שערי ישר/ה/יט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ה יט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כתב הר"ן בנדרים בפ"ק בהא דמיבעיא שם אם יש יד בפאה ובצדקה, היכא דאמר הדין אוגיא ליהוי פאה והדין ולא אמר נמי וכן בצדקה אם אמר הדין זוזא לצדקה והדין ומסיק הש"ס בתיקו, וז"ל ולענין הלכה בקדושין נקטינן לחומרא דיש יד דכיון דבעין לא איפשיטא הוי לי' ספיקא דאורייתא ולחומרא, ובפאה וצדקה כתב הרשב"א ז"ל נמי דאזלינן לחומרא כיון דסלקא בתיקו, וכן כתב הרמב"ן ז"ל בהלכותיו וכו' ותמהני עליהם שהרי סוגיא מפורשת היא בסוף פרק הזרוע שספק ממון עניים הוא ספק ממון דאזלינן בי' לקולא לנתבע מדמקשינן התם אמתני' בגר שנתגייר והי' לו פרה נשחטת וכו' תנן ספק ממון פטור אלמא ספיקא לקולא ורמינה חורי נמלים שבתוך הקמה ואיצטריך לשנויי הכא פרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת חיוב קיימא אלמא טעמא דבחזקת חיוב קיימא הא לאו הכי ספק פטור ואם איתא דספק ממון עניים הוי לי ספיקא דאיסורא למה לי' לשנויי הכי וכו' ועוד דאמרינן התם בפ"ק דיומא תנן התם הנחתומים לא חייבו אותם להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה, ואקשינן בשלימא תרומה גדולה כדתניא מעשר ראשון ומעשר עני המוציא מחבירו ע"ה, כלומר דליכא ספיקא דאיסורא אלא דממונא, וממונא המע"ה אלא מעשר שני נפרשוה ונסקוה וניכלוה בירושלים ואם איתא דספק עניים ספיקא דאיסורא הוא כי היכא דקשיא לי מע"ש תיקשי לי' נמי מעשר עני, אלא ודאי ספיקא דממון עניים לא מיקרי ספיקא דאיסורא אלא ספיקא דממונא ולקולא ולפיכך איני מתחוור בדבריהם ז"ל בזה, וגבי הפקר אין ספק דהוי לי ספיקא דממון ולקולא ואין יד. עכ"ל והנה בפשטות נראה דעיקר החקירה בזה אם מה ששייך לעניים כלקט שכחה ופאה וצדקה ומעשר עני יש בזה ענין התפסת איזה איסור או קדושה על החפץ או ענין זכות ממוני לעניים לחוד, דאם ליכא רק זכות ממון לחוד מהראוי להיות ככל ספק ממון דאמרינן לקולא לנתבע, ואם יש בזה איזה ענין התפסה וקדושה אזלינן בספק לחומרא, ועיקר הכלל בזה דבספק ממון אין שום הבדל בעיקר החפץ בין אם הוא של ראובן או של שמעון, אלא בקנין וכח הבעלים הוא השנוי וכשנוטל משל חבירו הוא פוגע בבעלים שמחסרם, והדין הוא בדיני ממונות שהספק משנה בפועל את כח הבעלים, ומשו"ה איסור גזל בתר דין ממון מגרר גריר, כמו שנתבאר ענין זה בשער זה פ"א ובממון שזכתה תורה לעניים קודם שזכו בהם עניים פרטיים יש לדון בזה אם עד שזכו בהם חייל על המתנות איזה ענין קדושה או איסור חפצא כשאר איסורים, וממילא בספק ראוי ליזיל לחומרא כשאר ספק איסור וע"ז הוכיח הר"ן ז"ל מסוגית הש"ס דחולין ומפ"ק דיומא דבספק ממון עניים אזלינן לקולא:

והנה בס' נתיבות בדיני תפיסה כלל ב' כתב לדחות הוכחת הר"ן וליישב שיטת הרשב"א והרמב"ן ז"ל דלא הותר ספק ממון רק כשאין בו אלא משום ס' גזל, דספק גזל לא אסרה רחמנא, אבל אם יש איסור אחר במה שמחזיק אצלו הממון, אז ספק איסורא לחומרא, ולא מהני חזקת ממון נגד שאר איסורים, כמו שאינו מועיל חזקת ממון לאכול הס' תרומה, משו"ה ביש יד לצדקה דמלבד איסור דגזל ממון עניים יש איסור על מה שמחזיק אצלו הממון משום בל יחל ובל תאחר אסור מספק כמו שאר ספק איסור, משא"כ בהך דס' לקט גבי חורי הנמולים שבתוך הקמה אף דשם יש ג"כ איסור דלא תלקט, מ"מ הא המרדכי הובא במל"מ ה' מת"ע הקשה דניזיל בתר רובא דרוב התבואה הוא של בעה"ב, ותירץ קרא כתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו, וכיון שכן הרי משום איסור ודאי אזלינן בתר רובא דכל דפריש מרובא פריש, רק משום קרא דעני ורש הצדיקו, וקרא זה לא נאמר רק בקמה דבחזקת חיוב קיימא וכו' ובסי' רנ"ט סעי' ה' מיירי ביורש דליכא גבי' איסור בל יחל ובל תאחר, ועיי"ש שמישב עפ"י דרך זה הסתירות והקושיות שרבו בענין זה בראשונים ובאחרונים, ולענ"ד אין דבריו מחוורים בזה, דהלא בכל מתנות כהונה ומעשר עני איכא מצות נתינה, ומאי שנא מצות עשה דנתינה מאיסור לאו דלא תלקט ובל תאחר, אלא בע"כ עלינו לומר דכמו דלא מחייבינן מספק מחמת מצות נתינה, דהרי בשאר ספק מצוה כתפילין וסוכה ומצה חיב מספק ובממון פטור, דבע"כ הענין כמו שבארנו בפרקים הקודמים, דמצוה זו הוא כעין איסור גזל, דתלוי בדין הממון. דבכל הני המצוה להשיב להמקבלים מה שזכתה להם תורה, ומשו"ה בספק שמדין משפט התורה בדיני ממון אבדו המקבלים את זכותם מצד דין זכות ממון, וחשוב הממון כאילו הוא של בעה"ב, ועל ממון כזה לא אמרה תורה המצו' ליתן, וכ"כ עלינו לומר על ענין האזהרות שאמרה תורה לבל תאחר שהוא אזהרה שלא לאחר לשלם לבעלי הזכות את זכותם, ואם אבדו את זכותם אין שום איסור לבל תאחר, וכן מוכח מהא דמותרים כל אדם בלקט שכחה ופאה היכא דנתיאשו הבעלים כמו דמבואר ענין זה בגמ' ריש אלו מציאות, דיאוש עניים תלוי בדין יאוש דכל ממון בעלים, ואם נאמר דאיסור לא תלקט ובל תאחר הוא כעין איסור דאכילת תרומה, כמו שנקט הנתיבות בלשונו, איך יותרו איסורים אלו ע"י יאוש דעניים, אלא ודאי דאיסורים אלה בדין זכות ממון דעניים, ולכאורה הי' מקום לומר דענין יאוש בלקט שכחה ופאה אינו בגדר יאוש דכל ממון, אלא עפ"י מה דאמרינן במס' חולין ד' קל"ד ע"ב לוי זרע בכישר ולא הוו עניים למישקל לקט אתא לקמי' דרב ששת אמר לי' לעני ולגר תעזוב אותם כתיב ולא לעורבים ולא לעטלפים, היינו שאם אינו עומד שיהנו מזה עניים התירה תורה לבעה"ב למישקל ולהנות בהם, אבל אי אפשר לפרש כן בסוגית הש"ס דריש אלו מציאות, דא"כ אין נפ"מ בין יאוש מדעת או שלא מדעת כיון דעכ"פ עומד שלא יהי' עניים, ולכן מוכח דאף דמתיאשים מ"מ אפשר שאם לא ילקטו העשירים יבואו העניים לאח"ז ללקט, אלא אם הועיל היאוש כעת לאבד את זכותם מותרים כל אדם בלקט, אבל אם באמת עומד הדבר שלא יהנו עוד עניים מזה אי"צ יאוש בזה, ובזה יש לתרץ מה שהקשה בחי' רע"א בגליון הש"ס שם בהא דמתרץ הש"ס שם דאף שעניים שבדוכתא אחריתא לא היו יודעים, כיון דאיכא עניים הכא הנך מעיקרא איאושי מייאשי ואמרי עניים דהתם מלקטי לי', והקשה הגרע"א ז"ל הא גם לעניים קטנים יש להם חלק ומיקרי יאוש שלא מדעת, ועפימש"כ י"ל דלגבי עניים שבדוכתא אחריתא אי"צ יאוש גמור לאבד את זכותם, אלא כיון שלא יבואו כאן ללקט בטל זכותם, כמו דאמרינן במס' חולין הנ"ל, עכ"פ נראה להדיא מסוגית הש"ס דב"מ הנ"ל דאיסור דלא תלקט מיתלי תלי בגדר הזכות של העניים עפ"י משפט דיני ממונות, וכמו שאובדים זכותם ע"י יאוש כ"כ אובדים זכותם מדין ממון ע"י המע"ה, וכיון שאבדו עניים זכותם שוב ליכא איסור דלא תלקט ובל תאחר. אח"כ ראיתי בתשו' מהרי"ט ח"ג סי' קכ"ד שכתב בפשיטות דלא שייך בל תאחר בספק, שרק היכא בעמוד והוצא קאי, אבל ספיקא דמדינא פטור, לא שייך בל תאחר יעו"ש:

וכן מה שכתב בס' נתה"מ שהבאנו לדחות הוכחת הר"ן מהך דס' לקט דאמרו משום דקמה בחזקת חיוב קיימא הא בלא"ה הוי אזלינן לקולא' משום דרוב התבואה היא של בעה"ב ומחמת איסור דלא תלקט יש לילך בתר הרוב, כ"ז דחוק מאד, דהו"ל להש"ס להזכיר ענין זה, והרי ר"מ סתמא אמר ספק לקט לקט, ואיך פריך הש"ס מספק לקט לספק מתנות כהונה, ובס' חתם סופר ח' יו"ד סי' ר"מ האריך ג"כ בענין זה וכתב לתרץ קושית הר"ן, דמשו"ה איצטריך לומר קמה בחזקת חיוב קיימא דאל"ה לא מהני ספק איסורא, כיון דבאיסורים אזלינן בתר חזקה ומש"כ הא דאיכא לבעלים חזקת ממון דהוי עדיף, ודברי' תמוהים ואין להם שחר, דהרי גם בפאה וצדקה איכא חזקה זו, והרי ע"ז אנו דנים דחזקת ממון לא מהני כלום לענין ספק איסור, וגם מה שהאריך שם בענין צדק משלך ותן לו, לא נתקבלו דבריו על הלב כמו שיבואר, ועתה חובת ביאור עלינו לבאר הענין מה דאמרינן שם מקרא דעני ורש הצדיקו דמה"ט ספק לקט לקט דאמרינן צדק משלך ותן לו, איזה שיעור ליתן לעני דיותר ממה שזכתה לו תורה אינו צריך ליתן, ובחתם סופר מבאר שם דהכונה בזה דבמקום שבעה"ב מוחזק אמרה תורה שיהי' נחשב העני מוחזק, והוא דבר רחוק וזר איפה מרומז בלשון הש"ס צדק משלך ותן לו דהא להחשיבו מוחזק ותו לא, ועלינו לעתיק לשון הש"ס ולבאר בס"ד ענין זה:

דאמרינן שם בחולין בפ' הזרוע בהא דתנן שם גר שנתגיר והיתה לו פרה שנשחטה ספק עד שלא נתגיר ספק משנתגיר פטור שהמוציא מחבירו ע"ה, אלמא ספיקא לקולא, ורמינהו חורי הנמלים שבתוך הקמה וכו' ר' מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט, א"ל אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה דתניא ר' יהודא בן אגרא אומר משום ר"מ ספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פאה פאה וכו' והא טעמא קאמר דאמר ר"ל מאי דכתיב עני ורש הצדיקו מאי הצדיקו אלימא בדינים והא כתיב ודל לא תהדר בריבו אלא צדק משלך ותן לו, אמר רבא הכא פרה בחזקת פטורא קיימא קמה בחזקת חיובא קיימא, א"ל אביי והרי עיסה נעשית עד שלא נתגיר פטור מן החלה משנתגיר חייב ספק חייב, א"ל ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא וכו' כי אתא רבין אמר קמה אקמה רמי לי', ופירש"י מתניתא אחריתא אשכח לר"מ דפטר בקמה של גר ספק נקצרה קודם שנתגיר ספק משנתגיר ורמיי' אהא דקתני ספק לקט לקט ושני לי' בלשון בן אגרא אני שונה אותה עכ"ל. ובירושלמי ספ"ד דפאה, הובא גם בר"ש שם, אמרו שם אמוראי דרשות אחרות, וז"ל ומנין שספק לקט לקט, אמר רשב"ג בשם ר' יונתן עני ורש הצדיקו הצדיקוהו במתנותי', רשב"ל בשם בר קפרא לא תטה משפט אביונך בריבו בריבו אין אתה מטהו אבל מטהו אתה במתנותי', א"ר יוחנן וכה זכה מה שמני לנו רבי תעזוב הנך לפניהם משלך, אמר ר' לא כתיב לגר ליתום ולאלמנה יהי' בין מדידך בין מדידי' הב לי' עכ"ל. ובתירוץ הקושיא בין ספק עד שנתגיר לספק לקט איתא שם בירושלמי בלשון אחר וז"ל ישראל שעיקרו חייב ספיקו חייב וגוי שעיקרו פטור ספיקו פטור עכ"ל:

והנה בחידוש דין זה שספק מתנות עניים שאני מכל ספק ממון קבלו חז"ל מקראי אבל עכ"פ יש שיעור וקצב לזה מתי חיבה תורה להצדיק וליתן משלו, ולכן אמרינן בגמ' דילן דהגבול בזה דקמה שבחזקת חיוב קיימא חייב ליתן גם על הספק ופרה דבחזקת פטורא קיימא פטור על הספק, ובפשטות הי' נראה דענין החזקה בכאן הוא בגדר ענין החזקות דעלמא המכריעות דין הספיקות, ואם נפרש כן בודאי תמוהים דברי המרדכי שכ' בפ' הזרוע לתרץ מה דלא אזלינן בכורי הנמלים בתר רובא ורובא לא משל לקט הוא משום דכתיב עני ורש הצדיקו צדיק משלך ותן לו, והקשה בס' קונטרס הספיקות בכלל א' סעי' ט' דהרי רובא וחזקה רובא עדיף, וכיון דבפרה דבחזקת פטורא קיימא לא רבתה תורה לצדק משלו, מכש"כ היכא דאיכא רובא דפטור, ונשאר בצ"ע. עוד קשה בזה בהא דאמרינן דבפרה בחזקת פטור קיימא וקמה בחזקת חיוב קיימא, דבפשיטות חדא לאו דוקא ולא ידעינן לפרש האיך הדין בספק שקול, דמהא דקאמר דפרה בחזקת פטור קיימא משמע דבספק שקול חייב ליתן משלו, ומהא דקאמר קמה בחזקת חיוב קיימא משמע להיפוך דבספק שקול פטור מספק, וזה דבר תימה שיסתום הש"ס ולא יפרש במקום דאפשר למיטעי, ועוד אם גם נסבול דוחק זה איכא תמיהות וקושיות בענין זה, דהנה בתשו' מהרי"ט בח"א סי' ל"ט כתב דהא דאמרינן דפרה בחזקת פטור קיימא הוא לאו דוקא כלומר אינה בחזקת חיוב, והוכיח כן מהא דאמרינן בפ"ב דבכורות ד' י"ח ברחל שלא בכרה וילדה שני זכרים אם מת אחד מהם ר"ע אומר המע"ה והתם ליכא חזקת פטור, ובגמ' דחולין הנ"ל מוכח דגם במתנות כהונה איכא האי דינא דעני ורש הצדיקו, וע"כ מוכח דרק היכא דאיכא חזקת חיוב חייב בספק, ובספק השקול פטור כדין כל ספק ממון, ובס' קונה"ס כתב להיפוך דהא דקאמר קמה בחזקת חיוב קיימא הוא לאו דוקא דהאי בחורי הנמלים כשאנו דנים על דגן זה הנמצא אם משל לקט הוא או משל בעה"ב אין חזקת חיוב לדגן זה, אלא רצה לומר דלא בחזקת פטור היא, וכל דלא קיימא בחזקת פטור מרבינן מעני ורש הצדיקו, ובזה מכריע שם וכדעת מהרש"ח דכתב דכל היכא דליכא חזקת מרא קמא פטור בספק ממון עניים, והיכא דליכא רק מוחזק מרבינן מעני ורש הצדיקו, ולפי"ז על כל צד שנפרש אינו מובן, וגם בעיקר שיטת המהרש"ח שהגאון בעל קונה"ס תפס שיטתו לעיקר ולהלכה לא אבין מ"ש חזמ"ק מחזקה דהשתא, כיון דשניהם רק מדין מוחזק הוא:

וע"כ נלענ"ד לפרש ענין זה בס"ד במובן אחר לגמרי, עפ"י מה שהבאנו לישנא דהירושלמי דמתרץ ברומיא דגר מספק לקט, משום דישראל דעיקרו חייב ספיקו נמי חייב, ולשון זה אינו מורה כלל על ענין חזקה המכרעת ספיקות, אלא נראה בכונתו דהא דמרבינן מקראי דבמתנות עניים חיבה תורה על הספק הוא ענין שכללה תורה אל עיקר החיוב, דבשעה שחל עיקר החיוב חל ג"כ שלא יפטור הבעה"ב עד שיבורר חלקו של עני שכבר קבל את שלו, וכ"ז שלא יבורר תשלומים אלו חייב בעה"ב ליתן גם משלו, והוא ענין הוספה לזכות העני שנתנה לו תורה שיהי' לו חלק גם בכל התבואה דבעה"ב עד שיבורר שנטל העני את חלקו הודאי אבל על ספק גרידא היכא שלא חל דין נתינה בודאי לא אמרה תורה הוספה זו, ויהי' ענין זה כדוגמא דחיוב חוב אם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים, שהכונה בזה שאם יפרע שלא בעדים נשתעבד לשלם עוד משלו, כן עד"ז הוא החיוב של עני ורש הצדיקו שהחיוב מעיקרא חל שכ"ז שלא יבורר שקבל העני חלק הראוי לו, יחזור ויתן אף משלו, וזה מכון מאד בלשון הירושלמי, דמשו"ה שאני דין ספק של גר לספק לקט בישראל דישראל שעיקרו חייב שבודאי נתחיב בדין לקט, חיוב זה גריר גם את הספק שיתחיב משלו, אבל בגר דמספקינן שמא נקצרה הקמה עד שלא נתגיר ולא נתחיב בעיקרו ועתה בגירותו נולד הספק ע"ז לא רבתה תורה לחייב את הספק, ועפ"י דרך זה נוכל לפרש גם מה דאמרינן בגמ' דילן קמה בחזקת חיוב קיימא שהיתה בחזקת חיוב הודאי חיבה תורה גם את ספיקו ובפרה שמעיקרא בחזקת פטורא היתה, גם עכשיו בחזקת פטור קיימא, ועפ"ד ניחא השני קצוות שאמרו בגמ' בן בקמה דבחזקת חיוב קיימא ובפרה חזקת פטור, דבין חיוב ופטור ליכא אמצעי, אבל בענין חזקה המכרעת איכא אמצעי והוא ספק השקול:

ועפי"ד נוכל לישב דברי המרדכי מה שתירץ דמשו"ה בחורי הנמלים לא אזלינן בתר רובא לומר על הדגן הנמצא שהוא משל בעה"ב משום דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו, וקשה כיון היכא דאיכא חזקה לפטור פטור מכש"כ היכא דאיכא רובא דהלא רובא עדיף מחזקה, ועפימש"כ שזכתה תורה לעני גם משל בעה"ב כ"ז שלא יבורר הנה ברובא דאיתא קמן שכתבו הרא"ש והריטב"א הובא בשטמ"ק פ"ק דב"מ גבי קפץ אחד המנוים לתוכם, דגם רוב ספק הוא אלא שאמרה תורה שיהא דין הנדון כדין הרוב, --ונתבאר ענין זה בדברינו בשע"א ובשע"ג-- לפי"ז אף אם נאמר שיהי' דין הדגן הנמצא בחורי הנמלים כדין הדגן של בעה"ב, לא יועיל בזה, דכיון דרוב זה אינו מברר והספק עדיין במקומו עומד, הרי אז יש זכי' לעני גם בתבואת בעה"ב כדאמרינן צדק "משלך" ותן לו, משו"ה דין רובא לא מהני בזה, אבל בפרה שהספק הוא שמא לא נתחיב בהעיקר ולא זכה כלום, ואם הי' לו בזה דין רוב על עיקר החיוב שלא נתחיב כלום הי' פטור ודאי, אבל אם בודאי נתחיב אינו נפטר עד שיבורר, ורובא דאיתא קמן אינו מברר המציאות כלום, ומה שדין המיעוט כדין הרוב לא מהני בזה דהעני זוכה גם בתבואות בעה"ב:

ובזה יתישב היטב מה שהקשו מסוגית הש"ס דבכורות ברחל שלא בכרה וילדה שני זכרים דאחד לו ואחד לכהן דאם מת אחד מהם פטור דאמרינן המע"ה, ובפ' הזרוע מבואר דמקרא דעני ורש הצדיקו ילפינן גם מתנות כהונה, דהרי פריך שם מספק מתנות כהונה על ספק לקט, והוצרך לתרץ משום דפרה בחזקת פטורא קיימא, וברחל שלא בכרה הרי זכה הכהן בודאי בטלה אחד, ואנו מסופקים על הטלה החי שמא הוא של הכהן והרי זה דומה לדגן הנמצא בחורי הנמלים שהספק הוא אם הוא משל העני או משל בעה"ב, ומש"כ בס' קונה"ס לתרץ מש"כ בתשו' מהרש"ח דכל היכא שהבע"ב מוחזק סתם ע"ז נאמר עני ורש הצדיקו ואם יש לבעה"ב חזקת מ"ק אז פטור בעה"ב והרי, ברחל שלא בכרה וילדה שני זכרים דהספק על כ"א שמא הוא הבכור ליכא חזמ"ק ומ"מ פטור בעה"ב מדין המע"ה כשמת אחד מהם, וכתב בסקנה"ס דברים מתמיהים, דז"ל ול"נ דהתם נמי איכא חזמ"ק לבעה"ב והוא שהי' מוחזק בטלה מעיקרא וכמש"כ בהתוס' בב"מ ד' ק'. עכ"ל. ולא אבין מה כונתו בזה דאם מה שהי' מוחזק בטלה משוהו לחזקה קמייתא הרי אז גם הכהן הי' מוחזק בטלה אחד, ושם בסוגיא מוכח דבכה"ג ליכא חזמ"ק, כמו שנבאר עכ"פ ה"ז דומה לחורי הנמלים דהבעה"ב ודאי מוחזק בתבואה, ומש"כ להוכיח מתוס' פ' השואל אין שום משמעות בתוס' שם שיהי' ענין זה חזמ"ק:

ועפ"י מש"כ ניחא הכל דל"ד דין הטלאים לדין לקט כלל, דהתם בלקט חשבינן כל הקמה בחזקת חיוב וכשחל החיוב הוא על הקמה שיזכה בקמה זו העני. את חלקו וזכתה לו תורה עם הזכות של הודאי לקט גם הספיקות, שיטול גם משל בעה"ב כ"ז שיהי' ספק בדבר, אבל בטלאים אין החיוב חל על הולדות בכלל אלא רק על הבכור, וכשמת אחד ואנו דנים על החי הוא ספק אם זכה בו הכהן או לא, ואם לא זכה בו לא חל עליו שום דין מתנות כהונה, ובספק גרידא היכא דלא חל חיוב על הודאי לא זכתה תורה להעני בספיקות, וענין זה דבלקט שכחה ופאה הוא דין על הקמה בכלל, מוכח להדיא בפ"ד דפאה מ"ו דכשנתגיר לאחר קצירה פטור מכולם, דהטעם בזה שעיקר הדין חל על המחובר, ומשו"ה חל מעיקרא דמה שיהי' ספק שמא נשאר אצל בעה"ב מן הלקט ישלם בעה"ב משלו, וע"ז דרשינן צדק משלך ותן לו אבל בטלאים אין טלה אחד שייך לחבירו, ולפי"ז יש לדון גם במתנות עניים אם יהי' הספק בכה"ג כגון פאה משני שדות שיש הפסק ביניהם ויפול ספק אולי ג"כ יפטור מספק. וצ"ע:

והנה לפי"מ שנתבאר ענין זה מה שחדשו חז"ל בספק ממון עניים דספק לקט לקט שהוא דוקא היכא שהי' מעיקרו חיוב ודאי, לפי"ז בספיקא דדינא אם יש יד בצדקה ובפאה שהספק בזה אם חל ע"ז מעיקרא זכות עניים בכה"ג אזלינן לקולא לנתבע, ושפיר פסק הר"ן בנדרים דספק זה הוא ככל ספק ממון דעלמא. ובתשו' חת"ס ח' יו"ד סי' ר' הקשה על הר"ן דפסק לקולא מהא דעני ורש הצדיקו, ומתרץ דסובר דלא נאמר ענין זה רק במתנות עניים, והוקשה לו מסוגית הש"ס דחולין פ' הזרוע דגם במתנות כהונה חייב בספק, ומתרץ בדוחק דס"ל דלפי מאי דמביא בש"ס דילן דכי אתא רבין אמר דרק קמה אקמה הי' הקושיא וכן הוא בירושלמי, י"ל דנקטינן דרק בלקט שכחה ופאה אמרינן בספיקו לחומרא ולא בצדקה ומתנות כהונה, עיי"ש שהאריך בזה, ודבריו מופלאים ממני דהרי הר"ן פסק לקולא גם בפאה דמסיק בתיקו אם יש יד או לא, וספק פאה תניא בהדיא דהוי לחומרא אלא ודאי פשוט הוא דבכה"ג לא הוי בחזקת חיוב) ודוקא היכא שהוא בחזקת חיוב אמרינן עני ורש הצדיקו וכמו שכתב הר"ן להדיא דבעינן דוקא חזקת חיוב. ומש"כ החת"ס לתרץ יש מקום לדבריו רק לתרץ על הנמ"י בפ' מי שמת שכתב בהא דמיבעיא שם בשכ"מ שחילק כל נכסיו לעניים ועמד אי אמדינן דעתו שלעניים גמר בדעתו ליתן אף אם יעמוד או לא ומסיק הש"ס בתיקו, וכתב הנמ"י שם וז"ל ולענין עניים נמי אמרינן דאע"ג דאמרינן ספק לקט לקט וכו' ואפי' הוי לי' כספק ליכא למיחש דהא פרישו לה בירושלמי דוקא במתנות עניים ומקראי ילפי לה עכ"ל, וע"ז באמת גדולה תמיהת החת"ס מסוגית הש"ס דחולין דמבואר שם דגם במת"ס שייך האי דינא דעני ורש הצדיקו, וע"ז אפשר לתרץ כמו שתירץ החת"ס דסובר דגם בש"ס דילן לפי"מ דאתי רבין נקטינן דרק מקמה אקמה הקשו אמוראי וחלקו בין קמה דישראל לקמה דגר, אבל בצדקה ובמת"כ ליתא להאי דינא דעני ורש הצדיקו, אולם קשה על הנמ"י למה לי' לתרץ ולחלק בין צדקה למתנות עניים תיפוק לי' דאינו בחזקת חיוב, ואולי י"ל דסובר כיון דעיקר הקנאה הי' בזה, והספק הוא על התנאי והאומדנא אם הי' דעתו שאם יעמוד תתבטל מתנתו, ה"ז דומה קצת לחזקת חיוב שהחיוב ודאי והפטור ספק, או דרצה הנמ"י להורות דעתו דבצדקה ליתא כלל להאי דינא, דנפ"מ להיכא שיהי' חזקת חיוב וזה נראה עיקר אבל בשיטת הר"ן אין מקום לדברי החת"ס. ובעיקר קושית החת"ס ממתנות כהונה י"ל בפשטות דסובר הש"ס דמתנות כהונה ג"כ כמתנות עניים היינו דכל שזכתה תורה לכהנים הוי כמו שזכתה תורה לעניים, אבל מה שנותן צדקה אינו בכלל מתנות עניים, וכמש"כ הנמ"י שאם חלק נכסיו לעניים אינו בכלל מתנות עניים:

אמנם בספק דיש יד לפאה צע"ק מאי שנא ספק זה מספק לקט בחורי הנמלים דכמו דאמרינן התם כיון דקמה בחזקת חיוב קיימא ואנו מסופקים על הדגן הנמצא בחורי הנמלים אם הוא משל עניים או משל בעה"ב דהוי לעניים כ"כ קמה בחזקת חיוב קיימא על חיוב פאה, וכשנולד עכשיו ספק על האי אוגיא אם הוא של עניים או של בעה"ב הי' ראוי לומר שיהי' לעניים, ומ"ש ספק תערובות או ספיקא דדינא, ונלענ"ד דאפשר לומר דשאני ספק תערובות מספיקא דדינא, דבפאה כשחל חיוב פאה על הקמה אינו חל רק כשיעור החיוב, וכשרוצה בעה"ב לעשות פאה יותר משיעור המוטל עליו הוא ענין שמוסיף עכשיו מה שלא חל ע"ז חיוב מעיקרא, וכשנולד לנו ספק על אוגיא שהוסיף אם חל דין פאה ע"ז או לא, אינו אלא ענין חדש ולא מחמת השלמת החיוב שחל כבר, ולכן בכה"ג אינו בכלל עני ורש הצדיקו, אבל בלקט אנו מסופקים אם כבר קבל העני את חלקו או גם דגן זה הוא מחמת חיוב דמעיקרא, בכה"ג זכתה תורה לעני עד שיבורר שכבר קבל את שלו, ובזה נ"ל ליישב מה דהוקשה לי בענין זה בהא דכתב הרמב"ן ז"ל בספק פדיון פ"ח אם פדה בנדמה שאינו דומה לאמו, דהוא איבעיא דלא איפשיטא בגמ' בפ"ק דבכורות שאם פדה בו פ"ח ומת הפ"ח דיהנה הישראל בהאי נדמה משום דהוי ספק ממון דהמע"ה, הובא גם ברא"ש ספ"ק דבכורות, והלא הכא הי' חזקת חיוב פדי' והספק הוא אם נפקע חיובו או לא, שהי' לכהנים ודאי זכות מתנות כהונה והספק הוא בהפטור ומהראוי לומר בכה"ג עני ורש הצדיקו, ולפי מש"כ י"ל דכיון דמעיקרא כשחל זכות מתנות כהונה על הפ"ח אינו חל כלל על נכסי הישראל ולא על הטלאים דהרי יכול ליתן לכהן את הפ"ח עצמו, וכשפודה אז חל דין מתנות כהונה על הדבר הפודה, וכשנולד לנו ספק על נדמה זה אם חל עליו זכות מת"כ הוא ספק בעיקר הזכות בטלה זה, משא"כ בספק לקט מעיקרא חל החיוב על כל הקמה שיטול מכאן לקט, ומשו"ה כל דגן שנמצא בקמה זו ונכנס בספק הוא של עניים, אבל הטלאים לא נכנסו מעולם בכלל החיוב כשחל דין מת"כ על הפ"ח, כנלענ"ד בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף