א ואמר נתקדשה בפני פלוני ופלוני וכו' אינו נאמן לאוסרה עד שיבואו שנים כדרבא דאמר רבא אין דבר שבערוה פחות משנים, עכ"ל. הרי שהתוס' רי"ד מחלק בין הוחזק לפנינו או לא דהיכא שלא הוחזקה לפנינו כתורת פנוי' נאמן ע"א לומר אשה זו פנוי' היתה ונתקדשה ותהי' עי"ז אסורה היכא דליכא הכחשה, ולפי"ז דברי הרמב"ם אינם סותרים לדברי התוס' רי"ד, דמש"כ התוס' רי"ד בקדושין שהביא בס' ש"ש דאם מעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה ורוצה לפוסלה לכהונה דהוי דבר שבערוה, הוא רק בכה"ג שהאשה היתה מוחזקת לפנינו בחזקת כשרות לכהונה והוא רוצה לפוסלה לכהונה הוי דבר שבערוה, והוכיח ענין זה מסוגית הש"ס דאמרינן דבן גרושה פסולו בשנים, דהיכא שמכירים את אביו בחזקת כשרות לכהונה גם הבן בחזקה זו, והעד רוצה לחדש דין בן גרושה עליו אינו נאמן דהוי דבר שבערוה, ודברי הרמב"ם אמורים היכא שלא היתה מוחזקת לפנינו, ומעיד אשה זו זונה היא או גרושה, נאמן ע"א ע"ז כמו שמעיד חלב כליות הוא זה, ולשון הרמב"ם מוכיח כן שלא כתב אשה זו זנתה או נתגרשה, דבזה הי' קרוב לפרש שהעיד על אשה המוחזקת בחזקת כשרות לכהונה, אבל בלשון זה שכתב הרמב"ם נוטה יותר לפרש שמעיד על אשה שאינה מוחזקת לפנינו:

ולפי"ז לק"מ מה שהקשה בס' ש"ש על הרמב"ם מהא דאין אב נאמן לומר על בתו שנשבית דלו יהא דאינו נאמן משום בידו ליהמני' בתורת ע"א, דלפי מה שבארנו היכא דידוע לנו שהיא בתו והיא בחזקת כשרות לכהונה אין ע"א נאמן לפוסלה דהוי דבר שבערוה, ולכן נראה לי דמש"כ הרמ"א דכל היכא דאיתחזק איסורא כגון טבל או חתיכת בשר שאינה מנוקרת אין העד נאמן עליו להתירו אא"כ בידו לתקנו, הוא דוקא שידענו מעיקרא בחתיכה זו והוחזקה לפנינו בחזקת איסור אז אינו נאמן. ומש"כ בתוס' קדושין דע"א נאמן לומר על חתיכה שהיא מנוקרת, מיירי דלא הוחזקה החתיכה לפנינו בחזקת איסור, וכשנדייק בלשון הרמ"א והתוס' ממשמעות דבריהם מוכח דהרמ"א מיירי כשהוחזק לפנינו והתוס' מיירי כשלא הוחזק, דלכאורה מש"כ הרמ"א בחתיכת בשר שאינה מנוקרת אינו מובן דהרי רוב בשר צריך נקור מגידין או מחלב, והוי לי' למימר דאין ע"א נאמן על עדות הנקור רק מי שבידו, ולכן מוכח מדבריו דאם ע"א מביא לנו בשר ואומר שהוא מנוקר שנאמן כיון דלא הוחזק לפנינו, אף שידעינן דודאי הי' קודם הנקור בחזקת איסור, ולשון התוס' מורה ע"ז דמיירי שמעיד על חתיכת בשר שלא הוחזק ואומר שהיא מנוקרת, ולפי"ז מה שכל אדם נאמן לומר על טבל שהוא מעושר ועל השחיטה, שכתבו התוס' משום בידו עפ"י דברי הש"ס ביבמות, צריך לומר שהוא ג"כ היכא שידענו מעיקרא על פירות אלו שהיו טבולים וכן על השחיטה, אבל אם לא ראינו הפירות בטבלם, וכן לא הכרנו הבהמה בחיי' בלא"ה ע"א נאמן כיון שלא הוחזק בפנינו, וגם בפשטות ראוי לומר כן דהיכא דלא הוחזק לפנינו נאמן ע"א, דהרי כמה חתיכות מנוקרות איכא בעולם, וכן איכא זונות וגרושות וכשאומר ע"א אשה זו זונה היא או חתיכת בשר זו מנוקרת היא אינו מוציא דבר מחזקתו, ואינו רק כמברר הספק ולא כמחדש מקרה על הדבר, ובכה"ג גם בדבר שבערוה ע"א נאמן. אמנם בתשו' רע"א סי' קכ"ד הביא שיטת הר"ן בענין זה אם נאמן ע"א לברר בדבר שבערוה שדבריו סותרים זא"ז שבמס' גיטין כתב דאינו נאמן ובמס' קדושין כתב דנאמן יעו"ש:

והא דכתב הר"ן בפ' מי שאחזו בהא שכתב הרי"ף אחד אומר בשחרית ואחד בערבית זה הי' מעשה ואמרו אין מצטרפים, דאע"ג דלגבי ממון קיי"ל דהלואה אחר הלואה מצטרפים, לגבי אישות דשייך בדיני נפשות בכת אחת בעיא להו. עכ"ל, דלכאורה לפי"ז אין להאמין ע"א לומר אשה זו מקודשת, וכן ע"א על חתיכת חלב שעי"ז יבוא לנפשות באמת נראה לי דשני ענינים הם, דהא דאפשר לחלק בין החזקה לענין איסור לבין העונש של נפשות, הוא רק בענין הבירור, דלענין הבירור נוכל לומר כיון דעכשיו אינו נוגע לנפשות נאמן עד אחד, אבל בשעת חלות הקדושין שהעדים מועילים לקיום הדבר, דחלות הקדושין הוא שיחול האיסור, ואיסור זה הוא איסור חמור של נפשות, בעינן עדים דמהני לדיני נפשות, דלא שייך קדושין לחצאים, ועפי"ז נלענ"ד דמש"כ בתשו' רע"א סי' צ"ד לדון עפ"י דב' הרשב"א בתשו' שהביא בתשו' הרא"ם לענין דרישה וחקירה דמהני בעדות על קדושין בלי דו"ח משום דהשתא לאו בנפשות קא מסהדי, דליהני מה"ט עדות בשעת קדושין דפסולים בדי"נ, לפי"ד ל"ד עדים לבירור לעדות בשעת קדושין, אכן יש לדון בזה דהנה לפי מש"כ הרשב"א להאמין עדים המעידים על קדושין בלי דרישה וחקירה משום דהשתא לאו בנפשות קא מסהדי, ומשמע דמהני עדותם אף לנפשות מחמת דבשעה שהעידו לא הי' נוגע לנפשות, וכשיטת הרמב"ם בעדות ע"א להחזיק האיסור, ולפי"ז אם נאמר דהרמב"ם סובר כשיטת תוס' רי"ד דע"א נאמן להחזיק אשה באשת איש, היכא דלא הי' מוחזק לנו להיפוך, להיות שיהני גם אח"כ לדיני נפשות, אבל י"ל דל"ד ענין דרישה וחקירה לעדות ע"א, דע"א אינו נאמן כלל לענין נפשות, אבל ענין דרישה וחקירה, י"ל דלא הצריכה תורה רק בשעה שאנו דנים לנפשות ממש, ובשעה שהעידו נתקבל העדות על כל חומר אשת איש אף לענין דיני נפשות אם עכשיו אינו נוגע לדיני נפשות כנלענ"ד בענין זה:

אמנם מדברי הרמב"ם שחשב הדברים שאיסור בע"א יוחזק ולא הזכיר גם ענין אשת איש שיוחזק ע"י ע"א, משמע דלענין זה לא מהני להחזיק באשת איש לענין דיני נפשות, ולא נתבאר לי היטב, במה חלוק דין אשת איש מדין גרושה וחללה, ואולי יש מקום לומר דבמעיד נתקדשה נוגע העדות גם להמקדש להאסר בקרובותי', ורחוק הדבר שלא יתערב בזה איסור חדש למי שהוחזק בהיתר, ומשו"ה בכה"ג ליכא נאמנות שלמה, ולא נתחזק רק לאיזה פרטים, וממילא לא יהני גם לענין נפשות, דרק היכא שהוחזק עכשיו בנאמנות גמורה, מהני אח"כ גם לנפשות וצע"ג:

ועלה לנו בענין זה, דגם לשיטת הפוסקים דע"א אינו נאמן היכא דאיתחזק לאיסור או להיתר, אם מעיד על דבר שלא הוחזק לפנינו כלל ואומר שהוא היתר או איסור נאמן, אף שמוכרח הדבר שנשתנה מאיסור להיתר או להיפוך הוא נאמן, כגון אם מעיד שפירות אלו מעושרים הם, וחתיכה זו בשר שחוטה היא או מנוקרת היא, ה"ז כלא איתחזק ולפי"ז נאמר דמש"כ תוס' ורש"י בריש גיטין דבהפרשת תרומה ושחיטה נאמן ע"א משום בידו לתקנם, הוא על ענין הפרשת תרומה, היכא שידענו שפירות אלו טבולים היו ובהמה זו ראינוה בחיי', וכשאומר הפרשתי תרומה ושחטתי את הבהמה אז אינו נאמן רק היכא שבידו הי' לתקן, אבל הבשר שלא ידעינן מאין הוא נאמן משום ע"א, וכן לענין ניקור. ומה דמסיק שם בש"ש בפ"ו דאם לקח בשר מחותך דלעולם לא הי' בידו כגון שלקח מנכרי דבכה"ג אינו נאמן, ולפי"ד גם בבשר שחוטה כן אם יקח בשר מנכרי ויעיד שבבית הנכרי נשחט ע"י ישראל לא יהי' נאמן, ולא שמענו חדוש כזה, ועפימש"כ לעולם נאמן בכה"ג, ורק אם אנו רואים ומכירים בהמה זו שראינו אותה בחיי' ועתה היא מתה, אז אם היא של הנכרי ולא הי' בידו של העד לשחוט או לשכור שוחט, אז אינו נאמן, וכן בניקור כה"ג אם איתחזק לאינו מנוקר אז אין ע"א נאמן, אלא א"כ הי' בידו לתקנו כמש"כ הרמ"א, ודברי הרמ"א מדויקים היטב. ומש"כ הט"ז להוכיח נגד הרמ"א ממעשים בכל יום שמאמינים לכל אדם לומר שזה בשר מנוקר ואוכלים על פיו אעפ"י שאותו הבשר אינו יכול לנקר, לק"מ דבכה"ג גם להרמ"א נאמן אם מביא לנו בשר ואומר שהוא מנוקר, כיון שלא ראינו בשר זו קודם הניקור. והוא ענין נכון בס"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף