שערי ישר/ה/ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ועפי"ד יובן הענין שהוכיחו הראשונים דמצות החזרת רבית אינה כשאר מצות תשלומי ממון, דבכל חיובי ממון נחתינן לנכסי' אף למ"ד של"ד, וברבית לא נחתינן לנכסי' דהנה מדגלי קרא דאין היורשים חייבים להחזיר כדילפינן מקרא דוחי אחיך עמך לדידי' אזהר לברי' לא אזהר דליכא שיעבוד נכסים על החזרת רבית, מוכח דמצות החזרת רבית היא מצוה גרידא בלי שיעבוד הגוף מצד המשפט, ועל חיוב כזה לא שייך שיעבוד נכסים שקבלו חז"ל שהוא בגדר ערבות, וענין ערבות שייך רק אם אפשר לצייר שיהי' השיעבוד על הערב מעין השיעבוד שעל הלוה, ועל הערב לא שייך ענין המצוה שעל הלוה, ורק שיעבוד המשפטי, ומשו"ה מוכח מן התורה דהחזרת רבית היא מצוה גרידה, ומהאי טעמא ליכא בזה שיעבוד נכסים, אבל בשיעבוד הגוף דשאר החיובים שבתורה, שהעיקר בהם הוא שיעבוד המשפטי, עשתה תורה את הנכסים כערבים שיהי' למלוה זכות בהם, ומזה מוכח ג"כ דשיעבוד הגוף הוא זכות ממוני, דאל"ה לא הי' שייך שיעבוד נכסים:

ובחי' הריטב"א למס' קידושין כתב בזה ענין נפלא בהא דאמרינן שם ד' ו' ע"ב המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית, כתב הריטב"א וז"ל ואמרינן האי הנאת מלוה ה"ד, אילימא דאמר לה ארבע בחמשה פי' וקדשה בזוז החמישי של רבית שהיא חייבת לו, רבית מעלייתא הוא, פי' לישנא בעלמא קא מקשי לי', היכי קרי לי' הערמת רבית, אבל ודאי אפילו ברבית גמורה אם כבר פרעתו לו וחזר וקדשה בו מקודשת, דמעות דריבתא שפרע לוה למלוה קנינהו לגמרי, וממון גמור הוא לו, אלא שיש עליו חובה להחזירו, ובי"ד מוציאים ממנו, ואם מת אין בניו חייבים להחזיר אלא מפנ' כבוד אביהם בדבר מסוים. עכ"ל. ונראה ביאור דברי' דכמו דאם פרעתו הדינר קנהו לגמרי, אף שנתנו בפרעון הרבית, מזה מוכח דגם קודם הפרעון איכא חיוב וזכות למלוה על דמי הרבית שקצצו, דאל"ה לא הי' קונה המלוה בהם לאחר הפרעון, דהרי בפרעון חוב של רבית נתנו, ומשו"ה לא פריך הש"ס רק אמאי קרי לי' הערמת רבית, ועוד היינו מלוה, אבל אם הי' הדין דמקדש במלוה מקודשת היתה מתקדשת גם בזוז של רבית קצוצה שהיא חייבת לו, זהו תוכן כונת הריטב"א ובס' אבני מלואים סי' כ"ח סקכ"ב מפרש בכונת הריטב"א דאינו חייב להחזיר החפץ שלקח בפרעון הרבית ורק דמים הוא חייב, ואפי' אם קצץ לו כלי ברבית ופרע לו הכלי אינו חייב להחזיר רק דמי הכלי, ויעו"ש שהביא דברי המל"מ שכתב להיפוך דכתב בפ"ח מה' מלוה הט"ו במי שהלוה לחבירו ופסק ליתן לו חפץ ברבית שצריך להחזיר לו החפץ ואינו יכול המלוה ליתן לו דמיו, דדוקא כשקצץ לו דמים ואמ"כ נתן לו חפץ אז הוא דאמרינן המקח קיים ויחזיר הדמים, אבל כשלא קצץ דמים צריך להחזיר לו החפך בעצמו שהרי הלוקח לא קנאו והמוכר לא מכרו. עכ"ד בשינוי לשון קצת. ודחה דברי' מדברי הריטב"א הנ"ל וכן הוכיח נגדו מהא דבנים אי"צ להחזיר דמוכח דאביהם קנאו. יעו"ש שהאריך בזה, והביא שם עוד דברי המל"מ שכתב שם בפ"ח הי"ד במי שנתן חפץ לחבירו בעד חוב דינר ואח"כ נתברר לו שטעה בחשבונו שלא הי' חייב לו כלום, שלא דמי לדין רבית כשנתן חפץ בעד דמי רבית דלא מפקינן מיני' החפץ רק דמי', דברבית חוב הוא מה שנתחייב הלוה וחייב לשלם אלא שהתורה גזרה שאף שנתחייב שלא יגבה ומשו"ה אם מכר חפץ בדמי הרבית המקח קיים דהא ליכא איסורא גבי מכר, אבל אם מכר בעד חוב שטעה בחשבון, ונתברר דאין כאן חוב, וכיון שנתבטלה הסיבה בטל המסובב ואין כאן מקח כלל שהרי הכל בטעות, עכ"ד, ובהא מיישב סוגית הש"ס דלא פריך רק היינו מלוה, ואמאי קרי לי' הערמת רבית וכנראה לא ראה דברי הריטב"א מראשית דברי' שהבאנו, דהרי כל הקושיא ותירוצי עפ"י דברי המל"מ, בהריטב"א הנ"ל בקוצר, ומשו"ה נטה מכונת דברי הריטב"א וסבר שחדש שאי"צ להחזיר החפיץ עצמו, ובאמת אין שום רמז בהריטב"א לזה עוד נראה דהלשון ואין עלי' אלא "חוב" להחזיר גרם לו לפרש כן, ולפנינו כתוב בהריטב"א "חובה" להחזיר, היינו שקונה ומצוה להחזיר, ודברי האבני מלואים תמוהים, דהרי ככל מה שכתב הריטב"א כתב המל"מ בעצמו שהובא שם שחוב של רבית גם קודם שפרע הוא חוב גמור אלא שהתורה גזרה שלא ישלם, ומ"מ נקט דאם קצץ חפץ צריך להחזיר החפץ כ"כ י"ל גם להריטב"א ז"ל, דאף אם קנה את החפץ קנין גמור איכא מצוה להחזיר, ובני' פטורים דליכא גבייהו מצוה, ואם קדש האשה שלקח ממנה החפץ מקודשת כמו למ"ד מקדש במלוה מקודשת שאם קדשה בדינר שהיא חייבת לו ברבית מקודשת דהמצוה אינה מגרעת את הקנין והחיוב:

והנה למדנו מזה בעיקר יסוד ענין שיעבוד הגוף ענין נפלא, דגם היכא שמצד מצות ה' איכא איסור על הנותן ליתן ועל המקבל, לקבל חשבינן מ"מ דאיכא חוב, משום דהשיעבוד והזכות מצד דין המשפטי אינו ענין כלל לכללי המצוות ודיני האיסור, ורק יש לדון בזה מדין אי עביד לא מהני דכתבו רוב הפוסקים דקיי"ל כרבא, ובאמת כן איתא במס' תמורה בסוגיא בפלוגתא דאביי ורבא לענין אי עביד לא מהני, ואמרינן שם דנפ"מ בין אביי לרבא רבית קצוצה אם יוצא בדיינים או לא יעו"ש וראיתי בס' מחנה אפרים ה' מלוה ולוה סי' ב' שהביא דברי הריטב"א הנ"ל והקשה עלי' מסוגית הש"ס דב"ק ד' קי"א דמשמע שם דאם גבה הרבית חשוב כגזל גבי המלוה, דתלי שם הש"ס לענין הבנים אם רשות יורש כרשות לוקח דמי, וכן הקשה מסוגית הש"ס דתמורה הנ"ל, ובאמת י"ל דלק"מ דכל היסוד שכתבו הריטב"א והרשב"א דלא נחתינן לנכסי' ברבית הוא ממה דילפינן מקרא דליכא חיוב על הבנים, דמזה מוכח דליכא שיעבוד נכסים, ומזה מוכח דליכא גם בשיעבוד הגוף רק מצוה גרידא וכמש"כ לעיל, וממילא מוכח דקנה דמי הרבית בקנין גמור, אבל בלי האי קרא מהראוי לומר דלא שאני מצוה זו משאר חיובי ממון, דאמרינן דהכונה בזה שעשתה תורה קנין ושיעבוד ממון, ומשו"ה י"ל דסוגיות הש"ס דב"ק ותמורה הנ"ל הוא רק בלי האי גלוי מקרא הנ"ל לפטור את הבנים דהקרא הזה מובא בגמ' לבסוף, אבל לאחר שגלתה תורה לפטור את הבנים, אמרינן שבזה חדשה תורה דלא אמרינן אי עביד לא מהני, עוד נלענ"ד די"ל דגם לפי"מ דאמרינן במס' תמורה דמאן דסובר יוצאה בדיינים הוא משום דס"ל אי עביד לא מהני, מ"מ קנה המלוה את הרבית כיון דקיי"ל שמה שאסרה תורה הוא רק ע"י קציצה, ובפשטות י"ל דע"כ לא חשיבא קציצה, אלא אם הועילה הקציצה להתחייב עפ"י דין המשפטי, אבל אם לא הועילה כלום, הוי כמו בלא קציצה, ומותר אח"כ מדין תורה ליקח הרבית כרבית מאוחרת, ומזה שאסרה תורה ליקח את הרבית ידעינן שאמרה תורה שמהני מעשה הקציצה והפרעון, אלא לענין זה לא מהני מה שחייב להחזיר אח"כ אבל אם נימא ולא מהני כלל, יהי' מותר גם ליקח את הרבית, כעין זה מוכח מהש"ס דתמורה לענין אונס שגירש דחשבינן דלא מהני מה שמחויב להחזירה, אף שנפקעו הקידושין ע"י הגט ונעשית כפנוי', יעו"ש בתוס' משום דילפינן גירושין ממיתה, וכ"כ נאמר הכא דכונת הש"ס דלא מהני שיתחייב להחזיר, דאם נימא שלא מהני מה שלקח, כ"כ לא מהני מה שקצץ, א"כ בטל האיסור, וכיון שהתורה אסרה אי"א לומר דלא מהני כלל, אבל חייב להחזיר, והשיטה שהביא בס' מחנה אפרים הנ"ל לומר שאינו קונה כלל, ומה שהבנים פטורים הוא גזיה"כ, תמוה מאד, כיון שאביהם לא קנה את הדמי רבית והוי כגזל לגבי' במה יקנו בני' אחרי', אם לא ביאוש ושנוי רשות, לכן יותר מסתברים הדברים דמזה שגלה קרא דיורשים פטורים ילפינן עיקר הכונה שכונה תורה בענין הרבית, שהניחה תורה את העסק והחיובים שקצצו הלוה והמלוה שיהי' כפי חוקי המשפט, רק התורה הזהירה לאסור שלא יקימו את העסק כפי המוטל עפ"י המשפט. כנלענ"ד בענין זה:

עוד יש מקום להקשות לכאורה איך אפשר שיהי' חיוב דמי הרבית על הלוה כשאר חיובי ממון, למ"ד חייבי מלקות שוגגים פטורים מתשלומים והלא בשעת הלואה והקציצה עובר הלוה על לאו דלא תשימון, וכן עובר על לאו דלא תשיך, והוי חייבי מלקות שוגגים דפטור משום קלב"מ, ואם נאמר דמ"ד זה יפרש דליכא חיוב על הלוה ומ"מ אסור כ"כ נאמר גם לדידן, וא"כ מהראוי לומר דלא זכי כלל המלוה בדמי רבית גם לאחר נתינה, אבל כ"כ יש לדון גם על עיקר החוב שיפטר הלוה לשלם מהאי טעמא, וכה"ג הקשה בס' קצוה"ח סי' ל"ח סק"א על מ"ד זה מהא דתניא דשטר שיש בו רבית גובה לחכמים את הקרן, אמנם הקצוה"ח לא הקשה רק על מלוה בשטר דהוי השומא משעת כתיבה והלוה אין בידו לתקן ע"י קריעה, יעו"ש, אבל במלוה ע"פ י"ל דלכו"ע אין זה לאו דיש בו מלקות דבידו שלא לשלם, ומלבד זה נלענ"ד דגם קושית הקצוה"ח לק"מ, דבאמת י"ל דלא שייך כלל לדון דין קלב"מ על חיוב שעושה האדם על עצמו, ורק בחיובים שחייבתו תורה ממילא, שייך בזה משום רשעה אחת אתה מחייבו, והא דמצינו דבשואל אם טבח בשבת פטור, למ"ד משעת האונס מתחיב כתובות ד' ל"ד ע"ב, אף שהתורה ירדה לדעת השומרים שמשעבדים עצמם כפי הגדר שגדרה תורה בשומרים, עי' תוס' כתובות ד' נ"ו ע"ב, כ"ז הוא רק לתרץ שאם מתנה שו"ח להיות כשואל לא חשיב מתנה עמש"ב, יעו"ש, אבל מ"מ בלי קנין אינו מתחיב שו"ח כשואל, וכל השומרים חיובם ממילא ע"י דין תורה, משו"ה שייך שם קלב"מ, אבל אם התנה שו"ח ע"י קנין להיות כשואל נ"ל דלא יפטור אם טבח בשבת, אחרי שחיוב זה הטיל מעצמו עלי' ולא שייך קלב"מ בזה, אמנם כ"ז הוא רק אם הקנין נעשה ע"י כסף ושטר, דאז הוא מתחייב משעת האונס, ושייך שפיר קלב"מ, משום דבאים כאחד החיובי מיתה וממון, ע"ז מועלת סברתנו אנו, דבכ"ז לא יפטור מטעם קלב"מ וכנ"ל, אבל אם הי' הקנין ע"י סודר שצריך לומר מעכשיו, נמצא דהחיוב ממון הוא משעת מעשה הקנין, בלא"ה לא יפטור מטעם קלב"מ, כיון שאינם באים כאחד החיוב ממון ומיתה, אולם לשיטת הכ"מ שכתב בה' שאלה לשיטת הרמב"ם דאף אם נכסי שואל משועבדים משעת שאלה, מ"מ שייך קלב"מ משעה שנתחייב בפועל, אף שכבר נתחייב בכח משעת שאלה, לפי"ז במתנה שו"ח להיות כשואל אף אם נגמר הקנין ע"י קנין סודר, שהחיוב בכח נעשה משעה הראשונה, בכ"ז דדברי' שייך שפיר קלב"מ, אבל לפי"ד לא יפטור מטעם קלב"מ, שהיא עצמו גרם לו החיוב והא דשקיל וטרי בש"ס בעקוץ תאנה מתאנתי ותיקני לי גנבותיך, דלא חשוב מכירה מטעם קלב"מ, הוא משום דכיון דפטור בעד התאנה ליכא קנין כסף, יעו"ש. ועי' בשטמ"ק לב"ק פ' מרובה ד' ע' ע"ב בסוגיא דעקוץ תאנה מתאנתי שהובא שם שיטה כענין הזה דבהתחייבות ליכא קלב"מ, יעו"ש ולפי"ז בכל חיוב הלואה דאיכא גם התחיבות שמתחיב הלוה, ומכש"כ בשטר, ליכא דין קלב"מ, אכן י"ל כיון דפטור על קבלת הכסף ממילא ליכא קנין כסף, הנה בשטר לא שייך זה, דמ"מ איכא קנין שטר, וגם בכסף איכא קנין כסף לפי מסקנת הש"ס בב"ק אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו, דמשום דחייב לצאת ידי שמים בעד הכסף שפיר הוי קנין כסף להקנות בשביל הנאת הכסף וכ"כ להתחייב ע"י הכסף ולק"מ, ולפי"ז גם הרבית שהתחיב חייב כשאר חיוב דמים דליכא בזה ענין קלמ"ב:

והנה נתבאר לנו דחיוב רבית הוא חוב גמור עפ"י דין המשפטים, ומשו"ה כשגבה הרבית זכה בהם זכי' גמורה רק מצוה עליו להחזיר כשאר מצוות ה', ומשו"ה אין בניו חייבים להחזיר דעליהם ליכא מצוה:

ובס' מחנה אפרים ה' מלוה ולוה בדיני הרבית סי' ד' כתב וז"ל כתב מהראנ"ח בסי' הנ"ל שאם הלוה שנתן הרבית עדיין נשאר חייב למלוה אינו יכול לחשוב מה שנתן ברבית ולישבע שאינו חייב לו, כיון דאין המלוה חייב להחזיר הרבית אלא משום קיומי מצוה בלחוד, ולענ"ד אין נראה כן דהא ודאי אם תפס לוה זוזי ממלוה משום זוזי דריבתא דשקל מיני' זכה בהו זכי' גמורה, כמש"כ כשהלוה חייב זוזי למלוה שיכול לתופסם בעדייהו, והרי שלו לגמרי ויכול לומר איני חייב לך, וגבי הלואת יו"ט שלא נתנה לתבוע כתב הר"ן ז"ל דאי תפס מלוה זוזי זכה בהם זכי' גמורה עכ"ל. ולענ"ד דברי מהראנ"ח מסתברים, דלפי"מ דקיי"ל דלא נחתינן לנכסי', דבארנו לעיל בטעמא דמילתא דשאני מצות החזרת רבית ממצות פריעת בע"ח, דהתם אי תפס המלוה זכה בהם זכי' גמורה, ומשו"ה אם יורדים לנכסי' ויהבינן למלוה, נתקימה המצו' בע"כ של הלוה, כמש"כ הרמב"ן בספג"פ, אבל ברבית צריך שיאמר רוצה אני ולא תתקים המצו' ע"י הורדה לנכסי', שלא יזכה בהם בלי דעת הבעלים, לפי"ז ודאי דאינו יכול לנכות על הקרן, והראי' שהביא מהלואת יו"ט אינה כלום, דהתם הדבר להיפוך, דהלואת יו"ט למ"ד דלא נתנה לתבוע, הוא משום איסור דרבנן, אבל לא הפקיעו חכמים להפקיר את החוב, וכמש"כ שם הר"ן בפ' שואל במס' שבת, דבינו לבין עצמו יכול לתובעו ג"כ, והלוה מחויב עפ"י דין לשלם לו, ואם אינו משלם הוא לוה רשע, ועכ"פ עצם הזכות והחוב בתקפו, ומשו"ה אם תפס ודאי לא מפקינן, ומאי ראי' לנידון דידן, דהכא ליכא שעבוד ממוני כלל ורק מצוה בעלמא, וע"כ דברי המהראנ"ח נכונים מאד לענ"ד:

ועפי"ז קשה לי טובא, מש"כ הש"ך יו"ד סי' קס"א סק"ח וז"ל, אבל אין בי"ד יורדים לנכסי', נראה דאם כבר החזיר הרבית עפ"י בי"ד או מעצמו, ואח"כ חזר ותפס משל לוה בעד הרבית, יורדים לנכסי', דהא הוי לי' גזל, וכן אם מתחילה לקח ר"ק בע"כ של לוה עכ"ל. והנה ראשית דברי' פשוטים הם כיון שהחזיר מדעתו או עפ"י כפית בי"ד, כבר זכה בהם הלוה, ואם חוזר לתפוס הוי גזל, דהחוב של רבית דמעיקרא, כבר נפרע ואינו מגיע לו כלום, והוי גזל מה שחוזר לתפוס, אבל מש"כ דאם לקח המלוה מתחילה בע"כ של לוה הוי גזל, קשה טובא כיון שחוב של רבית הוי חוב עפ"י דין המשפטי רק דאיסור רמיא עלי', למה לא זכה בהם המלוה אי עבד איסורא, וכמו שזוכה בהם כשנותן לו מדעתו, דהרי גם בכה"ג שנותן לו מדעתו ג"כ אינו נותן במתנה רק בפרעון חוב של רבית, כ"כ אי תופס בע"כ לפרעון הרבית, ומצאתי בהגהת בית לחם יהודא שהוכיח נגד דברי הש"ך אלו מסוגית הש"ס דב"ק ד' צ"ד יעו"ש:

אמנם בפשטות מפורש בשו"ע סי' קס סעי' ד' כדברי הש"ך דפסק שם דהא דאבק רבית אינה יוצאה בדיינים, אלא כשאכל המלוה מדעת הלוה, אבל אם קודם שאכל טען עלי' שלא יאכל, והוא הוציא ממנו על כרחו וכו', יוצא בדיינים, וכן הוא ברמ"א סי' קע"ב, ובש"ך שם סקי"ח הביא דברי הנ"י וז"ל, דכיון שמוחה עלי' שלא יאכל גזל הוא עכ"ל. ובב"י שם בסי' קע"ב מביא הרבה דכתבו כן, ובביאורי הגר"א בסי' קס"א סק"י מביא מקור לדברי השו"ע הנ"ל בזה"ל, לא אמרו וכו' כמו רבית קצוצה לר' יוחנן דודאי אם מיחה דיוצאה בדיינים דחילוק רבית מגזל הוא דידע ומחיל ומדעתי' כמש"ש ס"א ע"א, משא"כ כה"ג דודאי גזל הוא, כמש"ש ל"ל לאו בגזל וכו' עכ"ל. ולענ"ד ודאי הדברים האלה נגד דברי הריטב"א הנ"ל, ומדברי הראשונים ז"ל, שעפ"י דבריהם פסק בשו"ע, באבק רבית דאם לקח בע"כ, הוא גזל, נלענ"ד דאין ראי', דשאני אבק רבית מרבית של תורה, דהנה כשאמרו חז"ל לאסור אבק רבית, מה שעפ"י דין תורה מחויב הלוה לשלם, נוגעת גזירתם לעבור איסור תורה של פריעת בע"ח וגדר גזל, אלא דיש כח ביד חכמים לעשות הפקר בי"ד וממילא נפקע החוב, ומשו"ה כשהמלוה תובע את הרבית והלוה מומחה, אז חל תקנת חז"ל להיות הפקעת החוב לגמרי, ומשו"ה אם גבה בע"כ הוי גזל, אבל ברבית של תורה לא הוצרכו חז"ל לעשות הפקעה, ומחמת האיסור אין החוב נפקע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף