שערי ישר/ו/א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

קיי"ל עד אחד נאמן באיסורים ושיטת התוס', הרא"ש והמרדכי, דהיכא דאיתחזק איסורא אין ע"א נאמן אא"כ בידו כמו שהובא שיטתם ברמ"א א יו"ד סי' קכ"ז, ואין חילוק בין לאיסור ובין להיתר דכ"כ אם איתחזק היתירא והעד בא לאסור אינו נאמן, דהכלל בזה אם עדותו סותרת החזקה אינו נאמן, ויש לבאר באיזה אופן חשוב נגד חזקה, דהנה בפשטות משמע מסוגית הש"ס ריש גיטין דאם רק עדותו של ע"א יועיל להתיר איסור אשת איש חשוב נגד חזקה, דאמרינן שם שע"א שמעיד בפני נכתב לשמה לא מהני עדותו מה"ת, אף שעכשיו עדיין אין האשה ניתרת אלא לאחר שינתן הגט להאשה, ומסוגיא זו הוכיח הגאון רע"א ז"ל הובא בחי' ליו"ד סי' ט"ו לענין אם מהני עדות ע"א להעיד על עגל שהוא בן ח' ימים, וז"ל שם בתוה"ד גם י"ל כיון דאם הוא נפל אין שחיטתו מטהרתו והוי כמתה מאלי' וא"כ אחר השחיטה יש לולד זה חזקת איסור שאינו זבוח כמו בכל ספק בשחיטה, ואף אם בא העד המתיר קודם שחיטה בעוד שהולד בחיים דגם לפי דבריו עדיין אינו זבוח אינו מוציאו מחזקתו, ועדותו רק דיש תקנה לזה, בשחיטה, וזה אינו נגד החזקה, דכל בהמות כן הוא דיש להם תקנה בשחיטה, מ"מ נ"ל במה שמעיד שתהי' מותרת אחר השחיטה ואז כשנבוא להתיר לאכול ע"י עדות העד הזה מוציאים אותה מחזקת איסור אינו זבוח, בזה ג"כ אין ע"א נאמן, וראי' לזה מסוגיה דריש גיטין דפרכינן וליבעי תרי וכו' הוי איתחזק איסורא אף דהתם השליח מעיד קודם הגירושין שגט זה כשר לגרש בו דנכתב לשמה, ובזה עתה אינו מוציאה מחזקתה דהא גם לפי עדותו עתה הוא אשת איש וכו', וא"כ ק"ו הדברים דהתם בשעה שמעיד בודאי ביד הבעל לגרש אותה בגט כשר ולהוציאה מחזקתה, מכש"כ בנידון דידן דאין בידו לסלק החזקה דשמא הוא נפל ולא יתקיים ח' ימים, יעו"ש דבריו באורך שלבסוף מסיק להתיר מטעם אחר דמה"ת רוב בני קיימא הם יעו"ש. וכן בס' תורת גיטין להגאון מליסא בחי' למס' גיטין העיר שם להקשות מה דחשבינן שם לאיתחזק איסורא, דהרי ודאי אם יעיד ע"א שבמקוה זו יש מ' סאה ואח"כ יטבול בו הטמא, בודאי יהי' טהור אף שמוציאים ע"י ע"א את הטמא מחזקת טומאה, מ"מ כיון שבשעת הגדה על המקוה לא הוציאו עדיין שום דבר מחזקתו, ועיי"ש שהכריע שענין זה תלוי בשיטת הרמב"ם בפט"ז מה' סנהדרין שהאיסור יוחזק בע"א ואח"כ לוקים עי"ז יעו"ש. ולדברי התו"ג אם יעיד ע"א על המקוה לאחר טבילת הטמא לא יהני עדותו שיהי' טהור, ודבריו מתאימים עם דברי הגרע"א ז"ל שהבאנו, ולענ"ד אין דברי הגאונים נכונים בזה כמו שנבאר בס"ד:

דהנה היסוד דילפינן דע"א נאמן באיסורים כתבו בתוס' ריש גיטין וז"ל וא"ת מנא לן דע"א נאמן באיסורים וי"ל דילפינן מנדה דדרשינן וספרה לה לעצמה, וא"ת א"כ אפילו איתחזק איסורא וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא איתחזק וגם בידה לטבול עכ"ל. ובחי' הרמב"ן בפ"ק דגיטין וז"ל וי"מ משום דכתיב וספרה לה לעצמה, וק"ל התם איתחזק איסורא שאפילו פרסה נדה עמו במטה או שילדה סופרת לעצמה ונאמנת על טבילתה וניגמר מינה דע"א נאמן אפילו איתחזק איסורא וכו' ובתוס' תרצו דהתם בידה לתקן שתספור ותטבול, אעפ"י שאין בידה לתקן עכשיו אם לא שלמו ימי', מ"מ יכולה היא להמתין לספור ולטבול, וכל שבידו לתקן, ע"א נאמן אע"ג דאיתחזק איסורא כדאמרינן בפ' האשה רבה עכ"ל. ובס' ש"ש ש"ו פי"ט הקשה על דברי הרמב"ן אלו דמלבד שמדברי התוס' שלפנינו אינו נראה כן דהרי רק על הטבילה כתבו שהוא מטעם דבידם, אבל הספירה אינה בידה, אלא דהספירה לא חשיב איתחזק איסורא דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה, והרמב"ן כתב דגם על הספירה נאמנת משום בידה, ועוד קשה דאם נימא דנדה הכל חשוב כבידה הספירה והטבילה, א"כ מנ"ל דע"א נאמן באיסורים בדלא איתחזק איסורא היכא דאינו בידו כיון דנדה חשיב הכל בידה, יעו"ש מה שדחק לתרץ בזה:

ונלענ"ד נראה שדברי התוס' ודברי הרמב"ן בשם התוס' אינם סותרים כלל, דהנה בזבה שהצריכה תורה ז' נקיים לספור, חלקו האחרונים, דיש סברי דבדיקת חורין וסדקים הוא מה"ת, ויש סברי דמה"ת סגי אם רק ברור לה שהשגיחה על עצמה א' מז' ימים ויודעת שלא נפתח מקורה הוו ספורים ובדוקים, הובא דבריהם בפתחי תשובה יו"ד סי' קצ"ו סק"ד ועכ"פ לכו"ע אם לא בדקה ולא השגיחה על עצמה לא מהני טבילתה כלום, היינו דבלא ספירת ז' נקיים אינו בגדר ספק שמא ראתה דאף אם לא ראתה היא טמאה ודאית, דספירה מעכבת כמו טבילה, ולפי"ז ענין הספירה שהוא הבדיקה הוא דבר המכשיר, שע"י הספירה עם הטבילה היא מתטהרת, וכשאנו מאמינים את האשה על הספירה שמעידה שבדקה א"ע כדין והיא נקי', יש בזה שתי עדיות, א' שלא ראתה שנית והב' שעשתה תחבולה לבדוק א"ע ולידע שלא הי' בזה ראי' שנית, והנה על העדות של ראתה עוד, הוא עדות כמו ספק חלב ספק שומן, דכיון דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה הוי כמו לא איתחזק איסורא אבל על העדות של בדיקה שהוא מעשה חדש המצטרף להטהרה, הוי לעולם כמעיד נגד חזקה, וככל דברים המכשירים כהפרשת תרומה וכשחיטה, אבל דבר זה הוא דבר שבידה לעשות הבדיקה, אבל על עצם הראי' אם ראתה או לא, דבר זה הוא לאו בידה אבל איתחזק שתהא רואה כל שעה, ונמצא לפי"ז דנאמנת על הבדיקה והטבילה משום דבידה הם ונאמנת אף שהוא נגד החזקה, ועל הראי' שלא ראתה היא דבר דלא איתחזק ולאו בידה, ומזה ילפינן דע"א נאמן באיסורים בלא איתחזק ולאו בידו, ודברי התוס' והרמב"ן מתאימים ואין בהם סתירה, דלהרמב"ן ג"כ על הראי' לאו משום בידו הוא וכמש"כ:

אמנם גם על העדות של הראי' שלא ראתה עוד דהוי ספק שקול בע"כ דכמו שכתבו תוס' דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה, כ"כ עלינו לומר דאינה בחזקת שלא תראה, דאם הי' בזה ענין חזקה לאיזה צד, האיך ילפינן מזה לספק חלב ספק שומן דע"א נאמן, וכיון דהוי ספק שקול אם ראתה או לא, ואם ראתה לא תטהר לעולם מטומאתה הראשונה, וא"כ הוי ספק טהרה מהטומאה שנתחזקה כבר, והרי זה דומה להא דאמרינן במס' חולין ד' י' לענין ספק שמוטה ספק קודם שחיטה ספק לאחר שחיטה דהוי ספק בשחיטה ופסול, דבפשטות מוכח מסוגית הש"ס דגם בעוף שהכשירו בסימן אחד, דלא מהני השחיטה בסימן א' אם נשמט הסימן הב', יעו"ש, הרי אף שאינו בחזקת שיהא הסימן שמוט ואדרבה רוב בע"ח אם סימניהם שמוטים, מ"מ כיון שאנו מסופקים אם הי' הסימן שמוט, הרי זה ספק במעשה המכשיר אם הועילה השחיטה להכשיר משו"ה מוקמינן בחזקת איסור שאינו זבוח, כ"כ הי' ראוי לומר דאם יהי' לנו ספק שקול אם הי' בזה ראי' חדשה, דאז ליכא ז' נקיים ולא מהני טבילתה לטהר, מהראוי לאוקמה בחזקת טומאה דמעיקרא, ואם היא מעידה שלא ראתה הרי הוא נגד חזקה:

ונלענ"ד דמכל זה מוכח דהא דע"א אינו נאמן נגד חזקה הוא דוקא אם מעיד על איזו מקרה חדשה, שהמקרה ההיא משנה את הדבר מהיתר לאיסור או להיפוך, ואז אינו נאמן להעיד שנתחדש דבר נגד מה שהוחזק מעיקרא וכמו דמייתי הש"ס ביבמות ד' פ"ח לענין ע"א במיתת הבעל דבמעיד שמת בעלה הוא מקרה שמסלק איסור אשת איש, וכן הפרשת תרומה מסלקת איסור טבל וכן שאלה בהקדש מחדשת ומסלקת איסור הקדש שהוחזק מעיקרא, דאף דחכם עוקר את הנדר מעיקרא, אבל מ"מ בלא שאלה הי' בזה דין הקדש, וכמו שכתב הש"ש בש"ו פ"ד ––וכמו שבארנו ענין זה בשע"ב פי"ב–– וכ"כ י"ל דבדיקת הספירה של ז' נקיים הוא ג"כ דבר שפועל נגד חזקת הטומאה להצטרף להועיל עי"ז אח"כ הטבילה שלה לטהרה מטומאתה, ומשו"ה אי לאו משום דבידה לבדוק א"ע, לא הי' מהני עדותה, וכמש"כ הרמב"ן בשם התוס', שהטעם שנאמנת על הספירה הוא משום דבידה הוא, אבל הנאמנות על עצם הנקיים שלא נתחדשה ראי' חדשה נאמנת משום ע"א נאמן באיסורים, דכיון דאם לא ראתה היא טהורה ממילא, משו"ה אין לומר שהנקיים הם סבה המטהרת, דהעדר ושלילה אי אפשר להיות לסבה ולדבר הפועל, ורק להיפוך אם תראה ראי' חדשה זה יהי' לסבה חדשה לעכב כח הטהרה, משו"ה אם מעידה שלא הי' ראי' חדשה אין זה עדות נגד שום חזקה דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה, ואף שע"י ענין זה מתברר כח הטהרה, דבזה תלוי כח טהרתה, אבל כיון דדבר זה שלילת הראי' בעצם אינו סותר שום חזקה, ע"א נאמן ע"ז, ובזה מדויק ומובן מש"כ בתוס' וכשעברו שבעה טהורה, ממילא, ועפי"ז נראה דבספק של שמוטת הושט אם יעיד השוחט שהסימן הי' שלם קודם השחיטה שיהו, נאמן ע"ז, אף שזה הוא דבר שאינו בידו, אבל נאמן מטעם ע"א נאמן באיסורים, כמו שנאמנת האשה על שלילת הראי', דהכא ג"כ אין עדותו על שלמות הסימנים קודם שחיטה סותרת שום חזקה, ואדרבה חזקת שלמות הסימנים מסייעים לעדותו:

ולפי"ז נראה דיש להוכיח ולחלק דלאו כללא הוא דכל חזקות המכריעות את הספיקות יהיו מעכבות את הנאמנות של הע"א, דבספק שמוטה דאמרינן שמעמידים בחזקת אינו זבוח, מ"מ יהני בזה עדותו של ע"א כמש"כ, והטעם בזה דהכלל בעניני הספיקות אם גם הספק בא ע"י תולדה, כגון בספק שמוטה שבעיקר הספק ליכא חזקה המכרעת לאיסור, דאדרבה הי' בבע"ח חזקת הגוף, אבל כיון דאיכא ריעותא לפנינו והוי ספק שקול אז חזקת איסור שאינו זבוח מכרעת לאיסור, וכן כל כה"ג כגון במקוה שנמצא חסר דקיי"ל דכל הטהרות שנעשו ע"ג טמאות דמחמת ספק של המקוה נולד ספק על הטובל בה בתולדה, מוקמינן את הטובל בחזקת טומאה שהוחזק מעיקרא, וכן בספק של סכין פגום וכל כה"ג, אבל אם יעיד ע"א על עיקר הספק דבעיקר עדותו אין שום חזקה מנגדתו הוא נאמן, אף שבתולדה יועיל עדותו לסלק איזו חזקה, ומשו"ה הדבר ברור שאם יעיד ע"א על המקוה הזאת שנולד בה ספק מתי נחסרה, שהיתה שלמה בשעת הטבילה, שיהי' נאמן ע"ז כמו שנאמנת האשה על הנקיים משום דע"א מעיד על עצם המקרה, והחזקה אינה על עצם המקרה, רק להכריע על דבר הנולד בו הספק בתולדה, דגם בכה"ג שאינה מכרעת את עצם הספק מהני דין חזקה כמו דמוכח מכל זה שהבאנו כאן וכמו שבארנו ענין זה בשע"ב פ"ב:

ובס' אבני מלואים בתשו' סי' כ"ג כתב לענין אשה שמוצאה דם בבדיקה וספק אם דם מכה היא, וז"ל ונראה כיון דבשבעה נקיים לא מיקרי חזקת איסור, וכמש"כ בס' ש"ש ש"ג פי"א, מהא דכתוב תוס' ריש גיטין ד"ה ע"א נאמן באיסורים, וא"ת מנא לן דע"א נאמן באיסורים וי"ל דילפינן מנדה וכו', וא"ת א"כ אפילו איתחזק איסורא, וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל ז' וכו', מבואר מדבריהם דלא מיקרי איתחזק איסורא במה שראתה פעם אחת שתראה כך לעולם וכו', ובש"ת נ"ב סי' נ"ז נסתפק לדעת התוס', תוך ז' נקיים אי מיקרי איתחזק איסורא ע"ש, והדברים ברורים דזה לא מיקרי איתחזק איסורא, דא"כ לא היתה נאמנת תוך ז' נקיים על ספירתה, דהא ע"א אינו נאמן נגד חזקת איסור אלא ע"כ דליכא חזקת איסור, ואע"ג דקודם שטבלה עדיין טמאה היא אין מחזיקים מאיסור לאיסור לומר כיון שראתה פעם אחת חזקה שתראה עוד, וכמש"כ בס' ש"ש ש"ו פ"ו ע"ש. עכ"ל. ועפימש"כ אין דבריו נכונים בזה דאף דלענין נאמנות ע"א אין זה נגד חזקה אבל לענין הספק חזקת טומאה מכרעת וכמו שמכרעת חזקת אינה זבוחה לענין ספק שמוטה וחזקת טומאה דגברא לענין ספק מ' סאה שבמקוה וכמש"כ. ועוד לפימש"כ למעלה דענין הספירה שאמרה תורה הוא דהבדיקה, היינו מה שיודעת שהיא נקי', הוא ג"כ דבר המצטרף לטהרה, ובלי זה היא טמאה כמו העדר טבילה, לפי"ז אם מסופק לה אם דם מכה הוא או דם המקור הרי אז ליכא בזה ספירה כלל, והרי היא טמאה ודאית, ואין אני בא בזה לסתור את דבריו בנוגע לעיקר השאלה שנשאל שם, כי לא שמתי לבי לזה, ואין אני כדאי להכניס ראשי בזה, ורק מה שנוגע לעניננו לברר ביאור זה, נלענ"ד שאין דבריו מחוורים בזה:

אמנם גם דברי הנב"י שהביא שם ג"כ אינם מובנים כ"כ דאחרי שהביא שם דבענין זה אם האשה בתוך ימי ספירתה בחזקת טהרה או בחזקת טומאה נחלקו התוס' ורש"י במס' זבחים ד' כ"ט ע"א דהתוס' סברי דהוי בחזקת טומאה, כתב בזה"ל אף שהתוס' כתבו בריש גיטין בד"ה ע"א בסה"ד, וא"ת א"כ אפילו איתחזק איסורא, וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו ז' טהורה ממילא וגם בידה לטבול, וא"כ משמע מדברי התוס' דנדה לא מיקרי איתחזק איסורא, מיהו נלענ"ד דהיינו לענין נאמנות דע"א דנאמן במה שבידו אפי' איתחזק איסורא ממש, אלא שהי' קשה להתוס' דנדה מיקרי אינה בידה שמא לא תפסוק מלראות, וע"ז כתבו שעל זה לא איתחזק איסורא, אבל עכ"פ מיקרי איתחזק איסורא כ"ז שלא טבלה אלא שזהו בידה, עכ"ל, מה שכ' דנאמן ע"א במה שבידו אינו מובן, מה זה ענין לנאמנות על הראי', אבל אפשר שכונתו כמש"כ, דאף דקודם הטבילה היא בחזקת טומאה על כל ספק שמתילד, אבל לענין נאמנות ע"א על הראי' אינו נגד חזקה דעל זה לא איתחזק:

ומעתה יתבאר לנו היטב מה דאמרינן בריש גיטין דעל הספק אם נכתב הגט לשמה אין ע"א נאמן משום דאתחזק איסורא דאשת איש, אף שעדיין קודם נתינת הגט אין איסור אשת איש מסתלק ממנה כלום, אבל כיון דלענין התרת האשה צריך כתיבת הגט לשם גירושין, הרי הכתיבה הוי מעשה המצטרף לסלק איסור אשת איש, וכל מעשה המועלת לסלק ולהכשיר הוא נגד הדין המוחזק מעיקרא, שאין ע"א נאמן ע"ז, וכמו שבארנו דברי הרמב"ן בשם התוס', דגם הספירה חשבינן שהוא נגד החזקה, ורק משום דבידה הוא לעשות הספירה להתודע על הנקיים היא נאמנת, מכש"כ שכתיבת גט לשמה הוא מעשה המצטרף לסלק חזקתה, ומשו"ה אין ע"א נאמן ע"ז, אבל בנידון שדן הגרע"א ז"ל לענין עגל שספק לנו אם הוא נפל או לא, דאף שאם לא הי' בזה ענין מכריע הי' הדין נותן לאוקמה על חזקה חזקת אינו זבוח דכיון דאם הוא נפל לא מהני שחיטה להכשיר ה"ז ככל ספק בשחיטה, אבל במה שמעיד העד דכלו לו חדשיו ליכא שום התנגדות מאיזו חזקה, ה"ז דומה לנאמנות האשה על העדר ראי' חדשה כיון שאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה, כ"כ הכא אינו בחזקת נפל. וכן במה שהקשה בס' תו"ג מדין העדות על כתיבת הגט לדין עדות על שלמות המקוה לא קשה כלל, ואין שני ענינים אלה שייכים זה לזה כלל, דשלמות המקוה אינה שום התחלה והצטרפות לסלק דין טומאה של הטמא כלל, וכשהעד מעיד שהמקוה שלמה היתה אין בזה שום חזקה מנגדת לזה כלל, דחזקת הטמא אינה שייכות לשלמות המקוה, אבל כתיבת הגט הוא מעשה המצטרף להתיר את האשה, ולפי"ז נראה לי דגם אם יפול ספק על המקוה לאחר טבילת הטמא כמו במקוה שנמצא חסר שאם יעיד ע"א שהמקוה היתה שלמה בשעת טבילת הטמא שיהני עדותו, אף דעכשיו הוא מעיד רק לטהר את הטמא, אבל כיון דאין חזקת הטומאה של הטמא מתנגד כלום לעיקר העדות הוא נאמן, וכמו דמהני עדות של האשה על התבררות הנקיים אף שמעידה לאחר הטבילה, כ"כ מהני עדות ע"א לאחר הטבילה ולאחר השחיטה אם מעיד ענין שאינו מתנגד לעיקר החזקה שהוחזק הדבר מעיקרא, ועיקר החלוק בין מקוה או סכין שמעיד על שלמותם, לענין כתיבת הגט, לשמה, דגט שצריך לשמה הוא התחלת המעשה להועיל לגרש, אבל מקוה שאי"צ כונה ומחשבה להכין את המקוה שגם אם היתה מתמלאת ממילא ג"כ נטהר הטמא, וכשמעיד על שלמות המקוה אין עדותו מנגדת לשום חזקה:

ובהא שהקשה בס' ש"ש ש"ו פ"ו מהא דתני במס' נדה ד' ס"ו נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שהדם יוצא ממנה, כיון דנאמנות האשה הוא משום ע"א נאמן באיסורים ובזה היא מעידה נגד חזקת הגוף וכמו בהיו בה מומים דחשבינן לחזקת הגוף שלא היו בה מומים, וכן לענין ספק בהרת קדמה לשער לבן, וחזקת הגוף עדיפא משאר חזקות וע"א אינו נאמן נגד חזקה, ותירץ עפ"י דברי הרמב"ן שכ' בשם התוס' דמשו"ה נאמנת על הטבילה והספירה דאעפ"י שאין בידה לתקן אם לא שלמו ימי', מ"מ היא יכולה לספור ולטבול, ומבאר כנתו דמה שעתיד להשתנות עכ"פ חשיב כבידו יעו"ש. וכן נשנה דבריו בשמעתתא זו פי"ט, יעו"ש שהשוה דברי הרמב"ן בשם התוס' אלו, למש"כ התוס' בקדושין פ' האומר בהא דנאמן לומר בני זה בן י"ג משום דכיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו יעו"ש. ולענ"ד אין דברי הרמב"ן מורים כן, ולפי"מ שבארנו בדברי הרמב"ן שעל עצם הנקיים הוא משום דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה, ורק על הבדיקה שהוא ענין המצטרף להטהר שכתבו הטעם משום שהוא בידה, י"ל דכונתו בפשטות שאעפ"י שאין בידה לתקן עכשיו בשעה שהיא מעידה, דבשלמא על הטבילה הוי בידה גם עכשיו, אבל על הספירה להשגיח על ז' הימים שיהי' נקיים שזה צריך הארכת זמן ז' ימים, מ"מ גם זה חשיב בידה, כיון שיכולה לספור ולטבול הוי בידה, כיון דעיקר הענין מה שמעידה בידה הוא לתקן, דעיקר עדותה אינו על הזמן אלא על הטהרה, והטהרה זו בידה הוא לתקן להתחיל מיד לספור ולטבול, והארכת הזמן הוא רק שהות מעשה המטהר דרק אם הי' צריך שהות זמן על התחלת הספירה, דאז הי' זמן זה זמן. שאינו ראוי לענין זה של ספירה, אז הי' ראוי לומר דאינה נאמנת בזמן זה, שבזמן זה אינו בידה, אבל כיון דהיא ראוי' מיד להתחיל ולספור אין הארכת הזמן מגרע בזה הכלל של בידו, דהרי בידה הוא לעשות כפי דין הספירה, וכ"ז נראה לפי הגירסא שבחי' הרמב"ן שלפנינו שכתוב שם יכולה היא "להמתין", אבל לפי הגירסא שהביא בש"ש ש"ג פי"א ובש"ו פ"ו ופי"ט שאינו מעתיק שם תיבת "להמתין" רק יכולה הוא לספור ולטבול, יש לפרש בכונתו בדרך פשוט יותר, דאעפ"י שעכשיו אין בידה לתקן אבל מעיקרא הי' בידה לספור ולטבול, כמו שהשוחט נאמן על השחיטה משום בידו אעפ"י שעכשיו אין בידו אבל מעיקרא הי' בידו, כ"כ הכא כיון שעל העדר ראי' חדשה היא נאמנת משום ע"א נאמן באיסורים, כ"כ נאמנת על הספירה שהי' בידה לספור ולטבול, ועוד נראה לי דגם אם נדחוק לפרש כונת הרמב"ן דכיון דסופה להטהר באיזה זמן של אח"כ חשיב כבידו כשיטת התוס' בפ' האומר בקדושין, אין זה ענין לאומרת מכה יש לי באותו מקום שמוציאה דם, שענין זה אין סופו להיות כך, ומה שבידה להטהר הוא ע"י ענין אחר, ובענין כזה צריך לבוא מדין מיגו ומיגו ודאי ליכא בזה כיון דעכשיו אין בזה להטהר, והדרא הקושיא לדוכתה:

ונלענ"ד לבאר בזה עוד כלל חדש בהא דע"א אינו נאמן נגד חזקה, דלא כל החזקות שוות בזה, דהנה יש לדקדק במקור הענין שהובא במס' יבמות בע"א שמעיד על האשה שמת בעלה שאמרו בגמ' דאינו ראוי להיות נאמן מחמת ע"א באיסורים משום דאיתחזק איסורא דאשת איש, ולמה לא אמרו בגמ' שהוא נגד חזקת חי שהוא ג"כ חזקה ואם נאמר כשיטת הש"ש שהעלה עפ"י דברי התוס' בפ' האומר, דכל דבר שעומד להיות באיזה זמן נאמן ע"א ע"ז דחשיב כדבר שבידו, ומשו"ה כיון דכל חי סופו למות הוי כבידו, קשה להיפוך כיון שנאמן על עצם הדבר שזה האיש מת מה איכפת לן אם היא בחזקת אשת איש, אלא ודאי עכ"פ עלינו להוכיח מזה דענין הכלל שאמרו בש"ס דע"א אינו נאמן היכא דאיתחזק הוא אם הנידון הדבר שמעיד עליו להתיר או לאיסור, אם מעיד לשנות דינו ממה שהוחזק מעיקרא אז אינו נאמן ואם הדבר שקול נאמן, ומשו"ה מה שמעיד על החי שמת לא איכפת לן כלום, רק בנוגע להאשה שמעיד שנתחדש מקרה המתירה מאיסור אשת איש על ענין זה לא נתנה תורה לו כח נאמנות, אבל אם לא היתה האשה בחזקת אשת איש הי' נאמן במה שנוגע אלי' אף שהוא נגד חזקת חי, ומה שנאמנת על הספירה היינו על הנקיים שלא נתחדש בה דבר המעכב את הטהרה, אף שעי"ז היא נטהרת מטומאתה שהוחזקה בה, אבל כיון שמקרה זו אינה מקרה המטהרת רק להיפוך שאינה מעכבת את הטהרה, כמו שבארנו לעיל, משו"ה היא נאמנת, ולפי"ז נתבאר לנו ששני ענינים בזה, האחד שיעיד על הנידון להפקיעו מחזקתו ושיעיד שנתחדש מקרה בפועלת הפקעה זו, ובהתחבר ענינים אלו ביחד אז אין ע"א נאמן, והנה במה שמעידה מכה יש לי באותו מקום אין זה עדות על מקרה שמשנה את דין טהרתה או טומאתה, ועיקר עדותה הוא שלא ראתה מן המקור ובמנין זה אינה מפקעת דינה ממה שהוחזקה, דהרי הוחזקה רק שאם תראה דם נדה תהא טמאה וגם עכשיו הדין כן, ומשו"ה אף אם הי' ענין זה של התחדשות המכה נגד חזקת הגוף, ע"א נאמן ע"ז, דע"א נאמן נגד כל חזקה ורק אינו נאמן לחדש דין ע"ד שהוחזק בו להיפוך, ונראה לי דכן מוכח מדברי תוס' בכתובות ד' ע"ה ד"ה ספק, דנגע שאינה מטמאת לא חשיב השתנות בגוף כיון שאינה משנה ומתחדשת שום דין ורק נגע המטמאת הוי נגד חזקת הגוף –– וכן יש לפרש עפ"י דברינו בהא דאמרינן במס' קדושין ד' ס"ו ע"ב התחיל ר"ע לדון מקוה פסולו ביחיד ופירש"י בא אחד ואמר אני מדדתיו ונמצא חסר נאמן דקיי"ל ע"א נאמן באיסורין עכ"ל. ושם ג"כ איכא חזקת הגוף דחזקה שהיתה שלמה, אלא דכיון שאין אנו דנים עכשיו על המקוה לפוסלו מכאן ולהבא, כמו דמוכח שם בעיקר המחלוקת בין ר"ט ור"ע דמיירי שם לענין הטהרות שנעשה קודם הידיעה, דעיקר הנפ"מ לדינא הוא על הטובלים מעיקרא, ומשו"ה לא איכפת לן מה שעדותו נגד חזקה:

אמנם יש להעיר במש"כ התוס' דע"א נאמן באיסורים ילפינן מנדה דנאמנת על הספירה, משום דהתם ג"כ חשוב כלא איתחזק, משום דלא הוחזקה שתהא רואה כל שעה, וכשעברו שבעה היא טהורה ממילא, דלכאורה קשה למה לא נימא דהוי כאיתחזק היתירא, וכמו דאמרינן ביבמות פד לענין צרת ערוה אם נולד ספק גירושין בהערוה דאמר רבה שם אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת כשימות בעלה כפירש"י שם], ה"נ נימא דבחזקת טהרה עומדת כשיעבור זמן ז' ימים ותטבול, ועתה אנו דנים שמא ראתה ראי' חדשה, נוקמה בחזקת טהרה, ומה שהוכחנו לעיל מסוגית הש"ס דחולין ד' י' בספק שמוטת הגרגרת דאמרינן שם דהוי בחזקת שאינו זבוח, נלענ"ד דל"ד לנידון דידן ולא לסוגית הש"ס דפד"א, דהא דלא מהני שחיטה בסימן השני בעוף אם סימן אחד שמוט הוא דין בעיקר השחיטה, דאפשר דמצטרף ליציאת הנפש גם הסימן השמוט, וכן נקיבת הושט אפשר דלא מהני שחיטה בשחיטת הקנה מה"ט, או כמש"כ בתוס' חולין דכן הי' הקבלה דבעינן. שיהי' שני הסימנים ראוים לשחיטה וזה בלי זה אינו מכשיר ועכ"פ הוי ספק בעיקר המכשיר, אבל בספק גירושין שמיתת הבעל הוא המתיר, והיתה בחזקת שכשימות תהי' מותרת לשוק, והספק שמא נתחדש דבר האוסר, וכן בנידון שכ' התוס' לענין נדה יש לדון ולדמות לספק גירושין דפד"א, דאם ראתה ראי' שני' אינו ענין להטבילה רק דליכא נקיים, וענין הנקיים הוא דבר ממילא שלא נתחדש ראי' חדשה וע"ז אנו מסופקים, וראוי לומר העמידנה על חזקת היתר, ואם יש בזה חזקת היתר ליכא למילף על ספק שקול, ובס' אבני מלואים בתשו' סי' כ"ג שהבאנו לעיל כתב ג"כ להוכיח מדברי תוס' והר"ן דסברי דבימי ספירתה ליכא שום חזקה לאיסור ולהיתר, דאל"כ ל" מוכח מזה דע"א נאמן יעו"ש. אבל לא העיר כלום מהך דפד"א שהבאנו:

ונ"ל די"ל עפי"מ שבארנו בשע"ב פ"ב דהכלל. בדיני החזקות שאינן בגדר בירור להכריע על המציאות, אלא הכרעת דין ספק לענין הנהנה שלא לחוש על הספק. והכא לענין שבעה נקיים שהצריכה תורה בדיקה וספירה, היינו שיבורר באחד הימים או ראשון ושביעי שלא ראתה, וכשאנו מסופקים אם נתקים ענין זה לא מהני בזה חזקה דרבה לומר דבודאי הי' הדבר כן דבשעה שבדקה מצאה עצמה טהורה, כיון דחזקה אינה מבררת את המציאות כלום, שהרי הצריכה תורה בדיקה שלא תסמוך על החזקה, אלא ידיעה ודאית, ואיך נסמוך על החזקה לומר שבודאי הי' לה ידיעה ודאית, אף שאנו מאמינים אותה שבדקה א"ע שהוא דבר שבידה, אבל ע"ז שמצאה עצמה טהורה בשעת הבדיקה אין לנו שום מוכיח כלל, דאף שאין לנו לחוש על ראי' חדשה מחמת דין החזקה, אבל על ידיעתה שיודעת שהיא נקי' אין לנו מוכיח ורק מה שאנו מאמינים אותה מדין ע"א, ומשו"ה ילפינן מזה דע"א נאמן באיסורים:

ועל מש"כ בס' אבני מלואים שם להוכיח דליכא חזקת היתר מדברי התוס' וחי' הר"ן אתפלא מאד, דאם נאמר דכל ענין הבדיקה הוא לצאת מידי ספק איסור נדה ובלא בדיקה הוא איסור ספק הי' לו להוכיח מדין עיקר הבדיקה, דאם בתוך ימי ספירתה היא בחזקת היתר בדיקה למה לה, תסמוך על החזקה, ואין לומר משום דאפשר לברר אין סומכים על החזקה, הנה אף אם נימא דהך כללא הוא מה"ת, בנידון כזה אין שייך כלל זה, דאף אם בדקה ראשון ושביעי עכ"פ עלינו לסמוך על חזקה שלא ראתה בנתיים, אלא ודאי דגזיה"כ הוא שתבדוק ויתברר לה ידיעה ודאית, וכן לשיטת הרמב"ם דספק מה"ת לקולא בע"כ עלינו לומר שגזיה"כ הוא שתהא בזה ידיעה ודאית, וכיון דגזירת הכתוב שיהי' בזה ידיעה ודאית לא מהני בזה הכרעת חזקה, וכיון דאמרה תורה אצל האשה עצמה שלא יועיל לה חזקה, איך יהני חזקה אצלינו לומר שבודאי ידעה האשה ונתברר לה, ע"כ נראים הדברים כמו שכתב דרק לענין חזקת איסור הוצרכו התוס' לפרש דאין דברי עדותה מנגדים לשום חזקה, אבל להיפוך לענין חזקת היתר לא הוצרכו לפרש בזה וכמו שבארנו. כנלענ"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף