שערי ישר/ה/א
|
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
נקטינן דספק ממון לקולא, וראוי לבאר למה נגרע איסור גזל משאר איסורים וכמו דקיי"ל דכל איסור תורה לחומרא, וכבר עמדו ע"ז הרבה גדולי האחרונים, והראשון שהעיר מזה הוא הר"ר יחיאל באסאן ז"ל, והוא ז"ל השיב ע"ז דעכ"פ יהי' בזה ספק גזל, דאם נחמיר על הנתבע יהי' ספק גזל ביד התובע, וכל האחרונים השיגו על תירוץ זה, דהרי בברי ושמא ליכא חשש איסור אצל התובע, דגם בספק איסור מהני ברי ועוד דלפי"מ דקיי"ל כשמואל דאין הולכים אחר הרוב להוציא מחזקת המוחזק, דאצל התובע איכא רוב דמהני לענין איסור, וגם בעיקר דברי' יש לתמוה, דמה בכך דעכ"פ כל אחד יחוש לעצמו והי' ראוי דגם בי"ד לא יניחו כך עד שיתרצו שני הבע"ד, ובס' או"ת סי' כ"ה בקיצור תקפו כהן כתב וז"ל אבל באמת הקושיא מעיקרא ליתא, כי כך הי' המצו' והלאו של לא תגזול היינו גזל ודאי, אבל גזל ספק אם הוא בידך אין כאן איסור גזל דכך הלכה נאמרה המע"ה ומי שתפס יכול להחזיק ואין כאן ספק איסור כלל, כי לא אסרה תורה גזל בכה"ג ועל תנאי זה נאמר וכו', כמו דלא אסרה תורה ממזר ספק ומעשר ספק וכדומה הרבה, ולכך אפילו לצאת ידי שמים אין כאן חשש עכ"ל וגם דבריו הק' אינם מסתברים בעיני דהרי כל היכא שמצינו בש"ס איזה חדוש להקל בספיקות, גלו לנו ע"ז מקור מן התורה, דבממזר דרשו מיתורא ממזר ודאי ולא ספק, קהל ודאי ולא ספק, ובמעשר עשירי ודאי ולא עשירי ספק, ובספק טומאה ברה"ר הילכתא גמירי לה וכן בספק ערלה בחו"ל, ובגזל ספק לא נזכר בגמ' לרמז לנו שהוא איזה חדוש הלכה למשה מסיני או איזה גלוי מה"ת, ולהיפוך אמרו בגמ' ריש פ' הפרה דעל ענין זה דקיי"ל המוציא מחבירו עליו הראי' אי"צ קרא דסברא הוא, דכאיב לי' כאיבא אזיל לבי אסיא, ואם הי' בענין זה של ספק גזל איזה חדוש הלכה, הוי לי' להש"ס לומר דע"ז מגלה הקרא דמי בעל דברים יגש אליהם, אלא נראה לענ"ד ברור דאין שום חדוש בלאו דלא תגזול, וספיקו אסור ככל ספק איסור תורה, והרי מצינו חיוב לצאת ידי שמים גם בספק גזל, דלפי"מ דקיי"ל דהיכא דהתובע טוען ברי והנתבע שמא חייב בבא לצאת ידי שמים, כמו דאיתא בב"ק ד' קי"ח ובשו"ע סי' ע"ה:
אבל היטב אשר כתב בזה בס' קנונה"ס כלל א' סי' ו' אבל לא ביאר כל הענין כראוי, דז"ל שם ויראה לי דפירוקא דהאי מילתא כך הוא, שלא אסרה התורה את הגזל אלא מה שהוא של חבירו מצד הדין, אבל מה שהוא שלו מצד הדין לא אסרתה עליו התורה, והילכך ספק ממון שהדין בו המע"ה גם דררא דאיסורא לית בה כשאינה מחזירה, וגם האורו"ת כתב מעין זה דהתורה לא אסרה אלא ודאי גזל והוי כעשירי ודאי ולא עשירי ספק עכ"ל. וביאור ענין זה הוא לענ"ד עפ"י הקדמה כללות דכל דיני המשפטים של דיני ממונות בין איש לרעהו, אינם כדרך כל מצוות התורה, דבכל המצוות הוא מה שהזהירה לנו תורה בעשה ול"ת, חיוב קיומם עלינו הוא העיקר לקים מצות ה', ובדיני ממונות אינו כן דקודם שחל עלינו מצות ה' לשלם או להשיב, וצריך שיוקדם עלינו חיוב משפטי, דהרי אף אם קטן הוא הגוזל דאינו בר מצוות, מ"מ מוטל על בי"ד להציל עשוק מיד עושקו לכוף את הקטן להחזיר החפץ הגזול לבעליו, ועוד כלל עיקרי בזה דהיכא שאנו דנים על איזה זכות וקנין של אדם באיזה חפץ או שעבוד ממון, אין אנו דנים כלל על ענין שמירת איזו מצוה, אלא ענין מציאות למי קנוי הדבר, ומי ומי ראוי עפ"י תורת המשפטים להחזיק את החפץ, ולפי"ז מה דאמרו חז"ל כללי ההלכות בספיקו של ממון ודאי שמצאו כן עפ"י הכרעת השכל שעפ"י תורת המשפטים הדין נותן כן שבמחליף פרה בחמור וילדה וספק מתי נולד דאם נמצא הולד בשעת לידת הספק ברשות של אחד מהם יהי' כן שיהי' ברשותו, ואם קיימא באגם אזלינן בתר מרא קמא והנה הלאו של איסור גזל הוא שלא יגזול איש מחבירו דבר שעפ"י תורת המשפטים הוא של חבירו, וכן לא יעשוק שכר שכיר מה שעפ"י משפט התורה הוא חייב לשלם, ואיך שייך לדון שיחוש מי שיעכב הממון ת"י עפ"י משפט התורה, לאיסור גזל אם הממון הוא שלו עפ"י משפט התורה איזה איסור גזל אפשר בזה דהלאו של לא תגזול הוא לאו כללי דאסור לגזול משל חבירו מה שהוא שלו, בין ע"י ירושה ובין ע"י זכי' של מקח, ומתנה והפקר, ובין אם זכה עפ"י משפט חכמים, ולפי"ז נלענ"ד ברור דספק גזל אסור מה"ת ככל ספק איסור תורה אלא דספק גזל הוא דבר רחוק מן המציאות, דבכל ספק ממון הורו לנו חכמים איזה משפט עפ"י תורת המשפטים, וכיון שאיכא בזה איזה דין משפטי, כבר ליכא ספק איסור גזל, אלא או שהוא ודאי גזל או שהוא ודאי היתר, דאם יתפוס התובע במקום שנפסק הדין דלא מהני תפיסה, הוא גזל ודאי, ובמקום דמהני תפיסה הוא ודאי היתר, וספק גזל היכא דליכא בזה שום משפט דיני ממונות כגון לגזול מאיש שהוא ספק נכרי ספק ישראל למ"ד גזל נכרי מותר, בכה"ג יהי' ספק איסור ככל איסורי תורה, דבכה"ג אינו ענין כלל לדיני המשפטים דאף למ"ד גזל נכרי מותר אין לו שום זכות וכח לגזול את הנכרי, וכמש"כ המג"א בה' לולב בשם ס' יראים, דאף למ"ד גזל נכרי מותר לא הוי לכם, ועוד יבואר אופנים כאלו לקמן בס"ד בכל כה"ג אסור מספק, ולפי"ז מש"כ בס' קונה"ס שמש"כ התומים דספק גזל התירה תורה הוא כעין הדרך שכתב הוא ז"ל הוא תמוה שהדברים רחוקים זה מזה שאין להם שום יחס, כמבואר לכל מעיין:
ומהא דכתב הרשב"ם בב"ב ד' נ"ז ע"ב משמע קצת כדברי התומים, דבהא דאמרינן שם רב פפא אמר אידי ואידי בחצר השותפים ואיכא דקפדי ואיכא דלא קפדי, גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא, דמפרש רבינו גרשום בפשיטות, גבי ממונא לענין חזקה לקולא דאזלינן בתר דלא קפיד ולא הוי חזקה, גבי איסורא דנדר לחומרא דאסורים לכנוס, והרשב"ם כתב בזה"ל, גבי ממונא לענין חזקה לקולא יש לנו לילך להקל ולומר שאין השותפים מקפידים זע"ז ומותר להעמיד זה בהמותי' בחצר כ"ז שאין חבירו מעכב עלי', והיינו קולא שאנו מתירים לזה מסתמא להעמיד שם בהמותי' אעפ"י שלא נטל רשות מחבירו ובדוכתא אחרינא אמרינן דשואל שלא מדעת גזלן הוי, והכא בלא דעת יכול להכניס בהמותי', והילכך לא הוי חזקה דהא לא קפדי, עכ"ל, מלשונו זה משמע דספק גזל מותר דאם מסופק אם חבירו מקפיד אינו חושש מספק גזל של שואל שלא מדעת, ומה שהכריחו להרשב"ם לפרש כן דמותר לכתחילה הלא אין לנו רק לתרץ דמשו"ה לא הוי חזקה משום דיכול לומר אנא מהנך דלא קפדי אנא והילכך שתקתי ואין חזקתך חזקה, וכמו דמסיק שם הרשב"ם, נלענ"ד דסובר הרשב"ם דאם הי' אסור לכתחילה להכניס בהמותי' מספק גזל בכה"ג ראוי לחבירו למחות בו דע"י הכנסתו מוכח שרוצה להחזיק וכיון דלא מיחה הוי חזקה אף שהוא יכול לטעון אנא מהנך דלא קפדי, דאף דלא קפיד על ההשתמשות בעצם, אבל על ההשתמשות כזאת שמוכיח על חזקה כו"ע קפדי ומהאי טעמא מפרש דמותר לכתחילה להעמיד בכה"ג ומשו"ה יכול לטעון אנא מהנך דלא קפדי, אבל עכ"פ מוכח להדיא דמותר לכתחילה להשתמש בשל חבירו אף דאיכא ספק גזל, ונלענ"ד דגם ענין זה אינו יוצא מגדרי דיני ממונות דאם משתמש בספק כזה הוא זוכה בהשתמשות זו לעצמו שאי"צ לשלם לו, וגדולה מזו דהרשב"ם כתב שם דהיכא שאינו מקפיד על העמדת בהמותי' הרי זה כאילו הפקיר את החצר לכל בני החצר לעמוד בו ולגבי עמידה אין לו חלק בו. עכ"ל. והרי זה כספק הפקר ובספק הפקר היכא דליכא דין חזקת מרא קמא ודאי אם זכה בו אחר הרי הוא שלו מדין תורת המשפטים של דיני ממונות, וממילא ליכא איסור גזילה כמו בכל ספק ממון, ומה דלא אמרינן באמת בכה"ג אוקים אחזקה ראשונה דהרי לפי"מ שמפרש הרשב"ם הוא ספק הפקר ככל ספק הפקר דמוקמינן בחזמ"ק וגם אם נאמר דענין אינו מקפיד אינו כהפקר רק דלא איכפת לי', וכן נראים הדברים דהפקר שהוא מטעם נדר ודאי דלא שייך בכה"ג ואכמ"ל, אבל עכ"פ גם בספק נתינת רשות הבעלים ג"כ שייך לומר אוקים בחזקת מרא קמא נלענ"ד דהטעם בזה דרק היכא שמוחזק הראשון רוצה בחזקתו אוקמינן בחזקתו אבל בכה"ג שהספק הוא שמא אינו רוצה בחזקתו כלל ואינו מקפיד היכא שאפשר לי' להקפיד לא שייך חזקת מ"ק בכה"ג:
ובזה נתישב לי מה דקשה לי על דברי הרשב"ם הנ"ל מהא דמוכח ריש אלו מציאות דבספק יאוש שלא מדעת חייב להחזיר, דבכל הסוגיא מצריך שם שיהי' הוכחה דבשעת מציאה כבר ידעו הבעלים שנפל מהם וכן כתב שם בפנ"י בד' כ"ה ויעו"ש בד"ה ואם, נטל שכתב הטעם בזה משום דמוקמינן אחזקה דלא נתיאש כמו דלא איאש מעיקרא בשעת נפילה ממש, ולדעתי אין זה טעם הגון כ"כ, דלפי"ז הוא מטעם חזקה כחזקות של איסור והיתר ויש לדון משום הרי חסר לפניך ועוד דעיקר הטעם בזה מתי נודע לבעלים מאבידתו דאם נודע בע"כ נתיאש, וענין הידיעה אינו שנוי בבעלים לומר העמד דבר על חזקתו, ולדעתי הדברים פשוטים דבספק איכא חזקת מרא קמא דגם במטלטלים איכא חזמ"ק היכא דלא הוציאו מרשותם מדעתם ורצונם, ואף אם נימא דיאוש אינו מוציא לגמרי מרשות בעלים עד דאתא לרשות זוכה כמש"כ הקצוה"ח בה' אבידה, עכ"פ הוא ספק הוצאת ממון בשעה שאתא לרשות זוכה, ושפיר מוקמינן בחזמ"ק דהרי הבעלים רוצים בחזקתם, דאף אם נתיאשו הם מתיאשים שלא מרצונם אבל בספק אינו מקפיד דאם אינו מקפיד שאינו רוצה להיות מוחזק בכה"ג לא שייך לאוקמי' אחזקה דעל החזקה עצמה הוא הספק, אמנם אם נימא דחזמ"ק הוא חזקה כחזקה של איסור והיתר, יש לדון קצת דגם בספק אינו מקפיד שייך חזקה, דאף שאם אינו מקפיד ג"כ אין הדבר יוצא מרשות בעלים לגמרי, דבכל עת יכול לחזור ולהקפיד, מ"מ אפשר דעל השעה שאנו דנים הוי איזה שנוי ברשות וחזקת בעלים, אבל לקמן יתבאר ענין זה דחזמ"ק הוא ענין מוחזק ומשו"ה היכא שאינו מקפיד להחזיק לא שייך מוחזק כנלענ"ד:
והנה לשיטת הב"ח ביו"ד סי' קמ"ו הובא בש"ך שם סק"א דבאבידת נכרים אינו קנוי למוצא רק ע"י יאוש, יש להוכיח דספק גזל מותר, מהא דאיתא בפ"ק דכתובות ד' ט"ו, לענין תינוק מושלך, דברוב ישראל מחזירים אבידתו ולא במע"מ, וכמש"כ הראשונים שם, וכן הוא להלכה באהע"ז סי' ד' סעי' ל"ד, דהרי לשיטתו אין בזה תורת ספק ממון דאף אם הוא נכרי אין לו שום קנין להמוצא באבידת נכרי קודם יאוש, אלא דאם הוא נכרי אבידתו מותרת, ואם ישראל הוא אבידתו אסורה, ויש בזה ספק איסור גזל וספק מצות השבת אבידה ומ"מ מותר לעכב האבידה ת"י, אמנם כבר הוכחנו לעיל בשע"ד דלא כהב"ח, וכן בגליון רש"א שם ביו"ד הוכיח מהתוס' ספ"ק דכתובות דאבידת נכרים נקנית בלי יאוש, ולפי"ז הוי ספק זה ספק קנין ממון, דבכה"ג ספק מצות השבת אבידה נגרר אחר החלטת דין קנין הממון ככל ספק ממון דעלמא וגם לשיטת הב"ח יש לישב קצת, דהא דקתני מחזירים ואין מחזירים הוא לאחר יאוש ונתיאש לאחר שנטל באיסורא דבאבידת ישראל לא מהני משום דבאיסורא אתא לידי' ובנכרי קנה, והוי ספק ממון ככל ספק ממון. כנלענ"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |