שערי ישר/ה/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ה ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והנה עפ"י מה שנתבאר בפרקים הקודמים דבכל ספק ממון אין לדון משום ספק גזל, דכיון דאיסור גזל מיתלי תלי בדין ממון, ולפי המשפט שהוחלט לדיני ממונות כן הוא הדין לענין איסור גזל, לפי"ז נראה ודאי דכ"כ יהי' הדין בכל דיני איסור והיתר הנגררים ומסתעפים מדיני הממונות, שבכל הספיקות בדיני ממונות יוכרע מדין המשפטים גם הספיקות של איסור והיתר חיוב ופטור של המצוות, דמה לי איסור של גזל משאר איסורים דכבר כתבנו דאין שום מקום לומר שיהי' איזה חדוש בתורה להתיר ספק איסור גזל, וכן מוכח בפשטות מסוגית הש"ס פ"ק דב"מ דספיקות נכנסים לדיר להתעשר בתורת מעשר ודאי דכיון דפטור מליתן לכהן מדין ספק ממון דהמע"ה הוי כשאר ממון שלו, דמה לי ממון אחר שזכה בהם עפ"י דין תורה, או ממון זה שהדין תורה מכריע שישאר אצל המוחזק בהם, אבל בכ"ז כנראה איכא בזה הרבה חלוקי דינים, דהנה בפשטות קשה טובא מסוגיא דב"ב ד' פ"א דאמרינן שם דמשו"ה לר"מ בקונה אילן אחד ולרבנן בשני אילנות מביא ואינו קורא דמספקי להו אי קנה קרקע או לא, ופי' רשב"ם שם דהא דקתני לא קנה קרקע, היינו משום דיד מוכר על העליונה, דמספיקא לא מפקינן מיני', ויעו"ש בסוגיא שמוקי הש"ס אופן ההבאה בספק, ובפשות הי' ראוי לומר כיון דדין הבאת בכורים תלוי בדין ממון אם קנה קרקע או לא, ולענין ממון חשבינן שהקרקע בחזקת בעלים הראשונים עפ"י כלל המשפט של המע"ה, הרי זה כאילו אין ללוקח שום קנין בקרקע, ועכ"פ קשה מ"ש דין בכורים מדין מעשר בהמה דשם לענין מעשר מוכח להדיא מן הש"ס דכל היכא דלא מהני תפיסה הוי ודאי ממונו גם לענין מעשר דבעינן עשירי ודאי, ובימי חרפי מצאתי דכבר הובא קושיא זו בס' דברי חיים להגאון מהר"י אוירבאך זצ"ל בשם ס' חמדת שלמה, וכתב שם לתרץ דהא דהוי ודאי שלו הוא מטעם יאוש או הפקר בי"ד וצריך לעשות קנין חדש ובשעה שהלוקח משתמש אין מועיל קנין, ואין הס' ת"י עתה לעיין בו, והדברים האלה רחוקים בעיני מאד, דכיון דענין זה של המע"ה הוא דין שמים ומשפט התורה למה לנו לחדש כח זכי' אחרת, וענין הפקר בי"ד לא הוזכר בש"ס רק היכא שעשו חז"ל תקנה או סיג להוסיף על דברי תורה, ועוד מוכח להדיא דלא כדברי', דהרי לקוח פטור מן המעשר ואם נימא דהא דחשבינן כאילו ודאי שלו הוא מחמת זכי' מן ההפקר או מחמת יאוש, הרי זה לקוח ואכתי הוי ספק עשירי, אלא נראה דענין זכי' זו הוא, שעפ"י משפט התורה משעה שפדה את השה על ספק פטר חמור לא יצא השה מרשותו, וכמו שהי' שלו מתחילה כ"כ אחר הפדי' הוא שלו, ועי' בס' קונטרס הספיקות כלל א' סי' ו' מש"כ בזה להוכיח מחמת קושיא דלקוח, דחזקת מרא קמא הוא כעין חזקת איסורים, ולדברינו הוא פשוט ואין מזה ראי' כלל, והדרא הקושיא לדוכתה למה לא מהני הכרעת דין המע"ה לענין לפטור מהבאת בכורים:

וכן קשה טובא מכהנית שנתערב ולדה בולד שפחתה דאוכלים בתרומה משום דאחד כהן ואחד עבד כהן, דלפי הכלל של ספק ממון אין להולדות זע"ז שום כח זכות ממון משום דכ"א מוחזק בעצמו והוי כעבד שנפקע דין ממון ממנו, ולמ"ד מעוכב גט שחרור אינו אוכל בתרומה, כ"כ ראוי לומר דספיקות הללו הרי הם כמעוכבי גט שחרור, ובמס' גיטין ד' מ"ב ע"ב דמיבעיא שם אם מעוכב ג"ש אוכל בתרומה מביא הש"ס שם ת"ש דאמר רב משרשיא כהנית שנתערב ולדה וכו' הגדילו התערובות משחררים זא"ז, ומשני הכי השתא התם אם יבוא אליהו ויאמר דחד מינייהו עבד הוא קנין כספו קרינן בי' הכא לאו קנין כספו הוא כלל, יעו"ש, וקשה טובא למה לא נימא בכל ספק ממון אם יבוא אליהו ויהי' ע"ז תורת ספק, ולא מצאתי מי שיתעורר בזה:

והנה לברר ענין זה עלינו לבאר תמצית סוגית הש"ס דתקפו כהן, דאמרינן שם ההיא מסותא דהוו מינצו עלה בי תרי, האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא, קם חד מינייהו אקדשה, פרשי מינה רב חנניא ורב אושעיא וכולהו רבנן וא"ל רב אושעיא לרבה כי אזלת קמי' דרב חסדא לכפרי בעי מיני', כי אתא לסורא א"ל רב המנונא מתני' היא, ספק בכורות אחד בכור אדם אחד בכור בהמה בין טהורים ובין טמאים המע"ה, ותני עלה אסורים בגיזה ועבודה, והא הכא דאמר תקפו כהן אין מוציאים אותו מידו דקתני המע"ה, וכי לא תקפו אסורים בגיזה ועבודה, א"ל רבה קדושת בכור קאמרת לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאים אותו מידו ואפי"ה אסורים בגיזה ועבודה דקדושה הבאה מאלי' שאני א"ל ר"ח לרבה תניא דמסייע לך הספיקות נכנסים לדיר להתעשר ואי ס"ד תקפו כהן אין מוציאים אותו מידו, אמאי נכנסים לדיר, נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן עכ"ל הש"ס. והנה בהשקפה ראשונה נפלאים דברי הש"ס דאיזו שיכות איסור גיזה ועבודה לענין זכות הכהן, דאיך ס"ד שיהי' תלוי איסור זה בדין כח התקיפה של הכהן, ואף לפי"מ שדחה רבה דקדושה הבאה מאלי' שאני הוא רק מחלק בין באה מאלי' לבין קדושה הבאה ע"י כח הבעלים מה שמקדיש ע"י רצונו, ולפי השקפתנו אי"צ לחילוק זה רק הי' לו לדחות דקדושת בכור הוא מחמת שהוא פטר רחם ולא מחמת שהוא ממון כהן, ואם הי' דין ממון זה של בכור לישראל הי' ג"כ קדוש מרחם, אבל כיון דהראשונים ז"ל מפרשים סוגית הש"ס כפשוטו שדין גיזה ועבודה תלוי בדין ממון, כמו דמוכח מפירש"י ומדברי הראשונים שהובא בשטמ"ק, עלינו לקבל דבריהם כמו שהם, שידעו חז"ל דקדושת בכור סבתה העיקרית הוא זכות הממוני שנתנה תורה לשבט הכהנים, וכמו שמוכח בענין הקדושה של תרומה דאף דלאחר שחלה קדושת תרומה על הפירות הוא ענין איסור שאינו תלוי כלל במשפט הממון של מי הם, אבל סבת חלות הקדושה הוא דין הממון שנתנה תורה לשבט הכהנים וכן מוכח מדברי הרשב"א שהובא בשטמ"ק ב"ק ד' ס"ז מש"כ שם בשם הרשב"א, יעו"ש ד"ה מעיקרא חולין:

וכן נראה לי' ראי' ברורה מהא דאמרינן בנדרים ד' פ"ה לענין גונב טבלו של חבירו דפליגי תנאי אי משלם דמי טבלו או דמי חולין שבו, דמוקי הש"ס דפליגי במתנות כהונה שלא הורמו אי כהורמו דמיין או לא, דפריך הש"ס דאי טובת הנאה אינו ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו, יעו"ש בפי' הר"ן כי לא הורמו מאי הוי דהא פתיכי בי' תרומה ומעשר שאין לו בהם כלום, ולכאורה קשה כיון דלאו כמי שהורמו דמיין אכתי אין לכהנים שום זכות ממון בזה והוו נכסי הבעלים ולמה לא ישלם כפל כפי דמי טבלו, ולומר דאף אם הם עכשי' של הבעלים כשאר נכסי מ"מ אינו משלם, מחמת דאינם שווים יותר מדמי חולין, משום דלאחר הרמה יתחייב ליתנם לכהן, זה אינו דלענין זה סגי מה ששוה דמי טובת הנאה, דמה דאמרינן טובת הנאה אינו ממון הוא רק דממון זה שנותנים לו בעד טובת הנאה אינו זכות בגוף המתנות, ואין לבעלים כלום בהם והוי רק כגזבר בנכסי הקדש וכאפוטרופוס בנכסי יתומים ולמ"ד ט"ה ממון יש לו זכות בגוף המתנות על ענין זה אבל עכ"פ הוא ענין שנותנים ממון עבורו, ולפי"ז אם נאמר דקודם הרמה הוא של הבעלים לגמרי וגם חלק התרומה שעומד לכך שינתן לכהן הוא שלו והוא שוה דמים, למה לא ישלם מה ששוה עכשיו כל הטבל, ואף שיש מקום קצת לומר לדמות ענין זה לזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל דפטור דאמרינן מנא תבירא תבר, שבארנו ענין זה במק"א שהכונה בזה רק לומר דחשבינן כאילו אין בכלי עכשיו כח עמידה רק עד זמן נפילתו לארץ, היינו שאינו כאילו כבר נשבר לגמרי, דאל"כ קשה למה בזורק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסייף חייב מיתה לריב"ב כמ"ש בב"ק ד' כ"ז ע"א, ולפימש"כ ניחא דלענין חיוב מיתה אין חילוק בין אדם שראוי לחיות שנה או שנתים או שעה אחת, אם רק אינו טריפה חייבים על הריגתו, אבל לענין נזקין שמשלם בעד חסרון ערך ההשתמשות שהי' בהחפץ אם נחשבת הכלי כאילו אין בה כח השמוש רק לשעה אינו חייב רק בעד ערך שמוש זה, וממילא בזרק כלי פטור לגמרי, ולמ"ד בתר בסוף אזלינן הוא להיפוך, אף דאינה שוה כלום מחמת דסופה להשבר, לא איכפת לן מה שהלוקחים מגרעים הדמים מחמת פחד העתיד, כיון דמ"מ עכשיו הכלי בשלמותה היא בלי שום גרעון, ובזה ישבתי שיטת רש"י ז"ל מכל הקושיות שהקשה הרמב"ן ז"ל ואכמ"ל. ועפי"ז יש מקום לומר דבטבל ג"כ כעין זה כיון שעומד לכך שיפרישו ממנו התרומה ולאחר הרמה יסולק מהבעלים כל זכות מהתרומה בגוף התבואה, הרי זה כאילו אין לבעלים כח וזכות רק עד זמן הרמה כמו בכלי הנופלת מראש הגג, והגונב אי"צ לשלם רק כפי ערך ההשתמשות של זמן זה וזמן זה אינו שוה כלום, אבל בפשטות הש"ס אי אפשר לפרש כן, דא"כ למה פריך הש"ס בפשיטות דאי ט"ה אינו ממון מה לי הורמו או לא כיון דתלוי בחקירת הש"ס בזרק כלי מראש הגג דאמרינן בב"ק פ"ב דלרבא מיבעיא לי' אי בתר מעיקרא אזלינן או בתר בסוף אזלינן, רק לרבה פשיטא לי', ועוד נלענ"ד דבכה"ג הי' ראוי לשלם כפי מה ששוה למכור ולצרף גם מה שהלוקח מעדיף בדמים לפ"ע הטובת הנאה, דלא גרע זה מבורר צרור מגרנו של חבירו דחייב לשלם כמש"כ בב"ב ד' צ"ד ע"א, וכתבו בתוס' ובנמ"י שם דחייב כמזיק ממש, משום שהבעלים מוכרים העפרוריות עם החטים יחד, אף שהאחרון שיקנה לאכילה אי"צ להעפרוריות כלל, אבל דלענין מכירה מעדיף הלוקח בעד העפרוריות הרי זה כעפרות זהב כמש"כ הנמ"י שם, מכש"כ הכא דגם האחרון מתהנה מהתרומה את ערך הדמים של ט"ה, ודאי הדין נותן שישלם גם בעד חלק התרומה:

אבל האמת נלענ"ד דמה דפריך הש"ס מה לי הורמו או לא, הוא משום דלענין זכות וחלק שזכתה תורה לשבט הכהנים והלוים בתרומות ומעשרות אינו תלוי בהרמה, שחלק זה הם זוכים גם קודם הרמה, ורק כהן פרטי אינו יכול לזכות לעצמו שיהי' כנכסיו רק משעת הרמה ואילך למ"ד לאו כמי שהורמו דמיין, ולמ"ד כמי שהורמו דמיין יכול הכהן לזכות בזה גם קודם הרמה, ובאמת בקידושין ד' נ"ח ע"ב מוקי הש"ס אוקימתא זו באופן אחר דמיירי בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן ובמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין קא מיפלגי, ולא פריך ע"ז מידי, והוא כדברינו דבקידושין מתרץ הש"ס לענין ישראל שנפלו לו טבלים, אי מצי זכי בהו חלק הכהנים קודם הרמה, שפיר משני, אבל בסוגית הש"ס דנדרים דלא מוקי בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן, אלא דמיירי בישראל גמור, ורצה לתרץ דקודם הרמה הוי כל התבואה של הישראל דלא זכה בהם השבט כלום, ע"ז פריך דלא כן הוא, דהשבט כבר זכה בהם, ועי' בפי' הרא"ש שם שהקשה על סוגית הש"ס דנדרים מסוגית הש"ס בקדושין, ולפימש"כ לק"מ, ומה דלא מוקי הש"ס בנדרים כאוקימתא דמוקים בקידושין העירו בזה בתוס' שם בנדרים יעו"ש. עכ"פ מוכח מסוגיות אלו ומדברי הראשונים ז"ל התוס' והרא"ש, דבישראל גמור אין חילוק לענין זכות השבט בין קודם הרמה בין לאחר הרמה:

וכן נראה מוכח ענין זה מהא דכתבו התוס' בסוכה ד' ל"ה ע"א ד"ה אתיא, דהא דאין יוצאים באתרוג של טבל ודאי לב"ש ולב"ה, הוא משום דהוי כאתרוג של שותפין דיש לכהן וללוי חלק בו יעו"ש. ולא אמרו דסברי ב"ש וב"ה מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין, ומוכח מזה דזכות שבט הכהנים הוא קודם הרמה, ואדרבה זכות זה הוא המחיב להרים, וזהו ענין התרומה שמברר את החלק שיש בזה לשבט הכהנים, ודבר זה הוא הגורם להאיסור של טבל דמחמת זה הוא טבל מחמת דפתיכי בי' חלק התרומה והמעשר שזכתה תורה לשבט, ואף דאם תרם תרומות ומעשרות בשבלים קודם מרוח ג"כ חלים התרומה והמעשרות, אף שעדיין לא זכו בו חלק, דאל"ה איך נפטרים הבעלים אם לא נתמרח ע"י ישראל, נראה לי שהטעם בזה כיון שתרם נעשה הזכות ע"י הרמה אף קודם מרוח ע"י הרמה עצמה ובאים כאחד, עכ"פ נתבאר לנו ענין זה דכל כח קדושת התרומה, הוא מחמת חלק וזכות של השבט, וגם אצל הכהן עצמו כשיש לו טבלים הוא ג"כ מטעם זה שאמרה תורה שחלק זה צריך להרים אף שיזכה הוא עצמו בחלק זה:

ועפ"י דרך זה נלענ"ד דגם קדושת בכור שהוא ג"כ ממתנות כהונה, הוא בא בתולדה מחמת דין מתנות כהונה, דעי"ז שאמרה תורה שבעלי' של הבכור הוא שבט הכהנים, חלה עליו הקדושה לענין גיזה ועבודה, לא מיבעיא בבכור בחו"ל או בזה"ז דלא חזי להקרבה דהוי ממון כהן לגמרי, מסתבר לומר דקדושתם באה בתולדת קנין השבט כמו בתרומה, ואף בבכור בזמן המקדש דאמרינן במס' תמורה ד' ז' ע"ב וב"ק ד' י"ג ע"ב שאין לכהנים זכי' בו, שהוא משום דכיון דחלה עליו הקדושה להקרבה הוי של שמים לכל מילי עד אחר הקרבה, אבל מ"מ סבת קדושתו הוא מחמת מתנות כהונה, וכן משמע מפשטות הכתוב בפ' קרח, וכן מוכיח לשון הרמב"ם בה' בכורות פ"א ה"א דאמר דכולם לכהנים יעו"ש. ומשום זה נקט רב המנונא דאם הי' הדין בספק בכור דמוציאים מידו דאין לכהן שום כח וזכות ממון על זה, והוי כמו שאין כאן דין מתנות כהונה כלל, לא הי' ראוי שיחול עליו שום קדושת בכור גם לענין גיזה ועבודה, וע"כ הוכיח דהטעם בזה שחל עליו קדושת בכור לענין גיזה ועבודה, הוא משום דאיכא זכות ממון לכהנים ע"י תפיסה, דאי תקפו אין מוציאים מידו, ומזה פשוט דגם לענין מסותא כיון שהדין כל דאלים גבר ויכול כ"א לתופסו דג"כ הדין שחל קדושת הקדש בספק. דהוי ספק הקדש, כמו בבכור דהוי ספק דאסור מספק, כ"כ גם במסותא אסור להנות מספק, דספק איסור לחומרא, ורבה דחה דאין ראי' מבכור לסותא, דקדושת בכור שאני דהוי קדושה הבאה מאלי', כלומר אף שגם קדושת בכור עיקר סבתה הוא מחמת דין מתנות כהונה, אבל כיון שקדושה זו באה ממילא, שלא ע"י רצון ושליטת הכהנים, אז נתפסת קדושה זו, גם אם אין לכהנים שום כח שליטה והשתמשות, היינו אף אם נימא תקפו כהן מוציאים מידו, אבל בקדושה הבאה ע"י מקדיש, י"ל דגם היכא שאין מוציאים מידו לא אלים ההקדש למנוע כח ההשתמשות של השני, וביאור הדברים הוא דעיקר הדין של המע"ה פועל רק לכל הנוגע לענין שליטה והשתמשות, דכן הוא דין תורת המשפטים בספק ממון שישאר הדבר לכל דבר שמוש ושליטת החפץ אצל המוחזק הראשון, אבל באמת המציאות האמתית לא נשתנה כלום, ואם יבוא אלי' ויברר האמת יוחזר החפץ לבעלים האמתיים, דלא נפקע קנין הבעלים ע"י דין המע"ה, ומשו"ה י"ל דגם היכא שהדין כל דאלים גבר שכח ההשתמשות והשליטה הוא בכל שעה למי שהחפץ בידו ורשותו, אין כח ההקדש אלים מן המקדיש, דלפי ערך כח שליטתו בזה, כן הוא ערך התפסת הקדושה הבאה מכחו, אבל לענין קדושה שאינה באה ע"י כח השליטה והשמוש, אלא שתלוי במציאות הקנין כפי שגלוי קמי שמיא, קדושה כזאת הוי לעולם בספק, אף אם הדין שלא מהני תפיסת הכהנים, שאם בכור הוא לא נפקע זכות הכהנים ממנו, ומה שאבדו כח השליטה לגמרי מחמת דין המע"ה, דבר זה אינו מגרע כלום שלא יחול איזה דין שסבתו מחמת הקנין האמתי:

ובזה יש לתרץ שיטת הרמב"ם ז"ל מהקושיא הגדולה שקשה עלי', דפסק דספק בכור אין מוציאים מידו שלא כמסקנת הש"ס הנ"ל, והנה בעיקר הענין כתב הרשב"א לחלק בין ספק בכור לספק פטר חמור שנפדה בשה, דבספק פדיון פ"ח הוא חזקת מ"ק טוב, דהשה הי' מתחילה קודם הפדיון ממון גמור של הישראל, ומשו"ה מוקמינן בחזקתו גם משעת לידת הספק שישאר בחזקת הבעלים כבתחילה, דגם עכשיו הוא חולין עכ"פ, ואפשר להשאר על חזקתו הראשונה, אבל בספק בכור גם אם ישאר ברשות הבעלים אינו ברשותו כשאר ממון בעלים דהרי אסור בגיזה ועבודה, הובא דבריו בריש ספר תקפו כהן, ובביאור הגר"א יו"ד סי' שט"ו סק"ב, אבל לפי"ז קשה דהלא בגמ' מביא להוכיח מספפ"ח על ספק בכור, אבל כאשר נעין היטב בסוגיא נראים הדברים מוכיחים כשיטת הרמב"ם, והוא דהנה רב המנונא כשמוכיח לפשוט על דין מסותא מהמשנה עיקר יסודו בנה, דתקפו כהן אין מוציאים, מלשון המשנה דקתני המע"ה, דמלשון זה משמע דאם הישראל יהי' המוציא עליו הראי' וקסבר דמה"ט הוא דאסור בגיזה ועבודה משום דכיון דכהן יכול לתפוס ולא נפקע כח הכהנים לגמרי מזה הבכור משו"ה חלה הקדושה מספק, ומזה רצה לשפוט דגם במסותא מהני ההקדש שהקדיש חד מינייהו שיהי' אסור להנות מספק ורבה דחה ראיתו, דאף דמוכח מלשון המשנה דתקפו כהן אין מוציאים מידו מדקתני המע"ה, אבל מאי דאסור בגיזה ועבודה לא מהאי טעמא הוא כמו שסובר רב המנונא, אלא מטעם אחר הוא, דקדושה הבאה מאלי' שאני, ומהאי טעמא אין נפ"מ בין מוציאים או אין מוציאים, וממילא נדחה הפשיטות מה שהוכיח רב המנונא לענין מסותא אם הקדיש קודם תקיפה, אבל בעיקר הדין אם מהני תפיסת הכהן בספק בכור לא הכריע רבה כלל, וע"ז הוסיף ר"ח לסייע לרבה, דמהך דספיקות נכנסים לדיר להתעשר מוכח דשם לא מהני תפיסת הכהן דאל"ה הוי ספק עשירי כדמסיק, דמזה מוכח דהיכא דאיכא חזמ"ק מעליא לא מהני תפיסת הכהן, כמו בספק פדיון פ"ח, דאל"ה הרי פוטר עצמו בממונו של כהן, ומזה סייעתא לרבה דמה שאסור בגיזה ועבודה אינו מטעם כח תפיסה של הכהן, דלסברת רב המנונא דגם קדושה הבאה מאלי' אינה חלה אם אין לכהן כח תפיסה, מהראוי להיות דלא תחול קדושת גיזה ועבודה, הבאה מכח תפיסה, ולא יהי' לכהן כח תפיסה כמו דליכא כח תפיסה לכהן בספק פדיון פ"ח, וישאר גם ספק בכור בהמה טהורה חולין גמור בלי שום קדושה, דכשאנו דנים על כח הזכות של הכהנים קודם שחלה הקדושה, אז אנו דנים על חזמ"ק מעליא כמו בספק פפ"ח, אבל לפי מה דמסקינן דקדושה הבאה מאלי' שאני, אז שפיר נקטינן המשנה כמשמעה דמדקתני המע"ה ולא קתני שהם שלו כמו דאמר ר"נ בספפ"ח מעשרן והן שלו, דבספק בכור מהני תפיסת הכהן ובספק פפ"ח לא מהני תפיסת הכהן, כמו שמחלק הרשב"א בתשו' הנ"ל, ומצאתי ת"ל קצת כדברי בס' נה"מ בריש כללי דיני תפיסה, אך מה שכתב שם דגם בספק פדיון פ"ח י"ל דתקפו כהן אין מוציאים מידו, ומה שחל קדושת מעשר הוא ג"כ מחמת קדושה הבאה מאלי' דעשירי מאליו קדוש, אין דבריו מחוורים לענ"ד, דמלבד דזה הוא נגד משמעות לשון הש"ס דהוכיח בספיקות דלא מהני תפיסת הכהן, הנה דבריו תמוהים דהרי מסיק הש"ס דבמעשר בעינן עשירי ודאי, ואם נאמר דיש לכהן איזה זכות בפועל לא אפשר להיות רק ספק מעשר מחמת ספק, כמו בספק בכור שאינו קדוש רק מספק, ובמעשר לא מהני ספק, ומזה דהוי עשירי ודאי מוכח דבפועל לית לי' לכהן שום זכות כלל, ומה"ט הוי עשירי ודאי, אבל מטעם קדושה הבאה מאלי' אי אפשר להיות רק ספק ולא מעשר ודאי, אלא נראים הדברים כמש"כ, ושיעור סוגית הש"ס בקצרה הוא, דרב המנונא רצה להוכיח מהמשנה, דמדקתני דהמע"ה מוכח דמהני תפיסת הכהן, וסובר דמטעם זה חלה קדושת הבכור להאסר בגו"ע, ורבה מדחה שחלות הקדושה אינה תלוי' בכח התקיפה, דגם אם לא הי' כח תקיפה לכהן מ"מ חלה קדושה הבאה מאלי', ומה דקתני המע"ה דמזה מוכח דמהני תקיפה, הוא לפי האמת שחלה הקדושה ואיתרע חזקת הבעלים, ור"ח מסייע לרבה דהיכא דלא איתרע חזקת הבעלים לא מהני תקיפה, דאי לא"ה לא הי' מתעשר כלל, דבעינן עשירי ודאי, ודברי הרמב"ם ז"ל מיושבים היטב עפ"י סגנון הש"ס בלי שום גמגום. וכן פסק בשו"ע יו"ד, בספק בכור בהמה טהורה דמהני תפיסה, ובספק פ"ח פסק שפודה והרי הוא שלו יעו"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף