שערי ישר/ה/יח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ה יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והנה בדין נדמה כתב הרמב"ן ז"ל בהלכותי' בפ"ק דבכורות וז"ל, רחל שילדה כמין עז, דהיינו נדמה, בעי ולא איפשיטא הילכך אין פודין בו, ואם פדה בו ומת פ"ח קודם שיתנו לכהן יהנה ישראל באותו טלה ופ"ח יקבר, ואב אחר שנתנו ליד כהן מת, פ"ח יקבר והטלה של כהן, ולא אמרינן תקפו כהן מוציאים אותו מידו אלא כשתקפו, אבל נתנוהו לו בעלים, הדר הוו להו כהן בעלים, והוו להו בעלים המוציא מע"ה, כי ההיא דתנן בפ' יש בכור לנחלה, ר"ע אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן, וה"נ ס"ל בכל ספיקא דממונא דבכה"ג וגמרינן לה מההיא דאמרינן כור בשלשים סאה בסלע ראשון ראשון קנה וכו' משום דספיקא הוא ולא מפקינן ממונא ממאן דתפס הואיל ותפס ברשות, אבל תפיסה לא מהניא ולא מידי בכה"ג, והדין הוא סברא דילן וסברא מעליא היא וכן הילכתא עכ"ל. וכן העתיק הרא"ש בספ"ק דבכורות דבריו להלכה, ובס' תקפו כהן סי' ס"ב הקשה מזה על הרמ"א ביו"ד ר"ס שט"ו גבי ספק בכור דקיי"ל דמוציאים מיד כהן, כתב וז"ל ואפי' אם נתנו לו הישראל בטעות שהי' סבור שצריך ליתנו לו, ואח"כ נודע צריך הכהן להחזיר לו עכ"ל. ומתרץ הש"ך שם וז"ל וי"ל דלא אמרינן דתפיסה ברשות מהני אלא כשנותן לו שלא בטעות רק בשנתנו לו לגמרי, משא"כ הכא דאי הוי ידע שאי"צ ליתן לו, לא הי' נותנו לו, ומה שנתנו לו הי' מחמת שהי' סבור שהדין כך שצריך ליתן ס' בכור לכהן, א"כ האי נתינה מעיקרא ליתא, ולכך צריך להחזירו לו ודו"ק. עכ"ל הש"ך בס' הנ"ל. ובס' רי"ט אלגזי דחה דברי הש"ך דאם מיירי שנתן לו לגמרי מילתא דפשיטא היא, ועוד דמהראיות כהביא מוכח דגם בטעות הוי תפיסה ברשות, דבהא דר"ע שנתן הפדיון שיפדה בזה הבן לכשיגיע הזמן ואדעתא דהכי שימות הבן לא נתן, וכן בשוכר את הספינה וטבעה לו בחצי הדרך דאם נתן לא יטול ג"כ אדעתא דהכי לא נתן, ומזה מסיק דדעת הרמב"ן הוא דאפי' אם נתן לו בטעות הוי תפיסה ברשות, ולפי"ד מש"כ הרמ"א בסי' שט"ו הם נגד דעת הרמב"ן והרא"ש, והנה ענין זה דטעות שכ' בס' הריטב"א אינו דומה לטעות דמיירי הרמ"א דבנידון דמיירי הרמ"א הוא טעות דמעיקרא, דבשעת נתינה לא הי' צריך ליתן וטעה בדין שכבר הי', ובנידון דמיירי הרמב"ן שמת הפ"ח לאחר שנתן הנדמה לכהן הוא אינו בגדר טעות, רק יש לדון מדין אומדנא, דאדעתא דהכי אילו הי' יודע העתידות לא הי' עושה כן, ולפי"מ שידמה הריט"א שני ענינים אלו לא הי' לו להוכיח מהראיות שהביא הרמב"ן רק מעצם הדין דאחר נתינה מת הפ"ח ואילו הי' יודע שימות הפ"ח לא הי' נותן הנדמה, ובאמת גם מקרה דאח"כ ראוי' לבטל המעשה למפרע, היכא שמתחילה תלוי הדבר בדעתו, וכמו דאמרינן בב"ק הגוזל קמא לענין גזל הגר ולענין חטאת שמתו בעלי' ויבמה שנפלה לפני מוכה שחין, דאדעתא דהכי לא הי' עושה מעיקרא, ועי' בתוס' שם מש"כ בלוקח פרה ונטרפה אח"כ דמחלקו שם בין אם הי' הדבר תלוי בדעתו לחוד או לא, ועיקר כונתם שם הוא דהיכא דהי' צריך תחילה לעשות כן לא שייך טעות, דאי אפשר לדעת העתידות, ולפי סברת התוס' הנה בשוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך לא הוי טעות, דהדבר קרוב שע"מ כן התנו שיתן הדמים קודם, והדבר תלוי בדעת אחרת, ורק בפדיון הבן שנתן הדמים קודם ל', שמדעתו עשה מה שאינו מחויב בדבר, ובזה יש לדון שיבוטל מה שנתן, דאדעתא דהכי לא הי' נותן הכסף תחילה, ולפי"ז בדינו של הרמב"ן בנדמה שנתן לכהן בפדיונו אין הטעות מבטל, דמעיקרא לא הי' שום טעות דבע"כ צריך ליתן לכהן או נדמה זה או הפ"ח או שה אחר שיחזור ויפדה לאפקועי איסורו, ובריט"א לא ירד לכך. ונלענ"ד לברר הענין דלכאורה מדין דפודה בתוך ל' ומת ביום ל' דאמר ר"ע דאם נתן לא יטול, יש להוכיח דנתינה בטעות הוי תפיסה ברשות לשיטת הרמב"ן והרא"ש, והרמ"א ביו"ד סי' שט"ו והש"ך פסקו דנתינה בטעות הוי כתקיפה, וההבדל בזה הוא בין טעות דמעיקרא למקרה שלאח"כ דהנה מה שאמרו בגמ' לדון ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין שתיפוק בלי חליצה, דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה, בע"כ אין הכונה דאיגלאי מילתא למפרע שהי' טעות בקדושין, דאיך שייך לומר דמעיקרא הי' טעות, אלא שהדין שהי' תלוי ועומד כעין קדושין על תנאי, ומה שמתרץ שם בגמ' כדר"ל טב למיתב טן דו, אף דבודאי היתה רוצה יותר שיהי' הקידושין על תנאי זה, שאם תפול קמי יבם מוכה שחין, שיופקעו הקדושין למפרע, הכונה בזה דבעינן שיהי' אומדנא שאם הי' עולה על דעתו מעיקרא האפשרות שבעתיד לבוא, אם לא הי' ביכולתו לעשות תנאי כזה הי' נמנע לגמרי מן המעשה, ומשו"ה כיון דאמדינן דבקידושין לא היתה נמנעת מחמת האפשרות שבעתיד, אין בכח אומדנא כזאת לבטל המעשה, ורק בגזל הגר לא הי' לו שום צורך לכנוס בספיקות וליתן הכסף עד שלא נתן האשם, וכן בחטאת לא הי' צריך להקדים וכל כה"ג ולפי"ז נראה ברור דיותר מתנאי אי אפשר לומר בזה, דאל"ה הי' מקום לדון, דגם אם לא מתו בעליו יתבטל ההקדש שנעשה בטעות מה שנעשה בלי תנאי זה שאם ימות יתבטל וכן לענין קדושין וכיוצא בזה, וכיון דבכה"ג חשוב שנעשה מעשה הקנין על תנאי עכ"פ ומשו"ה כשנתן הכסף לכהן על פדה"ב עכ"פ הי' בזה הוצאה מחזקת מרא קמא, ומשו"ה אם נעשה אח"כ דין ספק הוי הכהן תופס ברשות ואיתרע חזקת מרא קמא, כיון שהקנה מרצונו את הדבר וכ"ז שלא יתחדש מקרה חדשה, הדבר של המוחזק, לכן אם נתחדש המקרה אח"כ ונולד ספק הוי הוא מוחזק והבעלים הראשונים הם נקראים מוציאים ועליהם להביא ראי', ולפי"ז עלה לנו לברר הענין בטוב טעם, ובדין נדמה שכתב הרמב"ן ז"ל שהפודה הי' סבור שהפדיון הוא פדיון ודאי ונתנו לכהן, הוא ג"כ טעות קצת רק ע"י אומדנא מחמת מקרה שנתחדשה אחר הנתינה שמת הפ"ח, שאם הי' מת קודם נתינת הנדמה לא הי' צריך ליתן מחמת דין הספק ואילו הי' יודע שימות אח"כ אפשר שלא הי' נותן ואומדנא זו היא קלה, מחמת שהי' חייב אז ליתן לכהן את הנדמה או הפ"ח או פדיון אחר, ועכ"פ טעות דמעיקרא ליכא, כיון דגם אם הי' יודע הדין שנדמה הוא ספק, הי' נותן לכהן מחמת שמחויב עכ"פ ליתן לכהן איזה מהם, וכן בדין דר' עקיבא שנתן הפדיון קודם הגעת הזמן ומת הבן ביום ל' ג"כ ליכא טעות דמעיקרא קודם שנתחדש המקרה שמת הבן, וכן בשוכר את הספינה ובכה"ג שנתן מרצונו בלי טעות והי' המוחזק תופס הדבר ברשות בעלים עד שנולד הספק הדין במטלטלים דחזקה דהשתא עדיפא ונעשה התופס מוחזק לענין הספק שנולד, אבל בספק בכור שנתן לכהן בטעות דבשעת נתינה לא הי' ראוי לנתן כלל, דכבר הי' הדין חל שאי"צ ליתן, ורק מחמת טעות נתן וכל קנין ומחילה בטעות חוזר, והוי רק כתקיפה, ותקיפה שלא ברשות אינה מגרעת חזקת מרא קמא, ועלו פסקי הדינים כהוגן, ודברי הרמ"א והש"ך שרירים וקימים כהוגן. וכל מה שכתבנו בזה יש להעמיסם בדברי הט"ז ביו"ד סי' שכ"א סק"ה שכתב לחלק דהכא גבי נדמה אין זה טעות כ"כ, שעכ"פ הי' חייב ליתן לכהן פדיון טוב, אלא שהי' סובר שזה שנותן הוא פדיון טוב, יעו"ש, ובהשקפה ראשונה אין דבריו מובנים כ"כ מאי נפ"מ בין טעות לטעות עכ"פ נתן בטעות, ולפימש"כ הדברים מבוארים, דגם אילו הי' יודע שהוא ספק לא הי' מונע מליתן, דעפ"י הרגיל גם בפדיון הראשון בחר טלה כל דהוא, ומה יועיל לו אם יפדה פעם שני, וכל טעות דליכא נפ"מ לטועה אין מבטל המעשה כלום:

והנה כ"ז בארנו בטועה, אבל אם יתן מדעת ובידיעה, היינו שאינו רוצה להחזיק בתורת מוחזק ונותן לכהן שיהי' הדין עם הדבר הניתן לכהן עפ"י שורת הדין, בכה"ג נלענ"ד דיהי' חלוק דין ספ"ח מספק בכור, דהנה בספק בכור מוכח מהרמ"א והש"ך דאם נתן לכהן שלא בטעות שיזכה בזה הכהן מחמת ספק שעכשיו הכהן מוחזק ואף דלכאורה יש לדון בזה כיון דכבר זכו הבעלים בתורת ודאי וכבר קם דינא, למה יועיל עתה חזקת הכהן, כיון דאף אם האמת שהוא בכור כבר זכו הבעלים, אבל כן הוכחנו לעיל בפט"ז מדין ספק מעילות דאף שהי' פטור מן הדין, מ"מ אם רוצה להוציא הספק מלבו וליתן על הספק חל ע"ז דין קרן וחומש ולא חשיב ככסף מתנה ונדבה להקדש, דאל"כ הוי אשם בלי קרן וחומש, ומזה מוכח דהא דלא מהני תקפו כהן אינו משום דכבר קם דינא שזכו מחמת הפקר בי"ד כמו שנזכר בתומים או משום יאוש שנזכר בס' ת"ה אלא שהטעם בזה דחזמ"ק לעולם עדיפא גם במטלטלים אם לא הוציא הבעלים מדעתם ורצונם ורק בטוען ברי שיטת התוס' והרא"ש דמהני תפיסה, דלשיטתם עדיפא בכה"ג חזקת מוחזק במטלטלים, ולהרמב"ן וסייעתו לא מהני גם טענת ברי לגרע חזמ"ק, וכיון שמטעם חזמ"ק הוא אם נשתנה אח"כ המצב ונעשה השני מוחזק משתנה הדין, דזכית הבעלים לא היתה זכי' גמורה אלא משורת הדין של המע"ה, ומה דאמרינן קם דינא הוא רק בתרי גברי שאף שאצל השני נשתנה המצב באופן דלא שייך גבי' דין מוחזק כגון שיש לו אצלו בממ"נ זכיתו קימת מחמת שהוא בא מכח המוכר משום מה מכר ראשון לשני, ואילו הי' הדבר עכשיו אצל הראשון הי' זוכה גם עכשיו, אבל בחד גברא כמו שהדר דינא אם נשתנה חזקתו מחמת מקרה המחודשת של ממ"נ, כ"כ אם נשתנה חזקתו ע"י תפיסה ברשות לשיטת הרמב"ן, ובטענת ברי להרא"ש וסייעתו בלא"ה לק"מ לפימש"כ לעיל בענין קם דינא שהוא שייך רק בטענת שמא, דהיכא דאיכא ידיעה לא שייך זכי' באמת, ולכן הדבר ברור שאם יתן הישראל לכהן על אופן זה שידונו בי"ד עפ"י שורת הדין, כשהכהן מוחזק ודאי שיזכה הכהן בהאי ספק בכור מדין תפיסה ברשות, אבל כ"ז בספק בכור דאם הוא בכור הוא באמת של הכהנים, שהדין האמתי לא נשתנה, אבל בספק פדיון פ"ח כה"ג שיתן לכהן באופן הנ"ל שידונו בי"ד כשורת הדין, בזה יהי' תלוי במחלוקת דר"ת ורש"י, דלר"ת שבארנו שיטתו דהפדיון בספ"ח הוא רק על הפקעת קדושה בלחוד, ועל זכות פדיון מתנות כהונה לא תפיס פדיון כלום, כיון שמדין תורה נפקע זכות הכהנים מן הפ"ח עצמו אף שאם יבוא אליהו ויאמר שהוא פ"ח הי' זוכה ודין האמתי לא נפקע לעולם, אבל בדין הנהגה אין לכהנים משפט תורת מתנות כהונה כמו שבארנו בפרק הקדום, ולכן כשפדה את הספ"ח בטלה לא חל כלל שום זכות לכהנים בהאי טלה, ואם נתן לכהן שלא בתורת מתנה רק שיהי' הדין כפי דין מתנות כהונה לא זכה הכהן כלום בטלה זה אכן לשיטת רש"י שבארנו שיטתו דסובר דרק. לר' שמעון ליכא שום חלות פדיון בספ"ח, אבל לר' יהודא דאיכא פדי' מחמת הקדושה אין הפדיון לחצאים, וחל גם על זכות הכהנים, ומשו"ה סובר דאינו פודה וחוזר ופודה, אם יתן לכהן האי טלה יזכה בו הכהן כמו בספק בכור ומה"ט י"ל לא כתב הרמב"ן את דינו בנתן לכהן רק בנדמה שהוא דין ברור, אבל בדינים הראשונים בספק פ"ח דמפרש טלה לעצמו לא כתב ענין זה היכא שנתן לכהן שלא בטעות, משום דלא פסיקא לי' בדין זה דתלוי בשיטת רש"י ור"ת, כנלענ"ד בעזה"י:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף