שערי ישר/ה/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ואחר שבארנו ספק ממון בחפץ בעין, עלינו לבאר האי דינא דספק ממון בספק חיוב ושעבוד הגוף, דקיי"ל דבספק פטור משום המע"ה, דלכאורה משמע מפשטות לשון הש"ס בכתובות ד' פ"ו ע"א דעיקר דין שיעבוד הגוף בכל חיובי ממון הוא רק מצוה של פריעת בע"ח, דאמרינן שם א"ל רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי דאיעבד מצוה מאי, א"ל תנינא בד"א במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו, הרי מפורש בגמ' דעיקר שיעבוד למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא הוא מצוה גרידא ודין כפית בי"ד ע"ז הוא רק כמצות סוכה ולולב, וקטן שאינו בר מצוות פטור ממצוה זו, דאינו כמו דיני ממונות על חפץ בעין, שכפית בי"ד הוא על ענין הממון ולא על מצות הגוזל, דהרי למ"ד שיעבודא דאורייתא לא קשה לי' כלום איך כופין ע"ז, משום דלמ"ד שיעבודא דאורייתא, איכא זכות לתובע בנכסי הנתבע, ולפי"ז לכאורה בספק חיוב הוא ספק מצות עשה דספיקא לחומרא כספק איסורא, ואיך יפרש רב פפא כל הדינים המפורשים במשניות וברייתות דבספק חיוב הוא פטור משום המע"ה, וקושיא זו קשה לכו"ע גם למ"ד ש"ד, דאם נימא דעיקר שיעבוד הגוף הוא מצוה גרידא, וחייב עלה גם בספק, איך נגרעה מצוה זו ע"י שניתוסף גם שיעבוד נכסים למ"ד שיעבודא דאורייתא, הלא בדין שיעבוד הגוף לא פליגי, דלא פליגי אלא בענין זכות שיעבוד הנכסים אי הוא דאורייתא או דרבנן ואם מחייב בספק מצות פריעת בע"ח הי' ראוי להיות הדין דבספק חיוב אף שפטור מחמת זכות שיעבוד הנכסים ככל ספק ממון דעלמא אבל משום ספק מצות פריעת בע"ח מחויב לשלם מנכסי', אם לא היכא שטוען ברי דליכא דין כפירה בכה"ג גם בספק איסורא, כמו דאיתא במס' כתובות ד' כ"ב ע"ב וע"כ ענין זה צריך ביאור לבאר את ערך ענין שיעבוד הגוף ולבאר סוגית הש"ס בכתובות הנ"ל:

והנה ראשונה עלינו להוכיח דענין זה של שיעבוד הגוף הוא ג"כ חיוב ממון שבין אדם לחבירו ולא מצוה גרידא מכמה ראיות מוכרחיות, דהנה בסבה הגורמת שיעבוד הגוף על האדם מצינו שני אופנים, אופן אחד מה שהטילה תורה, ואופן שני הוא מה שהאדם משעבד עצמו בחיוב חדש וחיוב חדש זה יתחדש ע"י דרכי הקנינים שנקנים על ידם מטלטלים או קרקעות, שהם קנין סודר או שטר, כמו דאיתא במס' ב"מ ד' י"ג בשטרי הקנאה דשעביד נפשי', וכן בפ' הזהב ד' נ"ח לענין שומר על הקדשות וקרקעות בשקנו מידו, וכן בסוף השוכר את הפועלים במתנה שומר חנם להיות כשואל מוקי שמואל בשקנו מידו, וכל שיעבוד נכסים אינו חל בלי שיעבוד הגוף, ומזה מוכח להדיא דיכול אדם להתחייב בשיעבוד הגוף ע"י קנין סודר וכדומה ובכתובות ד' ק"ב ע"א מפרשים התוס' בהא דאמר ר' יוחנן באומר חייב אני לך מנה בשטר דחייב משום דע"י שטר יכול אדם להתחייב חיוב חדש, וכן מוכח ענין זה מהא דאמר אביי לפרש הא דכותבים ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו, ולא חיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, משום דעדיו בחתומיו זכין לי', היינו אעפ"י שבזמן כתיבת השטר לא לוה, מ"מ נתחייב מזמן ההוא ע"י השטר, אף דלא מטי לידו הוא זוכה למפרע ע"י חתימת העדים כאילו מטי לידי', עי' ב"מ ד' י"ג, הרי דחל חיוב על הלוה בלי הלואה רק ע"י קנין השטר, ואם נאמר דעיקר שיעבוד הגוף הוא מצוה גרידא, איך שייך קנין ע"ז ואיך יתהוה המצוה ע"י קנין סודר והשטר, ולשיטת רש"י בכתובות בסוגיא בפ' הכותב שהבאנו שכתב דהמצוה היא משום הן שלך צדק הי' ראוי להיות ע"י אמירה גרידא, אבל דרכי הקנינים מה שייכי כאן, ועוד למה לא מהני קנו מידו לחלוק דאמרינן ריש ב"ב ד' ג' וכי קנו מידו מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא, ופירש"י קנין דברים ואין חליפין קונין אלא דבר הנקנה או במכר או במתנה או שיעבוד קרקעות שהקנין חל עלי' או על מטלטלים. עכ"ל, ובתוס' כתבו שם וז"ל בפ' השותר את הפועלים ד' צ"ד דתנן מתנה ש"ח להיות כשואל ומוקי בקנו מידו, התם לאו קנין דברים הוא שמשעבד א"ע שאם יאנס שישלם. עכ"ל היינו שהשיעבוד חל על גופו שמחויב לשלם לו ומשו"ה לא הוי קנין דברים, שנקנה להקונה זכות ממון בגופו של המתחייב, אבל קנו מידו לחלוק הוא רק הבטחה על המעשה שיעשה חלוקה, ועל ענין זה לא מהני קנין דאין כאן דבר הנקנה, אבל עכ"פ מפורש ענין זה דעל איזו הבטחה לא מהני קנין, וגם לענין ממון, קנין אתן הוי קנין דברים ולפי"ז אם עיקר שיעבוד הגוף הוא מצוה גרידא הרי זה קנין דברים, ולמה לא תהא מצוה זו גם בקנו ממנו לחלוק וכ"כ בקנין אתן, הרי מוכח להדיא דחיוב הגוף בחיוב ממון הוא גם זכות ממון ולא מצוה גרידא, וכן מוכח מהא דלא מהני התחיבות לדבר של"ב כדאיתא במס' גיטין ד' י"ג הקנה לנולדים, יעו"ש, ואם ישבע או יקבל בנדר ליתן לנולדים ודאי דמהני, מכל זה מוכח דבחיוב ממון איכא מקנה וקונה ודבר הנקנה:

וכן מוכח ענין זה מדין כפית בי"ד, דכתבו הראשונים ז"ל דאף למ"ד של"ד, מ"מ נחתינן לנכסי', וברבית קצוצה דקיי"ל דיוצאה בדיינים לא נחתינן לנכסי', כמבואר ביו"ד סי' קס"א, דכתב הרא"ה ז"ל הובא בשטמ"ק כתובות ד' פ"ו וז"ל לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה פי' דלית לזה שיעבודא דאורייתא אלא מצוה בעלמא, ופירש"י דהיינו מצוה דהן שלך צדק, וליתי' להאי פירושא דהא התם בב"מ מוקמינן לי' להאי קרא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב וכו' אבל הנכון פריעת בע"ח מצוה מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו וכו', ומאן דאית לי' ש"ד מוקים לי' להאי קרא למימר דשמעינן מיני' דבע"ח בזיבורית, ובודאי רב כהנא מפשט פשיטא לי' דאפילו לרב פפא נחתינן לי' לנכסי', אבל רב כהנא לא קאמר אלא מאי טעמא והא הוא דקשיא לי', כיון דליכא אלא מצוה, כל היכא דלא בעי למיעבד מצוה אמאי נחתינן לנכסי', ומהדרינן תנינא בד"א במצות ל"ת וכו' מכין אותו עד שתצא נפשו, והכא נמי בדין הוא דאיכא למכפי' בהכי ומיהו עד שאתה כופהו בגופו תכפנו בממונא, ובנזקין דכתיב באורייתא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לומר שכך מצותו לשלם ממיטב, וזה הנכון, מפי רבינו נר"ו. עכ"ל. וכן הוא להדיא בחי' הרמב"ן ז"ל סוף ב"ב בשינוי לשון קצת וז"ל ואיכא דקשיא לי' ומי איכא למימר דמדאורייתא לא נחתינן לנכסי' והא כתיבי תשלומים בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם וכו' ולדידי לא קשיא דאנן הכי קאמרינן כיון דפריעת בע"ח מצוה מן התורה וכופין על מ"ע, אף אנו יורדים לנכסי' ומקיימים לי' מ"ע שלו בע"כ וכו', עכ"ל הצריך לנו ולענין רבית כתב הנמ"י ריש איזהו נשך וז"ל רבית קצוצה כופין אותו בי"ד להחזיר משום מ"ע דוחי אחיך עמך ומכים אותו וכו' כמו בשאר מ"ע כדאמרינן בפ' הכותב, אבל אין בי"ד יורדים לנכסי' לפי שאין נכסי' משועבדים לכך, תדע דאל"כ בנים נמי לחייבו לאהדורי וכו' כן דעת הרשב"א ז"ל והסכים לדעתו הרנב"ר והר"ן עצמו הביא בפ' מי שהי' נשוי סי' שנ"ה ג"כ הך סברא, דאף למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא, אפשר דנחתינן לנכסי' מדין כפי', דעד שתכפנו בגופו כופהו בממונו, יעו"ש, וקשה טובא מ"ש מצות פריעת בע"ח ממצות החזרת רבית, וכבר נתקשה בזה בס' קצוה"ח סי' ל"ט סק"א והניח בצ"ע:

ונלענ"ד דענין שיעבוד הגוף בכל חיובי ממון הוא דין משפטי שהאדם מחויב ועומד להמציא מנכסי' לחבירו כך וכך, שחיוב זה הוא חיוב משפטי גם בלי מצות התורה, כשם שסוג הקנינים וחוקי הבעלים בנכסים הוא דבר משפטי, גם בלי אזהרת לא תגזול וכמו שבארנו לעיל דלא יתכן בשום פנים לומר, דהענין מה שאנו מיחסים החפץ לראובן הוא מחמת ששמעון מוזהר עפ"י התורה שלא לגוזלו ממנו אלא הדבר הוא בהיפוך דאיסור גזילה הוא לאחר החלטת הענין בחוקי גבולי הבעלים, כ"כ נראה דגם מצות פריעת בעל חוב הוא אחר החלטת ענין החוב עפ"י דין ה שאם חל על ראובן חיוב תשלומים מסוג חוקי המשפט אז הוסיפה תורה אזהרה ומצוה לשמור לשלם חיובו שחייב עפ"י חוק המשפטי, ואף דבהשקפה ראשונה הוא דבר תמוה איזה הכרח וחיוב על האדם יהי' לעשות דבר בלי צווי ואזהרת התורה, אבל כשנעמיק בענין היטב יש להבין ענין זה, דהרי גם החיוב וההכרח לעבודת ה' ולמלאות רצונו ית', הוא ג"כ ענין חיוב והכרח עפ"י משפט השכל וההכרה, כ"כ הוא חיוב והשיעבוד ממון הוא חיוב משפטי, שנתחייב עפ"י דרכי הקנינים, או שחייבתו תורה כנזקים ופדיון הבן וכדומה, ולענין זה בעינן שיהי' קונה וזוכה זכות זה, אמנם יש לדון בזה מהו ענין הזכות שיש להזוכה בשיעבוד הגוף זה, די"ל דהחיוב הוא תולדה מהזכות היינו דע"י שיש זכות לזוכה מחמת זה הוא חייב, וי"ל להיפוך דזכות זה הוא תולדה מן החיוב, כלו' דזה עצמו מה שהוא מחויב הוא הזכות, וענין זה נלענ"ד מכון בדברי הרמ"ה ז"ל בס' יד רמה על ב"ב בפ"ק אות כ"ו בתוך הדבור המתחיל מיהא שמעינן, וז"ל וה"מ דקנו מידו דמחויב לחלוק וכו' אבל קנו מידו שמחויב לתת כו"כ או לבנות או לזון, מסתברא דלאו קנין דברים בעלמא הוא, אף שהנתינה עצמה אינה ממון, האי לאו אנתינה גופא קנו מיני' אלא אגופא דממונא קנו מיני' דמחייב למיתב לי כו"כ ממון, ועוד דכיון דקניי' לממונא גבי' איתייב למיתבי' ניהלי', וקרא נמי דכתיב גבי קנין לקיים כל דבר כשהדבר מתקיים בו לבדו, לאפוקי קנין להקנות או לחלוק שאין הדבר מתקיים בקנין זה עד שיחלוק או עד שיקנה בהקנאה אחרת. עכ"ל הצריך לנו. לדעתי הביאור המכון בדברי' הוא, דאפשר לומר דעיקר הקנין פועל על החיוב, שמחויב ומשועבד לשלם וממילא הוא זכות להקונה, או להיפוך דעיקר הקנין פועל שיהי' זכות ממון להקונה אצל המתחייב וממילא הוא מחויב:

ועיקר היסוד בזה לענ"ד הוא מש"כ הרמ"ה ז"ל דבעינן שע"י הקנין יהי' קיום הדבר, הוא דגדרי הקנינים הוא להחליף ולחדש כח השליטה של האדם על החפץ אבל אם יצטרך עוד לרצון הבעלים הקודמים, לא נעשה קיום הדבר ע"י הקנין, ומשו"ה קנין אתן או קנו לחלוק הוי קנין דברים, דעדיין צריך שיהי' הרצון ממנו להקנות, דבלי רצון לא יתהוה בשום פנים ההקנאה הצריכה, ולפי"ז בקנין של חיוב ממון בע"כ נמצא בזה הענין שמתקיים הדבר ע"י הקנין, שכבר יכול לזכות בסך הממון גם בלי רצון המתחייב, דאם לא יזכה בממון רק ע"י הקנאת המתחייב הוי קנין דברים, והנה אם ישבע אדם לחבירו ליתן לו מנה, ודאי הדין שלא יזכה חבירו בממון זה בלי הקנאת הבעלים, דאף שהוא מושבע ועומד ליתן לו, אבל מחמת זה לא יזכה חבירו בממון זה בלי רצון הבעלים, ואם יכפוהו בי"ד לקים שבועתו, כמו שכופים על שאר מ"ע, יכריחו אותו שיעשה הקנאה שיאמר רוצה אני, דבלא"ה לא תתקים המצוה כלום, דאף שהממון יהי' ברשות חבירו, אבל הלא לא זכה בהם כלום, והם גזל או פקדון בידו, ואם יזכה בהם ע"י הפקר בי"ד, ג"כ לא קיים המושבע את שבועתו כמובן, ולפי"ז קשה מש"כ הראשונים ז"ל דלמ"ד שיעבודא ל"ד מתקימת המצוה של פריעת חוב ע"י שבי"ד יורדים לנכסי' ונותנים להמלוה או לשאר בע"ח, הלא כ"ז שלא יאמר רוצה אני לא יזכה הבע"ח בנכסי הלוה, כיון דאין לו בהם שום זכות למ"ד של"ד, אלא ודאי הדבר מוכרח דסברי דגם למ"ר שיעבודא ל"ד יזכה הבע"ח בנכסי הלוה גם בלי רצון הלוה, ומשו"ה אם רק בי"ד יורדים לנכסי' ונותנים להמלוה והוא זוכה בהם, תיכף נתקימה המצוה דכבר איתפרע החוב, והטעם בזה בע"כ דכיון דיש להמלוה זכות בגוף המתחייב על הסכום הזה יכול ליטול מנכסי' בלי דעתו, אף דאין לו בהנכסים שום זכות בעולם, אבל כיון דיש לו זכות על בעל הנכסים, ליכא שום עכוב מצד הנכסים עצמם, דמה שאי אפשר לזכות בנכסי אחרים, הוא רק משום כח ושליטת בעליהם ומשו"ה אם יש לו קנין בגוף האדם שיזכה ממנו או שיתן לו כו"כ, יכול לזכות ממון זה מנכסי' בלי דעתו, משא"כ בשבועה שאינה רק מצוה לשמים, וליכא בזה שום חיוב להמושבע מצד ענין משפט ממוני, וכ"כ אין זכות לחבירו לתבוע ממנו מצד ענין איזה זכות ממון, משו"ה ענין הכפי' מצד בי"ד יהי' רק ע"י שיכפוהו שיעשה הוא בעצמו לקים שבועתו ע"י רצונו המוחלט:

ומעתה מובן ההבדל בין מצות פריעת בע"ח למצות החזרת רבית, דרק בפריעת חוב שייך ענין זה, שע"י שאנו יורדים לנכסיו ונותנים למלוה תתקים המצוה בע"כ של הלוה, כמש"כ הרמב"ן ז"ל, משום דכשהנכסים ביד המלוה, הוא זוכה בהם בע"כ של הלוה, ע"י הזכות שיש לו על גוף הבעלים, אבל מצות החזרת רבית אינה רק מצוה גרידא שהוא מחויב לעשות לה', כסוכה ותפילין, וליכא שום זכות להתובע בגופו של הנתבע, ואם יהי' הממון ברשותו לא יזכה בהם כלום בלי רצונו של הנתבע, בכה"ג לא נחתינן לנכסי', דמה תועיל לנו הירידה לנכסי' כיון דבע"כ של הנתבע לא תתקים המצוה כלום, וכשכופים אותו בי"ד הוא ורק שיעשה הוא המצוה, שיתן הרבית ויקנה לחבירו ע"י רצונו והקנאתו, ולפי"ז נאמר דעיקר ההבדל בין חיוב החזרת רבית לשאר החיובים שחיבה תורה כמו נזקים ופדיון הבן וכדומה, דהנה בכל מה שאמרה תורה וחייבה ליתן, הנה אם יהי' דבר ההוא דבר בעין כמו תרומות, ומעשרות ובכור בהמה, הקנתה התורה דבר ההוא להזוכה, ואם הוא חיוב ממון וכדומה דבר שאינו בעין, זכתה תורה להזוכה זכות שיעבוד, וברבית לא זכתה תורה כלום להזוכה, אלא צותה תורה להמתחייב, ומשו"ה לענין כפית בי"ד חלוק רבית משאר חיובי ממון, דבשאר חיובי ממון, כשנחתינן לנכסי' ויהבינן להזוכה, זוכה בהם הזוכה בע"כ של הבעלים, ונתקימה המצוה בע"כ של הבעלים, וברבית צריך לכוף את הבעלים שיתנו מרצונם, אבל לענין החיוב על הנתבע אין שום הבדל ביניהם, דבשניהם חייבה תורה את הנתבע לשלם, ונראה לפי"ז דבכל הענינים הנוגעים לזכית התובע יהי' הבדל בין חיוב דחזרת רבית לשאר חיובים, דהנה קיי"ל בכל זכות תביעת ממון דיורש יורשו, דכל הזכות שהי' לתובע ירש היורש ממנו, אבל בריבית שאין זכות לתובע כמש"כ, לא יהי' בזה דין ירושה, ובחי' דגול מרבבה ליו"ד סי' קס"ה העיר בזה מטעם אחר, דהתורה אמרה וחי בהם ליעבד לי' חיותא ולא לבני', ולענ"ד אין טעם זה מספיק, דאם כבר זכה התובע, שוב יורש היורש, ולפי מש"כ הוא פשוט דליכא בזה ירושה, ורק אם הי' מרומז בתורה שמצוה להחיות גם את בני', הי' עליהם מצוה מצד עצמה להחזיר להם, אבל מצד ירושה לא יזכו, כיון שלא הי' למורישים בזה זכות ממון:

וכן לענין מחילה כתבו הרבה ראשונים דלא מהני מחילת התובע ברבית, ובשטמ"ק ריש איזהו נשך בהביאו שם דעת הסוברים דמהני מחילה לאחר פרעון הרבית הביא שיטת הגאונים דסברי דלא מהני מחילה, וכתב שם וז"ל ודעת מרי ז"ל כדעת הגאונים וטעם הדברים אומר מרי דתביעת רבית לא הוי כשאר תביעות, כגזל ואונאה וכיוצא בהם, דאית לי' על חברי' שיעבוד ממון, אלא חיוב הוא שחייב הכתוב להחזיר איסור שבלע, תדע דהא ר' יוחנן סבר דר"ק אינה יוצאה בדינים, וגם לד"ה אם מת בני' פטורים ואילו בגזל ואונאה בני' חייבים כשהניח אחריות נכסים, ובודאי דטעמא כדאמרן, דחיובא דרמא עלי' רחמנא הוא, וכענין חוב למ"ד פריעת בע"ח מצוה ושיעבודא לאו דאורייתא, אלא דהתם איכא דין ממון לחבירו ומהני מחילה, אבל הכא לשמים הוא חייב:

וכיון שכן לא תועיל לו מחילת חבירו וכן עיקר וכו'. הריטב"א עכ"ל. בדברי הריטב"א האלה מפורש כל מה שכתבנו דשאני חיוב רבית מחויב ממון למ"ד של"ד, דבכל החיובים איכא דין ממון לחבירו היינו דאיכא זכות לתובע ומהני מחילתו, היינו דשם איכא זכות לתובע וכיון שמחל זכותו נפקע החיוב, אבל ברבית ליכא זכות ממון לתובע ואין מחילתו מועלת, אמנם לדינא פסק בשו"ע יו"ד דמהני מחילה כשיטת הרמב"ם וסייעתו:

אמנם בהא דהקשה בס' קצוה"ח סי' פ"ז סק"ל על הרמ"א והש"ך שכתבו, דאם תובע מחבירו ממון שלא נתחייב ע"י קנין רק נשבע ליתן והוא כופר דפטור משבועת היסת, כמו שכתב הריב"ש דאין זה תביעת ממון, וברבית פסק בשו"ע יו"ד סי' קע"ז דאם תובע ממון רבית מחבירו והוא כופר מחייבים אותו שבועת היסת, כיון דברבית לא נחתינן לנכסי', ובאמת קושית הקצוה"ח לשיטתו בסי' ל"ט שמדמה חיוב רבית לחיוב ממון למ"ד של"ד, לא אבין, דהלא למ"ד של"ד איכא ג"כ שבועת התורה ושבועה דרבנן אף דלא נחתינן לנכסי' לשיטתו, אבל לפימש"כ קושית הקצוה"ח קושיא אלימתא היא, כיון דתביעת רבית אינה תביעת ממון לשיטת הגאונים, האיך מחייבים ע"ז שבועת היסת, אבל בכ"ז נראה דל"ד תביעת החזרת רבית לתביעת ממון של שבועה דהנה בשבועה מה שמחויב הנשבע לשלם אינו ענין תשלומים של ממון לחבירו, אלא מצוה לקים שבועתו, וברבית חייבתו תורה על עצם הממון, שהוא לשלם הממון שלקח מחבירו ברבית, ואף שאין להתובע זכות ממון אצל המלוה שלקח ממונו הרבית, אבל הוא תובע שיקים חיוב התורה שעי"ז יזכה הוא בממון, ונאמר על פי זה שאי"צ לענין דין חיוב שבועת היסת או שבועת התורה שיהי' זכות ממון אצל התובע, אלא סגי שאם יודה יכפוהו בי"ד ליתן דמים לתובע, ול"ד לתביעת ממון קנס דפטור משבועה, משום דהתם אם יודה יפטר, ומהתם נמי מוכח קצת שאי"צ לענין כפירת ממון שיהי' זכות ממון לתובע, דבקנס ג"כ ליכא זכות ממון קודם העמדה בדין, ומשו"ה בתביעת החזרת רבית חשוב תביעת ממון, אף דהכפי' מצד בי"ד הוא מצד קיום מצות ה' כסוכה ולולב, מ"מ כיון שלאחר הכפי' יזכה הוא בממון, דהרי בתביעת חוב ממש למ"ד של"ד ג"כ ענין הכפי' מצד בי"ד, רק מצד מצות ה' כסוכה ולולב, ומ"מ חשוב תביעת ממון לחייב שבועה, כ"כ י"ל דגם ברבית חשוב תביעת ממון, דהרי גם בתביעת ממון של נדר ושבועה ג"כ דכתב הריב"ש בסי' שד"מ דאין מחייבים שבועת היסת כתב רק בלשון אפשר ולא בהחלט, יעו"ש, וכעין שכתב הרמב"ן ז"ל בטעמא דהרשאה דיכול לתובעו משום דכתב לי' שאם יזכה יפיק לנפשי', אעפ"י דאכתי לא זכה בהם כלום, ע"י בקצוה"ח סי' קכ"ג סק"א שמביא שם דברי הרמב"ן ז"ל באורך ומפרש דברי' היטב:

והנה עפימש"כ דגם למ"ד של"ד הוא תביעת ממון ממש, שיש לתובע זכות על גופו של הנתבע שישלם לו, צריך ביאור למה ליכא בזה כפית בי"ד, עפ"י דיני המשפטים כמו בכל משפטי התורה, דכמו דבי"ד כופים מצד מצות התורה, כ"כ כופים על כל חיובים שחייב אדם לחבירו, ונלענ"ד דיסוד הענין בזה הוא ממה דמצינו לענין עביד אינש דינא לנפשי' בב"ק ד' כ"ח דעיקר החידוש בזה ודאי לענין הכאה, שיהי' הרשות להכותו בלי גבול עד שיציל את שלו אם אי אפשר להציל באופן אחר, אבל זה לא יתכן לומר דשקיל וטרי אם חבירו רוצה לגוזלו שיניח אותו לגוזלו, אלא שכל שחבירו מעכבו מלעמוד בדבר שהוא שלו, ניתן לו הרשות לסלקו מזה בכל מה דאפשר, עד גם להכותו עד שתצא נפשו אם אי אפשר בענין אחר, וכדאמרינן שם בההוא גרגותא דבי תרי דאתא חד מינייהו ודלי ביומא דלאו דילי', דאמר ר"נ אפילו מאה פנדי בפנדא לימחיי', ובדיני קנסות בזה"ז דקיי"ל דאי תפס לא מפקינן מיני', דכתב הרא"ש בספ"ק דר"ק שהוא ג"כ משום עביד אינש דינא לנפשי', דלענין כח הבע"ד אין חילוק בין זמן דאיכא מומחים או לא יעו"ש, ומ"מ אינו יכול לכוף את הנתבע ע"י הכאה שישלם לו קנס, אף דחייב לו מדאורייתא, משום דרק להציל את שלו כשחבירו גוזלו יכול למונעו בכל מה דאפשר גם ע"י הכאה, אבל לכוף את חבירו שממלא חובתו המוטל עליו זה אינו בדין, וכן הדבר הוא אצל בי"ד, דבי"ד והבע"ד כח אחד להם, לכוף הגזלן להציל את הנגזל, ומשו"ה גם לבי"ד אין להם כח כפי' ע"י הכאה רק להציל עשוק מיד עושקו, אבל לכוף לאיש למלא חובתו מה שחייב לחבירו, אם אין בזה ענין הצלת העשוק אין להם כח כפי' כלל, ורק בענינים של מצות עשה לשמים נתנה להם תורה רשות לכוף לאדם ע"י הכאה עד שתצא נפשו שיקים מצות ה' כסוכה ולולב, וכח כפי' זה אין להבע"ד כח ע"ז, דעל ענין זה לאו בע"ד הוא, וזהו מה שחדש התנא בברייתא דבמצות עשה כופים אותו עד שתצא נפשו, שאם נאמר דבי"ד כופים את כל אדם לעשות המוטל עליו גם חובת האדם לאדם, לא הי' שום חדוש שיכופוהו לעשות מה שמוטל עליו לשמים, ועפי"ז מתפרשת לנו היטב סוגית הש"ס בכתובות שהבאנו, דאמר לי' רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה, דשיעבוד נכסים לאו דאורייתא, אמר לא ניחא לי דאעביד מצוה מאי, דמצד כח כפית בי"ד מדיני המשפטים, אין בזה ענין הצלת עשוק מיד עושקו, דזכות הממוני שיש לתובע אצל הנתבע הוא רק שהנתבע חייב לשלם לו, אבל אין בגופו של הנתבע חלק ממון שנאמר שהוא שייך להתובע והנתבע מעכבו תחת רשותו ומה שהוא מעכב את נכסי' ואינו משלם לו, הרי הם שלו לגמרי, ואין להתובע שום זכות בהם דשיעבודא לאו דאורייתא ובמלוה ע"פ גם מדרבנן ליכא שיעבוד לדידי', ועיקר הקושיא הוא מה שגובים מע"פ, דבשלומא למ"ד ש"ד, כשחבירו מונעו מלגבות, הרי מעכב תחת רשותו דבר שיש להתובע זכות לגבותם, וע"ז איכא כפית בי"ד מתורת המשפטים, וגם הבע"ד בעצמו הי' יכול לכפות אותו גם ע"י הכאה כשמונעו מלהשתמש בכח הזכות שלו, כ"כ בי"ד כופים ע"ז מתורת המשפט, להציל עשוק מיד עושקו, אבל למ"ד של"ד אם גם יש כח להתובע לזכות בנכסי הלוה בשעה שיגיעו לידו וכמש"כ לעיל, דע"י שיש לו שיעבוד על בעל הנכסים יכול לזכות בנכסים, אבל אם חבירו אינו מניחו לזכות בהם הוא עושה בדבר שהוא שלו לגמרי, דהרי אין שום זכות בהם להתובע, ולכוף את הלוה שיעשה חובתו המוטלת עלי' מצד השיעבוד אין כח לבי"ד ע"ז, ומשני כיון דפריעת בע"ח הוא ג"כ מצוה לשמים כסוכה ולולב, יש כח ביד בי"ד לכופו בהכאה כמו בשאר מצוה לשמים, ובקנס שמפורש בתורה אשר ירשיעון אלהים וכן יכול הבע"ד לכופו אף דקודם התביעה אין שום זכות לתובע בנכסי הנתבע התם גזיה"כ הוא שבאופן כזה יתקים תשלומי קנס שע"י כפי' זוכה התובע, שאם יהי' מוכרח יתחייב ממון ככל תשלומי ממון, ובנידון זה שאני כפית בי"ד מכפית הבע"ד, דבי"ד יכולים לכופו מצד האמור בתורה אשר ירשיעון אלהים ומשו"ה יכולים לכופו גם על ידי הכאה, אבל בע"ד אין בכחו לכופו מצד מצות התורה רק יכול לתפוס, שאם יתפוס יזכה שעי"ז יהי' הנתבע מוכרח, וכשם שאם מוכרח ע"י בי"ד מתחייב, כ"כ אם הוא מוכרח ע"י תפיסה ולקמן יתבאר ענין זה בס"ד:

וכן יש להוכיח מן הכתוב שבו גלתה תורה מצות פריעת בע"ח כמש"כ הראשונים ז"ל, והוא מה שכתוב בתורה והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט שהכתוב מצוה עלי' לעשות כן, כמש"כ הרמב"ן ז"ל, ואם נאמר דשיעבוד הגוף הוא המצוה גרידא, ובלעדי המצוה אין כל זכות למלוה על הלוה, איך אומר הכתוב שאתה נושה בו יוציא, הלא מה שיש לו הכח להיות נושה בו הוא רק ע"י המצוה הזאת שאמרה תורה יוציא אליך העבוט, והי' ראוי לכתוב בתורה תחילה המצוה שישלם הלוה, ואז אפשר להחשיב המלוה כנושה בלוה מחמת המצוה, אלא ודאי הוא נושה בו מחמת השיעבוד המשפטי, מחמת הנאת הכסף שלוה ממנו, או מחמת שנשתעבד ע"י הכסף כמו שאר הקנינים, והתורה צותה שישלם מה שהוא משועבד, ולפי"ז מוכיחים הדברים שהשיעבוד והזכות קדים להמצוה, ויוכל השיעבוד להתקים בלי המצוה, רק להיפוך בלי הזכות והשיעבוד המשפטי ליכא שום מצוה, ומשו"ה בספק חיוב ממון דמצד דין המשפטי הוא פטור מדין המוציא מחבירו, ממילא ליכא בזה מצות פריעת בע"ח, ולא שייך בזה לדון על ספק מצות עשה כספק שאר קיום מצות ה', דעיקר המצוה בזה לקיים השלמת השיעבוד והזכות שיש לחבירו עליו עפ"י חוקי המשפטים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף