שערי ישר/ה/כא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שערי ישר TriangleArrow-Left.png ה TriangleArrow-Left.png כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הנה נתבאר בדברינו דלכל השיטות איכא תורת נדרים בין בהקדש ובין בצדקה, אלא דלשיטת הר"ן באומר סלע זו לצדקה ונעשה ממון עניים כבר נתקים הנדר כיון שיצא הכסף מרשות בעלים כבר עבר השמוש לצורך עניים, ומשו"ה מכאן ואילך כל ספק שיפול בזה הוא ספק ממון לחוד, ולשיטת הרשב"א וסייעתו המשך התפסת הנדר על החפץ עד דאתי לרשות זוכה של עני פרטי, ומשו"ה לדידהו כל ספק בזה הוא ספק איסור ג"כ, ומעתה ראוי לברר לכל השיטות דין החזרה באמר סלע זו לצדקה לאחר ל' יום וחזר בו קודם ל' אם מהני חזרתו לבטל שלא יחול חלות הצדקה בהגעת הזמן, וכן אם חזר בתוכ"ד לאחר אמירתו, דבהשקפה ראשונה ראוי לומר דעניני החזרה שייכים רק בדברים הנעשים ע"י אדם, כענין הקנאה, גירושין, וקדושין, ומקח וממכר וכל כה"ג, שחלות הדבר בא ע"י מעשה או דרוב של הבעלים, אבל דיני הנדרים שחלות הדבר הוא איסור תורה לכאורה לא שייך בזה ענין חזרה, שיסוד ענין זה הוא משום הכלל דאתי דבור ומבטל דבור, ואם הזהירה תורה את האדם שישמור את מוצא שפתיו ולא יחל דברו, במה יותר איסור זה אם חזר בינתיים לומר שאינו רוצה לקים נדרו, ונבאר ראשונה דיני החזרה בתוכ"ד:

ובס' מחנה אפרים ה' נדרים סי' י"ב העיר בענין זה, אבל לא ביאר הענין כראוי לענ"ד וז"ל, תשובה ראיתי מ"ש מר ששמע שמהרש"ם ז"ל הורה שהנודר נזירות בתנאי אם אעשה ואם לא אעשה דכ"ז שלא חל הנזירות יכול לחזור בו ולבטל הנזירות דאתי דבור ומבטל דבור, וכדאמר ר"י במס' קדושין גבי מקדש את האשה לאחר ל' יום, חתוך ל' יום יכול לחזור בו, אלו דבריו, ואני שמעתי ולא אבין דמה ענין קדושין לנדרים, דנדרים שאני דנדר קביל עליו וחייב לקים דבריו, והכי מפורש בהדיא בפ"ד, גבי האומר שור זה הקדש לאחר ל' יום דאינו יכול לחזור תוך ל' יום משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ופי' הרא"ש ז"ל וחייב לקים דיבורו משום מוצא שפתיך תשמור, ולא מצי למיהדר, וכן מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מה' מכירה שהנודר ואמר מה שתלד בהמתי יהי' הקדש אינו יכול לחזור בו ואעפ"י שעדיין לא חל ההקדש, ואפי' למה שכתב הר"ן ז"ל שם בשמעתין בנדרים משם הרשב"א דאפשר דהאומר יהא זה הקדש לאחר ל' יום דיכול לחזור עכ"ל. ע"כ לא אמרה אלא באומר שור זה יהא הקדש לאחר ל' יום שהוא לא חייב עצמו בלשון לומר נדר אקדישנו, הילכך כ"ז שלא חל הקדש יכול לחזור, אבל במחייב עצמו בלשון נדר שאמר אתן או אקדישנה הרי זה מחויב לקים דבורו ואינו יכול לחזור וזו היא סברת הראב"ד שם בפכ"ב מה' מכירה יעו"ש. כלל העולה דבר שמקבל עליו בלשון נדר שוב אינו יכול לחזור בו ובפ' בתרא דנדרים ד' פ"ט אמרינן, ההוא גברא ליתסרו פירות עולם עלי אי נסיבנא איתתא כי לא גמירנא הילכתא לא סליק בידי' אתא ר' אחא ושבשי' טינא וכו', אלמא דאעפ"י שלא חל עדיין הנדר לא הי' יכול לחזור בו, ובפ"ב דנזיר נמי אמרינן הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם מהו מי חייל עלי' נזירות שני או לא, מי אמרינן כיון דאפשר לאיתשולי אנזירות שני מהשתא יחול הנזירות בתרא, את"ל הכי אמר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם הכא ודאי לא מצי לאיתשולי, ואי ס"ד דכ"ז שלא חל הנדר יכול לחזור בו משום דאתי דבור ומבטל דבור, א"כ נהי דבנזירות שמשון ליתי' בשאלה מ"מ הא יכול לחזור בו ולעקור הנזירות. עכ"ל הצריך לעניננו. והנה מה שמוכיח מדברי הרמב"ם פכ"ב מה' מכירה דאינו יכול לחזור לא אבין דבריו, דהלא הרמב"ם לא חדש בדברי' כלום לענין דין חזרה קודם שבא לעולם, ואדרבה הלא מדבריו נראה דכיון דיש בזה ענין נדרים חייל גם על דבר שלא בא לעולם, כמו כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש, אבל לענין חזרה י"ל דלא עדיף מלמ"ד דסובר אדם מקדיש דשלב"ל, דסובר דעד שלא בא לעולם יכול לחזור בו, ורק באומר מעכשיו כתבו כמה ראשונים דמהני מעכשיו לענין זה דלא מצי חזר בו קודם שבא לעולם, ושיטת תוס' בב"מ ד' ט"ז ע"א ד"ה קנוי', דאף למ"ד אדם מקנה דשלב"ל, יכול לחזור בו קודם שבא הדבר לעולם אף באומר מעכשיו יעו"ש. וכן מה שמוכיח מדברי הרא"ש בפי' שכ' בהקדש לאחר ל' דלא מצי הדר בו דאמירנן בגמ' משום דאמריתו לגבוה כמסירתו להדיוט, דהוא משום דחייב לקיים דבריו כאילו נדר דכתיב מוצא שפתיך תשמור ולא מצי למיהדר בי' עכ"ל. לכאורה אינו מובן דהרי אם חזר בו בטל ההקדש, לכאורה, מה שהקדיש מתחילה, ואם נאמר דאיכא חיוב עליו מחמת נדר להקדיש פעם שני, זה ודאי אינו, דהרי לא קבל על עצמו להקדיש, ושיטת הרא"ש היא דבאומר יהי' הקדש לא חל עליו שום נדר להקדיש, אלא באומר אקדישנו, כמו שהובא שיטתו בטוש"ע ח"מ סי' רי"ב, ומלבד זה בגמ' דנדרים משמע דלא מהני חזרתו כלום ובהגיע זמן ל' יום חייל ההקדש ממילא, ולומר בכונת הרא"ש דאסור לחזור כדי שלא יתבטל ההקדש גם זה רחוק, דהרי אמרינן דלא מצי לחזור, ועוד איזה איסור יהי' בזה אם עושה תחבולה שיתבטל ההקדש אם התחבולה הוא דבר מועיל, וע"כ נלענ"ד דכונת הרא"ש בזה הוא על הדרך שפי' הרשב"א שם בחי', שכתב דמה דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לענין חזרה הוא, דחשיב אמירה זו כמעשה, כיון דאלימא דמהני אמירה כמסירה אלימא נמי למיהוי כמעשה דלא אתי דבור ומבטל מעשה יעו"ש. והרא"ש ביאר ענין זה דמשו"ה אלים הדבור דכיון דמה שהוא אומר לגבוה הוי כאילו נדר דחייב לקים מוצא שפתיו, משו"ה אלים הדבור דלא מצי חזר בי', ולפי"ז גם להרא"ש י"ל דסברת הש"ס בזה הוא רק למאן דמתרץ אליבא דבר פדא וכמש"כ הרשב"א והר"ן דאפשר דלמאן דפליגי שם וס"ל דקדושת דמים פקעה בכדי דלא איצטריך לשנויי הני סברי דבאומר הרי זה הקדש או צדקה לאחר ל' דמצי חזר בו:

אמנם הראיות שמביא בס' מח"א מפ' בתרא דנדרים ד' פ"ט ומפ"ב דנזיר מוכח להדיא דבנזירות וקונמות אם נדר ונזר לאיזה זמן דאינו יכול לחזור בו בלי התרת חכם, ובמקדיש עולה לאחר ל' מוכח מהגמ' דהטעם דלא מצי הדר בו הוא משום אמירה לגבוה, והש"ס משני זה אליבא דבר פדא, ומטעם זה כתבו הרשב"א והר"ן דאפשר דלמאן דפליג על בר פדא סובר דבהקדש יכול לחזור, והרי הקדש ג"כ נדר הזא, ואם נאמר דעיקר ההבדל בזה בין אם נדר על עצמו ובין אם נדר על החפץ, וכמו שנראה מדברי המח"א, אכתי אינו מספיק חילוק זה דהרי בקונמות שאוסר על עצמו הוא ג"כ איסור חפצא, ועוד דבאוסר על אחרים ג"כ לא שמענו שיכול לחזור קודם חלות הנדר, לכן נלע"ד דענין זה מתבאר עפ"י עיקר היסוד מה דאמרינן אתי דבור ומבטל דבור, דהנה מה דמצינו בגמ' בענין זה הוא לענין גיטין וקדושין לאחר ל', ולענין מחשבה להחשיב כלי לענין קבלת טומאה וכן לענין שליחות, דבענינים אלו נקטו חז"ל דאם עשה או דבר שיתחדש דבר לאח"ז שקודם שהותחל הדין בפועל יכול האדם לחזור ולבטל שלא יפעול הדבור הקדום או המעשה שעשה, וכ"ז הוא בענינים אשר נוכל להחשיבם למעשה אדם שנתנה תורה הכח והיכולת להאדם לקדש ולגרש ולמנות שליח שיהי' כמותו שיועילו מעשיו, ועל ענינים כאלה נקטינן דכ"כ יכול האדם ע"י דבור או מעשה לעקור ולבטל מה שהכין ע"י מעשיו להועיל לאחר זמן, כ"ז שהם נחשבים כדבור, עד שלא הותחל הענין לחול בפועל, ובעניני הנדרים נ"ל שאינם חשובים מעשי האדם כ"כ דהנה אם אדם אוסר על עצמו או על אחרים בקונם, ובאיסור, מה שאיסורו מועיל שחל איסור תורה לא נוכל לחשוב שהאדם פעל זה דענין איסורים הוא אזהרת התורה, שכן הוא רצון התורה להזהיר ולאסור מה שהבעלים אמרו ורצו לאסור, ולפי"ז לא שייך כ"כ לומר דאם חזר בו קודם חלות האיסור שיתבטל הדבור הקדום שלא יחול איסור תורה, כיון שכן הוא דין התורה שע"י שאמר בלשון נדר ממילא מוכרח האיסור, שהוא אזהרת התורה לבוא, ואיך יעקור האדם ענין זה ע"י דבור שני, ורק על ענין כזה נתנה תורה הכח התרה להתיר למפרע לעשותו כעין נדר בטעות, אבל ענין חזרה שהוא מכאן ולהבא לא שייך כ"כ בעניני הנדר. ובעניני הקדש וצדקה שהוא ענין התיחדות שמיחד את השתמשות החפץ לגבוה או לעניים, בזה שייך ענין חזרה קודם שחל הענין. כמו בקדושין וגרושין, דענין זה שנעשה החפץ מיוחד לדבר זה הוא כמו התיחדות של כלי דמועלת המחשבה היינו הדבור, להחשיב שדבר זה הוא מיוחד לתשמיש זה, ועי"ז חשוב כלי לקבלת טומאה, ומשו"ה אמרינן בגמ' דאי לאו האי טעמא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוי מצי חזר בו, ובזה י"ל דלמאן דלא סבר לי' כבר פדא סובר דבהקדש לאחר ל' יכול לחזור קודם ל' ואף דבהקדש איכא איסור אכו"ע, כמו בקונמות, והאי איסור חשבינן שהוא בא מחמת הנדר דמשו"ה מתפיסו בנדר, ועיקר קונם יש סוברים שהוא דוקא התפסה בהקדש, אבל באמת מה שאוסר על כל העולם בהקדש הוא עי"ז שמיחד ההשתמשות לגבוה וממילא הוא מרחקו מהנאת זרים, אבל אינו עושה בזה שני ענינים נפרדים, היינו ליחדו לגבוה ולאסור על כל העולם, אלא ממילא איכא בהקדש שני ענינים אלה, ואם יבוטל ענין ההתיחדות ממילא יבוטל גם האיסור לזרים, ומה"ט קדשים שמתו יצאו מידי מעילה, כיון דליכא בהם שום תועלת להשתמשות לגבוה בטל ההקדש, ולכן אף שחשבינן שהאיסור שנאסר על העולם הוא דבר הנדור, ולא דמי לתרומה, שכתב הר"ן דלהכי אינו מתפיס בתרומה דחשבינן מה שנאסר לזרים הוא דבר האסור, מ"מ עיקר המעשה שעושה האדם בהקדישו לשמים הוא ההתיחדות לתשמיש גבוה, וזה ענין מעשי האדם, וקודם שחל הענין יכול לחזור שלא יועיל הדבור וכן הוא בצדקה לעניים ולכן בצדקה תלוי בזה אם נאמר דגם בצדקה הוא כאמירה לגבוה לענין זה שלא יוכל לחזור דאלים הדבור כמעשה, אינו יכול לחזור בו, ואם נאמר דלעניים אינו כאמירה לגבוה, ורק התיחדות ע"י נדר לתשמיש עניים שפיר מצי הדר בו קודם שחל הענין:

ולענין נזירות נלענ"ד שהוא ג"כ כעין נדרים לענין זה ואף שבתשו' מהרי"ט הובא בס' אבני מלואים בתשו' סי' כ"ב העלה דנזירות הוא ענין קדושת הגוף שמקדיש את גופו על ענין זה וממילא אסרתו תורה ביין ובתגלחת, ובס' אבני מלואים בנה על יסוד זה שמה"ט חשיבי אסורי נזירות כלאו שאינו שוה בכל כאיסורי כהונה, יעו"ש, ולפי"ז הי' ראוי לומר דמהני חזרה קודם שחל הנזירות, אבל לענ"ד אין דבריהם מחוורים בענין זה דהנה מהא דאמרינן במס' נדרים ד' י"ז דנזירות חלה על נזירות באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום ומכש"כ שתי נזירות בב"א, מוכח דאינו ענין קדושה דאל"כ איך שייך קדושה על קדושה, אלא נראה שהוא ענין נדר וקבלה על עצמו להתנהג בפרישות של נזירות, שהוא לא לשתות יין ולא ליטמא למתים וכן בתגלחת, ומשו"ה אם נדר שתי נזירות בב"א חייב לקים שתי נזירות, היינו זה אחר זה, דהרי שתי נזירות קיבל עליו, ובמ"א הארכתי בזה ולכן לענין חזרה אינו ענין לדיני הקדשות, דכל ענין שאדם מקבל על עצמו והתורה הזהירה אותו שישמור מה שנדר, אי אפשר לבטל דבור זה בשום פנים, אם לא ע"י שאלה והתרה, וכן נראה מדברי המח"א שהבאנו שנקט שענין נזירות הוא קבלה על עצמו להתנהג כן, ולפי"ז עלה לנו בענין זה דבצדקה והקדשות שייך ענין חזרה בתוך ל' מלבד אם נאמר דאמירה לגבוה אלים, אז אינו חוזר מטעם דהוי כמעשה ולא אתי דבור ומבטל מעשה, ובאיסורים שאוסר על עצמו או על אחרים לא שייך חזרה משום שחלות הענין אינו נעשה ע"י מעשה האדם אלא אזהרת התורה, ובנזירות שהוא ענין אחר לא כהקדש ולא כקונמות, אלא קבלת נדר להתנהג בנזירות כענין קבלת תענית, לא שייך ענין חזרה ג"כ מה"ט, שחלות הדבר הוא אזהרות התורה לקים נדרו להתנהג בנזירות, ורק בהקדש וצדקה שהוא התיחדות החפץ לענין זה שע"י מעשה האדם החפץ מתקדש שייך חזרה כבקדושין וגירושין ומעתה אם יהי' איזה משמעות מדברי הרמב"ם בפכ"ב מה' מכירה דבאומר כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש, דלא מצי הדר בו קודם שבא לעולם כמו שהוכיח בס' מח"א שהבאנו הנה גם עפ"י דברינו ראוי לומר כן, דהרי באומר יהי' הקדש אינו חל אח"כ הקדש ממש, וכמו שכתב הרמב"ם להדיא, דאינו מתקדש משום דהוי דשלב"ל, רק חל נדר שיהי' הדבר להקדש ונדר זה הוא על החפץ שיהי' כן וממילא כל מי שהדבר בידו מחויב לעשות כן שיהי' הקדש, והרי גם בשבועה אם נשבע שלא יכנוס ראובן בביתו כתב הרמב"ם דאסור לראובן לכנוס, ומה"ט בשכ"מ שצוה על פירות אילן מחויבים היורשים ג"כ לקים, וגם אם ימכרו הפירות לאחרים יהי' הלוקחים מחויבים לקים ענין זה, ומשו"ה בכל כה"ג לא שייך חזרה:

ולכן יש מקום לומר דבאומר הרי זה עולה לאחר ל' יום דכתב הרא"ש בפי' לנדרים דלא מצי הדר בי' משום ענין נדרים דכתיב מוצא שפתיך תשמור, דסובר ג"כ דכל שאומר יהי' כן הוא נדר, אבל אינו נדר על עצמו כלום דהרי הרא"ש כתב להדיא דבאומר על דשלב"ל לא מהני כלום, ופליג בזה על הרמב"ם הובא שיטתו בחו"מ סי' רי"ב, דאם הי' איזה נדר על עצמו מהני גם בדשלב"ל כמו שכתב שם להדיא דאם אומר אתננו להקדש או אקדישנה חייב לקים דברי' גם בדשלב"ל אלא דסובר כיון שנדר זה הוא על החפץ שיהי' כן, סובר דכל שעושה איזה ענין על החפץ לא מהני בדשלב"ל, וכמו בקונמות באוסר על חבירו דלא מהני גם באוסרת מעשי ידי' על הבעל אם לא באומרת יקדשו ידי לעושיהם, ולפי"ז שורת המחלוקת דהרמב"ם והרא"ש הוא רק אם פירות דקל ומעשי ידים חשיבי דשלב"ל לענין נדרים שחלים על החפץ לענין שיחול גם על אחרים, אבל בענין זה כשאומר יהי' הקדש דאיכא בזה ענין נדר, סובר גם הרא"ש שהוא נדר, ומשו"ה י"ל דבאומר הרי זו עולה לאחר ל' דמלבד מעשה הקדש שעשה שיחול לאחר ל' עשה נדר בזה על החפץ שיהי' כן ואם חזר קודם ל' וגם לא הקדיש פעם שני נמצא עובר על נדר זה, דהרי נדר זה הוא על חפץ שבא לעולם, וחייל הנדר ולכן אף דיכול לבטל עיקר ההקדש שלא יחול לאחר ל' ע"י החזרה דאתי דבור ומבטל דבור אבל מדין הנדר שכלול באמירתו לא מצי הדר בי', דבאמת מה דאמרינן אתי דבור ומבטל דבור אין הכונה בזה שנעקר הדבור הקדום, כמו דחשבינן עקירת הדבור בהתרת חכם, אלא שעושה עכשיו תחבולה חדשה שלא יוכל לפעול הדיבור הקודם מה שהכין ע"י הדבור שיפול ויועיל, ומשו"ה מה שעשה עכשיו בחזרתו שלא יהני הדבור ולא יתקדש החפץ בהגעת הזמן אינו מגרע כלום מה שהי' פועל הדבור שיהי' דין נדר על החפץ שיהי' עולה, וחייב לקים דברו עכ"פ. אמנם לשון הש"ס דאמרינן משום אמירה לגבוה הוא דוחק לפי"ז, אם לא נפרש כמש"כ לעיל דמה"ט כיון דלא אפשר לגמרי לבטל הדבור, משום דעכ"פ מוכרת לקיימו, מה"ט הוא אלים כמסירה להדיוט ולא מצי הדר בי' כלל, והרשב"א והר"ן שכתבו דאפשר דלמ"ד דפליג על בר פדא יכול לחזור בהקדש וצדקה קודם שחלו, נראה דסברי דבכה"ג שלא קבל על עצמו כלום רשאי לחזור בו, דאף דהרשב"א סובר דבספק אם מועיל או לא הוי ספק נדר, הוא רק משעה דחייל הוי נדר על החפץ לאנפוקי בצדקה עי"ז שנתיחד באמירתו חפץ זה להשתמשות של צדקה, אבל אם חוזר בו ומבטל את התיחדות זו אינו עובר על נדרו בזה כלום, ומש"כ בס' מח"א בסי' הנ"ל וכן כתב להדיא בה' צדקה סי' ד' בטעמא של הרא"ש דסובר דהוי נדר על עצמו, כאילו נדר ואמר אתן דבר זה להקדש, דברי' תמוהים בזה דהרי שיטת הרא"ש בכה"ג דלא הוי כאומר אתן, כמו שכתב הטור בחו"מ סי' רי"ב. ודבריו מתפרשים רק עפ"י הדרך שכתבנו:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף