שערי ישר/ד/ז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ד ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כבר נתבאר לעיל בפרקים הקודמים דהיסוד מה דקיי"ל בנמצא הלך אחר הרוב הוא משום דבכה"ג אנו מבררים את מקרה של הפרישות ויהי' בזה תורת רוב על ענין המקרה, וכשאנו דנים על התחדשות המקרה אין נפ"מ אם הדבר שאנו דנים עלי' אם הוא בקביעותו או לא, לפי"ז ראוי לבאר איזו מקרה מחודשת ראוי' לברר על מהות הדבר, אם הוא דוקא מקרה של פרישות מן הקבוע או גם מקרה אחרת, והנה בס' בינת אדם בשער הקבוע סי' י' כתב דלאו דוקא פריש אלא כל השתנות שנשתנה מכמו שהי' מתחילה, והביא כן מתשו' מהרי"ל דאם נשחט אחד אמרינן שהוא מן הרוב וכמו שהביא הט"ז סי' ק"י סק"ד בשם מהרא"י דכל שנעשה איזה שנוי אמרינן דמן הרוב הוא שנשתנה, שוב מסיק בס' בינת אדם שם שצ"ע מהא דכתב רש"י בזבחים דאמרינן שם בתערובות חבית של תרומה דאינה בטלה משום דהוי חבית סתומה, דאם נפתחה אחת, נוטל הימנה כדי דמוע ושותה וכתב רש"י דכיון דנפתחה יש לה ביטול, וכן הוא בטוש"ע סי' ק"א ס"ז דאם נחתכה אחת מותרת משום ממ"נ ולא אמרו בזה משום כל דפריש מרובא פריש, ונשאר בס' הנ"ל בצ"ע, ובס' דרכי תשובה בסי' ק"א סקצ"ה הביא בשם ס' חמודי דניאל שכ' דהאי סברא שכתב הט"ז לומר על הנחתך שהוא מן הרוב, הוא רק שיהי' תורת ספק שקול דלא נימא להיפוך דאיסורא ברובא איתא, ומוכיח ג"כ מהא דהוצרכו הפוסקים להתיר החתיכה שנחתכה משום ממ"נ ולא התירו בפשיטות דודאי מן הרוב נחתך, עוד כתב מה דנפל אחד לים דתלינן שהאיסור נפל דאם נימא דאיכא רוב מכריע שמן הרוב נשתנה איך נתלה מספק שהאיסור נפל יעו"ש, ועוד נראה לי לחזק הראי' מזבחים מהש"ס גופא שם, דבנפתחה חבית נוטל כדי דימוע ושותה, ואם יש היתר מחמת הרוב לומר דהך חבית היא חולין למה צריך ליטול כדי דימוע, דרק היכא דשרינן משום ביטול ברוב צריך להרים משום גזל השבט דעשאוהו כממונא דלא בטיל, אבל אם איכא רוב דחולין הוא נראה ודאי דאי"צ להרים, ע"כ נלענ"ד מוכח דלא אמרינן כל שנשתנה הוא מן הרוב, וכמו שמכריע הגאון בעל בית מאיר דגם המהרי"ל לא כתב זה רק דרך פלפול ולא למעשה כמו שהביא בס' בינת אדם בעצמו, ובס' בינת אדם כתב להביא ראי' דכל שנוי מועיל מהך דזורק אבן לגו דאי לאו דגלי קרא ה"א שנאמר מרובא הוי זה שנהרג והרי זה הנהרג לא פירש משום מקום, רק שנעשה שנוי ממה שהי' קודם לזה חי ועכשיו מת וצריך קרא לגלות שלא ניזל בתר רובא, וא"כ מ"ש הריגת אדם או שחיטה וכדברי מהרי"ל עכ"ל. ודבריו מתמיהים כל רואה, דהלא אי לאו דגלי קרא דוארב לו הוי אמרינן הלך אחר הרוב גם בלי שום התחדשות איזה שנוי, אלא כשאנו דנים על האיש העומד בזוית פלוני מי הוא אמרינן הלך אחר הרוב, וכיון דרובא ישראל ודאי ישראל הוא בין חי ובין מת, וכל החקירה של מהרי"ל הוא לאחר דגלי קרא קבוע כמע"מ דמי, דלא מהני מספר הרוב לברר על אחד מה הוא. ורק כל דפריש מהני, לכן שקיל וטרי המהרי"ל אם שנוי של שחיטה חשוב כמקרה של פריש לברר דמן הרוב, הוא אבל אי לאו דגלי קרא ודאי מהני בירור רוב על הנידון גם בלי שום מקרה של שנוי והתחדשות ולהיפוך הי' לו להוכיח דשנוי לא מהני לאחר דגלי קרא וכמו דלא מהני שנוי של הריגה כ"כ לא מהני שנוי של שחיטה, ודלא כמהרי"ל, אבל באמת אין כאן ענין להוכיח מא' משני הצדדים, דסוגית הש"ס לא איירי לענין ברור הנהרג מי הוא אלא איירי לענין כונת הריגה קודם שנהרג, וכמו דמיירי עיקר הכתוב דוארב לו שהוא על כונה של הריגה ומפרשי רבנן דהאי קרא בא למעט זורק אבן לגו, היכא דאיכא ט' ישראלים ונכרי אחד דלא חשוב כמתכון להרוג ישראל משום דאיכא נכרי קבוע ביניהם והוי כמע"מ והוי כמתכון להרוג ספק ישראל וכמו דמפורש בתוס' כתובות שם בסוגיא ד' ט"ו שכתבו שם לענין התראת ספק יעו"ש דמוכח להדיא דעיקר הילפותא הוא על ענין לכתחילה אם חשוב כונה להרוג ישראל ולא על בירור לאחר הריגה, וזה ברור:

ולפי"ז ראוי לבאר גדר זה במה עדיף שנוי של פרישה משנוי של שחיטה וכיו"ב ואיך נדע להגביל איזה שנוי ומקרה שנאמר דחשיב כמקרה של פרישה מן הקבוע, ונלענ"ד דעיקר היסוד בזה הוא עפ"י מש"כ בשע"ג ולעיל בפרקים הקודמים דרובא דאיתא קמן אינו בירור גמור אלא הכרעת הדין עפ"י ספק לענין הדין שאנו דנים עלי', ויסוד זה אמרנו עפ"י מה שהורו לנו הראשונים ז"ל, ועפי"ז נאמר דבתערובות שדין ביטול ליכא בזה, כמו בע"ח ודבר חשוב אם נשחט אחד דאף אם נאמר לדון על השנוי של מקרה השחיטה שנעשה בדבר שהוא מן הרוב וכיון שהרוב הם כשרים נאמר דמקרה של שחיטה נקרה ונעשה בדבר שהוא כשר, אבל ענין זה עדיין לא נתברר אם גוף זה הוא מסוג הכשר והמותר, אם לא שנאמר כיון שנתברר שמקרה של שחיטה נעשה בגוף של הכשר, ממילא מתברר שגוף זה של הנשחט הוא גוף כשר, ודבר זה אינו כן דרובא דאיתא קמן אינו מברר המציאות, אלא הוא הכרעה בדין שהדין הוא כאילו נשחט בודאי גוף כשר, וזה לא מהני רק להכריע הדין על מקרה של שחיטה, אבל לענין הספק על עצמות הגוף מה הוא נשאר ספק שקול, אבל מקרה של פרישה דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, אם אחד נפרש מן התערובות שענין זה של פרישה הוא הפרדת חלק מן החבורה, כשאמרינן כל דפריש מרובא פריש שהוא הכרעת הדין על מקרה של הפרישה, שדין של פרישה זו כאילו נפרש בודאי מן המרובים, וכיון שהמרובים כשרים דין של הנפרש, כדין הדברים שנפרש מהם, ומשו"ה מועיל הך רובא על הכרעת הדין של עצם הגוף, משום שמקרה זו עצמה הוא סבה והכרעת בדין של העצם, אבל שנוי אחר כמו שחיטה, או חתיכה של דבר הראוי להתכבד שנחתכה, או פתיחת חבית וכדומה, שהמקרה עצמה אינה גורמת כלום על הכרעת הדין של העצם אלא בדרך תולדה, שע"י שנאמר שנעשה המקרה של השחיטה, או פתיחת החבית, בדבר המותר, מזה נכריע בתולדה שחבית זו היא חולין, ובע"ח זה הוא כשר, וכיון דרובא דאיתא קמן אינו מועיל לברר את המציאות, ולהכריע על התולדות משו"ה לא מהני רק בירור של פרישה מן הרוב, ומשו"ה בבשר הנמצא שאמרינן שנפרש מחנויות המוכרות בשר שחוטה, הכרעה זו מכרעת את עיקר הספק של הבשר, שהרי הדין בחתיכה זו כאילו נלקחה ונפרשה מחנויות המוכרות בשר שחוטה ודי בכך, דהלקיחה מן החנויות הוא הסבה המכרעת את הדין בזה, וכן בביצה שנולדה מתערובות תרנגולות דאמרינן שנפרשה או נולדה מרוב הכשרות, סבת הלידה גורמת עיקר הדין של הביצה, ומשו"ה הכרעת המקרה הוא הכרעת הדין העיקרי של הביצה. וזהו היסוד הנראה לענ"ד להבחין בין מקרה למקרה:

ועפ"י דרך זה מתישב יותר דברי התוס' בכתובות ד' ט"ו שהקשינו בדבריהם לעיל פ"ו שכתבו לדון בנמצא בין החנויות אם חשיב קבוע או פריש, דהרי גם אם נאמר שעדיין חשוב הבשר כאילו הוא קבוע כיון דאיכא רוב המברר שהוא מן החנות המוכרת בשר שחוטה, שהוא רוב המברר על המקרה של לקיחת הבשר, מה נפ"מ אם הוא קבוע או פריש, אבל עפ"י מש"כ בזה ניחא דאם נימא שעדיין הוא קבוע, היינו שעדיין לא נפרשה ונפרדה מן החנות, אלא כטלטול ממקום למקום, והוא רק שנוי מקום לחוד, והרי זה כמקרה של שנוי אחר של שחיטה וחתיכה בעלמא, דלא מהני להכריע על גוף הדבר, דרק מקרה של פרישה ולקיחה מן החנויות גורמת הדין, דהרי בע"כ כונת התוס' דאם נאמר דבין החנויות הוי קבוע, דגם שם יהי' ניכר ע"י המקום של הנחת הבשר מאיזו חנות הוא, דאל"ה ליכא דין קבוע וכמש"כ לעיל, באופן דלפי"ז הוחזק במקום זה למציאת בשר כזה, ומשו"ה כל שמקום זה מיוחד לדבר זה אין לנו לדון על הדבר מאין הוא אחרי שהמקום הזה הוא המיוחד לו, אלא שספק לנו מה הוא, וכל שתורת הספק על איזה דבר מה הוא ועלינו ליחסו ע"י מיעוט ורוב המספרים זהו דין קבוע, וכללא של דבר דרק אם נפרש ונפרד הדבר מחבורתו, או ממקומו המיוחד לו, אז תורת הספק על פרישתו ופרידתו מאיזה סוג וחבורה הוא נפרש ואז מהני רוב, ואם הדבר עדיין במקומו, ואי"צ לדון עלי' מאין הוא, כמו בנמצא בין החנויות אם דרך גם שמה להניח בשר כזה, אז הספק מה הוא ותורת קבוע שייך בזה, אבל אם אין כאן מקום מיוחד, ואז עלינו לחשוב מאין בא לכאן, ותורת הספק כזה הוא על ענין פרישה ומהני דין רוב, ולפי"ז מוכח גם מדברי תוס' הנ"ל על ענין זה דלא מהני רוב לברר על המקרה של שינוי בכדי שעי"ז יבורר מהות הדבר, ורק מקרה של פרישה והפרדה של הנידון מגוף של הרבים מהני לברר עליו ולא מקרה אחרת וזה ברור לענ"ד: ואמנם גם עפ"י מה שביארנו יש לבאר ולחלק בין הנפרשים, דהנה בס' בינת אדם כתב בסי' ח' וסי' ט' דבתערובות בע"ח ודאי דאם נפרד אחד קצת מחבורתו לא חשיב פריש וגם אם יצא מהבית כ"ז שהם עוד בכנופיא אחת לא חשיב פריש, וכמו שהוכיח מהא דאמרינן וליכבשינהו עד דניידי, אף דבלא"ה הם נעים ונדים ואינם עומדים צפופים יחד תמיד, ובסי' ט' שם שקיל וטרי בדבר דלא נייד כגון בט' צבורים מצה וא' של חמץ ופירש ככר א' מן הצבורים לזוית אחרת בסמוך לו אם חשיב כה"ג פריש או לא יעו"ש, ולפימש"כ ל"ד ענין של ט' צבורים לענין תערובות, דבתערובות שאין מקום מיוחד לסוג הכשרים והאסורים, וחשוב קבוע מדרבנן כל מה שנכנס בתערובות, והם מצורפים ע"י הספק או גם ע"י כנופיא אחת, אז ודאי גם אם נפרש אחד מן החבורה לזוית אחרת לא חשיב פריש גם במידי דלא נייד, דהבית מצרפם להיות הכל חשובים יחד כל מה שנכנס בספק, אבל בצבורים שכל צבור ניכר ע"י מקומו, והככר הנפרש שנפל הספק עלי' הוא מפני שנפרש מן המקום שהי' ניכר, והספק גופא מוכיח עלי' שהוא פריש, ודאי תורת הספק בזה מאיזה צבור הוא נפרש, ואמרינן כל דפריש מרובא פריש, משא"כ בהא דאמרינן ונכבשינהו, שבאמת אין שום ספק בזה מאין נפרש, שהרי גם במקומו לא הי' עלי' שום מוכיח מהו, בכה"ג לא שייך לעשות תורת הספק על פרישתו, אלא היכא שנפרד לגמרי מהכנופיא, אמרו בש"ס לדון בכה"ג לומר כיון שנפרד מחבורתו שתורת נחלק ונפרש עליו לומר כל דפריש מרובא פריש, אבל כ"ז שלא נפרד לגמרי לא. והנה בס' ב"א מביא שם מחלוקת רש"י והרשב"א בנמצא בשר בתוך המקולין ומחלק שם בין נמצא ביד נכרי הלוקח בשר, ובין אם נמצא תחת השולחן או על השולחן, ולענ"ד אין הוראה זו מחוורת כלל, דהרי אם הי' חתיכות שאינן ראויות להתכבד הי' תורת ביטול בזה והי' מצטרף מה שתחת השולחן עם הבשר שע"ג השולחן, כיון שהם בבית אחד, וכמו דמצטרפים לענין ביטול ברוב, כ"כ הם מצורפים להחשיבם לחבורה אחת, לענין זה שלא נחשוב מה שביד הנכרי ומה שתחת השולחן לנפרש ומחולק מן שאר התערובות, ורק אם כבר קנה הלוקח יש לדון כיון דגם לענין ביטול ברוב הם מחולקים כמו שמבואר בסי' קי"א דיש הבדל בין של אדם אחד לשני בני אדם, כ"כ יש לומר דחשיב פריש לומר שנפרש מן הרוב, וכ"ז בענין שאין הספק באמת מאין הוא אלא מה הוא, שעל כ"א מהמעורבים הוא ספק מחמת עצמו, משא"כ בט' צבורים שהספק באמת מאין נפרש, נראה לי ברור דכל שנעשה איזה הרחק ממקום המיוחד, שעי"ז נפל הספק מאין נפרש, תורת פריש ע"ז ואמרינן כל דפריש מרובא פריש, ומש"כ בס' ב"א לתרץ קושית המל"מ על המרדכי, בחורי הנמלים, שכתב המרדכי בתירוץ ב', דמשו"ה לא אזלינן בתר רוב משום דהוי קבוע, שהקשה המל"מ מ"ש מבשר הנמצא דאמרינן כל דפריש אף שהי' קבוע בחנות, אבל עכשיו פריש, כ"כ הכא בשדה הי' קבוע, ומה שנפרש בחורים מרובא פריש, וכתב בס' ב"א שם די"ל כיון שדרך כל השדות להיות שם חורי נמלים לא חשיב פריש, יעו"ש. לפימש"כ אין לדברי' מקום כלל, כיון שעיקר הספק על הנמצא בחורי הנמלים מאין ומאיזה תבואה לקחו והביאו לכאן, הוא ספק של פרישה, וכביצה שנמצאת בין התרנגולות, וקושית המל"מ היא תמיה גדולה, ובדפוסים הנדפס מחדש הובא בתוך דברי המרדכי הגהה מאחרון שכונת המרדכי שכיון שבודאי נמצא בהחורים גם קצת מהלקט, וע"ז הוא כונת המרדכי שאסור ליטול מזה לומר שהוא מן הרוב מחמת דין קבוע, אבל גם זה דחוק ורחוק שהרי המרדכי הוכיח מט' שרצים וט' צבורים, ואם נאמר בכונת המרדכי כמש"כ בהגה, הרי גמ' מפורשת היא בפ' התערובות לענין תערובות דלא בטלי דאמרינן גזירה שמא יקח מהקבוע, שליקח מן הקבוע ודאי אסור, ודברי המרדכי תמוהים כמו שתמה המל"מ:

והנה היכא שנתערבו חתיכות בשר טריפה ברוב חתיכות בשר כשר, ואח"כ נמצאת חתיכה קטנה שנחלקה מאיזו חתיכה ואינו ניכר מאיזו חתיכה נתחלקה, דבכה"ג אף שמונחים הכל במקום אחד, נלענ"ד דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, שזה דומה ממש לדין מציאת הביצה בין התרנגולות המעורבות, כיון שתורת הספק בזה על הנחלק הוא שלא מחמת תערובות, דהרי חתיכות גדולות נתערבו, אלא רק נולד ספק מאין נחלק ונפרד וזה דין כל דפריש מרובא פריש, אבל כ"ז אם אינו ניכר מאיזו חתיכה נחלקה, אבל אם ידוע מאיזו חתיכה נחתכה, דין החתיכה שנחתכה כדין החתיכה שממנה נפרדה, וכמו שבארנו לעיל בפ"ו לענין ביצה הנמצאת שהוא דוקא שאינו ידוע מאיזו תרנגולת נולדה, אבל בידוע דין הביצה כהתרנגולת עצמה וכמו שהיא אסורה משום ספק מחמת דין קבוע כ"כ הביצה, כ"כ הכא לענין חלק הנחתך, ודין זה פשוט היכא שהחתיכה לא נפרשה לגמרי עדיין מן הכנופיא, והיכא שנחתך מהחתיכה הגדולה והוציאוה לגמרי מן הכנופיא באופן שאם כל החתיכה היתה מוצאת היתה מותרת, כדין של נכבשינהו דניידי, הנה בכה"ג הוא שאלת ותשו' הגאוני בתראי אם מתירים החלק היוצא ואוסרים החלק הנשאר, או שניהם אסורים או שניהם מותרים, אבל כבר נתבאר בדברינו לעיל במה שאין דעתנו מסכמת לשיטתם, והעלינו שם שתלוי בכמות הנשאר והיוצא, שאם הרוב יצא והמיעוט נשאר הכל מותר ולהיפוך הכל אסור, עי' לעיל פ"ב ולפי"מ שכתבנו בזה לבאר ענין זה של שינוי ופרישה מתבאר הענין ביתר ביאור, דהנה כח הדין להתיר חלק היוצא הוא משום דין פרישה, שדין הנפרש והנפרד הוא כדין ממה שנפרש, וכיון שאנו אומרים שנפרש מן הרוב דינו כהרוב, ולפי"ז אם הנשאר בכנופיא הוא חלק המרובה מזה שיצא, איך אפשר לומר שיהי' דין המיעוט הנחתך כדין המרובים שבכנופיא, ולא כדין החלק הנשאר, שהרי פרישתו מן הכנופיא הוא רק פרישה של שם המושאל, ופרישתו מן החלק שהי' מחובר לו בעצם הוא פרישה ברורה ועצמית, ומשו"ה לא יתכן בשום פנים שחלק אחד יהי' מותר וחלק השני יהי' אסור, כיון שיסוד ההיתר הוא מחמת הדין שחלק הנפרש הוא כדין הדברים שנפרש מהם, אמנם אם החלק היוצא הוא מרובה וחלק הנשאר הוא מועט, י"ל שיהי' מותר הכל, וכמו דמתירים חלק היוצא מחמת פרישתו מן הכנופיא, כ"כ יש להתיר חלק המיעוט הנשאר, ע"י פרישתו מן החלק היוצא, דלעולם יש לדון על המועט שהוא חשוב כנפרש מן המרובה בין אם הוא בפנים ובין אם הוא מבחוץ, דלא שייך לומר שהכלל נפרש מן הפרט אלא לעולם אנו חושבים שהפרט נפרש מן הכלל, ומשו"ה יהי' לעולם דין חלק המיעוט כחלק המרובה בין לאיסור ובין להיתר כנלענ"ד בעזה"י:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף