שערי ישר/ה/כ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ה כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ובשיטת הרי"ף, והרמב"ן, הרשב"א, והריטב"א והנמ"י שפסקו בספק אם יש לצדקה לחומרא דספק איסורא הוא, וכן פסק הרא"ש שם בפ"ק דנדרים לא מצאתי ביאור נכון, ובס' מחנה אפרים ה' צדקה סי' ב' כתב דהרשב"א והר"ן בהא פליגי, דהרשב"א סובר דאין עניים קונים באמירה לחוד, אלא דמספקא לן אי חל עליו נדרא או לא וכל ספק נדרים אזלינן לחומרא, אבל הר"ן ז"ל סובר דהאומר זה לעניים באמירה לחוד זכו בו עניים וכי בספקא לן אי קנו בו עניים אי לא מוקמינן נכסים אחזקתם, וכיוצא לזו כתב הרשב"א בסי' תקס"ג לענין הקדש דמספקא לן אם זכה הקדש או לא מוקמינן נכסים אחזקת מ"ק, ודכוותה כתב הרא"ש ז"ל בתשו' במי שנתן טבלא לאומן לציירה ואחר שצירה אסרה דלא אמר כלום דספיקא הוי אי אומן קונה בשבח כלי וכל ספק בקני' אי יצאו הנכסים מחזקת בעלים או לא אזלינן בתר חזקה קמייתא. עכ"ל הצריך לנו ונראה דנקט דבספק שתלוי בממון אם גם נוגע לדין איסור כיון דנפ"מ גם לענין הוצאת ממון מרשות בעלים אז חזקת מ"ק מכרעת גם על דין איסור, ודבריו לא נתחוורו לי כלל חדא בשיטת הרשב"א לא תירץ כלום דהרשב"א פסק גם בספק פאה לחומרא, ופאה ודאי יוצאה מרשות בעלים דהרי מתנת עניים הוא, ואף שבמל"מ ה' תרומות בפ"ב ה"ט רצה לחדש, דבפאה לא מיפטרא מן המעשר עד שזכו בו עניים, אבל דבריו תמוהים, דהוא נגד גמרא ערוכה ב"ק ד' כ"ח דאמרינן שם דזו"ז פאה לפוטרן מן המעשר, כלומר אף שבעה"ב חוזר וזוכה יעו"ש. וכבר דחה דבריו הגרע"א בתוס' למשניות בפ"ד דפאה משנה ט"ק יעו"ש. וכן מוכח מהא דמהני יאוש דעניים לענין שכל אדם מותרים בלקט, ולפי"מ דנקט המח"א לו יהא דאיכא איסורא בפאה למשקל בעה"ב, תהא חזמ"ק מכרעת את הספק, והדרא הקושיא לדוכתה, ומה שהביא מתשו' הרשב"א סי' תקס"ג יבואר בס"ד לקמן בפכ"ד, ---ומתשו' הרא"ש שהביא דבריו תמוהים דהלא גמ' ערוכה היא בסוגיא דתקפו כהן דאם תקפו כהן מוצאים מידו הקדישו אינה מקודשת, ורק קדושה הבאה מאלי' שאני, ולפי"ז באומן דלא מהני תפיסתו בטבלא כ"כ אינו יכול לאוסרה בקונם דהבעלים הם כמו בעלים ודאים, ומה שייך ענין זה לנידון דידן שיה' חזמ"ק מכרעת על ספק איסור, ובעיקר ענין זה כבר נתבאר אצלנו בס"ד מהרבה ראיות דחזמ"ק אינה מכרעת כלום על ספק איסור:

ונלענ"ד לבאר שיטת הראשונים ז"ל שהבאנו עפ"י עיקר היסוד בהתפסת צדקה שלא במובן הנזכר בס' מח"א הנ"ל ובשאר ספרי גדולי האחרונים ז"ל, דהנה מקור פלוגתא דקמאי באמירה לעני אי עושה קנין או לא, הוא מסוגית הש"ס ב"ק ריש פ' דו"ה, בההוא גברא דתקע לחברי' דאמר הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ניתבי' לעניים, הדר אמר להו ניתבוה ניהלי איזיל ואיברי בי' נפשאי, א"ל רב יוסף כבר זכו בו עניים דאנן יד עניים אנן, וכתוב בתשו' לרבינו האי גאון ז"ל הובא בס' האמור על הרי"ף שם בריש פ' דו"ה בזה"ל, ודשאילתון אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כיצד ביה זה הקדש וכו' ה"ה לעניים דקנו באמירה, כגון דאמר בית זה לעניים או חפץ זה לעניים, או דילמא לא קנו אלא במשיכה וחליפין כשאר כו"ע, וכדאמרינן לענין ההוא גברא דתקע לי' לחברי' וכו' ואמר ר' יוסף וכבר זכו בו עניים וכו' אנן יד עניים אנן. טעמא דזכי להו בי דינא דהוי להו כיד עניים הא לא הכי לא. עוד מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה וכו' עד עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו, אס"ד קנו עניים באמירה ל"ל לאגורי, ואת"ל לא קנו באמירה קשיא לן ההיא מתניתא, דת"ר מוציא שפתיך זו מצות עשה ומפרש בה בפיך זו צדקה, ועוד אמרינן התם צדקה הרי הוא כנדר לבל תאחר מכלל דשויא להקדש, ואי איכא למימר כי קאמרי לא קנו עניים באמירתא גרידא, אבל כי יהיב לעניים ואמר בלשון נדר או בלשון הקדש ה"נ דקנו, או דילמא טעמא אחריתא יליף מרנא, הכין חזינא דלענין אחיובי נודר בצדקה מאלתר דאמר הרי הוא מטבע זו לצדקה אחיילי' להנפוקי בצדקה, ומאלתר דאמר יש עלי צדקה כך וכך אחייב לי' במה שאמר בפי' וכו' וכולהו נדרי בדיבור פה בלחוד אינון, אבל האי נודר אי אתי למיהדר בי' בעון קאי ובי"ד לא מצי למיעבד לי' מדעם, ולא עניים אית להון בהדי' עסק ודברים, וכד זכי פרנס לעניים כגון ר"ע דזכה לעניים וכדאמר רב יוסף אנן יד עניים אנן אי אתי למיהדר בי' לא משגחינן בי' ובי דינא מתפשין לההוא מדעם לעניים וכו' וכתב ע"ז בעל המאור ושמעינן מדברי האי גאון דמאי דאמרינן התם שממשכנים על הקונה אפי' בע"ש לא אמרו אלא בדבר שהוא תנאי בני העיר ותקנתם וכו' וכן מאי דאמרינן אכפי' רבא לרב נתן בר אמי ואפיק מיני' ת' זוזי לצדקה עשוי הוא שעשאוהו וכפאו עד דאמר רוצה אני אבל ליטול ממנו בע"כ בדלא אמר רוצה אני אין לו לבי"ד לעשות כן, דאפי' אם נודר כדאתי למיהדר בי' מיקם הוא דקאי בעין אבל לבי"ד לית לי' למיעבד ולא מדעם כדברי רבינו האי גאון ז"ל עכ"ל. והרי ף ז"ל שם מסיק דאמירה לעניים עושה קנין וזכו בו עניים, והא דאיצטריך רב יוסף למימר אנן יד עניים אנן הוא משום דמלוה אינה ברשותו להקדיש ורק ע"י יד עניים קנו מדין מעמד ג', והרמב"ן ז"ל תמה על בעל המאור ועל תשובת הגאון, דלפי הנראה ממשמעות דבריהם גם במעשר עני אין מוציאים ממנו, ורק היכא שפרנס העניים כר"ע זכה להם, וזה ודאי לא יתכן, והלא אמרו בפ' הזרוע אפי' עני שבישראל מוציאים מידו, ומאי דקשיא לי' ממעשה דר"ג, לאו מילתא היא, דשנת הביעור היתה והי' צריך להוציאו מרשותו וכו'. עיי"ש שהאריך בס' מלחמות שם. והנה מה דתמה הרמב"ן ז"ל על תשובת הגאון, נלענ"ד דבודאי מודה הגאון ז"ל דמעשר עני הוא קנוי לעניים כמו מתנות כהונה, ובעובדא דר"ג וזקנים הי' צריך להוציא מרשותו דשנת הביעור הי' כמו דמפורש במשנה, אלא דקשיא לי' למה הי' צריך לאגורי מקום המעשר כדי שיזכה לעניים ידועים, הרי כיון שעניים קונים באמירה הי' יכול ליתן מקום המעשר בשאלה לעניים הידועים ויזכו ע"י חצר כמו ע"י שכירות של ר"ע, ואם טובת הנאה ממון והוא מקנה לעניים אפשר גם בלי הקנאת מקום שיקנה באמירה האי מעשר עני לעניים ידועים, דהקנאת המקום או המעשר גופא מה שנותן לעני ידוע הוא ענין בפ"ע והוי כשאר נתינת צדקה לעני, ומזה הוכיח הגאון ז"ל דאמירה לעני אינו עושה קנין, אמנם להך צד שרצה הגאון ז"ל לומר דיש לומר דהיכא דאומר בלשון נדר או הקדש קונים עניים עי"ז, ורק באמירה גרידתא, ה"ז לעניים, אינם קונים, הדרא קושייתו לדוכתה במעשה דר"ג וזקנים דל"ל לאגורי הו"ל למימר בלשון נדר או הקדש, וע"כ נראה דכונת הגאון על המעשר גופא, ועל זה לא שייך כ"כ לשון נדר והקדש דהרי של עניים הוא, ומה שרוצה ליתנם לעניים מצד כחו ע"י דין טובת הנאה, אינו יכול לומר על המעשר ענין הקדש, ועל השכרת המקום כיון דאפשר ע"י כסף לא רצה לעשות ע"י נדרים, ובשאר צדקות מספקא להגאון ז"ל באומר בלשון נדר והקדש אם קנו עניים או לא, ומה דדרשינן בפיך זו צדקה הוא רק שמחויב מדין שמים לקים מוצא שפתי' אבל מדין ממון עדיין החפץ של הבעלים, ומשו"ה אין בי"ד יורדים לנכסיו:

אמנם ענין נדר זה לרב האי ובעה"מ ז"ל לא נתבאר היטב אם הוא קבלה על עצמו או איזו התפסה על החפץ, והנה מלשון התשובה שהבאנו שבאומר מטבע זו לצדקה אחליי' להנפוקי בצדקה ובאומר יש עלי צדקה אחייב לי' במה שאמר בפיו, נראה לי דבאומר הרי זה לצדקה הוא התפסה על החפץ, וכענין הקדש שמיחד את החפץ לענין השתמשות של צדקה, ונפ"מ בזה לשני ענינים, הא' לענין דשב"ל, שאם אמר על דבר שלא בא לעולם שיהי' לצדקה, אם נאמר שהוא קבלה על עצמו להתנהג עם הדבר להוציאו לצדקה, מחויב לעשות כמו שנדר דכל ענין נדר שמקבל על עצמו אין הבדל בין אם הדבר בעולם או לא, ואם הוא ענין התפסה והתיחדות על החפץ אינו חל על דשלב"ל, וכן נפ"מ אם מת הנודר אם יורשיו מחויבים לקים נדרו. דכל נדר שנדר על עצמו אין היורשים מחויבים לקים נדרו, אבל אם חל התפסה על החפץ אסור לכל אדם לשנות הנדר, ולפי"ז נ"ל דמשום הכי לא זכר הגאון ז"ל ענין זה דאם מת אין היורשים מחויבים, דלשיטת הסוברים אמירה עושה קנין ודאי מחויבים דכבר זכו בו עניים, וזכר רק נפ"מ דאין ביד בי"ד ועניים לתובעו דאין להם עסק בזה, משום דגם לשיטתו אין היורשים רשאים להנפוקי להשתמשות אחרת, רק הוא ענין איסור לשמים, באופן שאין שום זכות ממון בדבר הנידר לצדקה, וכן מסתברים הדברים וכמו שכתבו בתוס' שם בסוגיא הנ"ל, דלענין שיהי' איזה נדר על האדם הוא דוקא באומר אתננו לצדקה שהוא לשון קבלת נדר על עצמו, וכן נראה להוכיח מהא דכתב הרמב"ם והטור יו"ד סי' רנ"ח דמתפיס בצדקה באומר זה כזה הוי התפיסה ולמדו זה מהגמ' דנדרים ד' ז' שהבאנו לעיל, דאמרינן דאם אמר הדין סלע לצדקה והדין נמי דמהני, ואין הבדל בין אומר והדין נמי לאומר זה כזה, כן כתב הב"י שם, ואם נאמר דענין הנדר דאיכא בצדקה הוא על האדם הנודר, לא הי' מהני מה שמתפיס זה כזה, ואף די"ל דזה הוי כדבור בפ"ע ואינו מטעם התפסה, אמנם בכה"ג הוא דוקא בתוכ"ד הראשון, דכן פסק הרמב"ם בפ"ג דנדרים ה"ב, דמתפיס בנדרים חייב בשמע שחבירו נדר ואמר ואני כמותך בתוכ"ד ה"ז אסור, ובנזירות אם אומר הריני כמוהו לא בעין תוכ"ד, ובמשנה למלך בה' נדרים בפ"ג שם הקשה על פסקי הרמב"ם אלו, אבל באמת לק"מ דבנזיר דשייך בו קדושה וכמו דמדמה הש"ס לענין פשטה קדושה בכולה ולענין נזירות בטעות כדין הקדש ממש, משו"ה איכא בזה ענין התפסה זה בזה כמו מתפיס בקרבן, ומהני התפסת השני בראשון אף לאח"ז, אבל בנדרים דאין על הנודר שום דבר קדושה והתפסה ומכש"כ בקונמות דהוא איסור חפצא באומר ואני כמותך הוא התפסת דבור בדבור, משו"ה בעינן דוקא תוכ"ד של הנודר, וכעין זה מצאתי בס' מחנה אפרים ה' נדרים סי' ב', ועפי"ד יתפרשו שיטת הגאון רב האי ז"ל בסוגית הש"ס דב"ק הנ"ל בטוב טעם יותר, דהנה אם נפרש דסובר רב האי ז"ל דכל ענין של נדרי צדקה דהרי זו הוא קבלה על עצמו כאומר הרי עלי כמו שמפרש שיטתו בס' מח"א בה' צדקה סי' ב' קשה קצת מה שאמר רב יוסף לההוא גברא אנן יד עניים אנן ולא מצית הדרת בך, כיון דבלא"ה אסור לו לחזור מדין נדר, ואף שנפ"מ בזה שאמר רב יוסף דע"י קנין מע"ג אינו יכול לחזור ובי"ד גובים ובלי זה אין בי"ד גובים כשיטת הגאון ז"ל, אבל עכ"פ הוי לי' לרב יוסף למודעי דבלא"ה ג"כ אסור לחזור כדי שלא יטעה בדין איסור נדרים, אבל לפי"מ שפרשנו בכונת תשו' רב האי ז"ל דכ"ז שלא אמר בלשון עלי או אתננו ליכא שום נדר על עצמו אלא התפסת החפץ, הנה בחוב שמיחדו לעניים לא חייל כלל שום התפסה דהוא דבר שאינו בעין ולא חל ע"ז שום ענין התפסה, והוכחת הגאון הוא דאם נאמר דאמירה לעני הוא קנין אז כמו דחל קנין בהדיוט בהקנאת חוב ע"י מע"ג, כ"כ ראוי לחול קנין בהקדש וצדקה ע"י אמירה, דקנינים שייכים גם על ענין זכות גרידא שיש לו על גוף הנתבע גם אם לית לי' נכסים, אבל התפסת קדושה והתיחדות לא שייך ע"ז, ומשו"ה שפיר אמר רב יוסף דרק ע"י יד עניים אנן לא מצי הדר בי', ולולא זאת הי' מותר לו לחזור ג"כ דאין כאן נדר כלום, וגם מדברי רבינו חננאל אין ראי' לזה וכמו שכתב הרמב"ן שם:

ומה שהוכיח בס' מח"א כדבריו מדברי הרמב"ם נלענ"ד דאדרבה מדברי הרמב"ם מוכח להיפוך ולבאר דבריו היטב עלינו להביא כל דברי הרמב"ם ומה שקשה בדבריו, דהנה בפכ"ב מה' מכירה כתב וז"ל דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש לבדק הבית או יהי' אסור עלי או אתננו לצדקה אעפ"י שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה"ז חייב לקים דברו שנאמר כל היוצא מפיו יעשה, והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה יהי' לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בהם העניים עכ"ל. והראב"ד בהשגות כתב א"א רואה אני כי הוא מוסיף אפי' על דברי הרב ז"ל כי הרב כתב במעשה דההוא גברא דתקע לי' חברי' משום דלא הי' סלע ברשותו לא מצי מקנה לי' אלא במע"ג, וזה החכם אומר שאפילו לא בא לעולם קנו עניים, ואני אומר שאם חייב עצמו בכך שאמר אתן לעניים כך וכך, כלומר מן הפירות שיצאו בכרם שלי, וכן כל כיוצא בזה, ה"ז חייב עצמו ויתן, אבל אם אמר ינתן לעניים כך וכך מפירות שלא באו לעולם לא קנו עניים לדברי הרב עכ"ל. והדברים ברורים דלדעת הרמב"ם אפילו באומר יהי' הקדש או יהי' לעניים חייב לקיים דברו משום נדר, ועוד הוסיף לחדש דגם אם שכ"מ צוה על הפירות שיוצא אילן זה שיהי' לעניים שזכו בו עניים, וכן כתב הטור בחו"מ סי' רי"ב שדעת הרמב"ם כן כמו שסבר הראב"ד ז"ל בשיטת הרמב"ם, ובכ"מ שם רצה לומר דכונת הרמב"ם הוא כשיטת הראב"ד, דרק באומר אתן שקבל על עצמו בנדר חייב לקים דברו, רק שקשה לי מש"כ דגם בשכ"מ שצוה על דשלב"ל שזכו עניים הרי כיון שמת אין היורשים מחויבים לקים נדרו, ומדחיק שם לתרץ כיון שהיורשים שמעו ושתקו הוי כאילו נדרו הם בעצמם יעו"ש. וכ"ז רחוק ודחוק. עוד מסיק שם הרמב"ם יש גאונים שחולקים על דבר זה, ואומרים שאין עניים זוכים אלא בדברים שהדיוט קונה בהם, ולפיכך לא יזכו בדשלב"ל, ואין דעתי נוטה לדברים אלו שאין אדם מצווה להקנות והוא מצווה לקיים דברי' בצדקה או בהקדש כמו שמצווה לקיים הנדר, כמו שבארנו בערכין עכ"ל. ובה' ערכין פ"ו ה"א כתב הרמב"ם שם בלשון אחר וז"ל יראה לי שאעפ"י שאין אדם מקדיש דבר שלב"ל, אם אמר הרי עלי להקדישו, ה"ז חייב להקדישו כשיבוא לעולם משום נדרו, ואם לא הקדיש ה"ז עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום כל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים, כיצד אמר הרי עלי להקדיש כל מה שתעלה מצודתי מן הים, הרי עלי ליתן פירות שתוציא שדה זו, הרי עלי לאחרים וליתן לשבוים כל שאשתכר בשנה זו וכל כיוצא במאמרים אלו, ה"ז חייב ליתן ולעשות בהן מה שאמר כשיבואו לידו, וזה וכיוצא בו בכלל נדרים הוא לא בכלל הקדשות, ראי' לזה מה שאמר יעקב אע"ה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר עכ"ל. ודבריו אלו הם לכאורה בהיפוך ממה שכתב בה' מכירה, דממה שכתב כאן משמע שסובר כדעת הראב"ד דדוקא באומר הרי עלי להקדיש או הרי עלי ליתן לעניים מחייב משום נדר, ובה' מכירה כתב דגם אם אמר יהי' הקדש או יהי' לעניים הרי הוא חייב לקיים דברו, וכבר הקשה על דבריו בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ל"ט ובס' לחם משנה בה' ערכין הרבה להקשות כן על מה שכתב בה' מכירה דאף אם לא אמר בלשון אתננו חייב לקיים דברו, דא"כ בעובדא דהוא גברא דתקע לחברי' למה לא יתחייב מטעם נדר גם בלא יד עניים, ובאמת זהו כונת הראב"ד ז"ל מש"כ שהוסיף על הרב ז"ל דדבר שלא בא לעולם גרע מדבר שאינו ברשותו, דלהרב ז"ל בדבר שאינו ברשותו אינו חייב כלום, ולהרמב"ם גם בדשלב"ל חייב משום נדר, עוד הרגיש דבה' מכירה לא זכר הרמב"ם רק שחייב לקיים דברו משום שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה וכאן כתב דעובר משום בל יחל ובל תאחר, ורצה עי"ז לתרץ בדוחק סתירות פסקי הרמב"ם אלו ונשאר בצ"ע:

ונלענ"ד לפרש דברי הרמב"ם אלו ספ"י מה שנראה לי בביאור שיטת הרמב"ם מש"כ בפי"ב מה' נדרים ה"י אמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה ממעשי ידי' אינו נאסר במעשי ידי' מפני שידי' משועבדים לו וכו' אבל צריך הוא להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו, ותמה הר"ן בפ' אעפ"י ע"ז והלא דבר שלב"ל הוא ואין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו, ומטעם זה משני בגמ' באומרת יקדשו ידי לעושיהם:

והרמב"ם כתב דגם באוסרת מעשי ידי' לחוד חל הנדר, והנה כשיטת הרמב"ם כתבו בתוס' קדושין ד' ס"ג ד"ה וידים איתנהו בעולם וז"ל דהוי כמקדיש דקל לפירותיו דמהני אפילו למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל, וה"ה דמצי לשנויי שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו, כדמשני בפ' אעפ"י עכ"ל. דמפרשי דלפי המסקנא דמשני שאני קונמות אי"צ לשנויי באומרת יקדשו ידי לעושיהם, וכן הובא שיטה זו בשטמ"ק בשם רש"י במהדורא קמא יעו"ש. וכתב הב"י ביו"ד סי' רל"ד וכן כתב כאן בספרו הכ"מ דבקדושת הגוף ס"ל דחל גם על דשלב"ל, ובס' לחם משנה הקשה מהא דכתב הרמב"ם בפט"ו מה' מעשה הקרבנות דאם היתה הבהמה מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי הוא עולה וכו' משמע דאם אינה מעוברת לא קדשי כלל יעו"ש. ומדברי תוס' שהבאנו ג"כ מוכח דבשאר קדושות לא מהני למ"ד א"א מקנה דשלב"ל, דהרי גם קדושי אשה הוא קדושת הגוף וכן קדושת תרומה, והש"ס חשיב שם דר"מ וראב"י קיימי בשיטה עם הני תנאי דסברי אדם מקנה דשלב"ל, והתוס' כתבו דהוי מצי לשנויי דקונמות שאני, מוכח מזה דדוקא נדרים חלים על דשלב"ל, ולא שאר קדושות, וביו"ד סי' רל"ד בס' נקודות הכסף על הט"ז ס"ק נ"ט כתב להקשות על הב"י וז"ל ומה שתירץ הב"י דלמסקנא יכול לאסור דשלב"ל על חבירו, נראה לי דאי"א לומר כן, חדא דהא קאמר בש"ס קונמות קאמרת שאני קונמות וכדרבא וכו' ורבא הא לא קאמר אלא דמפקיע מדי שיעבוד, ועוד דהא ע"כ רבא גופי' ס"ל דאין אדם אוסר על חבירו דשלב"ל בקונם, דגרסינן בפ' השותפים ד' מ"ז בעי רמי בר חמא אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן, מי אמרינן גבי דילי' הואיל ואדם אוסר פירות חבירו על עצמו אדם אוסר דשלב"ל על עצמו, גבי חבירו הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו, או דילמא משום דחלופין כגדולין דמי ל"ש הוא ול"ש חבירו, ובעי למיפשט התם מלוה ובע"ח נפרעים ממנו ודחי רבא וכו' והרמב"ם גופי' הביא הך בעיא בסוף פ"ה דנדרים ופסק דהוי ספק ואם עבר ונהנה וכו' יעו"ש. וז"ל הרמב"ם האוסר פירותי' על חבירו בין בנדר בין בשבועה הרי גדוליהן וחלופיהן ספק וכו' והראב"ד השיג עליו וז"ל, א"א לפי הגמ' הגדולין אינן ספק אלא ודאי אסורים וכו' מיהו קשיא להו וכו' הא קמ"ל זו"ז גורם מותר וכו' עכ"ל. והנה הוסיף הרמב"ם כאן דגם באוסר בשבועה על חבירו כן, ונלענ"ד דהרמב"ם מפרש דכונת הש"ס באיבעיא זו על חליפין וגדולין עפ"י דרך זה, שמה דאמרו בגמ' ביסוד הדין דאין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו משום דאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו, ועל עצמו כיון דיכול לאסור פירות חבירו על עצמו כ"כ יכול לאסור דשלב"ל עליו, עיקר הכונה בזה דענין הנדרים העיקר תלוי בכח האיסור וההרחקה אם הוא בעלים עליו או לא, דמזה הטעם יכול האדם לאסור על עצמו פירות חבירו, דאף דקונמות הוא איסור חפצא וקדושת הגוף ואין לו שום כח להטיל קדושה על חפץ חבירו, אבל כיון דענין הקדושה בקונמות הוא רק מה שהנאסר אינו יכול להנות מן החפץ והוא איסור גברא, דעל החפץ לא שייך לשון איסור רק קדושה, ורק מה דקרינן לזה איסור חפצא הוא דמטרת וכונת האיסור בזה שאם האדם נהנה ועובר על הנדר הוא מחלל קדושת החפץ, ובכל האיסורים הוא מזיק לעצמו לחוד, ומשו"ה כל האיסורים נחשבים לאיסור גברא, שכונת התורה רק לשמור את האדם שלא יתגאל ע"י נבילות וטריפות, ובדברים המוקדשים הכונה ג"כ שלא יחלל החפץ שהונח עליו שם קדושה לשמים, אבל כיון דבקונמות אין שום קדושה על החפץ לאיזו התיחדות והשתמשות לצורך גבוה או ענין אחר אלא רק ענין זה שלא יהנה בו הנאסר, ולענין זה יש כח לכל אדם לאסור עליו פירות חבירו, שכח זה יש לכל אדם באשר גופו ונפשו ברשותו הוא, ועפי"ז אמרינן דכ"כ יכול לאסור דשלב"ל על עצמו, היינו אף דא"א שיחול הנדר רק עד שיבוא הדבר בעולם, דהרי איסור חפצא הוא, אבל כיון דבאמת עיקר הכלל שאין אדם מקנה דשלב"ל, הוא בדבר שנוכל להחליט שהדבר שיבוא לעולם יחדש להאדם כח חדש, מה שלא הי' לו כח זה מעיקרא, אבל אם הכח שיהי' לאדם אח"כ אינו מחודש כלל וכבר הי' לו כח זה מכבר, בכה"ג ליכא שום חסרון בדבר שלא בא לעולם, ומה"ט נראה לי שמה שמדמה בס' משנה למלך מחוסר זמן של קטן וקטנה ומחוסר זמן האמור בגמ' בשדה שמשכנה לעשר שנים, עי' דברי' בה' אישות, אין דמיון זה שוה, דבקטן וקטנה יחודש בהגעת זמן כח חדש שמעיקרא לא הי' להם דין קדושין ולאו בר קנין הם, וע"י הגעת זמן והשלמת שנותיהם ישיגו כח ודין מחודש וזה דשלב"ל הוא, ובשדה הממוצנת לא יחודש לבעלים כח חדש אחר השלמת השנים אלא להיפוך ישארו על הכח שהי' להם כבר קודם שנתמשכנה, אך המניעה היתה זמנית, ובהסרת המניעה חזרו לכח שהי' להם, ומשו"ה יכול אדם לאסור על עצמו דשלב"ל, דכח האוסר שיש לו הוא מה שהוא שליט על גופו ונפשו וכח זה יש לו גם עכשיו, ונמצא שלא יחודש לו להאוסר ע"י ביאת הדבר לעולם, אבל כשאדם אוסר על חבירו שכח זה הוא מפני שהוא הבעלים והשליט על החפץ שלו, וכיון שכח זה ביד הבעלים הוא ע"י מציאות החפץ בעולם, ובדבר שלב"ל יתחדש כח זה ע"י החפץ, ומשו"ה למ"ד א"א מקנה דשלב"ל שאין אדם יכול לפעול ע"י הכח שיחודש אח"כ, כ"כ אינו יכול לאסור על חבירו דשלב"ל:

ולפי"ז י"ל דאפשר דבפירות דקל לענין נדרים הוא כדבר שבא לעולם גם לענין לאסור על חבירו, דבשלימא לענין הקנאה או לענין קדושה ממש ליחדו לצורך גבוה, שענינים אלו מתחדשים ע"י ביאת הדבר בעלים, ולכן אם רוצה לחדש ענינים אלו קודם שבא לעולם לא מהני מעשיו, אבל בנדרים דאי"צ מציאות של החפץ דהרי יכול לאסור על עצמו קודם ביאת הדבר בעולם, ובעינן רק שכח הנדר וההרחקה יהי' עכשיו ברשותו, משו"ה גם על חבירו אם הדבר שיבוא לעולם אינו ע"י סבה מחודשת וכח חדש, אלא מחמת סבה מוחלטה מכבר, כמו פירות דקל שהכח שיהי' לו בפירות אלו הוא עי"ז שהדקל הי' שלו מכבר, בדבר שלב"ל כזה יכול לאסור גם על חבירו, והנה אף דלפי הס"ד בגמ' כתובות ד' נ"ט ובנדרים ד' פ"ה גם זה כדשלב"ל חשבינן, אבל לפי המסקנא דמשני הש"ס דקונמות מפקיע מידי שיעבוד, מהני בפירות דקל על חבירו, והענין בזה דמה דאמרינן בקונמות דמפקיע מידי שיעבוד, א"א לפרש כענין דאפשר לפרש בקדושת הגוף ממש, דמהקדש ממש יש מקום לפרש כיון שהגוף שלו ויכול להקדישו ממילא פקע שיעבוד של חבירו, דבדבר מקודש ליכא זכות להדיוט, אבל בקונמות דליכא שום קדושה רק מה שנאסר חבירו, וענין זה להרחיק ולאסור אין בידו מחמת שיש לחבירו שיעבוד וזכות ואיך חל הנדר, אלא בע"כ הענין בזה דעיקר חלות הנדר תלוי במקור וסבה הראשית של הפירות וההשתמשות, כיון דעל עיקר הסבה של צמיחת הפירות הוא בעלים חל נדרו לאסור על חבירו אף שלאחר שיבואו הפירות ינטל ממנו כחו ושליטתו עליהם, ומה"ט יכולה האשה לאסור ידי' לענין מעשי ידי', מחמת שהידים שמהם נצמחים המעשי ידי' הם שלה והוא הבעלים עליהם, אף שלאחר שיוגמרו המעשי ידי' לא תהי' ביד האשה כח ההרחקה להרחיק הנאתם מן הבעל, וחילוק זה בין קונמות לשאר הקדש, הוא מפורש בתוס' כתובות ד' נ"ט ע"ב בד"ה שדה זו שמשכנתי בסהד"ד, יעוש"ה. ומה"ט לפי המסקנא יכולה האשה לאסור מעשי ידי' על הבעל דמעשי ידי' יהי' שלה מחמת שהידים הם שלה, וכמו שתוכל לאסור ע"י הידים באומרת יקדשו ידי, כ"כ תוכל לאסור המעשי ידי' בלא הידים, וזה נראה לי בכונת התוס' בקדושין ד' ס"ג שכתבו דלפי"מ דמשני שאני קונמות מהני גם באוסרת מעשי ידי' לחוד, ולפי"ז בדבר שלב"ל כלל לא מהני אף בקונמות לאסור על חבירו, וכן יש לומר דזה כונת הרמב"ם דיכולה לאסור גם מעשי ידי' שתאסר עלי' לאחר גרושין, אבל בדשלב"ל ממש, גם להרמב"ם אין אדם יכול לאסור על חבירו:

וכן נראה לענ"ד מוכח מדברי הרמב"ם שם בפי"ב בהלכה הקודמת, דכתב שם האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך אינו צריך להפר הא למה זה דומה לאוסר פירות חבירו על בעל הפירות, ובאוסרת מעשי ידי' צריך להפר שמא יגרשנה, דהטעם בזה דבהנאת תשמישי עליך אינו נאסר לאחר גירושין משום דכיון דבשעה שהוא תחתי' אינה יכולה לאסור, והיכולת דלאחר גירושין הוא דשלב"ל, ורק במעשי ידי' דמדינא גם עכשיו ראוי לחול משום דקונמות מפקיע מידי שיעבוד אלא דהשתא לא חייל משום דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל, וכתב הרמב"ם בהלכה שני' דחכמים עשו חזוק לשיעבוד הבעל מפני שהוא מדבריהם, ובתשמיש שהוא מן התורה אילו הי' ענין זה רק שיעבוד היתה יכולה לאסור, שבזה שהוא מה"ת לא עשו חזוק, אלא דמה שאמרו בגמ' נדרים שאינה יכולה לאסור שנקטו דשיעבוד זה כקנין הוא שהגוף משועבד לזה, עי' בס' אבני מלואים שהאריך בזה, אבל עכ"פ כיון דהשתא לא חייל, לא חייל גם לאחר גרושין משום דבר שלב"ל, ומוכח דבדשלב"ל ממש כמו ענין הגירושין גם הרמב"ם סובר דלא חייל נדרא, ויש להסביר עפ"י דרכנו מה דמתרץ הש"ס דלהכי לא חשיב דשלב"ל מה שאוסרת לאחר הגרושין, אף דהשתא לא חייל משום דאלמוה רבנן, דלכאורה אינו מובן מה לי אם הסבה שאינה יכולה לאסור משום דאלמוה או שאינה יכולה לאסור מחמת דקונמות אינו מפקיע ועפ"י דברינו י"ל דקנין האישות הוא קנין עולמי, והגרושין הוא סבה מחודשת מה שהבעל מפקיע קנינו, ומשו"ה הוי דשלב"ל ממש כשדה זו לכשאקחנו ממך תקדש, אבל היכא דמדינא יכולה לאסור רק המניע הוא משום דאלמוהו רבנן, י"ל דלא אלמוהו רק לזמן עד הגירושין, וכשמתגרשת אין מתחדש לה כח חדש, ויהי' זמן זה כזמן שבשדה ממושכנת עד עשר שנים דלא הוי דשלב"ל משום דמה שיהי' בידו לפדות לאחר עשר שנים אינו כח מחודש. עוד י"ל דרק לפרט זה לענין איסור עד גרושין אלמוהו, ועל ענין האיסור לאח"ז לא אלמוהו גם מעיקרא. וזה נכון:

והנה לפי"ז י"ל דמה דמסיק רמב"ח באיבעיא שלו לענין חליפין או דילמא חליפין כגדולין דמו ל"ש הוא ל"ש חבירו, הוא דמספקא לי' אם חליפין הוו כדשלב"ל ממש, כשדה שאקחנה וכדשלב"ל של התחדשות הבאה ע"י גרושין, או דומה למעשי ידים הבאים ע"י הידים או פירות דקל וכיוצא בזה וכן יש לספק בגדולין של פירות בדבר שזרעו כלה דבחליפין וגדולין הסבה ג"כ מה שיהי' שלו החליפין וגדולין הוא עי"ז שיהי' הפירות שלו, אבל אינו דומה לגמרי, דהרי בחליפין צריך דעת אחרת לזה שיתרצה בחליפין ואינו נעשה ממילא, וכן בגדולין דהפירות אינם מגדלים פירות אחרים בלי קרקע וזריעה, ולכן בשני אלה מספקא לי' לרמב"ח אם יכול לאסור על חבירו, ולכן י"ל דהרמב"ם מפרש עד"ז בסוגית הש"ס שם דלא כמו שמפרש הר"ן שם ושאר הראשונים דמפרשי דפשיטא לי' לרמב"ח דעל חבירו אינו יכול לאסור חליפין וגדולין, ומיבעיא לי' אם החליפין אסורים למחליף עצמו מדרבנן, ולא שייכי הך איבעיא לדין נדרים, ועי' ר"ן מה שמתרץ קצת מה דמיבעיא רמב"ח אלישנא דמתני' והרמב"ם מפרש כפשוטו דמבעיא לי' אם יכול לאסור חליפין וגדולין על חבירו או לא. והנה הר"ן והתוס' הוכיחו דבע"כ צריך לפרש דמבעיא לי' בכל איסורי הנאה, מדמייתי ת"ש ממכרן וקדש בדמיהם של ערלה וכה"כ, ולפי"מ שרצינו לבאר לשיטת הרמב"ם ז"ל דמספקא לי' לרמב"ח לענין נדרים אי מצי אסר על חבירו, עלינו לבאר איך מייתי הש"ס למיפשט ממקדש בערלה ומכרן וקדש בדמיהם אכן להרמב"ם לשיטתו בלא"ה קשה שהרמב"ם פסק בפ"ח מה' מאכלות אסורות, דחליפי איסורי הנאה מותרים לכתחילה גם למחליף עצמו דז"ל שם בה' ט"ז כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לעכו"ם או לכלבים אינו לוקה ומכים אותו מכת מרדות והדמים מותרים. עכ"ל. וכתב הה"מ שם שסובר דגם למחליף עצמו מותרים והכא לענין נדרים פסק דאסור מספק, והרי בגמ' משוה שני ענינים אלו, ולכאורה יש לדון דאם נאמר דנדרים חשיב כיש לו מתירים גם למודר אסור גם בספק דרבנן ובשאר איסורים ספק דרבנן לקולא, וכן תמה בס' לחם משנה עיי"ש שהרבה עוד להקשות בדברי הרמב"ם, אבל גם לפי' הר"ן והתוס' יש לעיין מה דמפרשי דפשיט להש"ס דחליפין מותר מה"ת, דהלא באומרת ידי' לעושיהם דאסור מה"ת, בע"כ הענין דכיון דהידים נאסרים עלי' ממילא הוא אסור במעשי ידי' הבאים מחמת הידים, דהרי גם לענין הקנאה ג"כ אי אפשר להבין ענין זה רק עד"ז, דהא דמועיל במקנה דקל לפירותיו הוא משום דבכה"ג הרי זה כאילו כל הדקל של הקונה על פרט זה, והנה לפי"מ דכתבו בתוס' גיטין ד' ס"ו ע"א ד"ה דמי חמרא דיין לדמיו הוי כמו דקל לפירותיו, ולפי"ז לענין נדרים ושאר איסורי הנאה אם הי' כל הדקל אסור בכל הנאות, ממילא הי' אסור בהפירות, כמו באוסר ידים למעשי ידיו, ובאוסר היין ממילא אסור גם בדמים הבאים מחמת היין, וכאן פשוט להש"ס דחליפין שהוא כמו דמי חמרא ודאי מותרים, ואם נאמר דשאני דין איסורי הנאה מדיני הקנאה, למה מהני באוסר ידים לעושיהם, ונראה לענ"ד דבע"כ הטעם בזה, דאם החליפן המדיר לא מיתסרי על המודר, דלגבי' דידי' לא שייך לומר דהחליפין באים מחמת הפירות דהרי גם בלי הפירות היו החפצים אלו בעולם ומה שיצאו מרשות בעליהם הראשונים ונכנסו לרשות זה של המדיר אין זה שום סבה על החליפין שיאסרו על המודר ורק אם החליפן המודר יש בזה סבה להאסר דמה לי הן ומה לי דמיהן שע"י הפירות הוא נהנה מהחליפין, וכמו שכ' הר"ן ענין זה בע"ז דמטעם זה ראוי להיות דמי איסורי הנאה אסור מה"ת על המחליף עצמו, אלא הטעם בזה כמש"כ בירושלמי דאינן דמיהן דאיסורי הנאה אינם מחייבים דמים והדמים גזל או מתנה וכמו שנבאר ענין זה לעיל בשע"ג ומה"ט פשוט להש"ס דחליפין מותרים מה"ת:

ולפי"ז נראה לי לפרש גם לשיטת הרמב"ם דאף דעיקר מה דמספקא לרמב"ח הוא לענין נדרים אם יכול לאסור על חבירו החליפין אם חשובים דמי הפירות כפירות הבאים מחמת הדקל או לא ומייתי הש"ס ת"ש ממכרן וקדש בדמיהן של איסורי הנאה, היינו דאם נאמר דדמי הפירות חשובים כבאים מחמת הפירות כפירות הבאים מחמת דקל, א"כ ראוי לומר בכל איסורי הנאה שהדמים אסורים מה"ת למחליף עצמו, ומשני הש"ס ודילמא לכתחילה הוא דלא ואי עבד עבד, והיינו כענין שכ' בירושלמי דבאיסורי הנאה רק לכתחילה איכא איסור למוכרם, אבל אם עבר ומכרם שוב עברה הנאתו, דהדמים עצמם חשובים כגזל או מתנה, ולא הוו כהאיסורי הנאה עצמם דאינם דמיהם, אבל לענין קונמות מספקא לן שמא יש כח ביד המדיר לאסור עליו, דלענין קניני ממון היכא שהדבר מותר לו ודאי הדמים שהם חליפי החפץ באים אליו מחמת החפץ, וכמו דמהני יין לדמיו לענין הקנאה כ"כ חשוב כח הבעלים לאסור על חבירו, והיכא שלא אסר רק הפירות עצמם פשיטא דמותרים למודר כיון שהחליפן המדיר, דאצל המודר אין החליפין שייכים כלל להפירות, וכמש"כ הר"ן דרק למוכר עצמו יש לדון שיהי' הדמים אסורים לו ולא לאחר, ובהא דמסיק הרמב"ם ואם עבר ונהנה נהנה, דלכאורה אין שום מובן בלשון זה, דמש"כ בכסף משנה לפרש כונתו בזה כלו' דאינו לוקה משום דהוי ספק הוא פי' דחוק מאד, והרי בהלכה הקודמת שם באוסר על עצמו שאינו אוכל ואינו טועם דהמשקים היוצאים מהם ספק, כתב ואם שתה מהם אינו לוקה, ולא כתב ואם עבר ושתה שתה, ולפימש"כ י"ל בכונתו דמסיק בהלכה זו מה דמסיק הש"ס לענין מכרן וקדש בדמיהן, דאם המודר עבר ונהנה היינו שמכר את הפירות עצמם או החליפם עברה הנאתו בזה במה שמכרן, אבל הדמים מותרים כמו בכל איסורי הנאה שהדמים מותרים, וכמו שפסק בפ"ח מה' מ"א. ובעיקר הביאור שכתבנו לפרש דברי הש"ס מה דמסיק ואם עבד עבד למדתי כן מדברי הריטב"א שפירש כן עפ"י שיטתו והוא בפ' הנודר מן הירק שהובא שם ברי"ף והרמב"ן איבעיא דרמב"ח כתב וז"ל ומסתברא דהכי פי' דאיהו סבר דכי היכא דמיבעיא לי' בחליפי קונם ה"נ מיבעיא לי' בחליפי איסורי הנאה דעלמא ולהכי אייתי לי' מערלה וכה"כ דאמ"ה ולא תפסי דמיהם, שאם מכרם וקדש בדמיהם מקודשת ושני לי' דשאני התם דאיסורי הנאה דאורייתא לכו"ע אסירי ולפיכך אין להם דמים כלל, וכשהחליפם או מכרם אינם דמיהם אלא מתנה או מלוה ולפיכך כשנהנה מהם אינו חשוב נהנה מאיסורי הנאה ואין בכלל איסור הנאתו אלא שלא למוכרו ולהחליפו לכתחילה דההיא שעתא מתהנה מיני', אבל אי עבד עבד וכי מיתהני לאו מיני' מיתהני וכמו שפירשו עלי' בירושלמי, אבל הכא באיסור קונם שהוא אסרם עליו והם מותרים לכל העולם אימא לך דיש לו דמים וחליפין דידי' חליפין גמורים אימא לך דכל שאסור בהם אסור בחליפין ובדמיהם כשם שאסור בגדוליהם, ובעין לא איפשיטא ונקטינן לחומרא עכ"ל. וכפי' זה של הריטב"א ז"ל נפרש גם להרמב"ם ז"ל במה שמתרץ בגמ' דילמא לכתחילה הוא דלא ואי עבד עבד:

אמנם מה שמוכרח לנו לחדש להרמב"ם דרך אחרת בבעיא דרמב"ח דלא כמו שפרשו הר"ן והתוס' ודלא כמו שפירש הריטב"א הוא מהא דמוכח שהרמב"ם מפרש דגם בגדולין מספקא לי' לרמב"ח ושהרי פסק להלכה דהוי ספק ובגדולין היכא שזרע כלה הוי זו"ז גורם דקיי"ל דמותר, וכמו שהשיג עליו הראב"ד ז"ל, ומה שתרצו בכ"מ והרדב"ז ומגדל עוז, דנדרים הוי דבר שיש לו מתירים, אינו מתישב לי כלום, חדא דרק להנודר עצמו שייך לומר דהוי דשיל"מ דבידו למיתשל עלה, אבל אצל המודר דאין בידו להתיר הנדר הוי כשאר איסורים וכמו שהקשה ע"ז בלחם משנה שם, ועוד קשה טובא א"כ מאי מספקא לי' לרמב"ח, אם בנדרים אסור זו"ז גורם ודאי גדולין אסירי, ולומר דזה גופא מספקא לי' לרמב"ח מחמת שאצל הנודר שאין בידו להתיר אי בכה"ג חשיב דשיל"מ אי לא, מלבד שזה דחוק ורחוק, קשה מה שייך ספק זה לחליפין, ורמב"ח כולל באיבעיא דידי' מחמת דחליפין כגדולין דמי ל"ש הוא ול"ש חבירו, וכן קשה מפסקי הרמב"ם אהדדי, דלענין חליפי שאר איסורי הנאה פסק הרמב"ם דמותר גם למחליף עצמו כמו שהבאנו, וכאן פסק דהוי ספק, והנה מה שכ' הריטב"א לחלק בין שאר איסורי הנאה לנידון דידן משום דבכל איסורי הנאה מותרים הדמים משום דאינם דמיהם, והכא שלהמחליף ולהקונה ממנו מותרים הפירות והוו דמיהם, מצאנו כן גם להרמב"ם ז"ל שמחלק כן והוא ממה שפסק בה' בכורים פי"ב ה"ד בפטר חמור שמכר לפסק דאם מכרו קודם פדיון שדמיו אסורים, והוא עפ"י מה דאמרינן בגמ' בכורות פ"ק ד' י' ע"ב דלר"י פטר חמור אסור בין הנאת גופו בין הנאת דמיו, דהוא שאם מכרו אסור להנות מהדמים, וכן פירש"י ורבינו גרשום שם, וביאור הענין הוא דל"ד לשאר דמי איסורי הנאה דאינם דמיהם, אכן פ"ח דאף דאסור בהנאה הוא חשוב ממון בעלים, משום דבידו לפדותו בשה כל דהוא, ומה"ט יכול לקדש בו אשה, וכן הגונב פ"ח חייב כפל, כמו דאיתא בגמ' שם ד' י"א ע"א וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' גניבה, ומה"ט הדמים שקבל הם דמי פ"ח. וכבר כתבנו ענין זה לעיל בשע"ג, וכן מצאתי כדברינו בס' שעה"מ פ"ה מה' אישות ודברי הריטב"א שהבאנו מסייעים לדברינו בשיטת הרמב"ם, אבל בנוגע לסוגין דברי הריטב"א קשה להבינם, דאם נאמר שמה"ט יאסרו החליפין על המודר אף כשהחליפם המדיר, משום דהחליפין הם דמי הפירות, בע"כ עלינו לומר דגם שאר איסורי הנאה תופסים דמיהם היכא שהם מותרים למחליף עצמו ולהקונה ממנו, שבכה"ג נתפסים הדמים באיסור עצמי שנשאר האיסור על עצם הפירות, וגם נתוסף איסור, חדש על החליפין, וזה קשה טובא מנין לנו ענין זה, כיון דילפינן בש"ס דרק בע"ז ושביעית תפסי דמיהם ולא בשאר איסורי הנאה כמבואר בספ"ב דקידושין, מנין לנו לחדש ענין זה, ורק לאסור על המחליף עצמו יש לומר דאסור מה"ת בלי גלוי מקרא, וכמו שכתב הר"ן במס' ע"ז משום דסברא הוא מה לי הן מה לי דמיהן דאיסורי הנאה גרמו לו לקבל הדמים, וע"כ נראה דמה דפסק הרמב"ם בפ"ח שדמיו אסורים הוא רק למוכר עצמו, וכן כתב בס' שעה"מ בפ"ה מה' אישות הנ"ל, אכן מה שדחק שם לומר לתרץ מה דאיתא במשנה בספ"ב דקדושין דגם בפ"ח אם מכרם וקדש בדמיהם מקודשת, דהוא משום דאף שאסורים הדמים למקדש מ"מ הוי קדושין משום דלדידה הדמים מותרים, ולענ"ד ברור דאינו כן דלהראשונים דסברי שהדמים מותרים למחליף עצמו, בע"כ סברי דאיסורי הנאה אינם מחייבים דמים אף אם מכר לנכרי, שלדידי' הוי ממון מעליא, ובע"כ סברי דלחיוב דמים צריך שיתחסר ממון אצל המוכר, ולפי"ז גם בקדושי אשה לא מהני לדידהו אם לדידי' הוא אסור בהנאה, ורק לשיטת רש"י דסובר דאיסורי הנאה מחייבי דמים, ומה"ט סובר דהדמים אסורים למחליף, כתב הר"ן בספ"ב דקדושין דלשיטתו מהני הקדושין מחמת דהיא נהנית מהדמים, ולענ"ד נראה לתרץ קושית השעה"מ בפשטות, דהלא בגמ' בכורות פריך על המשנה דקתני המקדש בפ"ח אינה מקודשת דהוא דלא כר"י ודלא כר"ש, ומשני בשני תירוצים או דמיירי לאחר עריפה ומיתוקם לכו"ע או כר"י וכגון דלא שוה אלא שקל אלא ואין פודים בשה פחות משקל כרב"י ייעו"ש. ולכן בחד מהני גווני אם מכר הפ"ח הדמים מותרים, דהיכא דאינו שוה אלא שקל אז הרי זה איסורי הנאה דאין לו דמים, כיון דאם יפדה לא ישתנה כלום, ומכש"כ למאי דמשני לאחר עריפה דהוי כשאר איסורי הנאה:

ועפ"י מה שכתבנו לבאר סוגית הש"ס עפ"י שיטת הרמב"ם מתישב הכל, דלשיטתו לפי המסקנא שורת הדין כן הוא דע"י איסור הפירות עצמם שאסורים על המודר הוא מותר בין בחליפין ובין בגדולין, דבחליפין ליכא טעם לאסור עליו בין אם החליפם המדיר ובין אם החליפם הוא, דאם המדיר החליף אותם ודאי מותרים דאינם תפסי דמיהם, ומטעם הנאה לומר מה לי הן ומה לי דמיהן לא שייך לדידי', דאיזו הנאה היא לדידי' מה שהמדיר לקח החליפין מהאיש שהי' הבעלים עליהם, ואם קנה הפירות האסורים והחליפם ג"כ אינם אסורים דאינן דמיהן כמש"כ וכן בגידולין ודאי מותרים משום דהוי זו"ז גורם הקרקע דהיתר והזרעים האסורים, ובאוסר על עצמו דהחליפין והגדולים אסורים, הוא משום כונת הנודר בלשון זה לאסור גם החליפין והגידולין, ועל עצמו יכול לאסור גם דשלב"ל, אבל כשאוסר על חבירו מספקא לי' לרמב"ח אם יכול לאסור בכה"ג בין החליפין בין הגידולין, דזה פשיט לי' לרמב"ח דבפירות דקל יכול לאסור גם על חבירו, ובדשלב"ל גמור אינו יכול לאסור, אבל גדולי פירות דעיקר הסבה מה שיהי' בעלים על הגדולין הוא עי"ז שהקרקע שלו, אבל בלי הקרקע לא, יש לדמות זה לדשב"ל גמור, או כיון דגם הפירות גורמים לזה, דהרי אם הי' הפירות שלו והקרקע של אחר הי' זוכה ג"כ חלק בהגדולין, וכמש"כ התוס' במס' ר"ה ד' י"ג ע"א ד"ה ולא קציר נכרי יעו"ש דלפי"ז כח הבעלים שלו על הגדולין מחמת הפירות באים, וכן בחליפין אף שתלוי בדעת אחרת שיתרצה בעל החפץ ליתן בחליפי פירות, אבל עיקר הסבה תלוי מחמת הפירות, לכן מספקא לי' לרמב"ח אם בכה"ג יכול לאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו, ומאן דרצה לפשוט מהא דמכרן וקדש בדמיהן, הי' סבור לדמות שני ענינים אלו, היינו דאם נאמר דהפירות הם הגורמים לחליפין, כ"כ ראוי לאסור דמי איסורי הנאה שהערלה גרמה לו להדמים שיבואו ברשותו, ומשני דשם אינן דמיהן כמש"כ הריטב"א הנ"ל ולכן פסק הרמב"ם דהוי ספק, ומה שהוסיף הרמב"ם בענין זה דגם באוסר על חבירו בשבועה, הוא עפ"י שיטתו שכ' בפ"ה מה' שבועות ה"ד דאם נשבע ראובן שלא יהנה שמעון מנכסיו ועבר שמעון ונהנה דחייב שמעון, שלא נשבע זה אלא על דבר שהוא ברשותו, ועי' בכ"מ ובמל"מ שם שחתכו למצוא מקור לזה, אבל עכ"פ שיטתו דעיקר ביסוד הנדרים הוא הכח הרחקה, ולכן הביא כאן גם דין איסור שבועה להורות לנו הטעם מה דיכול אדם לאסור על חבירו גם דשלב"ל, היכא דמה שיבוא לעולם הוא מחמת כח מוקדם שכבר בא לעולם, וכמו שהוא בעלים על מה שיש לו עכשיו, כ"כ כחו ורשותו גם על הדבר הנולד מזה, ולכן כמו דיכול לאסור מה שהוא שלו, כ"כ יכול לאסור מה שיהי' שלו לאחר זמן כיון שיהי' ממילא שלו מחמת קנין הקדום, ולפי"ז אדרבה מסוגיא זו מוכחת שיטת הרמב"ם דאם אסרה אשה מעשי ידי' על הבעל חל הנדר גם בלי אמירת יקדשו ידי לעושיהם, ומתורץ היטב קושית הנקודת הכסף בסי' רל"ד, ושיטת הרמב"ם בזה מזוקקה כמו שבארנו בעזה"י:

ואחרי שזכינו לבאר דברי הרמב"ם בפי"ב מה' נדרים נבוא לבאר שיטתו בפכ"ב מה' מכירה, דהנה בדין ההקדש מלבד שהוא נעשה קנין לגבוה ע"י אמירה יש בזה ענין נדר, דאם נהנה מן ההקדש הוא או אחר חייב משום בל יחל כמו דאיתא במס' נדה ד' מ"ו ע"ב, ועי' בר"ן נדרים ד' ט"ו שהוכיח מזה דהמודר עובר בבל יחל יעו"ש. ולכן כשאומר כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש, אף שלא חל ההקדש שיהי' קנוי לגבוה ולא נחתה על הולד דין קדושה משום דהוא דשלב"ל, אבל לענין נדרים שבארנו דבזה יש הבדל דאם הוא דשלב"ל ממש לא מצי אסר על חבירו, אבל אם מה שיבוא לעולם הוא בא ממילא מחמת הדבר שהי' בעולם בשעת הנדר כפירות דקל ומעשי ידים, אז מצי אסר גם על אחרים, הנה באומר יהי' הקדש שיש בזה ענין נדר שלא יהנו זרים ממנו, וכל ההשתמשות שבו יהיו מיוחדים רק לגבוה, לענין זה חייל כשיבוא הדבר בעולם שאסור לו ולאחרים להשתמש בזה, להשתמשות זרים מחמת נדרו, וכן באומר יהי' לעניים כ"כ חייל כשיבוא הדבר בעולם שלא להשתמש בזה רק לצורך עניים, ועפי"ז כתב הרמב"ם דאם שכ"מ צוה ואמר כל מה שיוצא אילן זה יהי' לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בו עניים כלו' לענין זה דגם היורשים אינם רשאים להוציא דברים אלו לעצמם בלתי לעניים, מחמת שנדר זה חייל על הדבר כשיבוא לעולם, דהרי גם בשבועה סובר הרמב"ם דיכול לאסור על חבירו אם הדבר הוא ברשותו ובכחו, כמו שהבאנו, דהיסוד בדיני הנדרים ושבועות דיכול לאסור על אחרים מה שברשותו דילפינן זה מלהרע או להיטיב, משו"ה אם נדר על פירות דקל או שכר בית שיהי' לעניים חייל הנדר כשיבוא הדבר בעולם אכו"ע משום דענין זה הוא כעין התפסה על החפץ, שנדר שיהי' דבר זה לעניים או להקדש, ולפי"ז דין זה שכ' בה' מכירה הוא דוקא בכה"ג באומר כל מה שתלד בהמתי או מה שיוציא אילן זה, אבל אם נדר כה"ג על דשלב"ל ממש, כגון שדה זו לכשאקחנה תהי' הקדש, לא חייל כלל בכה"ג, דדבר שלא בא לעולם ממש לא חייל רק אם אוסר על עצמו, אבל בכה"ג לא קבל על עצמו כלום ולא אסר אנפשי' רק נדר על החפץ עצמו ודבר זה אינו ברשותו כלל, ובפ"ו מה' ערכין שכתב בנודר על עצמו כגון האומר הרי עלי להקדיש כל מה שתעלה מצודתי מן הים אף שהוא דבר שלב"ל ממש, אבל כיון שנדר על עצמו בלשון הרי עלי אז חייל גם על דשלב"ל ממש, ומשו"ה י"ל דבנידון האמור בפכ"ב מה' מכירה ליכא בל תאחר, דרק בנדר שקבל על עצמו להקדיש או ליתן לעניים, איכא בל תאחר, אבל בנדר שחל עיקרו על החפץ ולא קבל על עצמו כלום ליכא בל תאחר אם לא בצדקה ובהקדש שכבר חייל הקדש לגמרי, ובזה יתישב מה שהעיר בס' לחם משנה שבפכ"ב מה' מכירה לא זכר הרמב"ם בל יחל ובל תאחר, ובפ"ו מה' ערכין בנדר הרי עלי להקדיש כתב שעובר בבל יחל ובל תאחר:

ובזה יעלה כהוגן פסקי השו"ע ח"מ סי' רי"ב דבסעי' ז' העתיק להלכה דברי הרמב"ם מהלכות מכירה הנזכר לעיל, ובסעי' ט' העתיק להלכה דברי תשובת הרא"ש שכ' דאם אמר קרקע זו לכשאקננו יהי' הקדש אינו כלום דאין אדם מקדיש דשלב"ל, אבל אם אמר לכשאקננו אקדישנו או אתננו להקדש הוי עלי' נדר וצריך לקים נדרו, והרמ"א ז"ל כתב בהג"ה בז"ל וזוהי סברת הרא"ש וחולק על הרמב"ם שסובר שאם אמר לכשאקננו יהי' הקדש חייב לקיים דבריו כמו שכתב סברתו בסעי' ז', ודברי המחבר שסתם לעיל כדברי הרמב"ם וכאן כדברי הרא"ש אינו נכון. עכ"ל. וכ"ז הוא לפי מה שנקט בשיטת הרמב"ם דבאומר לשון יהי' ג"כ הוא נדר על עצמו שאומר הרי עלי להקדיש, וכן כתב בב"י שם, ולפי"ז קושית הרמ"א קושיא חזקה היא על המחבר, אבל לפי"מ שבארנו דגם הרמב"ם סובר דלשון יהי' הקדש אינו נדר על עצמו, אלא שהוא נדר על החפץ, וסובר דבכה"ג שהדבר שיבוא הוא מחמת דבר שהוא ברשותו אז חייל גם על אחרים, ובזה הוא פלוגתא דהרא"ש ושאר הראשונים עם הרמב"ם, דלהרא"ש וסייעתו גם בדשלב"ל כזה כמו פירות דקל, לא חייל נדרא על אחרים, לפי"ז פסקי השו"ע ח"מ הנ"ל עולים כהוגן דבסעי' ז' פסק דחייל הנדר, משום דכל מה שחשב שם הם כפירות דקל וכיו"ב, אבל בסעי' ט' באומר לכשאקחנו יהי' הקדש שהוא דשלב"ל ממש, בכה"ג לא חייל הנדר על החפץ שהוא דשלב"ל ורק אם אומר הרי עלי והוא ממש כשיטת הרמב"ם ובנידון דסעי' ז' פסק כהרמב"ם נגד החולקים עלי' דכן פסק ביו"ד סי' רל"ד כהרמב"ם דבאומרת יאסרו מעשי ידי' על הבעל חייל הנדר, אף שלא אמרה יקדשו ידי לעושיהם, והנה בסמ"ע שם ס"ק כ"ב כתב ג"כ כדברינו לחלק בין פירות דקל האמור בסעי' ז' ובין שדה שאקננו האמור בסעי' ט', ומיישב בזה קושית הרמ"א על המחבר, אבל דבריו אינם מתקבלים כ"כ, דלפי"מ שמפרש דהרמב"ם סובר דבלשון "יהי'" הוא מקבל נדר על עצמו אינו מובן חילוק זה כיון דאמרינן דבלשון יהי' כלול קבלה לעשות שיהי' כן, למה לא יהני גם בשדה לכשאקחנה יהי' הקדש, לומר שמקבל על עצמו לאחר שיקנה יהי' הקדש ע"י שיקדיש אח"כ, ובכלל קשה לי לפירושם בדברי הרמב"ם מה שכ' בה' מכירה שהובא גם בשו"ע ח"מ שם בסי' רי"ב דגם באומר יהי' אסור עלי, ולפי פירושם צריך לפרש דמקבל על עצמו לאסור הדבר הזה כשיבוא לעולם, וזה נדר לנדור נדר, ונדר כזה לא מצינו, דבשלימא בנודר עלי להקדיש או ליתן לעניים הוא נדר של דבר מצוה לשמים, וזה יליף הרמב"ם מהכתוב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, אבל אם ידור לנדור איסור על עצמו או על אחרים, מהיכא נילף שיהי' חיוב עלי' לקיים נדר כזה, ולפימש"כ כלל הרמב"ם ענין זה להורות דבדבר שבא ממילא חייל נדרא על החפץ כשיבוא לעולם. אכן מה שכתב בה' מכירה דבאומר שכר בית זה יהי' לעניים שזכו בו עניים, לפי מה שבארנו לכאורה הרי זה דומה להא דמיבעיא לי' לרמב"ח לענין חליפי פירות, דמאי שנא שכר בית משכר פירות, וההבדל בזה נלענ"ד דכל חיוב שאפשר לבוא ממילא בלי רצון ודעת אחרת הוא דומה לפירות דקל, ולכן שכר בית שכל מי שידור בבית יתחיב לשלם בע"כ הוי כפירות, אבל חליפין שנקנה דבר בעין ע"י הקנאת בעלים הוי דשלב"ל:

ועפי"ז נראה לי דשיטת הראשונים שהבאנו בענין האיבעיא אם יש יד בפאה וצדקה דפסקו לחומרא משום ספק של תורה הוא דאזלי בשיטה זו, דבאומר סלע זה לצדקה איכא בזה תורת נדר, וכמו שהבאנו דברי רב האי גאון ז"ל, דסובר דאמירה לצדקה אינו עושה קנין, ומה דמחייב ליתן לעניים הוא מדין נדרים לחוד ולא משום איזה זכות ממון שיהי' בזה תביעת ממון לעניים, ובארנו שענין נדר זה אינו משום שקבל על עצמו לעשות כך וכך אלא הוא ענין התפסה על החפץ, ולשיטת רב האי מוכרח הענין שיש באמירת סלע זה לצדקה ענין נדר כנ"ל, אבל כמו דמפרש הגאון דאיכא בכה"ג נדר של התפסה לצדקה, כ"כ נוכל לפרש גם לשיטת הראשונים ז"ל דסברי דאמירה לעני עושה קנין דסברי כ"כ בזה כשיטת הגאון דאיכא כ"כ ענין נדר והתפסה, ומה"ט מהני מתפיס בצדקה באומר זה כזה, ולפי"ז באומר סלע זה לצדקה אם הוציא לדבר אחר, הרי מלבד גזל עניים שבזה איכא גם איסור נדרים, וכן איסור של בל תאחר דכיון דמחויב לקים נדרו להוציא בעד עניים ממילא איכא גם בל תאחר, דרק היכא דפטור מלשלם ליכא בל תאחר, דמש"כ בנתיבות בכללי תפיסה דבספק צדקה איכא בל תאחר, אינו מובן דאם ליכא איסור אחר המחייבו לקים נדרו ליכא בל תאחר, וכמש"כ בתשו' מהרי"ט הבאנו דבריו לעיל בפי"ט ומשו"ה פסקו דבספק אזלינן לחומרא דספק דאורייתא הוא, ול"ד לספק מעשר עני דפטור מדין המע"ה דהתם ליכא נדר כלל דחיובא מחייב מדין מתנות עניים, ואין זה בכלל בפיך זו צדקה ואין זה דבר הנדור ולכן אין בזה רק דין ממון עניים, וכל שהוא מדין ממון פטור בספק משום המוציא מחבירו עליו הראיה מלבד היכא דאיכא משום עני ורש הצדיקו שהוא ג"כ מדין ממון, ונראה לענ"ד דלפי"ז בספק פאה ג"כ פטור כמו המעשר עני, אכן מה דפסק הרשב"א בספק של יד לפאה דאזלינן לחומרא הוא משום דמה שרוצה להוסיף על הפאה שהניח תחילה הוא ענין צדקה, כיון דמדינא הי' סגי בפאה שהניח אוגיא הראשונה, ועל הפאה השני' אף שגם על זו דין פאה הוא, כמו דאמרינן שם בנדרים ד' ו' ע"ב דיכול לעשות כל שדהו פאה, אבל פאה זו ג"כ צדקה הוא, ועי' ר"ן שם ד"ה יש לצדקה שכתב דפאה זו מישך שייכי קצת לצדקה מחמת שהוסיף על האוגיא הא' שהיתה בזה לשיעור פאה יעו"ש. ומשו"ה ספק זה הוא כספק צדקה דאזלינן לחומרא מחמת דין נדרים, וכן מוכח לענ"ד מהא דאיתא במס' חולין ד' קל"ד כי אתא רבין אמר קמה אקמה רמי לי', ופירש"י מתניתא אחריתא אשכח לר"מ דפטר בקמה של גר ספק נקצרה קודם שנתגיר ספק משנתגיר ורמיי' אהא דקתני ספק לקט לקט ושני לי' בלשון בן אגרא אני שונה אותה עכ"ל. ובירושלמי דפאה פ"ד ה"ה מביא אותה ברייתא דבקמה של גר פטור בספק פאה, וע"ז משני משום דלקט בחזקת חיוב קיימא ובגר בחזקת פטור, היינו דרק היכא דבחזקת חיוב קיימא ע"ז נאמר עני ורש הצדיקו יעו"ש. ובחלה דאיכא ספק איסורא גם בגר אזלינן לחומרא, הרי להדיא דבספק פאה היכא דליכא משום עני ורש הצדיקו פטור מספק ככל ספק ממון, ומזה סתירה גלוי' על דברי נה"מ שכ' בכללי תפיסה סעי' ב' דספק לקט הוא לחומרא משום בל תלקט יעו"ש. ולכן נלענ"ד דבספק פרה בכה"ג דכתב הרשב"א באיבעיא דיש יד הוא משום ענין צדקה דהרי מוסיף לעניים מה דליכא חיוב ומה"ט גופא כתבנו לעיל בפי"ט דלית בזה משום עני ורש הצדיקו, משום דמה שמוסיף על עיקר החיוב ליכא בזה דין עני ורש הצדיקו יעו"ש:

והר"ן ז"ל דלא סבר כן ונקט בצדקה ובפאה שהוא רק ספק ממון לחוד, נראה לי דסובר דאף דעניני צדקה ודאי יש בהם ענין נדרים, וכמו דכתב הרמב"ם להדיא בריש פ"ח מה' מתנות עניים, הצדקה הרי היא בכלל הנדרים, וכן כתב רב האי ז"ל, אבל כוון דבע"כ התפסת הנדר על סלע של צדקה אינו כהתפסת הקדש, דבהקדש איכא דין קדושה לעולם על החפץ, אבל בצדקה לאחר דאתי ליד עני, בודאי כלתה ההתפסה, דהרי נעשה ממון העני ויכול להוציא על כל מה שיחפוץ, ואם יגזול עשיר ממנו בודאי ליכא בזה רק דין גזל לחוד, כשאר גזל דעלמא, לכן י"ל דמיד שקנו העניים ע"י אמירה אף דלא אתי ליד עני מיוחד, ג"כ כלה דין הנדרים, ורק לשיטת רב האי גאון ז"ל דאמירה לצדקה אינו קנין כלל, אז איכא על הסלע שהתפיס דין נדר, דאסור להנפוקי להשתמשות אחרת, אבל אם זכו עניים מדין קנין כבר נעשה ענין האנפוקי זאת שיצא מרשות בעלים ונשלם בזה ענין ההתפסה והנדר, משו"ה כל ספק שיפול בזה הוא ספק ממון לחוד, ולפי"ז אין מחלוקת הר"ן והרשב"א תלוי בזה אם אמירה לצדקה עושה קנין או לא, אלא דפליגי רק בזה עד מתי שייך ענין התפסת הנדר על סלע של צדקה, דלהרשב"א י"ל הוא עד דאתי ליד עני פרטי, ולהר"ן רק עד שזכו בו עניים בכלל ותו לא, ומה"ט ניחא לי בהא דכתב הרמב"ם דמתפיס בצדקה הוא כצדקה כדין הנדרים, דלכאורה הוא נגד שיטת הר"ן, ולפימש"כ ניחא דבעיקרו קמתפיס ובעיקרו של צדקה הוא התפסת חפץ לתשמיש צדקה לכו"ע:

אמנם בש"ך יו"ד סי' רנ"ט סקי"ד הקשה מדברי הרשב"א הנ"ל ממש"כ הרשב"א בתשו' רנ"ו דבספק צדקה אזלינן לקולא ונשאר בצ"ע, ומש"כ בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' קכ"ד ליישב דברי הרשב"א דבפ"ק דנדרים מיירי באומר הרי עלי יעו"ש. זה דבר תמוה לענ"ד, ולהלכה מביא בפ"ת שם בסי' רנ"ט סק"י דברי החסת"ס להכריע כשיטת הסוברים דאזלינן לחומרא, ומחלק בין נודר על עצמו לבין היורשים, ולפימש"כ שאם איכא דין נדר בצדקה של הרי זו אין חילוק בין הנודר לבין אחרים שהנדר חל על החפץ, ולכן דברי הרמ"א שם צ"ע, וכן דחה דבריו הש"ך ובביאור הגר"א שם, אמנם מה שהקשה שם בש"ך מפסקי הרא"ש אהדדי דבפ"ק דנדרים פסק בספק דיש יד לצדקה דאזלינן לחומרא משום דהוי ספק איסור, ובפ' מי שמת בשכ"מ שהקדיש או חלק לעניים או הפקיר כל נכסיו דמסיק הש"ס בתיקו כתב דלא מבטלינן המתנה משום ספק אומדנא, ומתרץ הש"ך דמשום הפקר כתב כן, דהפקר לכו"ע ספיקו לקולא, ובתשו' חת"ס רצה לדחות זה דגם הפקר מטעם נדר הוא, ואנכי לא אבין קושית הש"ך דהרי בהקדש ודאי איכא איסור מעילה, ולענ"ד נראה דלק"מ דהרי הרא"ש סובר דמדין ודאי חל ההקדש והצדקה וההפקר, ואיך יכתוב הרא"ש דחייב לקים הנדר מספק, וחילוק גדול איכא בין ספק לודאי לכמה דינים, ועוד חילוק גדול בזה דמדין ספק הוא רק דין איסור, ומדין שכ' הרא"ש הוא דין זכית ממון, ונפ"מ לענין תערובות דאם נתערב כל אסורים בטלים ברוב, וממונא לא בטיל' וכן נפ"מ לענין כפית בי"ד כמש"כ בתוס' רב האי שהביא בעל המאור בפדו"ה. אכן הרמב"ם בפ"ט מה' זכי' ומתנה פסק בכולהו דאם עמד חוזר, ונראה שהוא עפ"י מש"כ בנמ"י שם, דלענין איסור הוא נאמן על עצמו דלא נתכון רק אם ימות, ולענין ממון אזלינן בתר חזקת מ"ק. נלענ"ד בענין זה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף