שערי ישר/ד/ח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ד ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ומעתה שזכינו לבאר בפרטות הענין מה דקיי"ל כל דפריש מרובא פריש, עלינו לבאר מה דאמרינן בגמ' דנזיר דאם הדר לניחותא חזר לאיסורא, באיזה ענין של פרישה שייך ענין זה, והנה יסוד הראשון הוא מש"כ בתוס' כתובות פ"ק ד' ט"ו וז"ל וא"ת דבנזיר פ"ב משמע דלגבי אדם לא שייך כל דפריש מרובא פריש כיון דהדרא לניחותא, ולאו פירכא היא דהתם בשעת האיסור כשזה בא על שום אשה הדרא לניחותא האשה שקדש השליח, אבל הכא כי אזלי אינהו לגבה בשעה שאוסרה הרי הוא נייד. עכ"ל. ולפי"ז בנידון האמור במס' זבחים בתערובות דלא בטיל ברוב דיש היתר ע"י ליכבשינהו דניידי וכמו דפסק בשו"ע יו"ד סי' ט"ז לענין אותו ואת בנו. אם חזר מה שנייד אל הכנופיא אף שמכירים את החוזר כי מעיקרא הי' פריש, ודאי דחזר לאיסורא, דזה דומה ממש לנידון האמור במס' נזיר, דכ"כ בכל תערובות הוי סבת ספק איסור בכל שעה ושעה שאנו רוצים להשתמש באחד מן התערובות עלינו לספק שמא זה הוא האיסור, וכיון שעכשי' הוא קבוע וספק שקול, אין מועיל לו בירור הרוב מה שנפרש מעיקרא וכמו דלא מהני באשה בירור של שעת פרישתה על שעה שהיא קבוע:

אבל בבשר הנמצא בין החנויות או בשוק שידוע לנו שנפרש מן החנויות רק שאין ידוע מאיזו חנות נפרש, נלענ"ד ברור דאף אם יוחזר הבשר לאחת מן החנויות, אם מכירים את החתיכה הנמצאת בשוק מותר הבשר, כיון דכל הספק על החתיכה עכשי' הוא על שעת פרישתה מאיזו חנות נלקחה ונפרשה, ולעולם אנו דנים על השעה ההיא, ואמרינן כל דפריש מרובא פריש, ומש"כ בחי' בית מאיר בסי' ק"י סעי' ג' לומר לענין בשר הנמצא, בבית הדר לניחותא הוא דברי שגגה במחכתה"ג, וכן בתינוק הנמצא בעיר שרובה ישראל או להיפוך, הנה אם יהי' הספק מחמת התינוקות שיש בעיר, ומכריעים עכשי' שהוא ישראל ע"י רוב מספר של התינוקות שבעיר, ודין קבוע ליכא בזה מחמת שהוא מושלך בשוק, הי' מקום לומר שאם יגדל וידור בבית בקביעות דהדר לניחותא ויחזור הספק למקומו, אבל ודאי פשטות הש"ס אינו כן, דהרי סתמא קתני אם רוב ישראל ישראל ואם רוב נכרים נכרי ובודאי לא נאמר דין זה רק בשעה שיהי' נע ונד, אלא ודאי מוכח דגם אם יבנה בית וידור בו יהי' לעולם דינו כדמעיקרא, והטעם לזה משום דבאמת בתינוק מושלך אין צדדי הספק בזה מחמת מספר התינוקות שבעיר, אלא מחמת מספר הבתים והמשפחות הדרים בעיר ההיא, וכמו בט' חנויות שאין צדדי הספק מחמת מספר החתיכות אלא מחמת החנויות, כ"כ הוא בתינוק מושלך, משום דאם הי' ידוע מאיזה בית הוא נלקח הי' מבורר הספק, שאם נלקח מבית נכרים ודאי הוא נכרי וכן להיפוך, ונמצא דלעולם סבת הספק הוא על שעת פרישתו ומשו"ה לא אמרינן בזה הדרא לניחותא, ומש"כ בחי' בית מאיר הנ"ל לחלק בין אם חזר למקום הראשון או לא, דברי שגגה הם, דבאשה דאמרינן במס' נזיר דהדרא לניחותא הוא אף אם תדור אח"כ בבית אחר, ולא תשוב לבית הראשון שפירשה ממנו בשעה שקדשה השליח, דמה לי בית הראשון או בית אחר, כיון דהספק הוא על של עכשי' שמא היא מהנשים האסורות עלי', רק בשעה שהיא בשוק יש היתר ע"י רוב מספר הנשים המותרות לו, ובשעה שהיא קבוע חוזר הספק למקומו:

אמנם נראה לענ"ד מה דיש חילוק בין התערובות דלא בטלים ברוב להך תערובות דאסור בכל הנשים, דהרי בדין דאסור בכל הנשים אם הדרא לאיזה בית בקביעות אמרינן הדרא לניחותא, ובדין התערובות דאמרינן נכבשינהו עד דניידי אם אח"כ חזר לקביעות אחרת, לא אמרינן הדרא לניחותא, והטעם בזה משום דאין המובן כל דפריש שוה בשניהם, דבדין התערובות האמור בפ' התערובות דאמרינן ניכשינהו דניידי ונימא כל דפריש, הכונה בזה דהפרישות הוא התחלקות ופרישות מן הכנופיא שגרמה הדין הקביעות, ומשו"ה אף אם אח"כ הוכנס לבית להיות קבוע שם, מ"מ הוא חלוק ומפורש מן הכנופיא, ועדיין איכא האי רוב שנחלק מסוג המרובה שגורם לו להיות כהרוב, אבל באשה שאנו מסופקים עלי' שמא היא אסורה עלי' מחמת שיש מיעוט נשים בעולם שנאסרו עלי' ע"י הקידושין, גם בשעה שהיא ניידא כגון שקדשה עכשי' בשוק אין פרישות זו משום התחלקות מן הכנופיא לומר שחלק הנחלק דינו כהגוף שנחלק ממנו דהרי גם כשהיא בביתה לא היתה בכנופיא אחת עם הנשים האסורות עלי', דלענין לחשוב בכנופיא אחת נראה דצריך שיהי' יחד בבית או בחצר אחד, שיהי' מצורפים כערך ההצטרפות וההתחברות הצריך לענין דין ביטול ברוב, אלא כשהיא בביתה ליכא רוב המתיר מחמת דרוב נשים בעולם מותרות לו, דרוב מספר לא מהני בקבוע, דקבוע כמע"מ דמי, ועי' לקמן בפ' שבארנו שם שיטת תוס' בס"ד, ובשעה שהיא נייד מהני רוב המספר של רוב נשים המותרות, כיון דאז ליכא דין קבוע, ואף שכתבנו לעיל בפ"א לשיטת הטור בעינן שיהי' גם מיעוט האיסור הנמצא ברוב המכריע ג"כ נייד דאל"ה ליכא רוב: דלפי"ז גם באשה אם גם היא עכשי' נייד, בעינן שיהי' גם ברוב נשים המותרות שאר הנשים האסורות שלא בקביעות, דאל"ה הוי כמו דאיכא בעולם מחצה נשים מותרות ומחצה אסורות, אבל בענין זה שהוא ספק לנו בשעה זו, אם מיעוט הנשים האסורות עלי' הם קבועים או נדים, גם לשיטת הטור אין לחוש לזה, דהרי הוי כעין ספק ספיקא, וכמו שהבאנו לעיל דברי הרשב"א, ובענין זה מוכרח לפרש כן, דאם נימא דהתם אנו דנים מחמת פרישות מן הכנופיא עלינו לומר דכל העולם כולו מצטרף לכנופיא אחת, א"כ גם כשהיא בשוק חוץ מביתה לא יצאה מן הכנופיא, והי' ראוי לומר דלא יצויר כלל שתתחלק מן הכנופיא אלא ודאי התם כונת הש"ס דכשהיא בשוק אינה קבוע מחמת שהיא שלא במקומה, ואיכא רוב המכריע ע"י מספר ומשו"ה כשתשוב לדור באיזה בית הדרא לניחותה, דהרי עכשי' קבועה היא, משא"כ בתערובות שהם בחבורה וכנופיא אחת, דכשנחלק ונפרד מן החבורה דאמרינן כל דפריש אינו משום רוב המספר אלא משום רוב המקרה שחלק הנחלק דינו כהמרובה, לא יחזור לקביעותו רק אם יחזור לשוב אל מקום הראשון להיות שנית יחד עם הכנופיא הראשונה, ובזה יתישב מש"כ התוס' בנזיר ובגיטין ד' ס"ד, דהא דאסור בכל הנשים הוא רק משום קנס ולא מדינא, דכיון דאין האיסור ניכר במקומו לא חשוב קבוע, דלכאורה הוא תמוה, דהרי בכל התערובות שאין ניכר האיסור חשיב הש"ס לקבוע מדרבנן, ולפימש"כ הוא מובן דבכל תערובות חשבי רבנן לקבוע מה שידוע דבכנופיא אחת איכא קביעות להאיסור, משא"כ באשה שאין האיסור ניכר ואינם בכנופיא אחת ליכא שום קביעות גם מדרבנן אלא קנסא הוא. ואף שכתבנו לעיל דלא מהני בתערובות מה שיהי' נייד, אף דליכא קבוע לא יהני רוב, דעלינו לדון על כל אחד ואחד, ויהי' שקר כמש"כ תוס' זבחים, אבל כ"ז היכא שבאמת עלינו לדון על כל התערובות, כמו בנסקלים ונשרפים שנתערבו, או בתערובות בהמות וכדומה, אבל בנידון זה שהנושא אשה לא ישא כל הנשים שבעולם, אי אפשר לבוא לודאי שקר, מהני רוב המספר אף דליכא רוב המקרה של פרישה. כנלענ"ד בענין זה: והנה יש לעיין בהא דמוצא מציאה בעיר שרובה נכרים דתנן במס' מכשירים דאינו חייב להכריז, ובמע"מ חייב להכריז, דלכאורה יש לדון לפימש"כ התוס' דהיכא דהאיסור וההיתר גורמים הספק גם עכשיו, הדר לניחותא אמרינן ואיך מותר להחזיק המציאה ע"י הכרעת הרוב שבעל אבידה זו הוא נכרי שמא עכשי' הוא בביתו והוא קבוע והוי כמע"מ, ודבר זה העירני אחד מן התלמידים בלמדי לפניהם בימי חרפי בהישיבה, והנה לענין האמור במס' מכשירים שהוא לדין הכרזה דברוב נכרים אינו חייב להכריז, י"ל בפשטות דכיון דחיוב הכרזה תלוי בתחילת נפילת האבידה, דאם לא הי' חיוב הכרזה בשעת נפילה פטור לעולם, כמו אבידה שלא היתה שוה פרוטה ואח"כ הוקרה דאמרינן במס' ב ד' כ"ז דילפינן מאשר תאבד פרט לאבידה שאינה שוה פרוטה, דבעינן שתהי' משעת אבידה שיעור דין אבידה, ונראה פשוט דלאו דוקא לענין שיעור אבידה דכ"כ בנוגע לבעלים של אבידה, כגון באבידת נכרי שנתגיר בין נפילה למציאה, דהרי מקרא אחד הוא, דכתיב כן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו, וכמו דקבלו חז"ל למעט מאשר תאבד לענין שיעור האבידה שתהא שוה פרוטה בשעת אבידה כ"כ לענין זה שתהא אבידת אחיך אשר תאבד ממנו, בעינן שתהא אבידת אחיך משעת אבידה, ולפי"ז תלוי דין זה של הכרזה רק משעת אבידה, וכיון דבשעת אבידה הי' בעל אבידה בשוק, דהרי מצא בשוק ונתברר שהי' מן הרוב נכרים ממילא פטור המוצא מלהכריז, ומה דהדרי הבעלים לניחותייהו אח"כ לא מעלה ולא מוריד, אבל במס' ב"מ בפ' אלו מציאות משמע דברוב נכרים הוא שלו ממש, וכן מוכח בתוס' שם בד' כ"ד ע"א ד"ה כי קאמר ר"ש, וכן מוכח מדברי הרא"ש ריש ב"מ שכתב דשנים אוחזים בטלית מיירי בעיר שרובה עכו"ם, וענין זה שיוכל להשתמש באבידה ולזכות בה מחמת שתולים שהיא של נכרים, נראה בפשטות שזה תלוי בשל עכשי', דאם היא של ישראל אסור לזכות ואינו יכול לזכות, ובענין זה הרי שייך לומר הדר לניחותא, אכן זה ל"ק כלל דהנה אם נאמר דמה שמעטה תורה ממצות השבה והכרזה הוא רק לענין זה של המצוה לחוד, ולענין לקנות ולזכות באבידה בעינן יאוש בעלים, וכמו שכתב בס' מחנה אפרים סי' א' מה' גזילה דאבידה פחות משוה פרוטה שאינה בתורת השבה אבל אינו יכול לזכות רק משעה שנתיאשו הבעלים, יעו"ש, נראה דלשיטתו ראוי להיות דגם אבידת נכרי שמעטה תורה ממצות השבה ג"כ אינו זוכה בה להיות שלו בלי יאוש בעלים, ובאמת כתב כן הב"ח הובא בש"ך יו"ד ה' עכו"ם סי' קמ"ו סק"א לענין ע"ז של נכרים דבלא יאוש לא זכה בה הישראל. יעו"ש. ובגליון רש"א שם הוכיח מדברי תוס' ספ"ק דכתובות שלא כדברי', יעו"ש וכבר כתבנו לעיל מדברי תוס' ב"מ ד' כ"ד ומהרא"ש ריש ב"מ דמשמע דלא כהב"ח, וכן מוכח ענין זה מטעות נכרי בשו"ע חו"מ סי' קפ"ה, והטעם בזה י"ל דכל שהמוצא אינו מחויב בהכרזה והשבה, הוי כאבודה ממנו ומכל אדם דא"צ יאוש והתירה תורה לזכות בה, אבל עכ"פ איך שנאמר בענין זה אין נפ"מ בשעת מציאה אם הבעלים הם עכשי' ישראל או לא, דהנה אם נאמר דכל היכא שמעטה תורה מהשבה רשאי גם לזכות בה, א"כ תלוי הכל בשעת אבידה, דהרי חיוב השבה מפורש בגמ' דתלוי רק בשעת אבידה, ומכיון שפטור מהשבה ממילא יכול גם לזכות, ואם נאמר כשיטת המח"א והב"ח א"כ גם אם עכשי' בעל אבידה הוא נכרי ג"כ אינו יכול לזכות, ולפי"ז לכל השיטות תלוי רק של מי היתה האבידה, בשעת האבידה ולפי"ז אין נפ"מ מה שהדר לניחותא, כיון שהי' פרוש בשעת אבידה וזה פשוט:

אמנם אכתי אינו מתורץ הענין כראוי, דבאמת בכלל האבידות הוא גם אם מצא בהמה רצה בדרך ולפי"ז משכחת אבידה דגם משעת האבידה הי' הבעלים בבית בקביעות, ובכ"ז אזלינן בתר הרוב, דאם רוב נכרים אינו חייב להכריז, והנה אם נבוא לחקור בענין אבידה שאנו מכריעים שבעל האבידה הוא נכרי ע"י מספר האנשים שבעיר זו, מהראוי להיות דכשהם קבועים חשובים כמע"מ, ואם נאמר שהבירור הוא על החפץ של מי הוא, שאנו מכריעים ע"י מספר האנשים שהחפץ הוא משל נכרים, אז אינו שייך לדין קבוע, שהרי אין אנו מבררים על האנשים שהם קבועים אלא על החפץ למי הוא קנוי, אבל באמת נראה דכמו שבארנו לעיל בשע"ג פכ"ב לענין ממונא דלא בטיל, דדין איסור גזל תלוי בקנין, וענין הקנינים וכח הזכות של הבעלים לעולם הוא ענין שאין הדין על החפץ, והשתנות הדינים בין חפצי ראובן לשל שמעון הוא אצל הבעלים של החפצים, ומה"ט לא בטלי ברוב, שאין השתנות החפצים בקניניהם הוא בסבת החפצים ומה"ט נראה לי דגם לענין דין הלך אחר הרוב ג"כ אין לנו לברר על החפצים רק על בעלי החפצים, כיון שסבת הדין הוא אצל הבעלים, ומה"ט נראה כשאנו דנים לתלות שאבידה זו היא אבידת נכרי הוא בירור על בעל האבידה שנכרי הוא, ולפי"ז מהראוי לומר שאם הבעלים הם קבועים שיהי' דין מע"מ, אבל ברירא דמילתא הוא, דכמו בבשר הנמצא תלינן שמרוב החנויות המוכרות בשר שחוטה הוא, ועבדינן הבירור ע"י מספר החנויות, אף שבעצם הדבר סבת הדין של הבשר לאסור ולהתיר אין החנות גורם כלל, ובכ"ז אנו עושים צדדי הספק וצדדי ההכרעה ע"י החנויות משום שהחנות הוא הדבר המוכיח על הבשר, כ"כ נאמר בענין אבידה, דבאמת הרשות של בעל אבידה הוא המוכיח על החפץ, והוי הרשויות כהחנויות, וכשאנו מוצאים אבידה עלינו לדון מרשות מי יצאה אבידה זו, ורוב נכרים הוא כרוב חנויות מוכרות בשר שחוטה, והבירור על האבידה הוא כמו בירור של בשר הנמצא ולפי"ז אין הטעם ברוב נכרים שאנו מבררים שהאובד הוא ישראל או נכרי, אלא על האבידה מרשות מי נפרשה אף שעיקר הדין תלוי בבעלים שהם הגורמים הדין למנוע כח זכי' והשתמשות לאיש אחר, אבל לענין בירור הספיקות, אזלינן בתר המוכיח האחרון שהוא הרשות, ומשו"ה עלינו לדון מרשות מי יצאה, כמו בבשר הנמצא, ומשו"ה אין נפ"מ בין אם הבעלים קבועים או לא, שהרי אין הבירור על הבעלים, אלא על פרישת החפץ, וכמו בבשר שהדין שאם ראה הבשר בשעת פרישתו מן החנות הוא קבוע, כ"כ יהי' בדין אבידה שאם ראה את הבהמה בשעת יצאתה מבית הבעלים ואינו ידוע מי המה הבעלים אז גם ברוב נכרים חייב להכריז כמו במחצה על מחצה, דכיון דראה בשעת היציאה דאז צדדי הספק הוא על המקום והרשות והוא קבוע. כנלענ"ד בזה. ואפשר לומר דגם בראה הבהמה כשהיא יוצאת מהרפת וא"י רפת של מי הוא, דג"כ אינו חשוב קבוע, כיון דכ"ז שהוא במקומה אין שום נפ"מ, והספק נופל רק אחר הפרישה. וצ"ע בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף