שערי ישר/ו/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ו ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תנן בפ"ה דטהרות מ"ט עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא אשה אומרת נטמא ואשה אומרת לא נטמא ברשות היחיד טמא ברשות הרבים טהור, וקשה לשיטת הפוסקים דע"א אינו נאמן נגד חזקה, אמאי טמא ברה"י, הלא איכא חזקת טהרה, ובש"ש ש"ו ספכ"ג הביא משנה זו להוכיח דעד אחד נאמן בספק טומאה, ומוכיח לפרש דמיירי שהספק נולד בזה שלא עפ"י העדים, דאל"ה איך נאמן ע"א נגד חזקה יעו"ש. אבל עדיין ראוי לבאר מה עדיף בזה שהספק נולד בלי העדים, אבל עכ"פ הרי איכא בזה חזקה ואיך נאמן ע"א להכריע, דהרי מוכח דאם הי' בזה רק ע"א לטמא, הי' נאמן בין ברה"ר בין ברה"י, ואף דבספק טומאה לא אזלינן בתר חזקה כלל, בין ברה"ר בין ברה"י, משום דהתורה עשתה ספק כודאי, כ"ז הוא רק אם נשאר דין ספק אז לא מוקמינן אחזקה משום דספק הוי כודאי, ודין חזקה לא נאמר רק היכא שהדין ספק, וכמו שנתבאר ענין זה בס"ד בש"א, אבל הכא אם הי' הספק ברה"ר, דאיכא בזה שני ענינים לטהר, אחד מצד דין ספק טומאה ברה"ר, והשני מצד חזקת טהרה, לו יהא דמצד דין ספק טומאה ברה"ר נאמן ע"א, אבל איך נאמן נגד חזקת טהרה ועוד לשיטת תוס' בסוטה ד' כ"ח ע"ב ד"ה מכיון ספק טומאה ברה"ר דטהור הוא משום חזקת טהרה והלכה היתה בזה רק לחלק בספק טומאה ברה"י יעו"ש:

ונראה לי דמזה מוכח דהיכא דמעיד ע"א לא מהני חזקה כלל, דדין חזקה לא נאמר, רק היכא שהדין מסופק לנו, אבל כיון שע"א מעיד ונאמן לברר את הספק, שוב אין כאן ספק, וכמו דלא מהני חזקה בספק טומאה משום דאיכא דין ודאי, כ"כ היכא דאיכא הגדת ע"א ליתא לדין חזקה, ולפי"ז עלינו לומר דהא דע"א אינו נאמן נגד חזקה הוא רק היכא דבלא הגדת העד לא הי' בזה ענין ספק, שלא נולד לנו ספק, אז אינו נאמן ע"א להעיד לחדש דין על דבר שמוחזק לנו להיתר או לאיסור, אבל היכא שנולד לנו ספק, ואין מוחזק לנו עוד איך הוא, ועלינו להכריע עכשיו את הדין לענין הנהגה, הכרעת ע"א עדיף מהכרעת חזקה דחזקה אינה מכרעת את המציאות, אלא מכרעת דין הנהגה וע"א נאמן להכריע המציאות, וממילא ליכא שום דין חזקה כיון דבטל תורת הספק מזה, והוא מסתבר ומוכרע עפ"י סברא, דהרי ע"א יש לו תורת נאמנות באיסורים כשני עדים, ואיך אפשר שיהי' הכרעת החזקה מבטלת דין עדות, אלא הא דאינו נאמן היכא דאיתחזק לאיסורא או להיתירא, הוא רק שלחדש דין חדש ממה שהוחזק אינו נאמן, שבסוג כזה לא נתנה תורה לו כח נאמנות, כמו שאינו נאמן לענין ממון, היינו שאין החזקה מבטלת נאמנות העד, אלא שסוג הענין גורם, שבסוג כזה לא האמינה תורה ע"א, וסוג זה, הוא ענין לחדש דין, בדבר שלא נפל עדיין ספק קודם הגדת העד, ולפי"ז מה שהאמינה תורה את האשה על ספירת הנקיים, שכתבו תוס' משום דלא הוחזקה להיות רואה כל שעה, אף שקודם הטבילה היא לעולם בחזקת טומאה, הטעם בזה שעל ענין ראי' חדשה אינו מוחזק לנו כלל והדבר שקול משו"ה נאמנת מתורת ע"א, ומה"ט ע"א נאמן לטהר ולטמא בספק טומאה ברה"ר וברה"י, דע"א מברר את הספק השקול, ושוב ליכא דין ספק דנימא ספק כודאי, ועפי"ד בזה נתבארו היטב כל הענינים שהבאנו בפרק הקדום, דמה שהוכיח בס' אבני מלואים דנדה בימי לבונה אינה בחזקת איסור, מהא דנאמנת מדין ע"א, לפי"ז אין מזה ראי', דאם רק יש בזה איזה ענין ספק שצריך להכריעו מחמת חזקה קמייתא נאמן ע"א, וכן בנידון שדן הגרע"ח לענין עגל אם כלו לו חדשיו או לא, כיון שעכ"א איכא בזה תורת ספק נאמן ע"א, ואין חזקת אינו זבוח מכרעת כלום נגד הגדת ע"א. ובהא דאמרינן ריש גיטין דלענין לברר אם הכתיבה של הגט הי' נכתב לשם גירושין אין ע"א נאמן משום דאיתחזק איסורא דאשת איש, אף דהתם ודאי לא גרע מספק שקול, אם נכתב כדין או לא, וגם לר"מ דחייש למיעוטא, אמרינן שם דאינו נאמן ע"א מדינא, ולולא הטעם דמסיק שם דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, אכן בזה הי' אפשר לומר דהוא רק לפי"מ דפריך שם דהוי דבר שבערוה, אבל עכ"פ גם מה דפריך מחמת איתחזק איסורא, בע"כ הוי ס"ד דלא גרע מספק, ולפי"ד דכל היכא דהוי תורת ספק נאמן ע"א, קשה למה לא יהי' נאמן ע"א לומר דנכתב לשמה:

לכן נלענ"ד שבכל דבר שהוחזק באיסור או בהיתר ונולד אח"כ ספק, ומצד הדין לולא עדותו של ע"א הי' ראוי להעמיד על חזקה ראשונה, דבכה"ג אין ע"א נאמן, והטעם בזה דאף שלברר ספיקות נאמן ע"א, וממילא לא נוקים אחזקה, דכיון שבטל הספק מחמת עדותו של ע"א, אין מקום להעמיד אחזקתו, אבל כיון שמעיד על מקרה שנתחדש דבר חדש שנשתנה הדין בדבר שהי' בחזקת איסור או בחזקת היתר, וגם עכשיו לולא עדותו, הי' נשאר עוד איזה דין מחמת חזקה ראשונה שאף שעכשיו איתרע החזקה ונולד לנו ספק, אבל עכ"פ היתה מועלת חזקה ראשונה להכריע את הספק, בכה"ג חשבינן שעדותו של העד הוא נגד חזקה ראשונה, אבל היכא שעכשיו שנולד הספק ליכא דין העמד על החזקה, אז נאמן ע"א אף שמעיד שנשתנה הדבר מחזקתו, וראי' לזה מהא דשקיל וטרי בפ' האשה ביבמות בע"א שמעיד את בעלה, רק מחמת שהוא נגד חזקת אשת איש אינו נאמן, ולא מחמת חזקת חי שמעיד שמת מזה מוכח שאם לא הי' נגד חזקת א"א, לא איכפת לן אם מעיד על מקרה התחדשות בדבר המוחזק, אם עכשיו אינו נוגע עדותו לדבר שהי' בחזקת איזה דין, ומשו"ה י"ל בנולד ספק טומאה לאדם שהי' מוחזק בחזקת טהרה, אם מעיד ע"א שנטמא, נאמן אף שמעיד נגד חזקת טהרה, כיון שעכשיו איתרע החזקה, וגם אינו נוגע לדינא החזקה הראשונה, דבין ברה"ר ובין ברה"י ליתא לדין חזקה, אלא הלכה היא דברה"י ודאי טמא וברה"ר ודאי טהור, ה"ז כמעיד על חי שמת דלולא חזקת אשת איש הי' נאמן, אבל בדין בפ"נ לענין כתיבת הגט לשמה אינו נאמן, דלו יהא שעכשיו הוא ספק לפנינו, אבל כיון שמעיד על התחדשות האישות שהוא נגד חזקה ראשונה, וגם עכשיו בלי עדותו הי' נשאר איזה נפ"מ לדינא מחמת חזקה הראשונה, שהי' מעמידים אותה על חזקה הראשונה ובעדות של ספירת ז' נקיים, אף שעכשיו כשיהי' אצלינו ספק על נקיים הי' מעמידים אותה בחזקת טומאה, אבל כיון שאינו מעיד נגד חזקה, דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה, והעדר הראי' אינו דבר המתיר, שממילא הוא, ומשו"ה נאמן, ומיושב היטב. אמנם כ"ז הוא רק לשיטת הסוברים דבספק טומאה ברה"ר שטהור היא משום הלכה, אבל לשיטת תוס' במס' סוטה שהוא משום חזקת טהרה הדרא הקושיא לדוכתה, ולשיטה זו נראה לי די"ל בדוחק שאף שאם הי' מעיד העד שנטמא ולא הי' נגדו העד השני שלא נטמא לא הי' נאמן הא', בכ"ז מהני עדותו לבטל עדותו של העד השני שמעיד שלא נטמא שיתבטל עדותו מכאן לגמרי, ויהי' הדין כספק טומאה בלי עדות, ובדין זה צריך לעיין אם מהני הכחשה של עד בדבר שאין לו תורת נאמנות, דהרי בע"א לממון היכא שמחיב שבועה לא מהני הכחשה בלי שבועה, ומנ"ל דלענין איסורים שאני דע"א בהכחשה לאו כלום הוא, אף שאין כח נאמנות להמכחיש. וצ"ע:

וכן משמעות הדברים מדברי הרשב"א בחי' ליבמות ד' פ"ח וז"ל, ולענין פסק הלכה משמע מהכא בשאר האיסורים שאין ע"א נאמן בדאיתחזק איסורא ואין בידו לתקן וכו' וא"ת תיפשוט מנדה דאמרו רחמנא וספרה לה לעצמה, ואע"ג דאיתחזקה נדה ואין בידה לתקן דבימים תלה רחמנא, איכא למימר דהתם כיון שדרכה להיות רואה ופוסקת והיתר הבא מאליו נאמנת, ואי משום טבילה בידה לתקן הוא עכ"ל. דמזה משמע כדברינו, דאף שעל עצם הראי' הוא ספק שקול, כיון דאיתחזקה נדה לא היתה נאמנת, אם הי' העדות על מקרה המתיר, ורק משום דהעדר ראי' חדשה הוא היתר הבא מאליו נאמנת, ולפי"ז בספק אם נכתב הגט לשמה, כיון דהאשה עדיין בחזקת אשת איש גמורה, והספק הוא במעשה המתיר, שכתיבת הגט לשמה מצטרף עם הנתינה, אין ע"א נאמן, דהרי לענין הספירה שג"כ אינם מתירים בלי טבילה לו הי' בזה ענין שאינו בא מאליו לא היתה נאמנת היכא שאין הדבר בידה:

אח"ז ראיתי בש"ש ש"ו פ"ז, שהביא בשם הפנ"י בפ' האומר, לענין אם ע"א מעיד נגד רובא, בתערובות חלב ושומן, דכתב הפנ"י דנאמן גם נגד רובא, ומייתי ראי' ממעשים בכל יום שאדם נאמן כשיש במקוליס רוב טריפות, ואומר זו הכשירה, וטעמו של דבר דהא דלא מהימן ע"א נגד חזקה, היינו דוקא היכא שבלי העד הוי חזקה גמורה ולא איתרע כלל וכו' דחזקה כי האי דלא איתרע כלל, עדיף מרובא, כמש"כ בכמה מקומות, משא"כ היכא שיש מקום ספק בלי דברי העד, דאיתרע חזקה, שפיר סמכינן אעד אחד, וה"ה לגבי הרוב כיון דאיכא מיהו מיעוטא המסייע לדברי העד ואינו אלא כמברר המיעוט מתוך הרוב, והביא שם דבכ"ז מסיק הענין בצע"ג:

והנה מסוגית הש"ס דגיטין הנ"ל מוכח דגם היכא שנולד ספק לפנינו, אם רק נשאר תורת חזקה ראשונה אין ע"א נאמן כמש"כ. דהרי גט כתוב לפנינו ואנו מסופקים אם נכתב לשמה, מ"מ כיון, שמעיד שנתחדש דברי המבטל חזקת א"א, אינו נאמן אמנם כ"ז אינו משום דחזקה מכרעת נגד הגדת העד, דלא. יתכן לומר כן לבטל עדותו של עד מחמת חזקות והשערות, אלא דהכלל בזה מחמת התחלקות הסוג, שלא האמינה תורה ע"א רק כשבא לברר ספיקות, אבל לשנות דבר מכפי המוחזק אינו נאמן, ומשו"ה בכל דבר שהי' מוחזק לנו, וגם כשנולד הספק עדיין מן הדין להחזיק הדבר על חזקה ראשונה, חשבינן גם עכשיו כאילו אנחנו מוחזקים בדבר, אבל אין זה שייך כלל לענין רובא וחזקה רובא עדיף, דרוב אינו בתורת בירור עדות, ורוב מהני אף לשנות דין בדבר המוחזק להיתר או לאיסור, ולכן נאמן ע"א להעיד נגד רוב היכא שלא הוחזק הדבר מחמת הרוב, ובמעיד על בהמה שנטרפה, דאף שחזקת כשרות דבהמה, הוא מחמת רוב בהמות כשרות הן, אבל עכ"פ הוחזק לנו הבהמה בכשרות, אבל אם יעיד על חתיכה שנמצא בין החנויות, דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, והעד מעיד היפוך הרוב, אז נראה דנאמן ע"א, שעדיין לא הוחזק הדבר בכשרות, ובזה מתורץ הענין מה שנאמנים הטבחים לברר איזו חתיכה כשירה, ודברי הש"ש שכתב לתרץ קושית הפנ"י אינו מובן, ולדברינו הכל תלוי אם חשוב כמוחזק או לא. וכן משמע מדברי תוס' גיטין והרשב"א שהבאנו דמשו"ה נאמנת על ספירת נקיים משום דלא הוחזקה להיות רואה כל שעה דלכאורה אינו מובן מה ענין זה לאיתחזק איסורא אם היינו מחזיקים שתהא רואה כל שעה אינו בגדר חזקה דעלמא, אלא כעין רוב טבעי, ולפימש"כ הוא הכל ענין אחד שכל ענין שמוחזק לנו מאיזה טעם שיהי' אין ע"א נאמן לחדש ולשנות דין אחר:

אח"ז ראיתי בחי' הגרע"א בלקוטיו למס' כתובות ד' י"ג דכתב לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן, משום דרובא דאיתא קמן הוא גזיה"כ לתלות אחר הרוב, היכא שהדבר בספק, והיכא דאיכא ע"א ליכא ספק, וברובא דליתא קמן סובר דאינו נאמן יעו"ש. ולפי מש"כ תלוי רק בדין איתחזק, ולא איתחזק אבל בלא"ה לא שייך לומר שיהי' ענין רוב מכריע נגד העד, ובנוב"י מ"ק סי' ס"ט מחליט שם דברובא דליתא קמן ודאי ע"א נאמן נגד הרוב, ורק ברובא דאיתא קמן לא בריר לי', ורק דקשה לי' ממעשים בכל יום שהטבח נאמן על הכשרות במקום דאיתא רוב טריפות יעו"ש. והביא הוכחה שע"א נאמן נגד רובא דליתא קמן, מהא דאשה שרוב ימי' טמאים נאמנת על ספירת נקיים, ולפי מש"כ הכל תלוי באם הוחזק או לא, שאם היינו מוחזקים שלא תטהר לעולם אז באמת לא היתה נאמנת, והרי בפירוש כתבו התוס' והרשב"א דמה"ט נאמנת משום דלא הוחזקה שתהא רואה כל שעה אבל. אם הוחזקה אינה נאמנת. ובס' ש"ש ש"ו פ"ז כתב דתרי גווני איתחזק איכא, חדא חזקה קמייתא וחדא מה שהוחזק לפנינו, וכתב דגם לשיטת הראשונים, הרשב"א והריטב"א והר"ן דסברי, דע"א נאמן באיסורים גם היכא דאיתחזק איסורא, מ"מ מודים דהיכא שהוחזק לפנינו שאינו נאמן, ומסתייע לזה מהא דאמרינן בפ' הניזקין ד' נ"ד בההוא דאתא לקמי' דר' אמי וא"ל ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתי לשמה, א"ל ס"ת ביד מי, א"ל ביד לוקח א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת עיי"ש. ואישתמיטתי' להגאון יסוד דברי הראשונים ז"ל, דהלא בחי' הרשב"א שם בגיטין כתב להדיא על הא דרב אמי שהטעם בזה משום דפועל שאני דכיון דלא אמר לו בשעה שנתנם לידו חזקה דמשקר, אבל ע"א דעלמא בכה"ג נאמן יעו"ש. וכן הוא בחי' הריטב"א והר"ן בפ' האומר בקדושין יעו"ש. ולכן נראה שהכל ענין אחד הוא, דלשיטת הסוברים דבאיתחזק אינו נאמן, הוא רק אם איתחזק לפנינו, ולשיטת החולקים, נאמן גם היכא דאיתחזק לפנינו:

אמנם צריך להבין, לשיטת הרשב"א, הריטב"א והר"ן דסברי, דלעולם נאמן ע"א באיסורים אף היכא דאיתחזק איסורא והיתירא, וגם נגד רובא דליתא קמן, כמש"כ, למה בפועל שלא אמר לו בשעה הראשונה מדחינן עדותו ומחזקינן לי' למשקר, היתכן שנפסול בכה"ג בעדות דעלמא, כגון בע"א לשבועה וכדומה מחמת השערה כזאת, דהלא לא עדיפא חזקה זו שאנו אומרים אילו אמת כדבריו הי' לו לומר בפעם הראשונה, משאר חזקות והוכחות מחמת רובא דליתא קמן שמוכיחים נגד עדות של הע"א, ומ"מ נאמן, מחמת שאין כל השערה וחזקה מכרעת נגד הגדת העד, ובפועל כה"ג מבטלינן עדותו, ונלענ"ד דיש לומר דשאני הוכחות שמוכיחות על העובדא מהוכחה המוכחת על העד עצמו, שזהו כעין הוכחה על העד שהוא משקר, ולית לי' להעד תורת נאמנות, ומדחינן עדותו בזה שלא מחמת הראיות שיש לנו על עיקר הענין, אלא מחמת הריעותא בגוף המגיד, ובכה"ג גם בשני עדים יודחה עדותם, שאם תהי' חזקה זו כעין רובא דליתא קמן על גוף העדים שמשקרים הם, לא נקבל עדותם, דע"ז לא שייך לומר דעדות עדיף מרוב, דהרי על זה אנו דנים, אם הוא ראוי להעיד, והוא אינו נאמן ע"ז להכשיר את עצמו, ויש להעמיס דברינו בדברי והרשב"א ז"ל דז"ל אבל בשמצאו ולא אמר לו או בשעה שנתנם מידו לידו. חזקה לא קלקל וכחש לו שאילו כדבריו מתחילה הי' לו לומר, אבל ע"א דעלמא שמא לא נזכר בשעה ראשונה דלאו עלי' רמיא, או שלא רצה להעיד לו ולבתר כן נמלך ואמר עכ"ל. דמה שהאריך לומר חזקה לא קלקל וכחש לו, לכאורה למה לנו לידע אם כחש או לא, אם יש לנו הוכחה שלא כדבריו די בזה, ולדברינו עיקר הטעם בזה שמבטלים עדותו לא מחמת ההוכחה בלחוד, אלא משום דיש לנו הוכחה ממנו גופו שמכחש ולכן אין אנו מאמינים לו:

עכ"פ נתבאר לנו בזה דלכו"ע ע"א נאמן באיסורים אף נגד רובא דליתא קמן וגם נגד שאר הוכחות ובירורים, דע"א שנאמן הוא בתורת עדות ולא מחמת הוכחה, אלא שנגד המוחזק לנו) כלומר על ענין שהוחזק כבר מאיזה טעם שיהי' בעינן שני עדים לשנותו, ולא משום שחזקה זו מכרעת יותר לענין בירור מהוכחת הגדת העד, אלא שעל סוג כזה לא האמינה לו תורה כלל, וכמו שאינו נאמן בדבר שבממון אף היכא דליכא רק ספק שקול, אלא שעל ענין זה לא מהני עדותו של ע"א, כ"כ הוא בדבר ענין איתחזק, אם מעיד לשנות את המוחזק, אבל אם מעיד על ענין שאיתחזק להועיל לשנות הדין מצד אחר, היינו במעיד שלא נתחדש בזה דבר שיעכב הדברים המתירים, כמו לענין נדה שאומרת שלא נתחדש בה ראי' חדשה, או שמעיד על עגל שכלו לו חדשיו ועל ספק שמוטת הגרגרת שלא היתה שמוטה בשעת שחיטה, או על המקוה שהיתה שלמה בשעת טבילה, בכל כה"ג אף שע"י עדותו משתנה דינו של המוחזק נאמן ע"א כמו שנתבאר. וכל מה שנתקשה בס' ש"ש ש"ו פ"ז מה שנאמנת לומר שאין דם זה מן המקור נגד רובא דרוב דם הוא מן המקור, וכן ברואה מחמת תשמיש שרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש, יעו"ש דלפי"מ שבארנו בכל דבר שלא הוחזק לנו בזה הענין, ואנו רוצים להכריע את הספק ע"י רובא דליתא קמן מהני ע"א להכריע את הספק נגד רוב. כן נלענ"ד בענין זה, וכן סובר הגאון בעל נוב"י שהבאנו דבריו לעיל רק שלא ביאר הענין כ"כ:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף