שערי ישר/ה/טז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ה טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בהגוזל בתרא תנן האומר לחבירו גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך חייב לשלם, אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני או הפקדת אצלי פטור מלשלם ומוקי בגמ' דמיירי דלא קא תבע לו ובבא לצאת ידי שמים, אתמר נמי אמר ר"ח ב"א אר"י האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים, והנה בכל ספק ממון דקיי"ל המע"ה או חולקים נתבאר בפרקים הקודמים שענין זה הוא משפט בדיני ממונות באופן דליכא בזה ספק גזל, דאיסור גזל בתר דין הממון מגרר גריר, וכאן מצאנו היפוך זה דלצאת ידי שמים ראוי לחוש לאיסור גזל וראוי לבאר ענין זה באיזה אופן יש לחוש לצאת י"ש ובאיזה אופן אי"צ לחוש לזה ועוד יש דקדוק גדול בלשון המשנה והגמ' דבפשטות הי' ראוי לומר חייב לצאת ידי שמים או חייב בדיני שמים, כדקתני בברייתא ריש הכונס ד' דברים העושה אותם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וכאן קתני דבבא לצאת ידי שמים אז חייב, דלשון זה אינו מובן דמשמע דאם אינו רוצה לצאת ידי שמים אז חייב בדין וזה שני הפכים דאם הוא חייב הוא מוכרח, ולשון בבא לצאת ידי שמים משמע שתלוי ברצונו:

וע"כ נלענ"ד לבאר בזה ענין חדש בס"ד, עפ"י מה דמצינו בכריתות ד' כ"ב במשנה ר"ע מחיב על ספק מעילה אשם תלוי וחכמים פוטרים ומודה ר"ע שאינו מביא את מעילתו עד שיתודע לו ויביא עמו אשם ודאי, א"ר טרפון מה לזה מביא שתי אשמות, אלא מביא מעילה וחומשה ויביא אשם בשני סלעים ויאמר אם ודאי מעלתי זו מעילתי וזו אשמי, ואם ספק מעלתי המעות נדבה ואשם תלוי שממין שמביא על הודע מביא על לא הודע אמר ר"ע נראים דבריו במעילה מעוטה הרי שיבוא לידו ספק מעילה במאה מנה לא יפה לו שיבוא אשם בשתי סלעים ולא יביא ספק מעילה במאה מנה מודה ר"ע לרבי טרפון במעילה מעוטה, ע"כ והנה קשה טובא כיון דבספק מעילה מודה ר"ע דפטור מלשלם הקרן עד שיתודע שהוא מטעם המע"ה כמו בספק ממון הדיוט, וכמו שכתבו התוס' כתובות ד' ל' ע"ב, דתשלומי קרן להקדש הוא ממון ולא כפרה, ובממון הדיוט אם נפטר מדין המע"ה הוא ודאי שלו, כמו שמפורש במס' ב"מ בפ"ק מהא דנכנסים לדיר להתעשר כמו שנתבאר היטב ענין זה לעיל, וא"כ ליכא כאן קרן ודאי ופטור מחומש ואשם, דכל היכא דליכא קרן ליכא חומש ואשם, וכמו שכתבו התוס' בפסחים ד' כ"ט ע"א ד"ה ר"ח דכיון דפטור מקרן וחומש מדין קלב"מ פטור גם מאשם, ואיך מביא מעילתו וחומשה עם אשם ומתנה אם אשם ומתנה אם מעלתי זו מעילתי וזו אשמי, הלא אף שקמי שמיא גליא דמעל אבל כיון דלדידי' ספק הוא פטור מדינא, ומה שמביא הוא נדבה ולא קרן וחומש המחויב ואין כאן אשם והוי חולין בעזרה ואינו יוצא בזה אח"כ כשנודע, לו, והיא קושיא גדולה בעיני ולא מצאתי מי שיתעורר בזה, והנה לענין האשם מסיק בש"ס שם דאשם לא בעי ידיעה בתחילה ומשו"ה אם נודע אח"כ מיפטר במה שהביא תחילה, אבל לענין הקרן מה שנתן בשעת פטור אינו מובן ודוחק לומר שיהי' נחשב כאילו כבר נתחיב וביותר קשה במשנה שני' בשתי חתיכות א' של חולין וא' של הקדש ואכל אחד חתיכה אחת והשני השני' שניהם מביאים אשם אחד, וקשה הלא כ"א פטור מן הקרן כנ"ל, ועי' בשטמ"ק שכתב דלר"ש בעי ידיעה בתחילה אלא דסובר דכיון דלשניהם ידוע דא' מהם אכל הוי ידיעה, אבל כ"ז הוא לענין קרבן אבל מקרן שניהם פטורים ודאי מחמת דין המע"ה וכאן ודאי קשה כיון דאי"צ עוד ידיעה כלל ונראה לענ"ד בביאור ענין זה דדין המע"ה אינו משום חזקה קמייתא כמו שבארנו ענין זה לעיל בפי"ד ודין זה של המע"ה הוא משפט דיינים עפ"י כללי המשפט כששני בע"ד דנים זע"ז שאז זוכה המוחזק מחמת חזקתו, אבל אם הבע"ד אינם רוצים להעמיד בדין עפ"י כח חזקתם ואינם רוצים להחזיק הדבר ברשותם ורוצים להתנהג עפ"י האמת כפי שגלוי קמי שמיא, אז אין מועיל חזקתם כלום וחזר הדין על האמת כמו שהוא, דבלא"ה נמי אף דנשאר החפץ אצל המוחזק לא נפקע באמת הקנין מהבעלים האמתיים, דמשו"ה לענין קדושה הבאה מאלי' תלוי באמיתת הדבר כמו שהוא, ורק לענין ההשתמשות וההנהגה בפועל בגוף החפץ הוא נכנס בשליטת המוחזק, משו"ה י"ל דאם המוחזק מותר על חזקתו אין בזה דין מוחזק, דעיקר דין מוחזק הוא מה שבעל הרשות מחזיק הדבר לעצמו, ועפי"ז בספק מעילה שפטור מתשלומים מחמת דין ספק ממון אם רוצה בכך שלא להחזיק התשלומים מחמת חזקתו ורוצה לשלם אם הוא חייב באמת, אז חזר הדין לסיני שאם באמת מעל בהקדש חייב מדין תשלומים הקרן והחומש, והקרבן הוא קרבן אשם ודאי ואם לאו הממון נדבה והקרבן הוא אשם תלוי:

ולפי"ז נראה לי דבאינו יודע אם נתחייבתי והתובע טוען טענת ברי דקיי"ל דפטור משום דחזקת ממון עדיפא, הא בלא"ה לכו"ע ברי ושמא ברי עדיף, ומשו"ה אם רוצה לצאת ידי שמים היינו שלא עפ"י משפט הדיינים, דלדין שמים חזקת ממון אינה מועלת, כיון דאינה מכרעת כלום, ומשו"ה בנוגע לענין לצאת ידי שמים דלא מהני חזקת ממון לעולם ברי ושמא ברי עדיף, וכשרוצה לצאת ידי שמים ולשלם להתובע ולא להשתמש בכח חזקת ממון דידי', והרי אז מחויב גם בדיני אדם דחזקת ממון אלימא רק היכא שבעליו מתאמצים להחזיק החפץ ע"י חזקה זו, אבל אם מתרצים להוציא החפץ מרשותם ליכא חזקה כלל, ובלא חזקת ממון הרי ברי ושמא ברי עדיף גם בדיני אדם, ומדויק היטב הלשון שאמרו בגמ' דאם בא לצאת ידי שמים אז הוא חייב לשלם גם בדיני אדם, וכן הוא באינו יודע אם פרעתיך כששניהם טוענים שמא, דאם בא לצאת ידי שמים אז חייב מדינא לשלם, דהיכא שהחוב ברור והפרעון ספק איכא חזקת חיוב, שחזקה זו היא חזקה קמייתא כעין חזקה דעלמא, אלא דאינה מועלת לחייב ע"י בבי"ד דחזקת ממון עדיפא, אבל בדיני שמים לא מהני חזקת ממון כלום, ומשו"ה אם רצה לצאת ידי שמים ולשלם אז חייב גם בדיני אדם, דהיכא דליכא חזקת ממון גם חזקה דעלמא מהני לענין ממון, וכמו שבארנו ענין זה לעיל בפ' י"ד, וכמו דמהני רוב היכא דליכא חזקת ממון כ"כ חזקה קמייתא משו"ה אם בא לצאת ידי שמים חייב בתשלומים וגם בדיני אדם, ונראה לפי"ז דליכא חיוב בדיני שמים, דהרי לא אהרו בגמ' ובפוסקים שחייב בידי שמים, אלא בבא לצאת ידי שמים, ובש"ך סי' פ"ח ס"ק ל"ו כתב להדיא בדין זה דהך לצאת ידי שמים הוא מדת חסידות לחוד, ובדין חייב בידי שמים ריש פ' הכונס כתב בשטמ"ק בשם המאירי וז"ל ומכאן כתבו גדולי הדורות שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים פסול הוא לעדות עד שישיב, והדברים נראים שמאחר שהוא חייב להשיב תורת גזילה חלה עליו עד שישיב עכ"ל. ולפי"ז ממש"כ הרמב"ן ז"ל הובא בש"ך סי' ע"ה ס"ק כ"ו דבברי ושמא באינו יודע אם הלויתני לא מהני תפיסה, שאין תפיסה מועלת במה שאין לו זכות אלא בבא לצאת ידי שמים עכ"ל. אין ראי' על דין תפיסה היכא שחייב בדיני שמים, די"ל דשאני הכא דאין לו זכות רק בבא לצאת ידי שמים, שהכונה עפימש"כ דרק כשרוצה לצאת ידי שמים דאז זכה התובע מדינא, ולשון זה מדויק מאד עפ"י דברינו, דאם רוצה לצאת ידי שמים זוכה התובע מדינא, וכל היכא דחייב בדיני שמים י"ל דיש לו זכות מיד, וכמו בקלב"מ שכתב רש"י ב"מ ד' צ' דמהני תפיסה, דרק בי"ד אין כופין ע"ז, אבל זכות יש לו לתובע, כ"כ י"ל בדברים שחייב בדיני שמים יש לתובע זכות, והאחרונים החליטו לדמות דינים אלה זל"ז עי' פתחי תשובה חו"מ סי' כ"ח סק"ו שהביא שם שיטת האחרונים בזה, ומדברי השטמ"ק בשם המאירי שהבאנו שחלה עליו דין גזילה אם אינו משלם, מזה מוכח דיש לתובע זכות ממוני, ולפי"ז ראוי לומר ומהני תפיסה, והרמב"ם השמיט דין זה לגמרי ולא הביא שבבא לצאת ידי שמים חייב, רק באינו יודע אם פרעתיך, ובברי ושמא באינו יודע, אם נתחיבתי הביא רק דחייב נישבע היסת שאינו יודע, והרה"מ תמה ע"ז למה השמיט הלכה זו המפורשת בגמ', ובאמת דין זה מפורש יותר בגמ' דהוא מימרא דר' יוחנן, ובדין איני יודע אם פרעתיך הוא רק אוקימתא בגמ' אליבא דמ"ד ברי ושמא ברי עדיף, אבל אליבא דהילכתא לא הי' קשה כלום, אלא דכך קבלו דכונת הש"ס דהמשנה מתפרשת אליבא דכו"ע בלא תבע, והאיך השמיט המפורש והביא המתרצתא שאינה מוכרחת לדינא, ולפימש"כ יש לתרץ קצת די"ל דסובר הרמב"ם דעיקר מה דאמר ר' יוחנן הוא ללמדנו דאם בא לצאת ידי שמים אז חייב לשלם מדינא כמש"כ, ולא בא ללמד הדין דחייב לצאת ידי שמים, ולפי"ד זה שייך רק קודם שנתקנה שבועת היסת, אבל לאחר שתקנו שבועת היסת וקבלו הגאונים דגם בברי ושמא ישבע שאינו יודע, לא שייך כ"כ לומר דאם בא לצאת ידי שמים ישלם, דהרי אם בא לצאת ידי שמים הרי הוא ממילא חייב לשלם מחמת שאינו נשבע וכל שחייב שבועה ואינו נשבע בודאי חייב לשלם, ומשו"ה לא הביא דין זה דאם בא לצאת ידי שמים ישלם, בברי ושמא, והביא ענין זה בטוענים שניהם שמא בפרעון דהתם ליכא שבועה:

והנה לדינא נראה לי דיש נפ"מ בזה שבארנו דאם רוצה לצאת ידי שמים חייב גם מדינא, היכא שהתובע חייב לאחרים, אם מחויב לשלם להמלוה של התובע מדינא דר"נ דאם הי' רק חיוב לצאת ידי שמים כפשוטו כמש"כ הש"ך ממדת חסידות בעלמא י"ל דאינו מחויב לשלם הדמים לבע"ח דידי' דבחיוב כזה לא מצינו דין שעבודא דר"נ כמש"כ האחרונים בח"מ סי' ט', אבל לפימש"כ ודאי חייב לשלם לבע"ח דידי', כיון דאם רוצה לצאת ידי שמים הוא חייב גם בדיני אדם, משום דברי ושמא ברי עדיף היכא דליכא חזקת ממון, ואף דיותר נראה דגם בפשטות חייב בכה"ג לשלם מדין שמים לבע"ח דידי', דבכובש עדותו וכה"ג דחייב בדיני שמים י"ל דבתשלומים כאלה ליכא שעבודא דר"נ, דהתם המעשה ידועה וליכא חיוב תשלומים מדיני אדם, אבל בברי ושמא דהטעם שפטור מדיני אדם הוא משום חסרון נאמנות, ומה שחייב לצאת ידי שמים הוא מחמת שקרוב הדבר שהאמת הוא כדברי התובע, ואם הי' ידוע האמת הי' חייב לשלם לבע"ח דידי', כ"כ אם משלם לצאת ידי שמים מחויב מדין שמים לשלם לבע"ח דיד', אבל בכ"ז יש לדון בזה, אבל לפי"מ שבארנו הוא פשוט וברור שחייב לשלם לבע"ח דידי', וגם בפשטות הוא נפ"מ בעיקר התשלומים, דאם הי' רק ענין תשלומים של מדת חסידות נחשב אצל הפורע שהוא כנותן מתנה להתובע כדי לצאת ידי שמים, ולפי"מ שבארנו ברוצה לצאת ידי שמים הוא עושה מצוה גמורה של פריעת בע"ח ככל פריעת חוב דעלמא, משום דברי ושמא ברי עדיף, וכמו שהוכחנו ממשנה דכריתות דברוצה לשלם אף בספק שקול בטלה חזקת ממון, ונעשה ספק גמור בעיקר חיוב ומתנה שאם מעל זו מעילתי, דבחיוב שהוא רק לצאת ידי שמים אינו חשוב קרן וחומש, וכמו שהוכיח בס' נתיבות המשפט סי' כ"ח דלא כהקצוה"ח שכ' שם דכיון דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנים אותם סגי אם גם הקרן וחומש הוא חיוב בידי שמים יעו"ש. כ"כ בברי ושמא וכל כה"ג שאינו רוצה להחזיק החפץ מחמת חזקת ממון חזר הדין כאילו לא הי' בזה מוחזק כלל:

אמנם יש לדון לפי"ז בהא דקיי"ל אין הולכים בממון אחר הרוב שהוא ג"כ רק משום חזקת ממון, והיכא דליכא חזקת ממון לכו"ע הולכים אחר החוב, מהראוי להיות כ"כ שאם בא לצאת ידי שמים שחייב בתשלומים, דכיון דלמיפק ידי שמים לא מהני חזקת ממון כמו בברי ושמא, וכיון דרוצה לצאת ידי שמים חייב בתשלומים מעליא, ובספק שקול היכא דליכא ברי ושמא ודאי דפטור מלצאת ידי שמים, דהיכא דהוי הדבר שקול אף מדין שמים אין לו ליתן ממונו לחבירו דלא שייך ספק איסור בממון, ורק אם רוצה ליתן יזכה חבירו מטעם ספק, אבל אין בזה אף מדת חסידות, ובספק מעילה היכא שמעילתו מעוטה דנייח לי' יותר להביא אשם אחד יכול להתנות, ואם קמי שמיא גליא שמעל הוי תשלומים מעליא, אבל היכא דהרוב מסייע להתובע שהמוחזק זוכה רק משום חזקת ממון, מהראוי להיות הדין כמו בברי ושמא, וקשה לפי"ז במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, דנקטינן אע"ג שהרוב קונים לחרישה לא אזלינן בתר רובא להוציא מיד המוכר, ולמה לא נזכר דין זה שיהי' חייב בבא לצאת ידי שמים, אף דקשה בלא"ה שיחייב לצאת ידי שמים מחמת ברי ושמא דהרי המוכר אינו יודע כונת הלוקח כמש"כ התוס' ריש המניח, אכן לענין ברי ושמא י"ל דכיון דלא הוי לי' למידע לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף דהוי ברי גרוע ושמא טוב, וכמש"כ התוס' ריש פרק הפרה ועוד בכמה מקומות אבל לענין רוב הקושיא במקומה עומדת למה לא יהי' חיוב על המוכר לצאת ידי שמים מחמת הוכחת הרוב, ונראה שהטעם בזה דכיון דאין הולכים בממון אחר הרוב הו"ל ללוקח לפרש בשעת המקח שרוצה לרדיא ולא לשחיטה ומדלא פירש חל המקח על כל פנים, ומה שחושב בשעת קנין שקונה לשחיטה, הוי דברים שבלב, וכן כתב הרשב"ם ריש המוכר פירות בד"ה לשחיטה מכרתי' לך, וז"ל דכיון דרובא לאו כלום הוא לא הי' לו להמוכר לפרש, אלא הלוקח הו"ל למימר לרדיא קא בעינא לי' ומדלא פירש הפסיד, עכ"ל, ומשו"ה אין בזה ענין לחייבו בידי שמים:

אמנם בהא דאיתא ברמ"א חו"מ סי' רצ"ב סעי' י' במי שנתערב טבעיות של זהב של חבירו בתוך טבעיות שלו ונאבד אחד מהם שיכול המוחזק לומר לשאינו מוחזק דילמא שלך נאבד ואין המוחזק מפסיד כלום, ואעפ"י ששלו הי' הרוב אין הולכים בממון אחר הרוב נגד חזקה הש"ך שם בשם ת"ה יעו"ש ולפימש"כ חייב בנידון זה לצאת ידי שמים, ועפ"י סברא יותר ראוי לצאת י"ש היכא שהרוב מסייעו מבברי ושמא, דבברי ושמא י"ל דילמא משקר התובע ורק מטעם חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו, יש לחוש שהאמת כדבריו, ורק בדיני אדם זוכה התובע היכא דליכא מוחזק משום דטענתו טובה משל הנתבע, וברובא שהוא מן התורה בכל דיני התורה, נראים הדברים דודאי ראוי לצאת ידי שמים, כיון דלדין שמים מעלת חזקת ממון אינה מועלת כלום, ואף שלא הזכירו האחרונים דין זה יש לומר שלא דנו בזה רק בדין גמור מדיני אדם, וקצת ראי' לדברינו נלענ"ד מדברי השטמ"ק ב"ק ד' י"א בבכור שנטרף תוך ל' שכתב שם לפרש דברי התוס' שם שחזרו והקשו על פי רש"י שפי' דכיון דנהרג הוי ספק שמא אם לא הי' נהרג הי' חי היינו שאינו נפל, דהרי כ"ז ידעינן מקרא דופדויי' מבן חודש תפדה, דלכאורה הלא כבר הקשו מקרא זה על פירש"י, וכתב לפרש בזה"ל וי"ל דה"פ אם תאמר דופדוייו מבן חודש היינו דוקא אם חי הוא אז יפדנו לאחר ל' אבל אם נהרג דתו ליכא פדי' יפדנו בתוך ל', להכי איצטריך הך, ומשו"ה מקשים התוס' מפדוייו מבן חודש נפקא, כיון שהתורה נתנה שיעור ל' לפדי' להוציא מכלל נפל, א"כ ממילא היכא דנהרג דאיכא ספיקא פטור, וא"ת הוא אמינא דחייב כי רובם אינם נפלים, וי"ל דאין הולכים בממון אחר הרוב, מיהו קשיא לי נימא דמשום מצוה הוא אמינא דהולכים בממון אחר הרוב לקיים עשה דופדוייו ע"כ תלמידי הר"ר ישראל ז"ל. עכ"ל ודברי השטמ"ק מתמיהים דאם נאמר דמצות פדיון הבן היא מצוה כשאר מצות מהראוי להיות דגם בספק יתחייב ככל ספק של תורה, וכיון דאומר דבספק הוא פטור ככל ספק ממון איך נאמר דהיכא דאיכא רובא יתחיב משום מצות פדי', ולא מצאתי מי שיתעורר בזה, ועפי"ד יש מקום לפרש דבריו והוא, דהנה במצות פדה"ב יש לדון אם הוא מצות מתנות כהונה לחוד או מצות פדי' ג"כ, ולדעתי נראה דהיא מצוה כפולה ביחד, היינו מצות פדי' עם מצות מתנות כהונה, ואף שמדברי הגר"א ז"ל בביאוריו ביו"ד סי' ש"ה סקי"ז דמצות פדה"ב אינו אלא פרעון חוב בעלמא ומוכיח מהא דגובה ממשעבדי' יעו"ש, אבל לענ"ד נראה מהא דאמרינן בקדושין ד' כ"ט ע"ב כל היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו, מ"ט מצוה דגופי' עדיפא, מוכח דיש בזה מצוה לפדות את גופו, דאם אינו אלא חיוב ממון לחוד מה שייך בזה מצוה דגופי' עדיפא, דהרי אם יהי' על אדם שני חיובים חיוב מחמת הלואה וחיוב מחמת נזקים או ערבות, בודאי אין כל יתרון בזה במצות פריעת בע"ח איזה מהם לשלם מקודם, ואדרבה עיקר החיוב שעליו הוא בא מחמת שלא פדאו אביו, אלא ודאי איכא בזה מצוה לפדות את גופו שיהי' פדוי, ופשטות הכתוב מלמדנו כן דאם הי' רק חיוב ה' סלעים לחוד למה כתבה תורה בלשון פדיון, וכן נראה מהא דאמרו כמה אחרונים דבספק פדה"ב שיפריש ה' סלעים ויעכבם לעצמו, עי' גליון רש"א ס' ש"ה סעי' י"ט מש"כ שם בשם מעדני יו"ט, אף דלדינא לא משמע כן מכל הפוסקים, וכמו שיבואר קצת בדברינו, אבל לענין זה ודאי נראה כן דאיכא בזה מצות פדי' ומ"כ נלענ"ד דכיון דאמרה תורה תפדה, עיקר המצוה בזה הוא הפדיון אבל אופן הפדיון שבזה, הוא מה שמשלם ה' סלעים שחיבה תורה ליתן לכהן ואם יפטור מחיוב ממון זה ליכא מצות פדי' דבכסף מתנה בעלמא אין זה פדיון, ולפי"ז בספק פדה"ב דמצד חיוב ממון ליכא חיוב כלל, אף דקמי שמיא גליא דבכור הוא אבל לפי ידעתנו אין בזה שום חיוב מדין המע"ה, ממילא בטלה בזה לגמרי גם מצות פדי', וכמו בפטר חמור דלר"ש דסובר דפ"ח מותר בהנאה ליכא פדי' בספק כמבואר בפ"ק דבכורות הבאנו לעיל בפ"ז, אבל אם הרוב מסייע לחיוב דמצד חיוב ממון מחויב לצאת י"ש, י"ל דבכה"ג יש מצוה ומצוה גמורה מצד מצות פדי', וכעין דאמרינן לענין אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו, דכיון דאיכא חיוב לצאת י"ש שפיר הוי אתנן, כ"כ הכא כיון דלענין מצוה אזלינן בתר רוב כמו בכל התורה ומה דבעינן לענין קיום מצוה זו שיהי' חיוב ממון סגי לן אם איכא צד חיוב לצאת י"ש וזה נראה לי בביאור דברי השטמ"ק מה שהקשה על קושית ר"ת וליישב קצת שיטת רש"י ז"ל דצריך קרא אחרינא לפטור בכור שנהרג תוך ל' כנלענ"ד בענין זה:

ובס' קונה"ס כלל ו' סעי' ה' הביא מה שנשאל הרב צמח צדק באשה שאינה יודעת אם אבי' הי' כהן או לוי ושמעה איזו שמועה שאבי' היה לוי אם בן הנולד לה פטור מפדיון הבן, ופסק דפטור, אף דרוב אינם כהנים ולוים אין הולכים בממון אחר הרוב, וכתב ע"ז הגאון בעל קונה"ס דראוי לחייבו משום דבמתנות עניים היכא דאיכא רובא או חזקה חייב משום קרא דעני ורש הצדיקו, ועפי"ז מתרץ שיטת הרמב"ם פי"א דבכורים דבס"ס לחיוב מחויב במצות פדי', דאף דקיי"ל דאין מוציאים ממון בס"ס, מ"מ במתנות כהונה חייב משום דעני ורש הצדיקו שייך גם במתנות כהונה, יעו"ש, ולפימש"כ בלא"ה היכא דאיכא רובא איכא מצות פדי', ומדברי השטמ"ק הנ"ל משמע דליכא חיוב ממון מחמת עני ורש הצדיקו, רק משום מצות פדי' כתב דיש לילך אחר הרוב בממון זה כמו שהובא לשונו לעיל, ואכמ"ל ועיין לקמן בפרק כ"ה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף