שערי ישר/ה/כב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ה כב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ועפ"י הכללים שבארנו לחלק בין נדרים ונזירות להקדשות וצדקה לענין חזרה בתוך ל' יתבאר לנו ענין חזרה של תוכ"ד, עפ"י שיטת הרמב"ם הרע"ב והתוס' שתמה עליהם הש"ך, דגרסינן בתמורה ד' כ"ה האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימים, היא שלמים וולדה עולה ה"ז ולד שלמים דברי ר"מ, ר"י אומר אם לכך נתכון מתחילה וכו' ואם משאומר שלמים נמלך ואמר ולדה עולה ה"ז ולדה שלמים, ופריך ע"ז בגמ' נמלך פשיטא אלא כל אימת דבעי מימלך, אמר רב פפא לא נצרכא אלא שאמר בתוכ"ד, מהו דתימא תוכ"ד כדבור דמי והאי עיונא היא דקמעין קמ"ל עכ"ל הש"ס. והרמב"ם בפט"ו מה' מעה"ק כתב בזה"ל האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימים היא שלמים וולדה עולה אם לכך נתכון דבריו קיימים ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהי' שלמים חזר בו ואמר וולדה עולה אעפ"י שחזר בו תוכ"ד הרי ולדה שלמים שאין חזרה בהקדש ואפי' בתוכ"ד, עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה בתמורה שם וז"ל ואמר ר' יוסי ה"ז שלמים ואח"כ נמלך וחזר ואמר ולדה עולה, ואעפ"י שהוא תוכ"ד אין סומכים אלא על דבור הראשון, לפי שהעיקר בידינו תוכ"ד כדבור דמי זולתי במקדיש, ומימר, ומגדף, ועכו"ם, ומקדש ומגרש, ואילו ששה דברים הוציא אותם בגוף הש"ס מקדיש ומימר הרי נתבאר במקום הזה ובסוף נדרים הוציאו מגדף ועכו"ם מקדש ומגרש עכ"ל. וכן פסק בה' תמורה בספ"ב דאם אמר הרי זו תמורת עולה וחזר בתוכ"ד ואמר הרי זו תמורת שלמים דהוי תמורת עולת והוא מפלוגתא דר"מ ור"י בתמורה שם, וכן כתבו בתוס' במנחות ד' פ"א ע"ב ד"ה תודה דלא מהני חזרה בהקדש אף תוכ"ד, וכתבו הטעם בזה משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, והש"ך בח"מ סי' רנ"ה כתב וז"ל אבל תמהני מאד על הרמב"ם והברטנורה והתוס' דאישתמיטתהו ש"ס ערוך בפ' מרובה ד' ע"ג ע"ב דפליגי התם רבנן ור' יוסי גבי עדות וקאמר התם בש"ס אלא בתוכ"ד כדבור דמי קמיפלגי, רבנן סברי תוכ"ד לאו כדבור דמי, ור' יוסי סבר תוכ"ד כדבור דמי, וסבר ר' יוסי תוכ"ד כדבור דמי, והתנן הרי זו תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה, והוינן בה נמלך פשיטא, ואמר רב פפא נמלך בתוכ"ד קאמרינן, אמרי תרי תוכ"ד הוו חד כדי שאילת תלמיד לרב וחד כדי שאילת רב לתלמיד כי לית לי' לרב יוסי כדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך רבי ומורי דנפיש, כדי שאילת רב לתלמיד שלום עליך אית לי', ע"כ הרי להדיא דבהקדש ומימר דינו כשאר דברים דהא פריך מהתם לעדות ומשני דתרי תוכ"ד הוו וכו' ואין ספק דאשתמיט לכולם הש"ס דמרובה הנ"ל שהבאתי, ונ"ל לענין דינא הקדש כשאר דברים כן י"ל ברור עכ"ל:

ובקצוה"ח סי' רנ"ה כתב לתרץ שיטת הרמב"ם והתוס' דדחו מהלכה סוגיא זו דמרובה, עפ"י מה דאסרתא במס' נזיר רפ"ב בהא דתנן הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב"ש אומרים נזיר וב"ה אומרים אינו נזיר, ואמרינן שם בגמ' דב"ש סברי כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, וב"ה סברי כר"י דאף בגמר דבריו אדם נתפס והאי נדר ופתחו עמו הוא, וב"ש נמי האי נדר ופתחו עמו הוא, אלא ב"ש סבר לה כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכיון דאמר הריני נזיר הו"ל נזיר, כי קאמר מן הגרוגרות ומן הדבילה לאיתשולי הוא דקאתי, וב"ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש, וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות, וב"ה סברי כר' שמעון דאמר שלא התנדב כדרך המתנדבים, וכתבו בתוס' שם לאיתשולי הוא דקאתי לאו דוקא לאיתשולו דהא לא בא בשאלה אלא מתחרט וחוזר בו כאדם שבא לשאול על נדרו לחכם מחמת חרטה שהחכם מוצא לו פתח חרטה והוי נדר טעות ובטל, ומבואר מסוגיא דנזיר דכל היכא דלא מהני שאלה לחכם, ה"ה דלא מהני חזרה תוכ"ד, דהא טעמא דב"ש דלא מהני חזרה תוכ"ד משום דסברי אין שאלה בהקדש, ומשום דחזרה תוכ"ד לא משווי דבור קמא אלא כמו דבור בטעות, וכיון דסברי ב"ש הקדש טעות שמי' הקדש ולא מהני שאלה, ה"ה תוכ"ד לא מהני, וכן מוכיח מלשון הרמב"ם פ"ב מה' שבועות הי"ז שכתב בזה"ל מי שנשבע והי' פי' ולבו שוים בשבועה ואחר שנאסר חזר בו בתוכ"ד כדי שיאמר שלום עליך רבי ומורי ואמר אין זו שבועה או נחמתי או חזרתי וכיוצא בדברים אלו שענינם שהתיר מה שאסר הרי זה מותר ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה, עכ"ל, והרי מבואר דחזרה דתוכ"ד אינו אלא משום דהו"ל טעות, וכיון דקיי"ל דאין נשאלים על התמורה דתמורה חלה בטעות דדרשינן יהי' לרבות שוגג כמזיד, ועיקר טעמא דב"ש דס"ל ההקדש טעות שמי' הקדש הוא משום דילפי תחילת הקדש מסוף הקדש, וכן פסק הרמב"ם פ"ד דנדרים דאין נשאלים על התמורה וכן פסק בפ"א מה' תמורה במתכון לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים דהוי תמורה ולוקה, עיי"ש, ולפי"ז גבי תמורה לא מהני חזרה תוכ"ד כיון דחייל בטעות, וא"כ סוגיא דמרובה דפריך לר' יוסי מתמורה אידחיי' מקמי סוגיא דנזיר, וכיון דהני שתי משניות דאמר ר' יוסי דבנמלך אין דבריו קיימים, היינו משנה ראשונה לענין אומר היא שלמים וולדה עולה, ומשנה שני' לענין תמורת עולה ושלמים כהדדי נאמרו, ובתמורה אף בתוכ"ד קטן לא מצי חזר בו משום דתמורה הויא אפילו בטעות, מסתמא גבי ולדה עולה ה"נ ס"ל דאף בתוכ"ד קטן לא מצי חזר דיגיד עליו ריעו, וצריך לומר דמשום חומרא דקדש הוא, ונזירות אף דמדמינן לה להקדש לענין שאלה, אבל לא חמירא כולי האי והש"ס דמרובה דמסיק דלר"י בתוכ"ד קטן יכול לחזור הוא דלא כהילכתא, ולפי"ז מסיק להלכה כשיטת הרמב"ם והתוס' דלא מהני חזרה בהקדש, אכן בהקדשות שלנו דאינו אלא כנודר לעניים ומשום דכתיב בפיך זו צדקה א"כ לא עדיפא מנזירות דמהני חזרה תוכ"ד. זהו תו"ד בקוצר לשון קצת:

והנה מה שכ' בקצוה"ח לתרץ שיטת הרמב"ם והתוס' דבריו אינם מחוורים, דלפי"ד סוגית הש"ס דב"ק היא סוגיא דחוי' דלא כמאן, דאם נאמר דכל ענין של חזרה בתוכ"ד הוא רק עפ"י דרך סוגית הש"ס דנזיר דמשוה דבור הא' כטועה, ואיך ס"ד דבתמורה יהני חזרה, דהרי בתמורה ב"ש וב"ה סברי, וכמעט לית מאן דפליג ע"ז, דתמורה חייל בטעות, וכן הקשה עליו בס' נתיבות, ומש"כ בס' נתיבות דבגמ' ב"ק נקט דהא דמרבינן מקרא דתמורה חייל בטעות הוא רק אם רוצה לעקור שם תמורה לגמרי להיות חולין, אבל אם מחליף מתמורת עולה על תמורת שלמים בכה"ג לא מרבינן מקרא דליחול בטעות, גם זה אינו מסתבר כ"כ ובעיקר הדבר שכ' הקצוה"ח בטעמא דהקדש שאני משום חומרא דהקדש, לא באר הדבר מאיזה טעם יהי' חומר בהקדש מבשבועה, ובפשטות צ"ל שהוא מה"ת הא דלא מהני חזרה בהקדש דהרי קריבה ע"ג המזבח, ואיך שייך חלוקים כאלה מה"ת, ובעיקר הכלל שכתב הקצוה"ח להוכיח מסוגית הש"ס דרפ"ב דנזיר דהטעם בחזרה דתוכ"ד הוא משום דחשבינן לי' כטועה, קשה לי דא"כ למה לא מביא הש"ס בנזיר דב"ש לטעמייהו דסברי הקדש טעות הקדש שהוא משנה מפורשת ריש פ"ה דנזיר, ומביא הש"ס ענין שאין שאלה בהקדש שאינו לא משנה ולא ברייתא, רק לשון הש"ס שנקט לב"ש מדס"ל הקדש טעות הקדש ממילא בע"כ ס"ל דאין שאלה בהקדש, וגם אפשר למיטעי בזה, דלפי מה שמביא הש"ס יש מקום לטעות דהיכא דלא שייך שאלה כגון היכא שמתחילה הוא ביד גזבר דלא מהני ב. לא מהני חזרה, וכן בשאר קנינים של הדיוטות דלא שייכי שאלה, אבל אם הי' מביא הש"ס מדין טעות להדיא הי' מוכח ענין זה, דכל היכא דהקנין והמעשה מתבטלים ע"י טעות מהני חזרה תוכ"ד, וע"כ נלענ"ד לבאר ענין זה בס"ד בדרך אחר לגמרי:

דהנה בעיקר היסוד מה דקיי"ל בשאר קנינים דמהני חזרה בתוכ"ד כמו שמביא הב"י בחו"מ סי' קצ"ה ובשו"ע שם דבכל הקנינים לא מצי חזר בו אחר כדי דבור, אבל תוכ"ד יכול לחזור, וכמש"כ הסמ"ע שם בס"ק י"ט, וכמו שדחה הקצוה"ח שם בסק"ז דברי הט"ז באהע"ז סי' ל"ח, הוא מהכלל דנקטינן תוכ"ד כדבור דמי, כמו דפסק במס' נדרים ד' פ"ז לענין הפרה ולענין קריעה דתוכ"ד, דמסיק שם הש"ס והילכתא תוכ"ד כדבור דמי חוץ ממגדף ועובד עכו"ם ומקדש ומגרש, וכתב הר"ן שם וז"ל ולא ידענא מ"ש הני ומנא להו לרבנן הכי, ונראה בעיני בשאר מילי דלא חמירי כולי האי שאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה, אלא דעתו שיכול לחזור בו תוכ"ד, אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה, ומשו"ה חזרה אפי' בתוכ"ד לא מהני, עכ"ל. וכל הרואה יראה דקצר הר"ן בזה לבאר עיקר היסוד בזה דאיך שייך לענין קריעה סברת הר"ן, דאם קרע ואח"כ שמע תוכ"ד שמת לו מת דיצא ידי קריעה, אלא נראה ודאי דהכלל בזה שעשו חז"ל גבול מה נקרא בבת אחת ומה נקרא בזה אחר זה, דכל שני דברים התכופים זה אחר זה חשוב כאילו הוא בב"א, וכמו שכתבו התוס' בכתובות ד' ל' ע"ב ד"ה ל"צ וז"ל וריצב"א פי' דמיירי אפי' באוכלים דלא מאיסי וכיון דתחב לו בבית הבליעה ובלע ונהנה מיד חשיב באים כאחת אעפ"י שאין כאחד ממש, כדמשכחן בסוף פד"א, יבמות ד' ל"ג דמפרש בעל מום ששמש בטומאה דאתו בהדי הדדי כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה אעפ"י שאי אפשר שלא יגע בסכין קודם שיחתוך, עכ"ל, ומה"ט לענין קריעה יצא ידי קריעה כיון דחשבינן שהי' הקריעה בב"א עם השמועה ששמע שמת לו מת, והוי כאילו קרע בשעת שמועה, וכן לענין הפרה שסבור שנדרו בתו והפר לה ואח"כ בתוכ"ד שמע שנדרה אשתו הוי כאילו הפר בשעת שמיעה, זהו היסוד העיקרי בהכלל של תוכ"ד, ועפי"ז בכל ענין שיש הבדל בין בב"א ובין בזאח"ז, אם נעשו שני ענינים בזאח"ז בהפסק זמן של תוכ"ד חשובים כאילו נעשו ענינים אלו בב"א בלי שום הפסק, והנה בכ"ז אין המעשה הראשונה בטלה דהרי מ"מ נעשה המעשה, ולכן אף אם חזר בו מהמעשה הראשונה יש לדון שתועיל הראשונה, ורק היכא דיש כח בשני' לגרע ולבטל את הראשונה לולא הקדמת הזמן של הראשונה, אז מהני ענין זה של תוכ"ד, להחשיב המעשה השני' כאילו היתה נעשית בב"א עם הראשונה ולא יוגרע כח המעשה השני' מחמת איחור הזמן של השני':

ועד"ז אמרתי ליישב מה שהקשה בס' נתיבות סי' נ"ב סק"א על דברי הקצוה"ח ומדמה עדים שהעידו ובתוכ"ד נפסלו לעדות ע"י עבירה לשוחט שעשה עבירה אחר השחיטה בתוכ"ד מה שפוסלת אותו מדין הכשר שחיטה, עיי"ש, ולדברינו אין ענינים אלו דומים זל"ז, דהנה עפ"י הכלל שאמרנו דתוכ"ד מחשיב כאילו הי' בב"א, ולפי"ז לענין עדות יש בזה שני דינים, דין א' שעד כשר העיד ודין שני שגם עד פסול העיד, וכן בשחיטה דין א' ששוחט כשר שחט ודין שני שגם שוחט פסול שחט, וממילא יש הבדל בזה, דשחיטה מה שפוסל בשחיטה אינו רק בגדר שלילה שחסר כח הכשר, ובכה"ג ליכא חסרון הכשר דהרי מ"מ עשה מעשה השחיטה מי שלא חסר לו כח הכשר שחיטה, ורק אם הי' חושב לעכו"ם בתוכ"ד הי' מהני לפסול כאילו הי' בב"א, אבל פסול אחר שאינו רק בגדר העדר, אין ההעדר מגרע את המציאות כלום, כמובן ולכן נפסל בתוכ"ד מדין עדות, וע"י דין תוכ"ד חשבינן כאילו הפסול והגדת העדות היו בבת אחת ונמצא דחשוב כאילו עד פסול העיד עדות זו, אז אף אם נאמר דגם עד כשר העיד לא מהני כלום, דכל פסול בעדות מבטל את הגדה כשרה. כנלענ"ד בענין זה. ולענין עדות דמהני אם חזר תוכ"ד ונשאר עדות אחרונה קיימת ולא אמרינן שיהי' נחשב כתרי ותרי:

דמה שחוזר בתוכ"ד הוא עקירה מעדות הראשונה, ועל השני' ליכא עקירה דבשעה שהעיד בתחילה לא היתה השני' ולא עשה עקירה על השני'. ואכמ"ל בזה:

ולפי"ז נראה לי דלענין חזרה בתוכ"ד אם נתבטל ע"י החזרה המעשה הראשונה תלוי בזה, אם המעשה הראשונה חשובה כדבור אז נאמר דאתי דבור ומבטל דבור, אבל אם הראשונה חשובה כמעשה והחזרה הוא רק דבור, אז י"ל דלא אתי דבור ומבטל מעשה, אמנם אפ"י מה דנקטינן במס' קדושין כר' יוחנן דבמקדש ומגרש שיחול לאחר ל' דיכול לחזור בו, משום דקודם שחל הדין חשבינן לזה כדבור גרידא, לפי"ז כיון דחשבינן שהמעשה הנעשית בתוכ"ד של המעשה כאילו נעשית בב"א עם המעשה, ובעת עשית המעשה עדיין אין שום דין חל, דכל חלות של איזה דין הוא רק אחר גמר המעשה כמובן, נמצא דהוי כאילו נעשית החזרה קודם חלות הדין של המעשה, והוי דבור ודבור ואתי דבור ומבטל דבור, ולכן בכל שארי הקנינים דקיי"ל דקודם חלות המעשה יכול לחזור בו, כ"כ יכול לחזור בו אחר המעשה בתוכ"ד, אבל בהקדש דמסיק הש"ס אליבא דבר פדא בנדרים ד' כ"ט ע"ב דלא מהני חזרה קודם ל' משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי, וכמש"כ בחי' הרשב"א שם דנקט הש"ס דבהקדש גם קודם חלות חשוב כמעשה ולא כדיבור ולא אתי דבור ומבטל מעשה, עפ"י הכלל הזה לא מהני בהקדש חזרה בתוכ"ד דלא עדיפא חזרה זו מחזרה של קודם חלות, וזוהי כונת התוס' במנחות ד' פ"א, הובא בקצוה"ח, שכתבו הטעם דלא מהני חזרה בתוכ"ד משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי, שהוא עפ"י האמור במס' נדרים הנ"ל לענין חזרה בתוך ל', דהיינו דהמעשה גופא גם קודם חלות נחשבת כמעשה ולא כדבור, ועי' בקצוה"ח שנתקשה בזה על דברי תוס' הנ"ל כיון דבמסירה להדיוט ג"כ יכול לחזור בתוכ"ד מה מועיל בזה מה שאנו אומרים דאמירה לגבוה הוי כמסירה, וכן הקשה בס' מחנה אפרים ה' צדקה על דברי תוס' הנ"ל, ובאמת הוא ממש דברי הש"ס שם בנדרים ועי' ר"ן שם שהקשה כ"כ דהרי גם במסירה להדיוט כ"ז שלא חל הקנין מצי הדר בי', ומתרץ בזה"ל וי"ל דכי אמרינן כמסירה להדיוט בקנין ממש של הדיוט קאמר וכמ"ד מעכשיו ולאחר ל' יום דמי כלומר דלא מצי הדר בי', עכ"ל. ובעיני יפלא מאד מה שנתקשה הקצוה"ח והמח"א על דברי תוס' הנ"ל, הלא כל מה דקשיא להו על התוס' כן קשה על דברי הגמ' הנ"ל, וכמו שהקשה הר"ן:

ועיקר הענין בזה נראה לי דבאמת אין ענין החזרה תלוי דוקא בחלות מעשה הקנין ממש, אלא בגמר סבת מעשה הקנין, דהיכא שכבר נגמרה סבת הקנין אז גם קודם חלות הקנין לא מצי הדר בי', דהרי בדבר שלא בא לעולם למ"ד אדם מקנה דשלב"ל כתב הרשב"א בחי' לקדושין ד' ס"ג ע"א דבאומר שדה זו לכשאקחנה תהא קנוי' לך מעכשיו לא מצי הדר בי' קודם שבא לעולם משום דמעשה הקנין נגמרה מעכשיו באופן דאף אם נקרע השטר מהני כ"כ אינו יכול לחזור בו, והתוס' שחולקים ע"ז שכתבו בב"מ ד' ט"ז דאף דמהני מעכשיו בדשלב"ל לענין נקרע השטר מ"מ יכול לחזור בו קודם שבא לעולם נראה לי דסברי ג"כ כסברת הרשב"א הנ"ל, אלא דסברי דבדשלב"ל חשבינן כאילו עדיין לא נגמרה סבת הקנין, דצריך שיתחדש כח הקנין להמקנה ע"י שיקנה מקודם את השדה שהוא מוכר ומקנה עכשיו, אבל היכא שהכל נגמר ונעשה ואי"צ עוד שום סבה לחלות הקנין רק הגעת הזמן לכו"ע לא מהני חזרה, דלא אתי דבור ומבטל מעשה, ומשו"ה שאני הקדש משאר הקנינים, דבכל שאר הקנינים אם אמר שיחול לאחר ל' בעינן שתהא מעשה הקנין קיים בהגעת הזמן חלות הקנין, דאף אם עומדת בחצירו של לוקח בעינן שיהי' החצר קיים, ואם יהורס החצר תתבטל מעשה הקנין, וכן בכסף אף דמהני בנתאכלו המעות משום דשעבוד הגוף קיים, אבל עכ"פ בעינן שיהי' שעבוד מן הכסף, ואם יחזיר המוכר את הכסף קודם הגעת הזמן, או שימחול הלוקח שעבוד הכסף תתבטל המעשה, אבל במקדיש שהאמירה פועלת שתהא כמסור לרשות הגבוה, וכמו דאמרינן בירושלמי פ"ק דקדושין ה"ו, משום דכתיב לה' הארץ ומלואה, ורשות הגבוה אינו תלוי בשום חצר ובית חומרי, ולפי"ז הוא רשות קיים ומתמיד, שלא יצויר הריסתו בשום פנים בעולם, ומשו"ה קרינן בזה מעשה גמור ולא אתי דבור ומבטל מעשה. וזה באור האמתי לענ"ד בדברי הש"ס הנ"ל:

ומעתה יש לבאר ג"כ ענין אמירה לגבוה לענין תוכ"ד, דהנה מה דבשאר הקנינים יכול לחזור בתוכ"ד, יש לבאר ג"כ עפ"י הדרך שכתבנו, והוא דבאמת מה שאמרנו דכל תוכ"ד חשוב כאילו הי' הכל בב"א, אי אפשר לומר בבת אחת ממש, דהרי עכ"פ הי' שני המעשים זה אחר זה, ואיך יתכן שנחשוב אותם לבת אחת, אלא ודאי הענין מחשיבים כאילו הי' תכופים זאח"ז בלי הפסק, ולכאורה לפי"ז נפל כל היסוד שאמרנו בטעמא דמילתא של חזרה תוכ"ד, דהרי עכ"פ הוא חוזר לאחר גמר המעשה לגמרי, אמנם כשנתבונן בזה היטב משתוה ענין זה למעשה שנעשית שיחול לאחר זמן, ועוד גרע משם וכמו שנבאר, דהרי לענין חלות איזה קנין צריך ג"כ איזה שהות זמן שיותחל חלות הקנין ויוגמר, וראי' לזה הוא דברי ר' יוחנן דסובר דבמעכשיו ולאחר ל' דהותחל הקנין מעכשיו והולך ונגמר עד סוף ל' יום, ואם הי' ענין חלות הקנין ענין מופשט דלא שייך בי' שהות זמן לא הי' שייך בזה התחלה וגמר בהארכת זמן של עכשיו עד סוף ל' יום, אלא ודאי בכל קנין איכא שהות זמן מה, רגע כמימרא, שבזמן הזה הקנין מתחיל לחול ונגמר כו', ולכן אם רוצה המקנה להמשיך זמן התחלתו וגמרו עד כמה שירצה, יכול לעשות כחפצו, ולפי"ז כמו בקנינים הנעשים שיחולו לאחר זמן בעינן שתהא מעשה הקנין קיים, כ"כ לפי"ז בכל הנעשה מעכשיו בעינן שתהא המעשה קנין קיים גם לאחר גמר המעשה עד עבור זמן שנצרך לחלות הקנין, וכמו דלר' יוחנן במעכשיו ולאחר ל' בעינן שתהא המעשה קיים עד סוף ל' יום דלא סגי במה שהיתה המעשה קיים בשעת התחלת חלות הקנין, אלא בעינן שתהא קיים עד גמר חלות הקנין, כמש"כ התוס' בקדושין ד' ס"ג ע"א יעו"ש. כ"כ בקנין הנגמר עכשיו בעינן שתעמוד המעשה איזה שהות אח"כ עד שנוכל לומר דכבר חל הקנין לגמרי, ומשו"ה אם חוזר בו תיכף אחר גמר המעשה הרי נעשית החזרה בשעת חלות הקנין, והוי כמו חזרה והמעשה בב"א וחשיב כאילו חזר קודם חלות וחשיב כדבור מבטל דבור, ואין להקשות לפי"ז אם ימות המקנה בתוכ"ד שיתבטל הקנין, וכן קשה לפי"ז דכל קנין סודר וקנין חזקה איך חל הקנין אחר שכבר כלתה קנינו, דענין זה הוא ג"כ מהכלל תוכ"ד, היינו אף שכבר כלתה המעשה, אבל תוכ"ד הוי כבת אחת, והרי חלות הקנין תוכ"ד של המעשה, ולפי"ז כ"ז שייך במעשי הקנינים דעלמא אבל בהקדש דאמירה כמסירה ולא יתכן בזה שום הריסה וחסרון אם חוזר בו הוא לעולם אחר שכבר נגמרה סבת הקנין לגמרי לא אתי דבור ומבטל מעשה, ומשו"ה כתבו בתוס' פ' התודה הנ"ל בטעמא דמילתא דלא מצי חזר בו בהקדש שהוא משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוא דבר נכון ומסתבר בעזה"י:

אמנם לכאורה לריש לקיש דסובר בריש פ"ג דקדושין דבמקדש ומגרש לאחר ל' דאינו יכול לחזור בו משום דלא אתי דבור ומבטל מעשה, לדברינו יסבור כ"כ דלא מהני חזרה תוכ"ד דהרי בארנו ששני דיני החזרה תלוים זב"ז, והנה אף דאפשר לומר כן דהרי ענין זה דיכול לחזור בו אחר גמר הקנינים בתוכ"ד אינו לא משנה ולא ברייתא, אלא שלמדו הפוסקים מסתימת דהש"ס דנדרים ופ' י"נ דאסרינן והילכתא תוכ"ד כדבור דמי בר ממקדש ומגרש ומגדף ועובד ע"ז, דמזה מוכח דבקניני ממון יכול לחזור בו תוכ"ד, ומשו"ה י"ל דהילכתא זו נאמרה לאחר דנפסקה הילכתא כר' יוחנן דיכול לחזור בו, ולר"ל ליכא כלל דיני חזרה לאחר מעשה, אבל באמת נלענ"ד דבזה י"ל דר"ל ור' יוחנן לא פליגי, דהנה עיקר הענין מה דפליגי ר' יוחנן ור"ל במקדש ומגרש לאחר ל' יום נראה לי דר"י סובר דכיון דבעושה מעשה קנין דצריך שתהא המעשה קנין קיים, בע"כ הענין דאין המעשה של עכשיו סבת הקנין, אלא שלאחר ל' יום אז המעשה כשהיא קיים גורמת הקנין, והמקנה עושה עכשיו ע"י דבורו וכונתו שיהי' הכח בהמעשה שתגרום הקנין, והכח הזה שחל במעשה זו הוא ע"י דבורו ומחשבתו של המקנה, והנה כשאנו דנים על כל דין שבעולם לא סגי לן הסבה שהיתה בזמן העבר אלא שצריך שתהא הסבה גם עכשיו כמובן, ולכן אם נעשה כח בהשטר וכדומה שיהי' בו כח קנין ע"י כונת המקנה במסירתו להקונה שיפעול לאחר ל', צריך לומר דהכח הזה של אח"ז הוא ע"י הדבור דמעיקרא, דעי"ז שהי' בו כח מעיקרא לא סגי לן, ולכן אם חוזר בו הוא מעכב את כח הדבור שלא יפעול בעתיד שתהא המעשה מועלת להקנין ור"ל פליג ע"ז וסובר כיון שדין זה כבר הותחל שהרי נעשה המעשה ועשה המקנה ע"י דבורו ומחשבתו שזו המעשה תהא סבה להועיל להקנין, ומשו"ה לא אתי דבור ומבטל מעשה, ובלישנא בתרא שם בקידושין אמר דר"ל פליג גם בדין שליחות דאם עשה שליח אינו יכול לבטלו בדברים, מטעם הנ"ל, דכיון דענין השליחות הוא דבר בפ"ע ומיד כשמינהו כבר חל ענין זה שיהי' במקומו ויהי' הכח מסור בידו לקדש ולגרש, ועי' קצוה"ח סי' ס"א סק"ב שהביא שם דברי הרשב"א שכ' באשה שמנתה שליח ואמרה כל מי שירצה הבעל יהא שלוחי דאין ברירה, ומוכח מזה דאף דבעושה קנין שיחול לאחר שיבורר מהני כמו דכתבו הרבה ראשונים וכמו דמוכח להדיא מסוגית הש"ס דב"ק גבי צנועים עפ"י פירוש התוס' שם, אבל שליחות הוא ענין בפ"ע דצריך שיחול למפרע משעת המנוי, אף דבקצוה"ח משוה שני ענינים אלה, אבל אין דבריו מסתברים בזה, ומשו"ה אמרו שם בלישנא בתרא דר"ל פליג גם בדין שליחות דלא מהני חזרה בדברים, ונראה לי דיש להוכיח ענין זה דלעולם אינו מחשבים שהדבור הראשון מועיל בכל שעה ושעה, מדברי תוס' קדושין ד' נ"ט ע"ב ד"ה מיד מחשבה, דהקשו למה אינו יכול לחזור גם לאחר שתרם השליח אף שכבר חל דין תרומה ממש, אלא דבכל שעה ושעה סבת התקימות של חלות התרומה הוא ע"י הדבור, ולא משום שכבר היתה שעה אחת תרומה דענין זה תלוי בקדושת הגוף אי פקעה בכדי, אבל בלא"ה כל שעה ושעה מתקים הענין ע"י הדבור דמעיקרא, ומשו"ה יש לדון דאם חוזר בו שיופקע מכאן ולהבא דין תרומה, ותרצו כיון שכבר נתרמה לכו"ע חשיב מעשה אף אם היתה הפרשה ע"י דבור, יעו"ש, והכונה בזה כל שחל שעה אחת הדין בפועל לכו"ע חשיב מעשה, ולפימש"כ י"ל כיון דמשעה שחל הדין בפועל לכו"ע אי"צ עוד שום סבה אחרת לעולם, וכל שאי"צ עוד סבה אחרת לחלות הדין, אי אפשר עוד בחזרה בשום פנים:

ולפי"ז י"ל דגם לר"ל דסובר בכל קנין לאחר ל' דלא מצי הדר בי' משום דלא אתי דבור ומבטל מעשה, מ"מ בתוכ"ד שלאחר גמר המעשה יכול לחזור בו, דבעושה מעשה לאחר ל' כבר חל ענין זה במעשה שתהא הכח במעשה זו להועיל אחר זמן, וכשרוצה לעקור ענין זה ע"י דבור, ס"ל דלא אתי דבור ומבטל מעשה, אבל בתוכ"ד שעדיין לא חל גם ענין זה דגם לחלות ענין זה צריך שהות איזה זמן, וכשחזר מתבטל כל הענין, ולכן נראה לי דלענין חזרה בתוכ"ד לא פליגי ר"י ור"ל, ולהיפוך לענין חזרה במחשבה של כלים היורדים לידי טומאה, דלכו"ע אין מחשבה מוציאה מיד מחשבה, דגם מחשבה כמעשה דמי, כמו דאיתא שם בגמ', י"ל עפ"י דברינו דשאני התם שענין זה שתהא הכלי נחשבת לכלי כבר נגמר הענין, ול"ד לשליחות שאינו ענין בפ"ע כ"כ, דענין שליחות להועיל אח"כ למעשה, אבל מחשבת כלים אינה מעשה להוריד טומאה, כנלענ"ד בענין זה. וכן משמע בחי' הריטב"א שם בקדושין לענין מחשבת כלי לענין טומאה, יעו"ש:

ועפ"י דברינו לכאורה הי' מקום לומר דהא דבמקדש ומגרש אינו יכול לחזור תוכ"ד, דקדושין וגרושין חלוקים בזה מקניני ממון, דהנה בתוס' קדושין ד' ס"ג ע"א כתבו, דלר' יוחנן דסבר במעכשיו ולאחר ל' יום שיורא הוי, היינו דמתחיל הקנין מעכשיו והולך ונגמר עד ל', דבעינן שיהי' המעשה קיים עד ל' יום, וכן אם חזר בו בטל הקנין, ולענין קדושין וגרושין י"ל דבענין שיהי' המעשה קנין קיים עד ל' יום, יהי' כ"כ בגיטין וקדושין, דהרי אי אפשר בלא"ה כיון דלא עשה בכח המעשה לגמור עכשיו רק אח"מ, ואם נקרע השטר ליכא סבה במה שיוגמרו וכ"כ להדיא הר"ן שם דלר' יוחנן בעינן שיהי' השטר קיים עד ל' יום, אמנם לענין חזרה שאני גו"ק מדיני ממונות, דבדיני ממונות התחלת קנין אינו מועיל כלום לשנות איזה דין בעלים מבעלים הראשונים רק אם יגמר הקנין בשלמות, ואם חזר בו קודם הגמר בטל הקנין לגמרי, אבל בקדושין אם כבר הותחל הקנין כבר נתפס דין אשת איש, וכיון שחל תו לא פקע אף שאינה א"א גמורה להתחיב מיתה אם זנתה אבל אסורה לאחר מה"ת ואם מת חולצת ולא מתיבמת, כמו דאיתא שם בגמ', וכן בגרושין אם הותחלה חלות הגרושין, כבר נפקע ממנה קצת דין אשת איש, דאם מת חולצת ולא מתיבמת, ואם זנתה לא יהי' דין מיתה, ועי' תוס' ריש המפקיד ד' ל"ד ע"א שכתבו לחלק בין קדושין לשאר הקנאות אליבא דר"י דס"ל שיורא הוי, יעו"ש, ומה"ט י"ל דבכה"ג שכבר הותחל ופעל הקנין לשנות מדיני האישות בפועל, לכו"ע הוי מעשה ולא אתי דבור ומבטל מעשה, ומצאתי אח"כ בס' אבני מלואים סי' מ' שכתב כן בסק"ח שם דלר"י לא מצי חזר בו משום דבכה"ג הוי מעשה, אמנם מדבריו משמע דגם בדיני ממונות כן, ולא הזכיר כלל דברי התוס' דקדושין ד' ס"ג הנ"ל שכתבו בהדיא דלר"י יכול לחזור קודם ל', וגם עיקר דבריו שם מה שהוכרח לתרץ כן, אינם מובנים לי, דהוקשה לו דאם מהני חזרה האיך אמר דאפי' קדושי מאה תופסים, דהלא אם נתקדשה לשני הרי חזרה מקדושי ראשון ומזה הוכיח דלא מהני חזרה, ובאמת לק"מ דאף אם מהני חזרה הוא רק שלא יגמרו עוד אחר שחזרה מקדושי ראשון, אבל הקצת קדושין שחלו כבר ונתפס בה ודאי לא פקעי וצריכה גט מכולם, אבל עכ"פ אפשר לומר כן גם מסברא כמש"כ, ולפי"ז י"ל גם לענין חזרה אחר קדושין וגרושין בתוכ"ד דל"ד לשאר קנינים, דמה שאמרנו דבכל קנין צריך איזה שהות גם אחר גמר המעשה שיחול הקנין, ואיכא בכל קנין ענין זה שאמר ר' יוחנן התחלה וגמר וכשחוזר תוכ"ד דחשבינן כאילו היתה החזרה תיכף אחר המעשה בלי הפסק, עכ"פ בשעת חזרה כבר הותחל הקנין אלא שלא נגמר, וחשבינן כאילו חזר בו קודם הגמר, זהו רק בשאר הקנינים דקודם הגמר עדיין לא נשתנה שום ענין בפועל מקנין הבעלים הראשונים, ואם חזר בו הרי הוא כאילו לא הקנה כלל, אבל בגיטין וקדושין אם רק הותחל קצת כבר נעשה השתנות בפועל בדיני האישות וחשוב לכו"ע כמעשה גמור ולא מצי הדר בו, אבל באמת אי אפשר לומר כדברינו דהרי בקדושת הגוף לשיטת הגמ' דב"ק מהני חזרה תוכ"ד וקדושת הגוף הוי כקדושין, לכן עלינו לקבל סברת הר"ן דבקדושין וגרושין עושה אדם בגמר דעתו יותר:

אמנם אחר העיון היטב עדיין קשה טובא איך מהני חזרה בקדושת הגוף כסוגית הש"ס דב"ק, אם כבר חל איזו קצת התפסת קדושה, במה יופקע הקדושה, וגם בהקנאות שאר קנינים דמהני חזרה, לא מתקבל להחליט שבמשך שהות כדי דבור יותחל חלות הקנין ולא יוגמר, ואף אם נאמר כדעת הגאון בעל עמודי אור זצ"ל שכתב בספרו דדין של הגדת עדות אינו נגמר רק אחר כדי דבור דיש מקום לומר דבכל מעשה קנין חל הקנין לאחר כדי דבור, משום דענין חלות הדין הוי מה שיש באפשרות להתנהג עפ"י הדין בפועל, ולכן יש מקום לומר ששערו חז"ל דבפחות משהות זה לא שייך לדון שיהי' נוגע דין זה למעשה, אבל בכ"ז לא יתורץ כלום ענין זה של חזרה דהרי גם חלות של חזרה צריך שהות כזה, ויחול הדין של חזרה אחר חלות דין המעשה:

וע"כ נלענ"ד שהדרך הנכון בזה שענין חזרה של תוכ"ד אינו כענין חזרה שבכל קנין לאחר ל', דשם מהני דין חזרה רק מכאן ולהבא ולא לעקור הסבה למפרע, ובחזרת תוכ"ד מועלת החזרה למפרע, היינו אף אם נאמר דחלות הקנין במעשה קנין הנעשית שיחול מעכשיו, הוא חל רגע כמימרא בכלות מעשה הקנין, וכשחוזר תוכ"ד הוא כבר לאחר חלות הקנין, מ"מ מועלת חזרה זו לבטל למפרע סבת מעשה הקנין, עפ"י הכלל שתוכ"ד יש לדבר כל כח כאילו נעשה כבר בשעת המעשה, וכמו שהי' מועיל אם היתה החזרה בשעת מעשה, כ"כ מועלת אם נעשה תוכ"ד אף שכבר חל הקנין, משום דאם בטלה למפרע סבת חלות הקנין, ממילא בטל גם חלות הקנין כאילו לא הי', וכמו שמתבטל דין איסור נדר, ע"י שחכם עוקר למפרע סבת האיסור, כ"כ גדול כח חזרה בתוכ"ד, לעקור כל הענין למפרע, מלבד בהקדש עפ"י מסקנת הש"ס דנדרים דאלים מעשה של הקדש, שאין כח חזרה לבטלה מכאן ולהבא, כ"כ אינה מבטלת תוכ"ד וכמש"כ:

ומעתה עלינו לבאר ענין החזרה בתוכ"ד בנדרים, נזירות ושבועות, דלפי"מ שבארנו בטעמא דמילתא של החזרה בקנינים, לא שייך ענין חזרה כלל בנדרים ושבועות, וכמו דלא שייך ענין חזרה בנדר שנדר שיחול לאחר ל' דלא מצי הדר משום שחלות הדין הוא אזהרת התורה ולא פעולת האדם, כמו שבארנו, כ"כ אין שייך חזרה בתוכ"ד דאם אסר עצמו בשבועה שלא יעשה כזאת וכזאת חייבה תורה אותו לקיים ואסרה בלא יחל, מה תועיל חזרתו בזה אף אם חוזר בתוכ"ד, איך יעקור ע"י חזרתו מה שהוציא בשפתי', ע"כ נלענ"ד לבאר מה דאמרינן רפ"ב דנזיר באומר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה, דחשבינן מה דאמר מן הגרוגרות ומן הדבילה, הוא כחזרה שמתחרט ממה שאמר תחילה הריני נזיר, הוא ענין התרת נדרים שניתרים ע"י שאלה לחכם, אלא דלאחר כדי דבור אם מתחרט צריך התרת חכם, ובתוכ"ד הוא מתיר לעצמו, וזהו שאמרו בגמ' שם דהוי נדר ופתחו עמו:

וענין זה מתבאר לענ"ד עפ"י מה דאמרינן במס' נדרים ד' כ"ג ע"ב הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל, ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר, וענין זה ג"כ אינו כמסירת מודעה של קנינים דבפ' נערה המאורסה ד' ע"ה בהא דפליגי ר"א וחכמים שם אם יכול הבעל להפר נדרי אשתו קודם שתדור, ואיבעיא שם לר"א חלין ובטלין או דילמא אינן חלין כלל, אמר להם ר"א ומה במקום שאינו מיפר נדרי עצמו משנדר מיפר נדרי עצמו עד שלא ידור, מקום שמיפר נדרי אשתו משתדור, אינו דין שיפר נדרי אשתו עד שלא תדור, מאי לאו דאשתו דומיא דידי', מה הוא דלא חיילן אף אשתו נמי דלא חיילן, לא הא כדאיתא והא כדאיתא, וכתב הר"ן שם וז"ל, מיפר נדרי עצמו עד שלא ידור כדאמרינן בפ' ארבעה נדרים הרוצה שלא יתקימו נדריו יעמוד בר"ה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לדור יהי' בטלין:

ושם בד"ה הא כדאיתא והא כדאיתא כתב ואע"ג דר"א יליף ק"ו מנדרי עצמו לנדרי אשתו לאו דמדמי להו לגמרי דדידי' לא חיילי כלל ודאשתו חיילי ואפ"ה שפיר יליף ק"ו, וקשה בעיני וליגמר נמי מק"ו דידי' שלא יחולו נדרי אשתו כלל כשם שאין חלין נדרי עצמו ונראה לי דלא מצי למידן הכי משום דנדרי עצמו היינו טעמא דהיכא דאתני מעיקרא לא חיילי כלל משום דכיון דשכח תנאו בשעת נדרו הו"ל נדר בטעות ולא חייל כלל, משא"כ בנדרי אשתו דליכא למימר הכי, אלא מיהו לענין שיהיו מופרים נדרי אשתו לאחר שיחולו שפיר איכא למידן ק"ו, דכיון דבנדרי עצמו אשכחן דטעותא דקמי נדרו מבטל נדריו קודם שידור ואפ"ה ההוא גוונא גופי' לא מבטל להו לאחר שידור:

דהא כל נדר שניתר בפתח נדר טעות הוא, דמה לי אי מצינן למימר אילו הוי ידע מאי דאתני מעיקרא לא הי' נודר ומה לי אי מצינו למימר אילו הוי ידע האי פיתחא דידע השתא לא הי' נודר, דא ודא אחת היא, אלא מאי אית לך למימר דנהי רב כהאי גוונא אינו מתיר לעצמו לאחר הנדר כל שקדם ההוא גוונא גופי' לנדר הרי הוא מתיר לעצמו, וכ"ש בעל דבדין הוא דנימא דבההוא גוונא דמיפר לה לאחר שנדרה אשתו, דהיינו שמיפר נדרי' מהפרה ואילך ולא עקר לי מעיקרא, מיפר נמי עד שלא תדור שיהיו חלין ובטלים, כן נראה לי עכ"ל. ומתבאר מזה דענין זה מה דמועיל הבטול נדרים שידור מכאן ולהבא הוא ענין התרת נדרים דקודם הנדר מתיר לעצמו באופן מה דמהני התרת חכם לאחר הנדר, היינו דכמו שאין החכם מתיר רק ע"י איזה פתח וחרטה דמשוה להנדר כנדר טעות, כ"כ מה דמתיר לעצמו הוא מחמת דמצינו בזה כעין טעות קצת, דאילו הוי זכור בשעת הנדר מה דאתני מעיקרא לא הי' נודר, וטעות זה כמובן אינו טעות דמוכח הגם הטעות של פתח וחרטה שניתר ע"י שאלת חכם, כ"כ אינו טעות דמוכח דאל"ה אי"צ התרת חכם, דנדר מוטעה אי"צ שאלה, והנה מוכח מזה דקבלו חז"ל בהא דדרשינן מלא יחל דברו אבל אחרים מוחלים לו שהוא דוקא אחר הנדר, אבל קודם הנדר מוחל לעצמו ומתיר ע"י שיהי' בהנדר כעין טעות דסגי להתרת נדרים, ולכן כשמתחרט בתוכ"ד של הנדר דקיי"ל תוכ"ד כדבור דחשבינן כאילו נעשה יחד עם הנדר עצמו בלי הפסק נקטו חז"ל דגם זה אינו בכלל מה דדרשינן אבל אחרים מוחלים לו דנדר שפתחו עמו בלי הפסק הוא מתיר לעצמו ואי"צ לשאלת חכם:

ועפ"י דרכינו מדויק היטב לשון הש"ס במס' נזיר דכי אמר הריני נזיר הוי לי' נזיר, כי אמר מן הגרוגרות ומן הדבילה לאיתשולי הוא דקאתי, ובית שמאי לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירת, וכמש"כ בתוס' שם, כאדם שבא לשאול לחכם על נדרו מחמת חרטה שהחכם מוצא לו פתח וחרטה והוי נדר טעות ובטל, והיינו דמה דמהני חזרה לב"ה בתוכ"ד באומר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה אינו משום טעות גרידא המתבטל בכל דוכתא כקנין בטעות, אלא שמהני טעות כזה ע"י התרת חכם, וכמו דמהני התרת חכם לאחר הנדר, כ"כ מהני טעות כזה שיתיר לעצמו בלי חכם, אכן לב"ש דלא מהני שאלה ע"י חכם, כ"כ אינו מתיר לעצמו, ולפי"ד ניחא דמביא הש"ס ענין שאלה ולא מביא מהמשנה דהקדש טעות. ומה מאד מדויקים היטב דברי הרמב"ם בזה שכ' בזה"ל מי שנשבע והי' פיו ולבו שווים בשבועה ואחר שנאסר חזר בו מיד בתוכ"ד וכו' ואמר אין זו שבועה וכיוצא בזה בדברים אלו שענינם שהתיר מה שאסר הרי זה מותר ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה, עכ"ל, היינו שלא ניתר השבועה ממילא מחמת טעות, אלא שהנשבע התיר מה שאסר, אלא דלא מהני התרתו רק ע"י הצטרפות הטעות כמו בהתרת חכם, ולפי"ז נמצינו למדים דבנדרים נזירות ושבועות מה שיכול לחזור בתוכ"ד הוא ענין אחר לגמרי מענין חזרה דמהני בקנינים, דבקנינים הוא חזרה כענין החזרה דמהני קודם גמר המעשה, ובנדרים ענין חזרה זו לא מהני כלום דאיסורא ממילא חייל, ואין ביד אדם לעכב שלא תחול אזהרת התורה, אלא דבנדרים כיון שחוזר בתוכ"ד נתגלה הענין שהי' בתחילה כעין טעות קצת שלא הי' בישוב הדעת כראוי, וכיון שנדרו ופתחו עמו יכול להתיר עצמו בלי חכם, ואופן חזרה זו לא שייך כלל בשאר דוכתי כמו דלא מהני התרה ע"י חכם בשאר דוכתי חוץ מנדרים, ולפי"ז נראה לי דבנזירות שמשון דלא מהני התרת חכם כ"כ לא מהני חזרה תוכ"ד, דבנדרים ענין חזרה תוכ"ד תלוי בדין שאלה כמו שאמרו בגמ' ובפי' הרדב"ז על הרמב"ם כתב שם בהלכה זו וז"ל דיש שלמדו מזה דאם נדר בנזירות שמשון על זמן שלאח"כ שיכול לחזור קודם הגעת זמן, וטעות הוא בידם דהא קיי"ל דאין מתירים הנדר או השבועה עד שתחול, ולפי דבריהם מה צריך התרה כיון שעדיין לא חלה אין כאן שבועה אלא ודאי ליתא, אלא כיון שנשבע או נדר אעפ"י שתלה בזמן חלה השבועה אלא שאין מתירים עד שיגיע זמן האיסור וזה ברור מאד, עכ"ל. ומשמע מדבריו דאם הי' חוזר בנזירות שמשון תוכ"ד הי' מהני ולפימש"כ ודאי דבנזירות שמשון לא מהני שום חזרה לא קודם ל' כמש"כ הרדב"ז ולא בתוכ"ד דחזרה פשוטה לא שייך כלל בנדרים, וחזרה שמטעם שאלה ג"כ לא מהני דאין שאלה בנזירות שמשון, ומה"ט נראה לי מסיק הרמב"ם שם דבעינן שיוציא החזרה בפיו כמו השבועה, וכתב הכ"מ שם משום דדברים שבלב אינם דברים, יעו"ש, דמזה נמי מוכח דלאו משום טעות גרידא הוא, דאם מתבטלת השבועה מחמת טעות ואין הדבור של חזרה מועיל כלום אלא שנגלה הטעות אינו ענין לדברים שבלב, דהחסרון של דברים שבלב הוא רק היכא שאנו דנים שהמחשבה של עכשיו תהני לעקור איזה ענין, ולפימש"כ דמטעם התרה הוא ודאי דבעינן שיהי' דבור ממש להתיר מה שאסר כמו התרת חכם:

ובהאי ענינא ראוי לבאר דבגמ' שם בנדרים בהא דקתני שם במשנה הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו אומר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטיל, פריך הש"ס וכיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל לא שמע לי' ולא אתי בהדי' כתב הרא"ש וז"ל וא"ת מאי קשיא לי' לימא שבטל בלחש כדי שלא ישמע חבירו, ופי' הרא"ש דאם בטל בחשאי אין בטולו בטול כיון דנדר בסתם אעפ"י שחשב בלבו שנדר ע"ד תנאו הוו דברים שבלב ולא מוכיחים ולא הוו דברים אבל אם בטל בפרהסיא הוו דברים שבלב דמוכיחים ומועלת מחשבתו לבטל הנדר הילכך פריך הש"ס לא שמע לי' ולא אכיל בהדי' עכ"ל. והובא דין זה בשו"ע יו"ד סי' רי"א סעי' א' ובש"ך שם סק"ב הביא דברי הב"ח שרצה לומר דאם משמיע לאזניו סגיא כמו בק"ש ותפילה, והש"ך דחה דבריו דברא"ש מוכח להדיא דוקא בפרהסיא, וביאור הדבר הוא בפשטות, דמה דמהני ביטול הנדר קודם שידור הוא מטעם התרה כמו שהבאנו סוגית הש"ס דפ' נערה המאורסה, ובעינן שיהי' הנדר טעות והוא דכיון דשכח בשעת נדרו את התנאי חשבינן כאילו יש כאן קצת טעות בנדרו, כמו שהבאנו דברי הר"ן, אבל אם עושה הבטול בשעת הנדר ואין כאן טעות כלל לא מהני הבטול כלום, אלא משום דלא הוי פיו ולבו שווים, דגם בשעת הנדר אינו רוצה שיהי' נדר ורק כונתו לזרז את חבירו, אמנם מה שמחשב בלבו היפוך מה שמוציא בשפתי' לא מהני משום דברים שבלב, ובעינן שיהי' דבריו שבלב מוכיחים לכל, ומשו"ה סובר הרא"מ שאם בטל בפרהסיא דוקא דבזה הכל מבינים מה שבלבו ומהני דבריו שבלבו לבטל הנדר משום דאינו רוצה לידור כלל, אבל היכא שהדבור פועל לא שמענו שיוצרך בקול רם כמובן, ודברי הב"ח תמוהים בזה מאד, ובחי' הגרע"א כתב שם כמו שכתבנו רק לא באר הענין כ"כ. ובפתחי תשובה שם סק"א הביא דברי הלבושי שרד דפסק כדברי הב"ח דמהני בלחש אם משמיע לאזני', ומוכיח ענין זה כדברי התוס' בגיטין ד' ל"ה בהא דאמרינן בניסת אין מדירים אותה דהבעל מיפר לה והקשו בתוס' שידירוה בפני בעלה ויאמר קיים ליכי, ותרצו דחיישינן שמא יפר לה בלחש, ומזה מוכיח לראי' ברורה מדמהני הפרה בלחש כ"כ מהני בטול הנדר בלחש, ודברי שגגה הם במחכ"ת דהפרת בעל והתרת חכם ודאי דמהני בלחש, דכל שמשמיע לאזני' הוי דבור ובהתרת חכם אם רק שומע הנשאל ובהפרה אם היא שומעת לית מאן דפליג דמהני, ונידון זה של השו"ע שהוא דברי הרא"ש דהביטול לא מהני כלום רק מחשבתו, בעינן שתהא מחשבתו מוכחת לכל, לכן סובר דבעינן שיבטל בקול רם כדי שיבינו הכל דבשעה שנודר כונתו רק לזרז, ומשו"ה פריך הש"ס דא"כ לא שמע ולא אתי בהדי' וכן כתב שם בחי' הגרע"א דלענין חזרה בתוכ"ד מהני חזרה בלחש, ועיי"ש שמסתפק במדירה ברבים דלא מהני התרת חכם אם מהני חזרה תוכ"ד, ורצה להוכיח דלא מהני דאל"כ מה מהני במדירה ברבים ניחוש שמא תחזור תוכ"ד, יעו"ש דמסתפק בזה מטעם דכיון דהבי"ד מדירים אותה כמו דלא מהני בכה"ג ביטול הנדר קודם שידור כמש"כ בשו"ע סעי' ד', כ"כ לא מהני חזרה תוכ"ד, ולפי מש"כ ודאי שדינם שוה דכיון דליכא למימר בזה איזה ענין טעות דלא מחמת טעות הוא נודר, אלא שאחרים מדירים אותו נגד רצונו, ובנידון שמסתפק הגרע"א לפי מש"כ הוא פשוט דאם נדר שהודר ברבים אין לו התרה, לא מהני כלום גם התרת עצמו דכלל אחד לשניהם שהוא ענין התרת נדרין שעוקר הנדר מעיקרו, וכל היכא דלא מהני התרת חכם לא מהני חזרה תוכ"ד בנדרים ולא בטול הנדר קודם הנדר. אמנם עדיין קשה סוגית הש"ס דגיטין, דלמ"ד צריך לפרט הנדר אי"צ שידירוה ע"ד רבים יעו"ש, ניחוש שמא תחזור תוכ"ד בלחש, אבל באמת לק"מ דרק היכא דמעיקרא פיו ולבו שווים ואח"כ מתחרט הוי כטועה, אבל אם מתחילה נדר עד"כ לחזור בתוכ"ד אין כאן טעות ובזה ניחא מנדרי אונסין, עי' ביאור הגר"א סי' רי"א סעי' ד':

ובזה נראה לי לבאר דברי הרמב"ם בה' נדרים פ"ב ה"ד מי שהתנה קודם שידור ואמר כל נדר שאדור מכאן ועד עשר שנים הריני חוזר בהם או הרי הם בטלים וכיוצא בדברים אלו ואח"כ נדר, אם הי' זוכר התנאי בשעה שנדר הרי נדרו קיים שהרי בטל התנאי בנדר זה, ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר אעפ"י שקבל התנאי בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ואעפ"י שלא הוציא עתה החזרה בפיו, כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם, ויש מי שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוכ"ד עכ"ל. דלכאורה אינו מובן מאי עדיף בזה שיזכור תוכ"ד כיון דפסק כאביי דעדיף אם לא זכר בשעת הנדר, ולמה לן הך זכירה לגמרי, ועפימש"כ שהוא ענין התרת נדרים ובהיתר נדרים בעינן שלשה דברים, שיהי' חרטה על עיקר הנדר, ושיה' קצת פתח להחליש גמירת דעת של הנדר להחשיבו כטעות קצת, והתרת החכם שיאמר מותר לך, ובדין זה שמבטל הנדר קודם שידור, דמהני התרת עצמו במה שאמר שיהיו בטלים והוי התרתו במקום התרת חכם, ובמקום פתח הוא מה שאנו תולים דאילו זכר התנאי בשעת הנדר לא הי' נודר כמש"כ בשם הר"ן דפ' נערה, אבל עדיין חסר בזה פרט של חרטות הנדר שזהו עיקר בהתרת נדרים, ובפרט זה נחלקו הפוסקים, דהרמב"ם ושאר ראשונים סברי דסגי לן אם יזכור באיזה זמן אח"כ ומתחרט על הנדר מעיקרא, מצטרפת חרטה זו עם התרה שעשה קודם הנדר לעקור הנדר מעיקרא, והיש מי שהורה שהביא הרמב"ם סובר דכיון דקודם החרטה חל הנדר וצריך אח"כ להתבטל ע"י החרטה בהצטרפות של ההתרה שעשה לעצמו, ועל ענין כזה לא מצי להתיר לעצמו, דכל נדר שחל כבר אינו מתעקר ע"י הנודר בעצמו ובכה"ג קרינן בזה לא יחל דברו אבל אחרים מוחלים לו, ולכן סובר דבעינן שיזכור התנאי בתוכ"ד, היינו דאם נזכר מין התנאי בתוכ"ד של הנדר ומתחרט על הנדר הרי איכא בזה חרטה תיכף אחר הנדר בתוכ"ד דהוי כמו בשעת הנדר בכה"ג מועלת ההתרה דמעיקרא שלא יחול הנדר כלל, ואין להקשות דלפי"ז למה לן הבטול דמעיקרא תסגי בחרטה של עכשיו כיון שהוא תוכ"ד של הנדר, אבל זה אינו דאי לאו הבטול דמעיקרא הי' צריך עכשיו להוציא בשפתיו כמש"כ הרמב"ם, וכן משמע מדברי הכ"מ שם, דהנה בהשגות הראב"ד שם כתב וז"ל ויש מי שהורה א"א יפה הורה זה ולא בזכירת התנאי כמו שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו, שאם שהה כדי דבור אחר שזכר אותו ולא קיימו. כבר בטל נדרו את תנאו, לפי שצ"ל בלבו על התנאי אני סומך והי' צ"ל והוא שקבל התנאי תוכ"ד אחר שזכר אותו עכ"ל. וכתב הכ"מ שם וז"ל ומ"ש רבינו ויש שמורה להחמיר וכו' וכתב עליו הראב"ד יפה הורה זה וכו' נראה שטעם הוראה זו משום דלא מסתבר לי' שאחר שחל הנדר יעקר כשזכר התנאי וכו' ומ"ש הראב"ד ולא בזכירת התנאי כמו שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו וכו' נראה שגם זו היא כונת רבינו ולא הוצרך לבאר לפי שסמך על מ"ש תחילה אם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר שקבל התנאי בלבו וקיימו הרי הנדר בטל, ועל זה כתב שיש מי שמורה והוא שיזכור התנאי אחר שנדר תוכ"ד דהא ודאי האי שיזכור דומיא דזכירה דרישא היא דהיינו שקבל התנאי בלבו וקיימי, עכ"ל הכ"מ. ונראה ברור בכונת הכ"מ דמ"ש דגם כונת הרמב"ם כהראב"ד הוא רק על ענין הזכירה שהוא לא זכירה בלבד אלא שקיימו בלבו, היינו שמתחרט על הנדר, אבל במה שהראב"ד סובר דסגי לן אם תהי' זכירה זו אחר זמן הנדר הרבה אלא שקיימו בלבו תוכ"ד של הזכירה, בזה חלוק כונת הרמב"ם מהראב"ד, דהרמב"ם מפרש בסברת המורה להחמיר שתהי' הזכירה דוקא תוכ"ד של הנדר, וכמו דמוכח להדיא ממה שכתב הכסף משנה דלא מסתבר שאחר שחל הנדר יעקר כשזכר התנאי, הארכתי בזה מפני שראיתי שבס' לחם משנה הבין שהכ"מ מפרש דדברי הרמב"ם הם מתאימים הכל עם דברי הראב"ד, והקשה עליו, ודבריו תמוהים לענ"ד שהדברים ברורים כמו שכתבנו, דלהראב"ד נעקר הנדר גם אחר שכבר חל אם היתה הזכירה אחר זמן הנדר. כנלענ"ד בענין זה:

והנה לפי"מ שבארנו לחלק בין חזרת תוכ"ד בקנינים לחזרת תוכ"ד דנדרים שבועות ונזירות, מש"כ הרמב"ם בריש פט"ו מה' מעה"ק דאם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהי' שלמים חזר בו ואמר ולדה עולה אעפ"י שחזר בו תוכ"ד הרי ולדה שלמים שאין חזרה בהקדש ואפי' בתוכ"ד, לכאורה אינו מובן, דהא ניחא מטעם חזרה כמו שנתבאר, כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, לא מהני חזרה דלא אתי דבור ומבטל מעשה, אבל מטעם שאלה והתרה ראוי שתהני חזרתו כמו דמהני בנדרים, נזירות ושבועות, דלענין שאלה והתרה שוה הקדש לכל הנדרים, דבשלמא במה דפסק בספ"ה דתמורה באומר הרי זו תמורת עולה וחוזר בתוכ"ד ואומר הרי זו תמורת שלמים דהוי תמורת עולה ניחא, דבתמורה דלא מהני שאלה והתרה וחל אפי' בטעות, וליכא בזה ענין חזרה מטעם שאלה והתרה, ורק יש לדון בזה משום חזרה כחזרת שאר קנינים הנעשים ע"י אדם, ומשו"ה כיון דבהקדש ליכא חזרה אפי' בתוכ"ד לא מהני חזרה כלום, אבל בולד שלמים לו יהא דלא מהני חזרה אבל שאלה מהני:

ונראה לענ"ד דבאמת חזרה ושאלה הם שני ענינים נפרדים, דענין חזרה הוא לעולם מכאן ולהבא ואינו בגדר חרטה דמעיקרא, דאם עשה מעשה קדושין וגרושין שיחולו לאחר ל' ואח"כ מתחרט למפרע לא מהני כלום, ורק צריך שיאמר בלשון להבא שיתבטל המעשה מכאן ולהבא, וכמו דאמרינן ריש פ' השולח לענין בטול השליחות דבעינן שיאמר בלשון להבא, ואם אמר בלשון עבר לא מהני, דבחזרה אינו נעקר הדבור למפרע כלום רק מכאן ולהבא אינו מועיל, ובחזרה של נדרים הוא להיפוך, דאם יאמר בלשון להבא אינו מועיל, רק בעינן חרטה על העבר, וראי' לזה מסוגית הש"ס במנחות ד' פ"א ע"ב בהא דתניא התם האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלי נסכים כופין אותו ומביא תודה ולחמה זבח ונסכים ופריך בגמ' ואמאי נדר ופתחו עמו הוא, אמר חזקי' הא מני ב"ש היא דאמרי תפוס לשון ראשון, דתנן הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב"ש אומרים נזיר ובה"א אינו נזיר, ר"י אמר אפילו תימא ב"ה באומר אילו הייתי יודע שאין נודרים כך אלא כך ומאי כופים דקא בעי למיהדר בי', ופירש"י בד"ה נדר ופתחו עמו הוא, כלומר כשנדר תודה לאלתר נתחרט תוכ"ד ולפי שהי' יודע שאין תודה בלי לחם נתחרט כדי לסתור נדרו אמר בלי לחם עכ"ל. וכן נשנה בגמ' ענין זה בד' ק"ג ע"א לענין האומר הרי עלי מנחה מן השעורים, וכן פסק הרמב"ם בפט"ז וי"ז מהמעה"ק דכ"ז שלא שאלוהו הוא פטור, ורק אם אומר שאדרבה שאינו מתחרט ואילו הי' יודע שצריך דוקא לחם לתודה וחטים למנחה היא נודר כראוי אז חייב, הרי מבואר ענין זה להדיא, דאף דליכא חזרה בהקדש לשיטת הרמב"ם והתוס', אבל חרטה מהני משום דהוי נדר ופתחו עמו שהוא כעין שאלה, ומזה מוכח דחזרה שהוא ענין מכאן ולהבא לא מהני בהקדש, אבל כשמתחרט על העבר ורוצה לעקור את הנדר, מהני בתוכ"ד לבטל את הנדר. ולפלא בעיני על הקצוה"ח והנתיבות שנקטו דחזרה וחרטה הכל אחד הוא ובהקדש לא מהני שום חרטה, שלא זכרו סוגית הש"ס הנ"ל ופסקי הרמב"ם הנ"ל:

אמנם לפי"ז צריך באור באיזה אופן נקרא חזרה ובאיזה אופן ---חרטה ולאיתשולי קבעי, והנה באומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר תנן במשנה ד' פ"א ע"ב דמביא היא ולחמה מן החולין, ולא פריך ע"ז בגמ' שיהא כנדר ופתחו עמו, וכן ברמב"ם מביא הלכה זו בפט"ז הי"ז בזה הלשון אמר האי עלי תודה מן החולין ולחמה מן דמעשר לא יביא לחמה אלא מן החולין שהרי נדר בקרבן תודה, והתודה אינה בא אלא עם הלחם מן החולין עכ"ל. ולא נזכר בזה שיהי' שואלים אותו כמו שכתב בפי"ז ה"ט וה"י, ונראה שהענין בזה כל שהדבור האחרון סותר לגמרי את הדבור הראשון חשבינן זה כמתחרט על עיקר הנדר, ואז נקרא נדר ופתחו עמו, אבל אם אינו סותר לגמרי את הדבור הראשון, רק מגרע איזה ענין ממנו, בכה"ג הרי אינו מתחרט על עיקר הנדר, אלא רצה לפחות לגרע, ואז חשבינן דבור השני כעין חזרה שרוצה לחזור בו, ומשו"ה באומר הרי עלי מנחה מן השעורים הוא דומה ממש לאומר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה, דכיון דפרישות מגרוגרות ודבילה אינה נזירות כלל, ה"ז כמתחרט על הדבור של נזירות, וכ"כ במנחה מן השעורים, וכן נמי באומר הרי עלי תודה בלי לחם, שהדבור בלי לחם הוא מבאר איזו תודה הוא נודר, תודה כזו שתהא בלי לחם, וכיון דליכא תודה בלי לחם הוי כחרטה על עיקר הנדר של תודה, אבל באומר תודה מן החולין ולחמה מן המעשר אין זה מתחרט על הנדר של תודה, אלא על מה שאמר מן החולין, דאם לא הי' אומר מן החולין והי' אומר הרי עלי תודה ולחמה מן המעשר מביא מן המעשר כדתנן שם במשנה, דלפי"ז גם אם יעקר דבור זה מ"מ נדר בתודה סתם שדינה מן החולין, דרק אם הי' אומר להדיא תודה ולחמה מן המעשר, הי' מתפרש הכונה שהכל יהי' מן המעשר ואז הי' נדר כזה להביא מן המעשר, אבל בכה"ג שהדבור מן המעשר הי' רק על הלחם, ונשאר נדר של תודה כהלכתו. ודו"ק בלשון הרמב"ם שהבאנו שכתב שהרי נדר בקרבן תודה, ולא הזכיר שהרי נדר בקרבן תודה מן החולין, דעל ענין זה הי' אפשר שהדבור מן המעשר סותר דבור ראשון והי' נחשב כמתחרט, אבל כיון שהנדר של תודה קיים ממילא חייב בלחם מן החולין, אמנם לא זכר כאן הרמב"ם גם ענין חזרה לומר שאין חזרה בהקדש אפי' תוכ"ד, ונראה דסובר דבכה"ג לא שייך חזרה כלל, כיון שאינו חוזר מנדרו של תודה, וכיון שחייב להביא תודה מן החולין חייבתו תורה בלחם, וחזרה לא שייכא אלא במה שנעשה ע"י רצון ומחשבה, אבל בחיוב הבא ממילא לא שייך חזרה, וכן נראה מפירש"י כת"י הנדפס מחדש וז"ל יביא היא ולחמה מן החולין דלחם שייך בתר תודה, דכיון דאמר הרי עלי תודה מן החולין בע"כ מיחייב בלחם, הילכך האי דהדר ואמר לחמה מן המעשר לאו כלום הוא עכ"ל מלשון זה משמע דלא שייך בענין כזה איזה חזרה כיון דבע"כ מיחייב:

ומעתה נעיין היטב בלשון התוס' בענין זה וז"ל תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין, דכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחיב הכל מן החולין, דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, וכי הדר ואמר לחמה מן המעשר לא מצי הדר בי' ואפי' בתוכ"ד, דלא מיבעיא לב"ש דאמרי בגמ' גבי הריני נזיר מן הגרוגרות תפוס לשון ראשון, אלא אפי' לב"ה דחשבינן לי' נדר ופתחו עמו, ל"ד להכא דבעי למיהדר ולא מצי למיהדר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ואמרינן נמי בפ' בתרא דנדרים והילכתא תוכ"ד כדבור דמי חוץ ממגדף וע"ז ומקדש ומגרש, וגבי תמורת עולה ותמורת שלמים מוכח בתמורה פ' כיצד מערימים ד' כ"ה, דבנמלך אפי' ר"י מודה דאפי' תוכ"ד הרי זו תמורת עולה ושלמים נמי עכ"ל. וכל הרואה ומתבונן היטב בדבריהם יראה ויבין דמחלק, בין נדר ופתחו עמו לחזרה, דהרי כתבו בהדיא דאפי' לב"ה דחשבינן לי' נדר ופתחו עמו, ל"ד להכא דבעי למיהדר ולא מצי מיהדר, ואם הי' כונתם כמו שכון בהם הקצוה"ח דנדר ופתחו עמו הוא חזרה הו"ל למימר דהקדש שאני דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ותו לא מידי אלא נראה להדיא דכונתם דגם בהקדש יש להחשיב נדר ופתחו עמו, אלא דהכא ל"ד דבעי למיהדר וחזרה ליכא בהקדש, ומה גם שהרי הבאנו סוגית הש"ס מפורשת דגם בהקדש איכא גונא דחשבינן לנדר ופתחו עמו לב"ה:

ועפי"ד יש לפרש ג"כ מה דמסקו בסוף דבריהם "ושלמים נמי" שמחקם הגליון בלי מצוא שום ביאור לזה, ולדברינו י"ל דבזה הוכיחו על כל מה שחדשו, דהרי כתבו לחדש בדבריהם שני ענינים, חדא דבכה"ג אינו מתפרש הלשון, לשון פתח וחרטה אלא ענין חזרה דבעי למיהדר, והשנית דבהקדש לא מהני חזרה משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והנה מהא דבתמורת עולה ושלמים דלא מהני נמלך בתוכ"ד, הי' מקום לומר דלעולם חשבינן רק לנדר ופתחו עמו ובתמורה דלא מהני שאלה לא מהני חרטה, כמו לב"ש בנזירות, וכמו דרצה הש"ס לומר גבי נדר תודה בלי לחם ומנחה מן השעורים דלב"ש ניחא, דבאמת גבי תמורת עולה שחוזר לגמרי מדבור הראשון מחשבינן לי' לנדר ופתחו עמו וכמו שכתבנו, אמנם כאשר גם במשנה הראשונה לענין ולד שלמים ג"כ לא מהני אפי' נמלך בתוכ"ד, ושם אם היינו מחשבים מה שחוזר ואומר ולדה עולה כמתחרט על עיקר הנדר שאמר הרי היא שלמים וכנדרו ופתחו עמו הי' מהני חזרתו לב"ה דקיי"ל כוותייהו, אלא הטעם בזה דבכה"ג אינו כמתחרט על עיקר הנדר של הבהמה, אלא אינו רוצה שיהי' הולד שלמים, ובפרט שהנקבה אי"א שתהי' עולה, ובודאי אינו מתחרט על עיקר הנדר, אלא רוצה לגרע הכח מן הנדר הראשון בקצתו וחשבינן לי' לחזרה ואינו יכול לחזור, ומוכח מזה כל הענין שכתבו בענין זה של לחמה מן המעשר דג"כ אינו חוזר מעיקר הנדר דלא מהני לכו"ע משום דליכא חזרה בהקדש וזהו דמסקו ושלמים נמי מיירי אף בנמלך תוכ"ד, דגירסתם היתה בגמ' דרב פפא אמר על המשנה השני' של תמורת עולה ולא כגירסתנו דהובא דברי ר"פ על המשנה הראשונה כ"כ בשטמ"ק שם בשם ראב"ק ובשם ר"ת, וכן משמע במרובה ד' ע"ג ולכן הוכיחו רק בדרך הוכחה דגם גבי שלמים לא מהני נמלך בתוכ"ד:

ולפי"ז דברי הרמב"ם ז"ל מתישבים היטב והוא כסברת התוס', דבולדה עולה הוא ענין חזרה ולא כמתחרט וחזרה לא מהני בהקדש, שאם הי' כמתחרט על עיקר הנדר הי' מהני גם בהקדש, אבל כיון דבכה"ג ליכא חרטה על מה שאמר היא שלמים, אלא רק חזרה, ולכן אמר שאין חזרה בהקדש אפי' תוכ"ד. ולפי"ד מדויק היטב לשון הרמב"ם בה' תמורה ספ"א בזה הלשון ואם לא נתכון בתחילה אלא לתמורת עולה וחזר ואמר תמורת שלמים אעפ"י שחזר בתוכ"ד אין תופשין אלא לשון ראשון והרי היא תמורת עולה בלבד, עכ"ל. ולא כתב בזה הטעם שאין חזרה בהקדש, משום דבאמת בכה"ג שחוזר לגמרי מעיקר הנדר הוי נדר ופתחו עמו ומחמת דאין שאלה בתמורה הוא, לכן אינו מוכח כ"כ בענין זה דליכא חזרה בהקדש, ורק בולדה עולה מוכרח הטעם דליכא חזרה בהקדש כנ"ל. ולפי"ז מה דפריך הש"ס בפ' מרובה מר' יוסי דס"ל תוכ"ד כדבור דמי גבי עדות על הא דאמר ר' יוסי גבי תמורת עולה ושלמים דלא מהני נמלך בתוכ"ד, כמו דמוקי רב פפא, הוא משום דאף דלשון זה מתפרש כחרטה, וחרטה לא מהני כלל בתמורה משום דאין נשאלים על התמורה, אבל עכ"פ הרי חוזר ואומר הרי היא תמורת שלמים וראוי שתהני חזרתו משום חזרה כחזרת כל הקנינים, ואזלא סוגית הש"ס דב"ק דמהני חזרה בהקדש, משום דהאי כללא דלא מהני חזרה בהקדש, מיתלי תלי בסוגית הש"ס דנדרים דמשני הש"ס שם אליבא דבר פדא דלא מהני חזרה בהקדש שהקדיש לאחר ל' דלא מצי הדר בי' בתוך ל', משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי, ומאן דלא סבר לי' כבר פדא אפשר דלא סבר האי כללא, וכמו שהבאנו דברי הרשב"א והר"ן בנדרים בסוגיא דבר פדא שכתבו כן, ולמ"ד זה מהני חזרה בתוכ"ד אם כדבור דמי ולהכי פריך הש"ס דלמ"ד זה תקשה מדר"י אדר"י, ומתרץ הש"ס דלמ"ד דלא סבר כבר פדא יתרץ דתרי תוכ' הוא, ובתוכ"ד כדי שאילת תלמיד לרב סובר ר"י דלאו כדבור דמי. ולפי"מ דכתב הראב"ד בפט"ו מה' מעה"ק דקיי"ל להלכה כמו דמוקי רב פפא אליבא דבר פדא דלא מהני חזרה בהקדש קודם חלות ההקדש, כ"כ לא מהני חזרה בהקדש תוכ"ד, ואי"צ לחלק לר"י בין תוכ"ד גדול לתוכ"ד קטן, וכן פסק הרמב"ם להלכה בפ"ב מה' שבועות הי"ז הבאנו לשונו לעיל דתוכ"ד כדי שאילת תלמיד לרב כדבור דמי דלא כסוגית הש"ס דב"ק הנ"ל, ועי' במשנה למלך פ"ב מה' שבועות ובפט"ו מה' מעה"ק מש"כ ליישב שיטת הרמב"ם מה שדחה להלכה סוגית הש"ס דב"ק הנ"ל, אבל עכ"פ סוגיא ההיא אינה סוגיא דחוי' כמו שחשב הקצוה"ח אלא דתליא בדין חזרה בתוך ל' יום. וכמש"כ:

ועפ"י מה שנתבאר לשיטת הרמב"ם והתוס' דלא מהני חזרה בהקדש אפי' תוכ"ד הוא דוקא חזרה לא מהני, אבל חרטה מהני, כמו דמהני שאלה בהקדש כ"כ מהני נדרו ופתחו עמו, ולכן נראה שאם הקדיש ובתוכ"ד חזר לגמרי מן ההקדש בטל ההקדש, כמו שמתבטלת השבועה והנזירות כשחוזר תוכ"ד ומשוה לי' כהקדש טעות, אמנם בדין המקדיש כל נכסיו ואמר אחר שהקדיש מנה לפלוני בידי שכ' הע"ש הובא בש"ך ובסמ"ע בחו"מ סי' רנ"ה סעי' ג' דאפי' תוכ"ד אינו יכול לחזור, והסמ"ע השיג עליו דהרי קיי"ל תוכ"ד כדבור, והש"ך כתב שכדברי הע"ש כתב גם בעה"ת שהובא בב"י וכן הביא דברי הרמב"ם מפט"ו מה' מעה"ק הנ"ל, לפי מש"כ דברי הע"ש נכונים להלכה דבכה"ג שאומר מנה לפלוני בידי אינו יכול לחזור כיון שאינו חוזר לגמרי מן עיקר ההקדש אין זה כמתחרט ושואל על נדרו אלא חוזר בו וחזרה לא מהני בהקדש, אבל אם הי' חוזר לגמרי נלענ"ד דמהני חזרה בהקדש וצדקה, לפי"מ דקיי"ל כב"ה דהוי נדרו ופתחו עמו הוא, ובס' מחנה אפרים ה' צדקה סי' ח' העלה להלכה דבהקדש וצדקה לא מהני חזרה תוכ"ד, כמש"כ התוס' במנחות פ' התודה משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, ולפי מש"כ היכא דחזר לגמרי תוכ"ד מצי הדר בי'. ובפ"ת ליו"ד סי' רנ"ח סק"ז הביא כ"כ להלכה דברי תשו' ושב הכהן שכ' דאינו יכול לחזור בתוכ"ד כמו בהקדש, יעו"ש, ולענ"ד לא ירדו לעומק ענין זה כראוי ומקום הניחו לי להתגדר. בעזה"י:

אמנם מש"כ בס' ע"ש לפרש דברי הרמב"ם דבבריא שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי דאינו נאמן דמיירי אפי' בתוכ"ד, לפי מש"כ קשה לפרש כן, דכיון דיכול לחזור מן ההקדש לגמרי ראוי לומר שנאמן במיגו דאי בעי הדר בי', דהנה מה דפסק הרמב"ם שם בפ"ז מה' ערכין במגרש אשתו דחיישינן לקנוניא אף דיש לו מגו דיכול לשאול לחכם, שם י"ל דס"ל דלא חשיב מיגו כ"כ, משום דמי יימר דמדקדק לי' חכם כמש"כ ברדב"ז שם בפ"י, אבל בתוכ"ד דאי"צ התרת חכם קשה לומר דלא יהי' נחשב למיגו, ע"כ נראה פשוט לומר דלא מיירי בתוכ"ד רק בעוסקים באותו ענין, והרדב"ז לא כתב כן יעו"ש. בפי' על הרמב"ם. והבוחר יבחר:

ובהא שכתבנו דבאומר היא שלמים וולדה עולה ליכא ענין חרטה משום דאינו מתחרט על הדבור של היא שלמים, צריך לבאר כשנשאל אח"כ לחכם נעקור את ההקדש מן הולד, אם מהני לבטל קדושת הולד, דלפי מש"כ צריך לומר דלא מהני שאלה, דאם הי' מהני שאלה הי' מהני גם חרטה תוכ"ד, והנה ענין זה אינו דומה לאומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר, דשם אם רק מתקים הנדר של תודה חייב ממילא בלחם מן החולין, אבל בהיא שלמים שהולד שלמים אינו בהכרח מחמת האם, אלא כ"ז שלא שייר בפירוש את הולד הוא מתקדש בכלל הקדש של האם, כמש"כ התוס' בתמורה ד' כ"ה ע"א ד"ה היא שלמים, דאפי' למ"ד שיירו משויר אינו יכול לשנות לקדושה אחרת, דמיד שהקדיש האם נתכון נמי שתחול על פיו אותה קדושה על העובר ואינו יכול לשנותו מקדושת האם אא"כ הזכיר תחילה קדושת הולד עכ"ל. דמפורש בדבריהם שאין הולד מתקדש ממילא אלא ע"י דבורו שנכלל בדבור של היא שלמים גם הולד, שהכל ביחד עם העובר נקדש באמירת היא שלמים, ולכאורה הרי זה דומה לנודר שאוסר חבורת בני אדם בלשון כולכם דודאי יכול לשאול על אחד מהם, ורק אז יש לדון אם הותרו כולם מחמת נדר שהותר מקצתו, אבל עכ"פ זה שנשאל עליו ודאי מותר, ועי' בנדרים ד' כ"ו בסוגיא שם דמעמיד ומשנה, וכ"כ לכאורה הכא ג"כ יכול לשאול על הולד לחוד, ואז יש לדון אם בטל ההקדש לגמרי או לא, אבל מן הולד ראוי לומר שנתבטל הקדושה ע"י שאלה, והדרא הקושיא לדוכתה, דלמה לא מהני ג"כ חרטה בתוכ"ד:

נלענ"ד עפ"י מה דאיתא במס' נזיר ד' י"א ע"ב דלר"ש דסובר דבנזירות צריך שיזיר מכולם, כ"כ אם מיתשל על הנזירות צריך שישאל על כולם ולרבנן דאפי' לא נזר אלא באחת מהן סגי, כ"כ כשמיתשל אי"צ לשאל על כולן, דהטעם בזה דבעינן שיתחרט על עיקר סבת הנדר, דלרבנן דקבלת אחת מהן גורמת נזירות, משו"ה יכול לישאל על אחת מהן, אבל לר"ש דקבלת כולן גורמת הנזירות כשמתחרט ושואל על אחת מהן לא מהני, דאינו מתחרט על כל סבת הנדר ולפי זה י"ל דבאומר היא שלמים שהולד מתקים ע"י דבור זה ועל דבור זה אינו מתחרט כלום, ורק מתחרט מה שלא הוציא הולד מכלל הבהמה, ונמצא שאינו מתחרט ושואל על עיקר סבת הנדר, ול"ד לנודר בלשון כולכם ומתחרט ושואל על אחד מהם, דמהני התרה על אחד מהם, דשם לשון כולכם הוי דבור על כל אחד ואחד, דאם רוצה להוציא אחד מהם מן הכלל צריך לשנות הלשון ולומר כולכם חוץ מזה, משו"ה יכול לשאול על אחד מהם, אבל בהיא שלמים דאם גם הולד אינו מתקדש דבור זה של היא שלמים אינו משתנה כלום, ולפי"ז אין כאן על הולד סבת הנדר בפ"ע, ורק סבת הנדר של האם, דהא דקדיש הולד כשלא שייר, הוא משום דחד גופא הוי, והולד הוא בכלל האם, אבל בכולל הרבה בני אדם וכיו"ב בדברים אלה, שהם נפרדים זמ"ז, בע"כ איכא סבת הנדר לכל אחד, ומשו"ה בולד אם רוצה לישאל צריך לישאל על עיקר הנדר של קדושת האם, ומה שמתחרט ושואל על הולד לחוד לא מהני כנלענ"ד:

אמנם לכאורה יש להקשות לפי"ד שהטעם דלא דמהני חזרה תוכ"ד בהקדש, הוא משום דלא אתי דבור ומבטל מעשה, תי' ראוי לומר דדוקא אם החזרה הוא רק בדבור, אבל אם החזרה נעשית במעשה כמו בתמורת עולה תמורת שלמים, תבטל מעשה את מעשה, כמו לר"י בכל הקנינים, מהני חזרה משום דאתי דבור ומבטל דבור, כ"כ ראוי לומר בהקדש דאף שהקדש ראשון חשוב כמעשה, משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי, יבוטל הקדש שני את הקדש ראשון, ולמה נקטינן דבתמורת עולה בנמלך תוכ"ד ואמר תמורת שלמים, דחלה קדושה ראשונה ולא מהני חזרה:

ונראה לענ"ד דבכה"ג לא חשבינן כמעשה מוציא מיד מעשה, דהא דחשבינן אמירה לגבוה כמעשה, הוא רק אם יש כח באמירתו שיחול ההקדש, אבל אם יקדיש דבר שאינו שלו וכה"ג אין זה אמירה לגבוה, ולכן כשמקדיש לעולה ובתוכ"ד חוזר ומקדיש לשלמים אחר שכבר חל ההקדש ונתפסה קדושת עולה על הבהמה, וגם כבר נפקע כח הבעלים, אמירה זו שמקדיש לשלמים הוא דבר בטל, אף שאם הי' הדין שתהני החזרה, והי' בטל למפרע הנדר הראשון, הי' אז חלה קדושה שני', אבל כ"ז שלא בטל למפרע, אין כאן מעשה לומר אתי מעשה ומבטל מעשה, וכן מוכח משיטת הרשב"א והנמ"י הובא ברמ"א חו"מ סי' קי"ב סעי' א' דמשעבד דאקני יכול לחזור בו קודם שקנה, והוכיחו דין זה מהא דאמרינן בפ' מי שמת ד' קנ"ז לוה ולוה ואח"כ קנה יחלוקו, וכן הוא בביאור הגר"א סק"ה יעו"ש, והלא לכאורה יש לחלק דבלוה ולוה איכא חזרה ע"י מעשה מה שמשעבד למלוה שני, ואיך הוכיחו דמהני חזרה בדבור גרידא, אלא נראה דאם לא מהני החזרה אין כאן מעשה והוי כדבור ודבור, ואין לסתור דברינו מהא דאיתא בירושלמי קדושין פ' האומר במקדיש לעולה אחר ל' וקודם ל' מכרה או הקדישה להקדש אחר דמהני ההקדש והמכירה להפקיע שלא תחול קדושת עולה בהגעת זמן ל' יום, ולפי"מ שכתב הרשב"א בחי' למס' נדרים בסוגיא דבר פדא דשיטת הירושלמי בזה אפשר להתפרש אף לפי מאי דאמרינן בש"ס דילן דלא מהני חזרה בהקדש יעו"ש. דלכאורה יש להוכיח דחזרה ע"י מעשה מהני משום דמעשה מבטלת מעשה, אבל באמת אין מזה ראי' לנידון דידן משני טעמים, ראשונה התם שאני דכיון דעכ"פ עכשיו מהני המכירה, דקודם הגעת זמן לא חל כלל ההקדש, ובכה"ג הוי מעשה גמורה, ויש לומר מעשה מוציא מיד מעשה, משא"כ בנידון דידן דאם לא יהני מעשה הקדש של עכשיו לבטל למפרע הנדר הראשון, המעשה של עכשיו בטלה לגמרי, ועוד נראה לי דהא דמהני המכירה לבטל את ההקדש, אינו משום הטעם דמעשה מוציא מיד מעשה, אלא כיון שהמכירה חל עכשיו וקדושת עולה אינה חל עכשיו ובהגעת זמן ל' יום אי אפשר שתחול קדושת עולה על הבהמה שהיא של אחרים, וכמו לר"ל דסובר דבקדושין לאחר ל' יום לא מהני חזרה ואם נתקדשה בתוך ל' לאחר אין קדושין ראשונים מבטלים בהגעת זמן את קדושי שני, כ"כ הוא לענין מכירה, ובאמת בירושלמי פ' האומר מדמה שני ענינים אלה יעו"ש. אכן מלשון הרשב"א שם בנדרים משמע כטעם הראשון שכתבנו, דכתב שם בסוף הענין שההבדל בין מכירה לסתם חזרה, הוא רק שחזרה סתם הוי כדבור ומכירה הוי מעשה. יעו"ש:

ועפי"ז נלענ"ד לתרץ שיטת הרמב"ם בה' תרומות פ"ד ה"ט דבעושה שליח לתרום לא מהני ביטול השליחות אם בטל השליחות קודם הפרשה, ורק אם שינה השליח כגון שאמר לו תרום מן הדרום ותרם מן הצפון שהוא עפ"י הירושלמי פ"ג דתרומות ה"ב, דאמרינן שם על הא דתנן במשנה אם עד שלא תרם בטל אין תרומתו תרומה ולית הדא פליג על ר"ל דר"ל אמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים, תיפתר כגון שאמר לו לך וקבע בצפון והלך וקבע בדרום, ותמה ע"ז הראב"ד דהרי קיי"ל כר"י ולדידי' מהני ביטול בשליחות גם בלא שינה, וכן קשה דהלא בקדושין וגרושין נקטינן דיכול לבטל השליחות ובגמ' דילן קדושין ד' נ"ט ללישנא קמא גם ר"ל מודה דיכול לבטל השליחות, ורק רב זביד אמר דר"ל פליג גם בשליחות ופריך עליו מן המשנה בריש השולח ומסיק בתיובתא יעו"ש. וביותר קשה לשון הרמב"ם בפי' המשנה בתרומות שכתב שהעיקר אצלינו אין השליחות מתבטלת בדברים, ועפ"י מש"כ י"ל דהנה באופנים לחזור שלא יהני מעשה השליח הוא בתרי גווני והוא שמסיר כח השליח שיהי' מהיום והלאה כאיש זר, וממילא לא יועילו מעשיו, או שיבטל את המעשה כענין מודאה וכמו שכתב הרמב"ם בה' גרושין פ"ו, שיכול אדם לומר מה שאעשה גרושין מכאן עד עשרים שנה יהא בטל, וכמו שיכול לבטל מה שיעשה בעצמו, כ"כ יכול לבטל מה שיעשה שליח עבורו, והנה לר"ל כשיטת הירושלמי או לרב זביד בש"ס דילן, סובר דאין כח בדברים לא על הסרת כח השליח ולא על בטול המעשה, ור"י פליג עלי' ועפ"י הכלל שאין להרבות מחלוקת היכא דאינו מוכח, סגיא לן אם נאמר דר"י פליג עלי' רק על כח בטול המעשה דקודם שנעשה המעשה או קודם שנגמר חלות המעשה אתי דבור ומבטל דבור, אבל בעיקר זה שאין השליחות מתבטלת בדברים יש לומר דגם ר"י מודה, ולפי"ז בתרומה דהוי כהקדש לענין הכלל דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ומסירת מודעה בהקדש לא יהני אם לא כשנאנס, ומשו"ה גם לדידן לא מהני בטול בתרומה רק בשינה, שהטעם בזה דהא דמהני אם שינה כשלא בטל שליחותו דמדינן לדעתו דלא קפיד, שבכל רגע ורגע מהני משום אומד הדעת דהשתא, וכשמבטל ואינו רוצה כלל בהפרשתו, בטל ממילא אומדן דעת זה, והוא ענין נבחר בעזה"י. אמנם לפי"ז בקפיד מהני גם גלוי דעתא לבטל השליחות וכן הדעת נוטה, דהוי כמו שינה שמתבטלת השליחות, ועפי"ד יהי' נפ"מ לדינא גם בגו"ק, שאם בטל השליחות ואח"כ חזר בו מהבטול לא יוצרך מינוי חדש על השליחות:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף