שערי ישר/ה/ה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ה ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כתב הרא"ש בתשובה כלל ח' סי' ב', הובא בשו"ע חו"מ סי' ע"ג, נשאלתי על ראובן שנשבע שלא למכור משלו כלום לפרוע לשמעון מה שחייב לו ושוב נשבע לשמעון שיפרע לו עד זמן פלוני מה שחייב ועתה הגיע הזמן טוען ראובן מעות אין לי לפרוע לך, וכבר נשבעתי שלא אמכור משלי כלום כדי לפרוע לך, הרי שתי שבועות הללו מכחישות זו את זו, שהרי כשנשבע שבועה שני' שיפרע לו עד זמן פלוני הי' בכלל שבועה זו שימכור משלו כדי לפרוע לו כי בכך הוא מחויב מן הדין והוא נשבע כבר שלא למכור, ודמי להא דתנן בפ"ג דשבועות שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה וכו' כך בנידון זה לא ימכור כדי לקים שבועתו הראשונה ונמצאת השני' שבועת שוא וחייב עלי' מכות מרדות ואם מתוך המלקות יתחרט וימצא פתח לשבועתו הראשונה יתירוהו לו וימכור ויפרע ויקים שבועה שני'. עכ"ל. וכתב הב"ח הובא בש"ך סקט"ו מיהו נראה ודאי שהבי"ד יש להם רשות לירד לנכסי' ולהגבות מהם לבע"ח ואי"צ שימכור הוא עצמו. עכ"ל. והקשה ע"ז בתומים וז"ל ולא הבנתי א"כ מה הוא כל החרדה הזאת שהחרידו להלקותו ויתחרט וימצאו לו פתח, וכן שהוא נשבע לבטל את המצוה, מה ביטול מצוה יש אם בי"ד פורעים מנכסי', ומה איכפת לי' לבע"ח בזה אם הלוה פורע מרצונו או בע"כ, סוכ"ס נפרע, ולכן הי' נראה לפי"מ שדיקו המחברים וביחוד הרמב"ן בחידושיו לב"ב, בהא דאמרינן בפ' הכותב אר"כ לר"פ לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי דאעביד מצוה מהו, א"ל וכו' מכים אותו וכו' ודיק הרמב"ן למ"ד ש"ד לק"מ דמה נפ"מ לן הא משתעביד נכסי', אבל למ"ד של"ד רק עלי' רמיא מצוה מהו אי אמר לא ניחא לי וכו' ולפי"ז י"ל דכאן איירי דלית לי' קרקע רק מטלטלים והם לא רמיא עלי' שיעבודא כלל, רק על קרקפתא דלוה מוטל מכח פריעת בע"ח מצוה, והוי כמ"ד של"ד וכמ"ש מיני' אפי' מגלימא דעל כתפי' וא"כ איהו אומר לא ניחא לי, ול"ל דכופים למצוה דהא נשבע ואיך נכוף לעבור על שבועה כיון דשבועה קדמה לחוב, וא"ש כל הך דינא דאין לנו למיחת לנכסי' כיון דלאו שיעבודא עלי' רק מכח מצות הלוה, והא קדמה שבועה, אבל בקדם החוב ה"ל לבטל מצוה וא"ש וע"ש ברא"ש פ' הכותב דכתב להדיא לחלק בין קרקע ומטלטלים ע"ש עכ"ל וע"ש דמתרץ בזה קושית תוס' בפ' אעפ"י דא"כ כל אדם יפקיע חובו ע"י שישבע קודם הלואה שלא ימכור מנכסי' לפרוע ב"ח דהרי אם יהי' לו קרקע יורדים לנכסי' יעו"ש ודברי התומים נפלאים בעיני מאד, כיון דמודה לסברת הב"ח דבזה שבי"ד יורדים לנכסי' לא עבר על השבועה הא', ומשו"ה כשיש לו קרקע יורדים לנכסי', איך אפשר לומר דכשאין לו קרקע אי אפשר לירד לנכסי' משום כפי' מחמת שאי אפשר לכוף אותו לעבור על שבועתו הלא אם גובים בי"ד לא עבר על שבועתו אם לא שנאמר דמחמת השבועה אין עליו מצות פריעת בע"ח ומשו"ה ליכא כפי' ע"י הורדה לנכסיו דכל עיקר מה שנחתינן לנכסי' הוא גדר כפי' כמ"ש עד שתכפנו בגופו כופהו בממונו, ולפי"ז אין כאן שיעבוד הגוף כלל ואם ליכא שיעבוד הגוף ליכא שיעבוד נכסים ומכש"כ בכה"ג שהשבועה קדמה לחוב לא חל עליו שיעבוד הגוף כלל:

ונלענ"ד שדברי הב"ח נכונים מכל צד, דהנה למ"ד ש"ד כתב הרשב"א בב"ק ובחי' לקידושין הובא בקצוה"ח סי' ל"ט סק"א דגם מטלטלים משועבדים מה"ת, והא דאין גובין ממטלטלי דיתמי ומלקוחות הוא מדרבנן, וכן מוכח לענ"ד מסוגית הש"ס דפ' הכותב הנ"ל עפ"י שיטת הרמב"ן וסיעתו דמפרשי דר"כ פריך לר"פ הא דגובים מיני' דידי' באיזה כח גובים ממנו אם לא ניחא לי' וכמו שהבחנו לעיל דבריהם בפ"ב ולפי"ז מיירי היכא דליכא קרקעות דמדרבנן לכו"ע איכא שיעבודא, וכמו דגובים למ"ד ש"ד כ"כ גובים למ"ד של"ד, כיון דאית למלוה זכות גובים בע"כ בלי טעם מצות פריעת בע"ח, דכל דתקון רבנן הוא כעין של תורה, והיכא דלית לי' קרקע ואית לי' מטלטלים בזה יש חילוק בין למ"ד ש"ד ובין למ"ד של"ד, דלמ"ד ש"ד מיני' דידי' נשאר זכות של תורה למלוה במטלטלים של הלוה, דמיני' דידי' לא הפקיעו חכמים ולמ"ד של"ד לא תקנו חכמים רק על קרקעות, ומשו"ה קשיא לר"כ מאיזה כח יגבו מיני' למ"ד של"ד, אבל למ"ד ש"ד ל"ק דמיני' דידי' גובים גם ממטלטלים, וכן כתב השטמ"ק בשם תלמידי ר"י שם בפ' הכותב דמפרש דקאי על הא דתולה מעותי' ביד גוי, וה"ק בשלמא למ"ד ש"ד פשיטא לי דאם תולה מעותי ביד גוי נחייב אותו דהו"ל כמו גוזל ממש כיון שחל השיעבוד על הנכסים מן התורה, והוא הבריחם ותלה אותם ביד גוי, אבל לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה מה יהי' וכו', יעו"ש, ולפי"ז למ"ד ש"ד מיני' דידי' אין חילוק בין קרקע למטלטלים, וגם למ"ד של"ד דנקטינן דעיקר מה דנחתינן לנכסי' הוא ענין כפי', מה שבזה כופים את הלוה שיקים מצותו בע"כ, נלענ"ד ברור דגם אם נשבע שלא לפרוע אפשר לירד לנכסי', דהרי ע"י שבעותו לא נפקע מצות פריעת בע"ח, אלא דאינו יכול לקימה שלא יעבור על שבועתו, אבל אם מתקימת בע"כ באופן שהוא לא יעבור על שבועתו, ודאי דיש כח ביד בי"ד לכופו באופן כזה:

ולפי"ז קשה קושית התומים למה לן כל החרדה הזאת יגבו בי"ד מנכסי', ויתקים הפרעון בע"כ של הלוה, דהנה אף דזה ודאי אם יפרע לבע"ח מנכסי' שלא ע"י מכירה שיעבוד בזה על שבועתו הא', דמה שפורע הוא ג"כ בכלל מכירה כמש"כ הסמ"ע בס"ק י"ג, וכמו שמוכח ענין זה מהרא"ש והטוש"ע, אבל כ"ז אם יפרע בעצמו, אבל אם בי"ד יורדים לנכסיו ומגבים לבע"ח שלא עפ"י דעת הלוה אין זה ענין כלל נגד שבועתו, דזה ודאי אינו בכלל השבועה, דהרי אינו מוכר ואינו מוציא הדבר מרשותו, ומש"כ הט"ז שם דבי"ד הוו כשלוחים דידי', הוא רק אם ימסור נכסי' לבי"ד, אבל לא כשמגבים בע"כ, וכמבואר חילוק זה בר"ן נדרים ד' מ"ז דאם אסר בקונם נכסי' על בנו בחיי' ובמותו דתנן בב"ק דלוה ובע"ח באים ונפרעים מפרש הר"ן דגובים שלא מדעתו, אבל מדעתו ודאי אסור, דהרי מוציאם מרשות לרשות ונמצא מועל, אלא בע"כ בי"ד מגבים. יעו"ש, ונלענ"ד שהדברים פשוטים דאם ירדו בי"ד לנכסי' ומגבים את החוב לא יעבור על שבועה הא', אבל עכ"פ השבועה השני' היתה שבועת שוא, דמה שבי"ד מגבים בע"כ דידי', אינו בכלל שבועה הא' ולא בכלל שבועה השני', דהרי נשבע שיפרע הוא והוא אינו פורע, ועכ"פ חייב מכות מרדות מחמת שבועת שוא, ומשו"ה ראוי לעשות כן להכותו מכות מרדות ומתוך זה יתחרט ויתירו לו שבועה הא' ותתקים למפרע שבועה שני' עי' ש"ך יו"ד סי' רל"ח סקכ"ב, אבל אם לא נתחרט ודאי דיורדים לנכסי' ומגבים לבע"ח עכ"פ אלא דבכה"ג עבר על שבועת שוא, כנלענ"ד ברור בכונת הרא"ש והשו"ע ולזה ודאי נתכונו הב"ח והש"ך, ולק"מ מה שהקשה התומים עליהם. וכמש"כ:

התומים בסי' פ"ו העלה לענין שיעבודא דר"נ, דאם ראובן הלוה לנכרי והנכרי הלוה לישראל דאין ראובן יכול להוציא מיד ישראל מחמת שיעבודא דר"נ, משום דכיון דקיי"ל הפקעת הלואתו מותרת, ואם הנכרי תובע לדין פטור בבי"ד של ישראל כי אפקעתא דמלכתא ובמאי ישתעבד לישראל השני מלוה של הנכרי, והוכיח כדברי' מתשו' מהר"מ ב"ב סי' רנ"ג שכתב שם באחד שהלך בשם ראובן לנכרי שיפרע לראובן באומרו שהוא בנו של ראובן והנכרי האמינו ופרע לו ועכשי' בא ראובן לתבוע מעותיו והנכרי אין לו לשלם, ופסק הואיל וגזל כזה לכו"ע אסור, א"כ חייב הוא למלוה של הנכרי מדר"נ, דמוכח מזה דרק היכא דאסור להפקיע יש בזה שיעבוד דר"נ, משא"כ בהפקעת הלואתו דמותר ליכא שיעבודא דר"נ, אלו דברי התומים שם בסוף סי' פ"ו יעו"ש. והדברים מפליאים מאד דלפי"ד מה שישראל משתעבד לנכרי לא חל השיעבוד כלום, דהרי בכל הלואה איכא גם השתעבדות, ולמד ענין זה משיעבוד ממילא, מנידון העובדא דתשו' מהר"ם דבאמת מאי שנא שיעבוד ממילא מהשתעבדות מפורש כיון דבשניהם הדין דמותר להפקיע, ומהרבה מקומות בש"ס ופוסקים מוכח להדיא דישראל חייב לנכרי בחוב של הלואה וכדומה, וכמו שיבואר לפנינו בס"ד ובסי' קכ"ו סעי' כ"ב בהא דאיתא שם בנכרי שאמר לישראל מנה לי בידך תנהו לפלוני ישראל במעמד שלשתן ואמר הנפקד או הלוה כן אעשה קנה וצריך ליתנו לו, כתב התומים שם להקשות כיון דהפקעת הלואתו מותר יכול לומר החזקתי לעצמי והוי כאילו אין להנכרי דבר אצל ישראל וא"כ לא שייך מ"ג כיון שאין בידו משל נכרי, ואף דאמר ליתן לא מתחיב דהא הלואתו של נכרי מופקעת ועומדת בהפקעתה דמלך של עולם, ואח"כ מסיק וז"ל, וצ"ל כ"ז שאין הישראל אומר להדיא שמפקיע חובו של נכרי הרי הוא מלוה של נכרי ולא אמרו הפקעתו מותר אלא כשישראל אומר הנני מפקיע אותו, אבל סתמא לאו אפקעתא דמלכא הוא והרי הוא ברשות גוי לכל דבר וצ"ע דין זה כי אם נחליט זה יהי' מיושב קושיות רבות בדוכתי טובא וצל"ע עכ"ל. והנה כנראה הרגיש בעצמו כי אם נאמר דהפקעת הלואתו שמותר הוי כפטור יהי' קשה מכמה דוכתי, ורק בזה מתישב לפי"ד שנאמר שצריך לכון להפקיע ואז יפטר מחובו וכ"ז שאינו אומר להפקיע הרי הוא חייב וכן נקט כשיטת התומים בס' שער המשפט בסי' שמ"ח דכשמגלה דעתו להפקיע אז זוכה בהלואה זו וקודם שמגלה דעתו הוא חוב כשאר חוב דעלמא יעו"ש:

ולענ"ד דבריהם תמוהים מאד בזה דאם קודם שמגלה דעתו להפקיע החוב קיים בתקפו במה נפקע החוב ע"י גלוי דעתו לזכות בהלואה, דממ"נ אם נאמר דיכול לזכות בע"כ, עלינו לומר דכבר נפקע זכותו של הנכרי המלוה, דבלא"ה איך אפשר לזכות, ואם פקע זכותו שוב אי"צ לזכותו, דזכות של חוב אם פקע זכות התובע ליכא עוד בעולם שום חוב, דחוב בלי זכות תובע אי אפשר שיתקים, דחפץ בעין אם אין לו בעלים הרי מ"מ איכא חפץ, אבל בענין זכות, שהזכות הוא החפץ, כיון שבטל הזכות אין כאן חפץ, ומה"ט הוא דמהני מחילת חוב גם בע"כ של הלוה, וכמו שהוכיח ענין זה בס' מחנה אפרים ה' זכי' מהפקר סי' י"א מדברי תוס' פ"ק דקידושין ד' י"ט ד"ה אומר לבתו יעו"ש. דהטעם כיון שנסתלק כח התובע שוב בטל כל הזכות וא"צ הלוה לשום זכי' בזה, ואף אם נאמר דמחילה בע"כ לא מהני וכמו שרצה ליחס בס' מחנה אפרים שם דעה זו להריטב"א ז"ל בפ"ק דקידושין, כ"ז הוא רק בחוב שהי' מעיקרא זכות להתובע, משום די"ל דכ"ז שאין הלוה מתרצה אינו נפקע הזכות גם מהמלוה אבל בנידון זה אם נאמר דיכול לזכות בע"כ של המלוה בע"כ עלינו לומר דליכא זכות למלוה, ואם ליכא זכות שוב אי"צ לזכי' דלא חל מעולם ענין שיעבוד בלי זכות לתובע, ואין לומר דקודם שמגלה דעתו איכא זכות לתובע, אלא דיכול לזכות ועי"ז יופקע הזכות, וכעין שזוכה באבידת נכרי דקודם הקנין הי' החפץ של הנכרי, וע"י הקנין והזכי' נעשה של הזוכה ונפקע קנינו של הנכרי, ונאמר דעי"ז גופא במה שאינו רוצה לשלם נעשה כעין אבידה וזוכה לגמרי ונפטר דמה שהוא מוחזק בעצמו ובנכסי' אין לך קנין גדול מזה, זה אינו דלא שייך ענין קנין בשיעבוד רק ע"י דעת אחרת מקנה, דזכות שיעבוד וחוב אינו נכנס לרשות אחר רק ע"י מסירת כח של הבעלים, וכמו שכתבו התוס' בב"ב ד' ע"ז ע"א ד"ה אי כרבי יעו"ש. וכן פסק בשו"ע חו"מ סי' ס"ו סעי' ט' יעו"ש. והטעם בזה הוא דענין הזכות הכח התביעה והגוביינא שיש להתובע, שעיקר כח זה הוא אצל הבעלים ולא בחפץ ולא אצל הנתבע, וכח זה אם רוצים הבעלים להרשות לאיש אחר ע"י דרכי הקנינים יזכה האחר להיות במקום הבעלים ולהשתמש בכחם, אבל לזכות בכח זה בלי דעת אחרת אי אפשר, דכח זה אין ביד הזוכה להכניסו לרשותו, כעין שהוא מכניס חפץ אחר ברשותו, וכן נראה להדיא מדברי התוס' בקידושין ד' ט"ז ע"א ד"ה ורב שמחל על גרעונו דז"ל אבל אם לא הי' גופו קנוי היתה מחילה מועלת, ויש לדקדק מכאן דמחילה לא בעי קנין, ומיהו יש לדחות דכיון שהוא מוחזק בגופו אין לך קנין גדול מזה עכ"ל. הרי דמחלקי בין שיעבוד של עבד שהוא ענין זכות על מעשי ידיו שייך לומר דזוכה ע"י שהוא מוחזק בגופו, אבל על זכות שיעבוד חוב בעלמא לא שייך לומר שהוא זוכה ע"י שמוחזק בעצמו ובנכסיו, ובימי חרפי ראיתי בס' תרומת הכרי שכ' בטעמא דמילתא דלא מהני יאוש בחוב משום דיאוש אינו כהפקר שיוצא מרשות בעלים, אלא דמשעת הזכי' נפקע קנין הבעלים ובחוב ליכא זכי' רק ע"י כתיבה ומסירה, ואין הס' ת"י לעיין בו, ודפח"ח:

עוד נראה לי ראי' ברורה דלא נפקע חוב נכרי ע"י גלוי דעת, מדברי תוס' ב"ק ד' קי"ד בהא דאמרינן שם דאם אסהיד בדיני נכרים על ישראל חברי' דמשתינן לי' מ"ט דאינהו מפקע ממונא אפומא דחד, ולא אמרן אלא חד, אבל בתרי לא, וכתבו בתוס' שם וז"ל וא"ת והא לעיל שרי להפקעת הלואה, וא"כ מפסידים אותו הרבה שאם הי' רוצה הי' יכול לכפור, וי"ל דמ"מ לא משמתינן לי' כיון שאין משלם על ידם אלא מה שחייב לו עכ"ל. וזה ודאי אפילו אם כבר רצה להפקיע דהרי אינו רוצה לשלם מעצמו, מדאיצטריך הנכרי לתבעו לפני דיניהם, ומ"מ לא אמרינן דכבר נפטר הישראל מחובו, דאל"ה הדרא קושיתם לדוכתה, ע"כ נלענ"ד דאף דהפקעת הלואה מותר אין נפקע השיעבוד, בשום אופן עד שיפרע לו, והטעם לזה הוא עפ"י מש"כ בפרקים הקודמים שדיני המשפטים והאיסור והיתר הם ענינים נפרדים, וכמו שהבאנו שיטת הריטב"א לענין השתעבדות בתשלומי רבית, דאף שאסרה תורה לשלם חוב זה, אבל החוב המשפטי קיים, כ"כ הוא ענין הלואת נכרי, דמה שנוגע לדיני המשפטים אין חלוק נכרי מישראל, חוץ מהיכא שגלתה תורה למעט נכרי כמו אונאה ודיני שומרים ותשלומי כפל דמעטה תורה הקדש ונכרי, באופן דלפי"ז אם לוה מנכרי דלא מצינו בתורה שום חילוק למעט נכרי שלא יתחייב בעד הכסף שקבל או שלא יועיל התחייבות והשתעבדות לנכרי, החיוב המשפטי הוא קיים ועומד כמו בישראל, אלא דאם חייב לישראל איכא איסור לשמים אם אינו פורע, ובנכרי ליכא איסור אם אינו פורע, ורק בגזל ממש ילפינן מקרא דאסור, אבל בהלואה ליכא קרא, ומשו"ה כשאינו פורע אינו עובר על שום מצוה, אבל מדיני המשפטים לא נפקע כלום, ומשו"ה אם אסהיד וגבו מיני' מה שחייב לנכרי לא חשבינן שגרם לי' הפסד דמשלם על ידם מה שחייב להנכרי, והנכרי גובה את זכותו ולא יותר, ובזה יתישב כל הענין על נכון, וכמו שכ' בס' יראים הובא במג"א סי' תרל"ז סק"ג דאפילו למ"ד גזל נכרי מותר מ"מ לא מיקרי לכם לענין אתרוג וכה"ג, והיינו דליכא איסור לשמים, למ"ד זה, אבל מצד הקנינים לא נפקע דין הבעלים בלי יאוש ושנוי רשות, וכן כתב שם בחי' הגרע"א בשם הרמב"ן ז"ל במלחמות יעו"ש:

וכן מוכח מסוגית הש"ס דב"ק ד' קי"ג דאמר'נן שם ולהבריח את המכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא (ופירש רש"י ונמצא שגוזל את המוכס ישראל זה שקיבל את המכס ביד המלך נכרי בהיתר) ארחב"כ וכו' רב אשי אמר במוכס עכו"ם וכו' וגזל עכו"ם מי שרי והתניא אר"ש מנין לגזל עכו"ם שהוא אסור ת"ל אחרי נמכר גאולה תהי' לו שלא ימשכנו ויוצא וכו' אלא אמר רבא ל"ק כאן בגזילו כאן בהפקעת הלואתו, וכתב רש"י דלהבריח המכס הוי כהפקעת הלואתו, והנה קודם שקנה הישראל הי' חיוב מכס זה כדין חוב של נכרי והי' מותר להפקיע, וכשנכנס תחת ישראל אסור להפקיע דדינא דמלכותא דינא מועיל שהי' זכות המלך זכות שיעבוד כשאר חוב בעלמא, ומי שקנה הזכות זכה בחוב זה עפ"י דין התורה מדיני המשפטים, ומשו"ה אם ישראל הוא אסור להפקיע ממנו חוב זה כמו שאסור להפקיע שאר חוב ישראל, וכן הוא להדיא בר"ן נדרים ד' כ"ח ע"א ד"ה במוכס העומד מאלי' דמה דאמרינן דינא דמלכותא דינא, הוא רק שזכות המלך זכות גמור הוא, אבל מה דאסור להבריח עדין איסור לשמים הוא רק אם קנה ישראל יעו"ש:

ולפי"ז ניחא מה דמצינו דין מעמד ג' בחוב של עכו"ם שהלוה לישראל, בסי' קכ"ו, דאף שהי' מותר להפקיע, אבל החוב והשיעבוד עומד תמיד בתקפו, וכשזכה ישראל המקבל בחוב זה, שוב אסור להפקיעו, וכן שייך בזה דינא דשיעבודא עבודא דר"נ דלכל דיני המשפטים אין הבדל בין הלואת נכרי להלואת ישראל, ומה דבנה התומים יסוד לדבריו דבהלואת נכרי ליכא שיעבודא דר"נ מתשובת מהר"ם ב"ב שכתב דמשום דגזל כזה שהוא חה"ש אסור לכו"ע וחייב המקבל להנכרי והנכרי לישראל ואיכא בזה שיעבודא דר"נ, נלענ"ד דעיקר כונת מהר"ם בזה שלא נאמר שיהי' דין הכסף שקבל מן הנכרי כאבידת נכרי דאף שהוא הטעה את הנכרי באומרו שהוא בנו של ראובן, אבל עכ"פ לא גזל ממנו בחזקה ובאלמות שהרי מדעתו ורצונו נתן לו, ובאבידה מוכח הענין מהש"ס דקנה המגביה קנין גמור, לזה קאמר המהר"ם דאין זה אבידה וטעות נכרי אלא גזל, אמנם מה שהוסיף לומר דיש בזה איסור לכו"ע משום חה"ש, דלכאורה הוא נגד דברינו, דמדברי' משמע דאם הי' מותר לא הי' חייב להנכרי כלום, וי"ל דאם לא הי' בזה איסור לשמים להחזיק לעצמו, עי"ז גופא הי' מתעביד כאבידה, דהרי נתן כסף לאיש זר שאינו מכירו ורוצה האיש ההוא להחזיקם לעצמו, ואין לך אבידה גדולה מזה, אלא כיון שמדין שמים הוא חייב להחזיר לו יהא מחמת חה"ש, עכ"פ כיון שמדין שמים אינו רשאי להחזיק לעצמו מחמת זה גופא אינו כאבוד. וכן יש להוכיח כדברינו מדין אחריות על חמצו של נכרי באו"ח סי' ת"מ, דלדעת הראב"ד הוא דוקא אם חייב מדינא, אבל אם מחמת אלמות אינו חשוב גורם לממון ואינו חייב לבער, ועיי"ש בס' מגן האלף סק"ג שהעיר מזה דהרי הפקעת הלואה מותר, ומתרץ עפ"י דרך התומים והשער משפט דקודם שמפקיע איכא שיעבוד יעו"ש. ולדברינו הוא פשוט:

אמנם קשה דמסוגית הש"ס דבכורות ד' י"ג ע"ב משמע דהיכא דמותר ליכא גם חיוב מדין המשפטי, בהא דאמרינן שם לידרש מקרא דלעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לנכרי ופריך הש"ס הניחא למ"ד גזילו אסור היינו דאיצטריך קרא למישרי אונאה, אלא למ"ד גזילו מותר אונאה מיבעיא יעו"ש. ולפי"ד הלא צריך למעט לענין דפטור דליכא שום חיוב, ובימי חרפי כתב אלי ש"ב הרה"ג יהודא זימל ז"ל רב בפריז להקשות מסוגית הש"ס זו על שיטת ס' יראים דס"ל דגם למ"ד גזל נכרי מותר מ"מ לא הוי לכם, והנה לדעת התומים ג"כ קשה דלשיטתם קודם שגלה דעתו להפקיע הוי החוב קיים וא"כ צריך קרא למעט דבאונאה ליכא חיוב כלל, ונלענ"ד דעפ"י משמעות הכתוב דברי הש"ס מובנים, דהנה באמת יש לדקדק בהא דקיי"ל אין אונאה לקרקעות דממעטינן מקרא דאו קנה מיד עמיתך דברים הנקנים מיד ליד, דלפי"מ דכתב הרמב"ן בפי' התורה הובא גם בס' החנוך מצוה של"ז דהלאו דלא תונו איכא גם בקרקעות, ולא נתמעט קרקעות רק מדין חזרת אונאה, עי' בפ"ת חו"מ סי' רכ"ז סקכ"א ואיך יתפרש לפי"ז משמעות הדרשא מן המקרא, כיון דעיקר חזרת אונאה ליתא במקרא, והכתוב בתורה מפורש קאי גם על קרקע, ומשמעות המיעוט יהי' על דבר שאינו מפורש בתורה כלל, ונראה לי לתרץ זה עפ"י סוגית הש"ס ב"מ ד' נ"א בהא דקתני שם במשנה אחד הלוקח ואחד המוכר יש להם אונאה, מה"מ דת"ר וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו, אין לי אלא שנתאנה לוקח, נתאנה מוכר מנין ת"ל או קנה אל תונו, ואיצטריך למיכתב לוקח ואיצטריך למיכתב מוכר, דאי כתב רחמנא מוכר משום דקים לי' בזבינתי', אבל לוקח דלא קים לי' בזבינתי' אימא לא אזהרי' רחמנא בלא תונו וכו' ובפשטות קשה להבין הך צריכותא, דממ"נ אם הלוקח לא קים לי' איך שייך לאזהר עלי' שלא יונה, ואם יודע ששוה יותר ומאנה במזיד הרי הוא כמוכר, ע"כ נראה לי בכונת הש"ס דהמוכר שקים לי' בזבינתי' הוא מאנה בשעת מכירה, וכמש"כ רש"י ובמזיד הוא עושה, אבל הלוקח עפ"י הרגיל אינו יודע כ"כ בשעת לקיחה ורק אח"כ נתודע לו ששוה יותר מן הדמים ואזהר רחמנא על הלוקח שלאחר שנודע לו שאינה את המוכר יחזיר לו האונאה, ולענין זה כתב רחמנא תרי קראי חד על המוכר, היינו שאם יודע בשעת המכר שמאנה את הלוקח שאסור לו להונות, וחד על הלוקח שמחויב להחזיר האונאה, ולאו דוקא לוקח אלא ה"ה במוכר המחויב להחזיר וכן מה שאסרה תורה על המוכר להונות לכתחילה ה"ה בלוקח אם יודע אלא שדבר הכתוב בהוה זהו תוכן כונת הסוגיא, ובזה מתפרש היטב שיטת הרמב"ן והחנוך עם דרשת חז"ל למעט קרקעות, דמה דגלי רחמנא לחלק בין קרקע למטלטלים לטלים הוא רק אצל מקרא הכתוב בלוקח והוא דכתיב או קנה מיד עמיתך דמזה דרשינן דברים הנקנים מיד ליד למעט קרקעות שאינם בכלל חזרת אונאה אבל אצל מקרא דאזהר להונות לכתחילה לא גלי רחמנא לחלק בין קרקע למטלטלים, ואדרבה עיקר הכתוב שם קאי ממכר קרקע, ובזה נתפרש לנו מקור בתורה על דין חזרת אונאה, אבל כיון דבתורה לא נאמר חיוב להדיא להחזיר אונאה אלא בלשון לאו ואזהרת איסור, ומשו"ה למ"ד גזל עכו"ם מותר הקשה הש"ס בבכורות שפיר דלדידי' אי אפשר למידרש מלעמיתך למעט חזרת אונאה לעכו"ם, דלענין איסור והיתר ליכא למעט אונאת נכרי דגם גזל ממש מותר, ולענין חיוב ופטור לא שייך למידרש מיעוטא, כיון דבקרא לא נזכר ענין חוב תשלומים. ומיושב הכל בדרך נכון בעזה"י:

אמנם דברי' תוס' ב"ק ד' ל"ח ע"א הם לכאורה נגד דברינו, דהנה קתני שם במשנה שור של ישראל שנגח לשור של עכו"ם פטור, ושל עכו"ם שנגח לשור של ישראל בין תם בין מועד לשלם נזק שלם, פריך הש"ס ממ"נ אי רעהו דוקא, דעכו"ם כי נגח לישראל נמי ליפטר, ואי רעהו לאו דוקא אפילו דישראל כי נגח דעכו"ם נחייב, ומשני אמר ר' אבהו אמר קרא ראה ויתר גוים ראה ז' מצוות שקיבלו עליהם בני נח, כיון שלא קימו עמד והתיר ממונם לישראל, וכתבו בתוס' שם וז"ל עמד והתיר ממונם לישראל משמע דוקא בענין זה שנגח שור שלנו שור שלהם, ולמ"ד בפ' בתרא גזל עכו"ם אסור ניחא, אבל למ"ד מותר קשה. עכ"ל ולגירסת רש"ל צ"ל שור שלהם שור שלנו, והנה לפי"ד דחיוב ופטור, ואסור ומותר הם ענינים נפרדים, לכאורה אין מובן לקושית התוס', אבל כשנעיין היטב יש לפרש דבריהם גם עפ"י שיטתנו, דהנה לפי משמעות לשון התוס' לפי"מ שגרס רש"ל נראה להדיא דר"א מתרץ דלעולם רעהו דוקא וראוי להיות דשור שלהם שנגח שור שלנו פטור, אלא משו"ה קתני במשנה דחייב הוא מקרא דויתר גוים שהתיר ממונם ולפי"ז נראה לי דמה דקתני במשנה דשל עכו"ם שנגח לישראל חייב אינו מן המקרא, דמקרא אי אפשר ללמוד לחייב העכו"ם בתורת חיוב, אלא בתורת היתר שמותר להטיל עליהם תשלומים שלא מן הדין, ועל סמך מקרא זה מצאו חכמים מקום לעשות תקנה להטיל עליהם חיוב, ולפי"ז דברי התוס' שמדברים על עיקר קרא שהתיר ממונם שהוא ענין היתר ולא ענין פטור, וגם אינו לשון הפקר ועזיבה, דזה ודאי אי אפשר לומר דנכסי עכו"ם הם הפקר, דהרי גם למ"ד גזל עכו"ם מותר אין נכסי' הפקר, דאל"כ לא משכחת ענין מקח וממכר בעכו"ם דאין לו מה למכור ולא ליקח דלמכור ודאי דלא שייך כיון דנפקע ממנו כח בעלים, וגם ליקח ג"כ לא שייך, דאף אם נדחוק דחלין ובטלים, היינו דבתחילה הוא קונה ותיכף נעשה הפקר, אבל כיון דכל קנינו הוא בכסף, והמוכר שקבל הכסף זוכה בתורת הפקר איך יקנה בכסף של הפקר, עוד יש להוכיח דחוב שחייב לנכרי הוא עפ"י דיני משפטים חוב גמור, מהא דמהני מכירה לנכרי ע"י כסף עפ"י מה דאמרינן בב"ק פ' מרובה גבי עקוץ תאינה ותקני לי גנבותיך, כיון דאי תבע לי' לא אמרינן זיל שלים מכירה נמי לא הויא מכירה ומסיק אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו, ולפי"ז אם נאמר שבעד הכסף שקבל המוכר מן הנכרי ליכא שום חיוב איך מהני המכירה אלא דלענין קנין וחיוב שוה נכרי לישראל, ובהפקעת הלואתו אף שמותר לגמרי וליכא מצוה כלל, אלא כיון שחייב עפ"י משפט הוי מכירה גמורה, אלא נראה ודאי משמעות דרשא זו שהתיר ממונם הוא לענין היתר האיסור של גזילה, ולענין זה דוקא כי נגח שור שלהם לשור שלנו לפי גירסת רש"ל, וכן נמי לפי מה שכתוב הנוסחא בספרים שלנו שדבריהם הוא להיפוך, דמפרשי דר"א מפרש דרעהו לאו דוקא ומה דפטרינן בנגח שור שלנו לשור שלהם הוא מקרא דויתר גוים ליכא שום משמעות מקרא זה שיהי' דין פטור בנגיחת שור של ישראל לשור שלהם, דמלשון האמור בגמ' שהתיר ממונם משמע דגם היכא שהוא ממונם התיר לישראל היינו אף שמדין יש להם זכות ממון, התיר הכתוב שלא לשלם להם, לפי"ז ג"כ נאמר דמה דקתני במשנה לשון פטור אינו מן המקרא, אלא שכן הסכימו חז"ל לעשות וסמכו על המקרא דרשאים הם לעשות כן, ועפיד"ז גם דברי התוס' סובבים רק על עיקר המקרא שהתיר ממונם שגלי לן רחמנא דליכא איסור אם לא נשלם להם, וע"ז הקשו דלמ"ד גזל עכו"ם מותר קשה, דלמ"ד גזל עכו"ם אסור צריך קרא דויתר גוים, שמזה למדו דהיכא שמצאו חכמים טעם וסיג מותר להם לכוף את הנכרי לשלם אף שפטור מדין תורה, אבל למ"ד גזל עכו"ם מותר קשה. והרש"ל בס' יש"ש לב"ק פ"ד סי"ח שמפרש דגוף הדין דקתני במתני' ילפינן מקרא דויתר גוים, היינו לחיובא שחייב העכו"ם לשלם כשנגח שורו את שור ישראל תמוה לי מאד דאיך אפשר ללמוד מקרא זה ענין חיוב והשתעבדות או כפי', לשלם, דהלא בהאי קרא מוכח רק התרה ורשות ליטול ממון עכו"ם, אבל דין כפי' עלי' מנ"ל, ועוד קשה טובא מש"כ התוס' דלמ"ד גזל עכו"ם מותר קשה, דאם נאמר דאתא האי קרא להטיל חיוב על העכו"ם לשלם על הנגיחה, זה ודאי חידוש הוא, דמדין גזל עכו"ם מותר ליכא למילף זה, דהרי רק היתר ידעינן ולא חיוב וכפי', וע"כ נלענ"ד שהדברים מוכיחים כמש"כ דעיקר הדין של חיוב ופטור האמור במשנה, הוא תקנת חכמים שמצאו סמך מן הכתוב דויתר גוים דרשאים לעשות כן, וי"ל דהא דמצרכינן קרא הכא לענין תקנת חכמים יותר מכל דוכתי בש"ס, משום דבכל דוכתא ידעינן מקרא דהפקר בי"ד הפקר וילפינן מקראי דוכל אשר לא יבוא או מאלה הנחלות, כדאיתא במס' גיטין ד' ל"ו ע"ב וביבמות ד' פ"ט, וקראי אלה בישראל נאמרו ולא בשאר אומות ומשו"ה לענין הפקר בי"ד בנכרים צריך קרא בפ"ע וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם פ"ח מה' נזקי ממון ה"ה שכ' וז"ל ושור של עכו"ם שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם, קנס זה הוא לעכו"ם לפי' שאינם זהירים במצוות ואינם מסלקים היזק, ואם לא תחייב אותם על נזקי בהמתם אין משמרים אותה ומפסידים ממון הבריות עכ"ל. ועי' בלח"מ שם שכ' די"ל דטעמו הוא בכלל דברי הגמ', ומוכח מזה דהוא תקנת חז"ל שקנסו אותם ולא מה"ת, אלא שמצאו סמך מה"ת שיהי' לחכמים כח לעשות גם בנכסי עכו"ם כמו בנכסי ישראל היכא שדרוש לזה למיגדר מילתא, כנלענ"ד בענין זה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף