שערי ישר/ד/ט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ד ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מיהו יש לעיין בהא דקתני במשנה דמכשירים פ"ב דאם מצא בה מציאה דתלוי ברוב אנשים אם ישראל רובא או נכרים, דהנה בס' בינת אדם בשער הקבוע סי' ט"ז שקיל וטרי שם בט' חנויות דאזלינן בתר רוב בבשר הנמצא, אם תלוי רק ברוב החנויות או ברוב בשר שאם בחנות המוכרות בשר טריפה נמצא בשר יותר מבכל ט' החנויות המוכרות בשר כשר ומסיק שם דהכל תלוי בכמות הבשר, ומוכיח ענין זה מהא דכתב הרע"ב במס' שקלים פ"ז מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה, קרוב לשקלים יתנו לשקלים, וכתב הרע"ב דלמ"ד רוב וקרוב הולכים אחר הרוב מוקי לה בשווים, והתם מפורש בריש הפרק דששה שופרות היו של נדבה ושני שופרות לשקלים, תקלין חדתין ותקלין עתיקין, ואיך אפשר בשווים, אע"כ דר"ל שווים בסכום המעות שבשופרות, והביא שם שהגאון בעל חוות דעת הוכיח להיפוך דלא אזלינן בתר רוב בשר דא"כ במצא אבידה בעיר שרובה ישראל למה חייב להכריז הרי הנכרים עשירי טפי, וכתב ע"ז הגאון בעל בינת אדם הנה גברא חזינא ותיובתא לא חזינא, דאטו אם הנכרי הולך בשוק לוקח מעותיו וכלי תשמישו בידו, ועוד דבשלמא בשקלים שאנו דנים על המעות וכן כאן הבשר שאנו דנים אם הוא טריפה אזלינן אחר רוב מעות או בשר, אבל התם שאין אנו דנים על המעות אלא מי הוא שאבדה אם ישראל או נכרי ולכן אזלינן בתר רוב אנשים, זהו תו"ד שם, ובפתחי תשובה סי' ק"י סק"ב הביא שם דעת הרבה גאונים שכתבו להיפוך, דמסתימת הש"ס והפוסקים משמע דהכל תלוי במספר החנויות ולא במספר הבשר, יעו"ש, ונראה שהענין בזה שהכל תלוי באופני הספיקות, דהנה בתערובות בע"ח שהם פורשים ונדים ע"י כח וסבה שבעצמם, ודאי מסתבר הדבר שתלוי במספר הכמות של הסוגים, ובכה"ג אין רבוי המקומות מועילים, אבל בבשר הנמצא דתלינן שע"י המוכרים והלוקחים נאבד, כתב הרמב"ם דאזלינן בתר רוב מוכרים ולוקחים אם הם ישראל או לא, ובתשע חנויות שצד הספק הגורם לנו הוא שנוי החנויות שהם לפנינו, ואילו ראינו פרישת הבשר מהחנות הי' נתברר הספק, משו"ה בבשר הנמצא אזלינן בתר החנויות, ואף אם ידעינן שבחנות המוכרת בשר טריפה איכא בשר יותר מבכל הט' החנויות המוכרות בשר כשר, משום דכיון דסבת פרישת הבשר אינו בבשר עצמו אלא ע"י לקיחה מהחנות, ואיכא אפשרות בהאי חתיכה שנלקחה, תשעה אופנים המוכיחים להיתר ואופן אחד המוכיח לאיסור אזלינן בתר רוב, משום דעיקר סבת הספק הוא מחמת החנויות, דהרי לא ידעינן כלל אם היום הי' בשר כשר או טריפה בחנויות אלו, ועכשיו נולד הספק רק מאיזו חנות נלקחה חתיכה זו, ומשו"ה אין לנו לדון כלל על מספר הבשר, ועוד י"ל דמשו"ה אזלינן לעולם בתר מספר החנויות ולא בתר מספר הבשר, דפרישה מן החנות הוא דבר המוכיח על הבשר, אבל מקרה של פרישת הבשר משאר הבשר אינו דבר מוכיח כלום, אלא שאנו מבררים על מקרה ההשתנות במי נעשה ענין ההשתנות הזאת אבל אינו דבר מוכיח כלום, ולפי"ז נראה דגם באבידה מה"ט לא אזלינן בתר רוב המעות אלא בתר רוב האנשים האובדים את האבידה, ומה"ט י"ל דגם באבידת בע"ח שיוצאים מעצמם מרשות בעליהם, לעולם אנו דנים אחר רוב הבתים והרשויות שמהם אפשר לצאת אבידה זו, ואין אנו משגיחים על מספר הבע"ח שבעיר, שרוב הרשויות מוכיחים שאבידה זו מהם יצאה, אבל רוב מספר החפצים אינן מוכיחים רק על מקרה האבוד שראוי להקרות בחפץ מסוג כזה מחמת רוב האפשרות, ובתולדה יבורר שחפץ זה הוא מסוג המרובה, ולפי זה לעולם הבירור באבידה הוא ממי נפלה, ולא על האובד מי הוא, וכשאנו אומרים ברוב נכרים שהולכים אחר הרוב אינו משום פרישות של האובד, דאף אם האובד לא זז מביתו ומקביעותו איכא רוב, ומשו"ה אין כאן מקום לדון מענין הדרא לניחותא, שאין כאן בירור על האיש בין האנשים, אלא על האבידה מרשות מי נפלה או יצאה, אף שבארנו לעיל דבממון עיקר הדין תלוי בבעלים ולא בהחפץ, אבל כיון שזהו המוכיח האחרון עבדינן מזה כל צדדי הספיקות והבירורים כמו בט' חנויות, שאף שאין בעצמות הדין של הבשר גרמת החנות, שאין החנות גורמת כלום אזלינן בתר החנויות כ"כ הכא. כנלענ"ד בענין זה:

והנה כאשר נתבאר לנו מגמרא וסברא דכל היכא דאיכא רוב מקומות שמבררים על הפרישה מהיכן היא, אין אנו משגיחים כלום על מספר החפצים, עלינו לתרץ את ההוכחה הגדולה שהוכיח בס' בינת אדם ממשנה דשקלים שהבאנו לעיל, שהוכיח משום דאזלינן בתר רוב מספר המעות, והנה במשנה פ"ו תנן שלשה עשר שופרות היו במקדש וכתוב עליהם תקלין חדתין ותקלין עתיקין, קינין וגיזי עולה עצים ולבונה זהב לכפורת ששה לנדבה, ובריש פ"ז תנן מעות שנמצאו בין השקלים לנדבה, קרוב לשקלים יפלו לשקלים לנדבה יפלו לנדבה מחצה על מחצה יפלו לנדבה, בין עצים ללבונה קרוב לעצים יפלו לעצים ללבונה יפלו ללבונה וכו' זה הכלל הולכים אחר הקרוב להקל מחצה על מחצה להחמיר, וז"ל הרע"ב קרוב לשקלים יפלו לשקלים דבתר קרוב אזלינן דכתיב והי' העיר הקרובה אל החלל והאומר רוב וקרוב הולכים אחר הרוב, מוקי מתני' כגון ששקלים ונדבה שווים, עכ"ל, וקשה איך אפשר בשווים, כיון שהי' ששה לנדבה ושני שופרות לשקלים, אע"כ שווים במעות שבשופרות, הרי אף דאיכא רוב מספר מקומות לא אזלינן בתר רוב שהכל תלוי במספר וסכום החפצים ומזה, הוכיח הגאון בעל בינת אדם דאין רוב מקומות מבררים כלום, וכן ראיתי בס' מראה הפנים על הירושלמי בפ' לא יחפור שהקשה כן על המשנה דשקלים, וכן הביא ראי' זו בס' ב"א בשם החוו"ד:

ולבאר ענין זה עלינו לבאר ראשונה את דין רוב וקרוב במקורו בש"ס ב"ב, בהא דאמרינן שם אר"ח רוב וקרוב הולכים אחר הרוב ואע"ג דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא אפ"ה רובא עדיף, מתיב ר' זירא והי' העיר הקרובה וכו' ואע"ג דאיכא אחריתא דנפישא מינה, בדליכא, וליזיל בתר רובא דעלמא, ביושבת בין ההרים וכו' ת"ש נמצא בין שני שובכות קרוב לזה שלו וקרוב לזה שלו ואע"ג דחד מינייהו נפיש מחברי', הב"ע ששניהם שווים, וליזל בתר רובא דעלמא הב"ע בשביל של כרמים עכ"ל הש"ס, והנה בגמ' לא נתפרש בהדיא רק בשני שובכות ובשתי עיירות, דאם חד נפיש מחברי' אזלינן בתר הרוב ולא בתר קרוב, אבל אם יהי' ג' שובכות ואחד נפיש מכל אחד מהשנים הנותרים, ואם נצרף השנים יחד יהי' מספר היונים מרובה משל שובך הא' הגדול, אם בכה"ג אזלינן בתר הא' המרובה או לא, דממה דאמרינן ליזל בתר רובא דעלמא אינו מפורש דהכונה בזה דאם איכא שובך בעלמא דנפיש מכל א' משני שובכות אלו, דאפשר לפרש דבתר רובא דעלמא הוא בהצטרפות כמה שובכות נגד השובכות האלו, וכן לענין עגלה ערופה מפרש רבינו חננאל שהכונה ליזל בתר רובא דעלמא שמא עוברים ושבים הרגוהו, אבל הדברים מסתברים דבט' חנויות אין עושים הרוב ע"י ט' חנויות מיוחדות, מחמת שהם מסוג אחד שמוכרות בשר שחוטה, ואין שום נפ"מ לדינא בין הט' חנויות מאיזו חנות מהן נפרש הבשר, משו"ה כל הט' מצטרפים יחד לענין זה להיות כרוב נגד החנות הא', וכן נראה ברור דאם יהי' ג' שובכות שנים מהם של ראובן והא' של שמעון יהי' בשל ראובן ששה יונים בכל שובך ובהצטרף השני שובכות יחד יהי' שנים עשר יונים ובהשובך של שמעון עשרה יונים, דבכה"ג ודאי שהניפול הנמצא הוא של ראובן אף אם יהי' קרוב לשל שמעון, שאף שקרוב אלי' וגם שובכו גדול מכל א' מן השני שובכות של ראובן, משום דמספר השנים עשר יונים מצטרף יחד, דאין נפ"מ באיזה שובך בשל ראובן אם מזה או מאחר יצא, וזה דומה ממש לט' חנויות שמצרפינן כל הט' יחד, אבל אם יהי' ג' שובכות של ג' בני אדם בכה"ג ששובך של שמעון גדול משובכו של ראובן ושל לוי, וכשנצרף של ראובן ולוי יחד יגדל המספר ממספר היונים אשר בשובך של שמעון, בכה"ג הדין נותן שהניפול הוא של שמעון, בין ע"י מספר הרוב ובין אם יהי' כולם שווים ונמצא קרוב אליו, משום דבכה"ג אין שום צירוף מהשני שובכות, כיון דהספק הוא נוגע על כל אחד ואחד שמא שלו, לא שייך לומר שיצטרפו שני השובכות לברר שהניפול אינו של שמעון, דאם נאמר צירוף כזה, כ"כ נאמר דאינו של ראובן ולא של לוי, ומשו"ה בכה"ג כיון דנפיש של שמעון מכל אחד השנים הנותרים, או אם נמצא קרוב לשל שמעון, כחו עדיף לזכות בהניפול, וכן נראה הדין נותן גם בנוגע לחיוב הבאת עגלה ערופה, דאם יש בסביבות החלל שלשה עיירות, ועיר אחת מרובה במספר יושבי' מכל א' מהעיירות, ורק אם נצרף שתי העיירות הקטנות יחד, יעלה מספרם יותר מהעיר הגדולה, דהחיוב יהי' על העיר הגדולה, אף אם נמצא החלל קרוב לעיר אחת משתי העיירות הקטנות, משום דהספק על כל א' מהשלש עיירות אין מקום לרוב ע"י צירוף, דאם נעשה רוב ע"י צירוף נשלול את כולם מחיובם, וזה אינו אמת, ומה"ט אם כולם שווים ונמצא קרוב לאחת מהן, אזלינן בתר קרובה, אף שהשתי העיירות ע"י צירוף יעלה מספרם כפלים מהעיר הקרובה, וכן משמע מדברי הרמב"ם מה' רוצח פ"ט ה"ו דז"ל אין העיר הקרובה מביאה אלא בזמן שמנין הרוב שבה כמנין העיר הרחוקה ממנה, אבל אם הי' אלו שברחוקה מרובים על אנשי הקרובה ממנה הולכים אחר הרוב והמרובים מביאים העגלה עכ"ל. ולא חילק בין שתי עיירות לשלש:

והנה הא דבניפול שאינו מדדה אזלינן בתר רובא דעלמא דבפשטות משמע ודאי דאינו משום דאמרינן דבעלמא איכא שובך גדול מזה, אלא שאינו מצרפים הרבה שובכות יחד, הטעם בזה דאם תלינן שהוא מעלמא הרי הוא של מוצאו משום דכבר נתיאשו הבעלים דאין בו סימן, או דתלינן שהוא של הפקר או של נכרים, ובכה"ג מצטרף הרוב ע"י שובכים הרבה, כמו שמצטרפים הט' חנויות יחד למנין הרוב, דהרי לענין הדין אין נפ"מ מאיזה שובך דעלמא כיון שכבר נתיאשו, אבל בתוך חמשים אמה ובמדדה שאין בזה יאוש, בכה"ג אין שני שובכים מצטרפים, ועי' בירושלמי פ' לא יחפור דמשמע דבג' לעולם הוא של מוצאו משום יאוש יעו"ש, ולהירושלמי מדויק מה דנקט במשנה הדין רק בשני שובכות משום דבשלשה מתיאשים הבעלים והרי הוא של מוצאו אף בנמצא קרוב לשובך אחד, אבל לולא זאת גם בג' שובכים מהני הוכחת קורבא, שאין השני שובכים אחרים מצטרפים לרוב, ולפי"ז יש לדון גם לענין איסור והיתר בכה"ג, אם יהי' ג' חנויות מוכרות בשר נבילה וג' מוכרות בשר טריפה וארבע מוכרות בשר כשר, ונמצא בשר, מה נידון בזה, אם נאמר בזה שהבשר הנמצא מותר מחמת שהד' חנויות הם מצטרפים שכולם מסוג אחד, והשש חנויות אחרות אין בהן צירוף שאינן מסוג אחד, והג' חנויות משני הסוגים של נבילה וטריפה הם כ"א מיעוט לגבי הד' חנויות המוכרות בשר כשר, או נאמר כיון דהשש חנויות מעידות ומוכיחות שהבשר אינו בשר כשר חשוב רוב לגבי הד' חנויות המעידות על הבשר שהוא בשר כשר, וכן יש לדון באם נמצא הבשר קרוב לחנויות המוכרות בשר כשר, דלכאורה תלוי זב"ז דאם רוב לא מהני מכש"כ דקרוב לא מהני, דהרי אם הד' חנויות המוכרות בשר כשר לא חשיב רוב נגד השני סוגים שבשש החנויות האחרות, מוכח לכאורה שהשש חנויות מצטרפות לרוב לעשות הד' חנויות למיעוט, לפי"ז גם אם יהי' קרוב לד' החנויות לא מהני דבמקום רוב לא מהני קורבא, ולא מצאתי כעת בפוסקים ראשונים ואחרונים גלוי דעת בענין זה:

ונראה לי דענין זה תלוי ביסוד הדין האמור בתורה אחרי רבים להטות לענין דיינים, דכ"כ יש לדון בכה"ג לענין דיינים, אם יהי' ה' דיינים ששנים יורו שהבשר כשר, והג' יורו שהבשר אסור, אבל כ"א יורה מדין איסור אחר א' יורה שהוא נבילה, והב' שהוא טריפה והג' שהוא באיסור אבמה"ח, דיש מקום לומר שהבשר מותר לענין היתר איכא שנים יחד, ולענין איסור אין כאן רק אחד, דעל כל איסור מיוחד מורה רק אחד וכל אחד מהם בטלה הוראתו נגד השנים המורים יחד, ואף שהם שלשה במספר אבל כיון שאין בהם הצטרפות הם שלשה מיעוטים נגד השנים שהם רוב, וכן יש מקום לומר להיפוך דהבשר ודאי אסור, כיון דאיכא שלשה המורים, שהבשר אסור הוא עכ"פ, והם רוב נגד השנים המורים היתר, ומצאתי בתומים סי' כ"ה באורים סק"כ שכתב לדינא בג' דיינים שאחד מורה שמותר באכילה ואחד אוסר באכילה וא' אוסר בהנאה שהדין שאסור באכילה ומותר בהנאה, דלענין איסור אכילה איכא שנים דזה שמורה שאסור בהנאה אוסר גם באכילה, ולענין היתר הנאה ג"כ איכא שנים, דזה שמתיר באכילה הלא בודאי מתיר בהנאה, יעי"ש. וזה הדין הוא בג' המחולקים עפ"י קצוות אבל באופן שצירנו יש לחלק מנידון שצייר התומים דהכא איכא שנים המסכימים לדעת אחת והם רוב נגד כל דעת היחיד, והתם ליכא רק ג' יחידים, ובעיקר הדין של התומים הוא רק אם נחליט הדין כמש"כ הרמ"א שם בחו"מ סי' כ"ה ברבים שמסכימים לדין אחד מטעמים חלוקים, שחשוב רבים נגד יחיד, ובדין זה חולקים הרבה אחרונים, כמו שהביא בתשו' נוב"י מה"ת חו"מ סי' ג' שמהרנא"ח וג"פ חולקים על הרמ"א, ועוד נלענ"ד דיש לחלק בין דיינים לרובא דאיתא קמן, דבדיינים כשם שכ"א מורה לדיעה שלו כ"כ הוא מורה לסתור דין חבירו דהרי נושאים ונותנים כולם יחד, ומשו"ה בציור שציר התומים ודאי איכא שנים שמתירים בהנאה, דזה שהורה לאסור באכילה הורה לסתור דעת האוסר בהנאה, וכן מי שהורה שמותר לגמרי, הראה טעמו לסתור דעת האוסר בהנאה, אבל ברובא דאיתא קמן הוכחת השלילה נולדת רק מהוכחה החיוביית, דמה שאנו מתירים בט' חנויות את הבשר הנמצא אינו משום דהט' חנויות המוכרות בשר כשר מוכיחות דלא נפרש הבשר מן החנות המוכרת בשר נבילה, דאיזו הוכחה איכא בזה, אלא כיון דמוכיחות שנפרש מא' מהט' חנויות ממילא נולדה ההוכחה דלא נפרש מן החנות האסורה, ומשו"ה בראשונה צריך שיהי' דין מוכרע על ההוכחה החיוביית, ואם ליכא רוב על זה להכריע הדין ליכא רוב על בירור השלילי, כיון דרובא דאיתא קמן אינו בירור באמת אלא הכרעת הדין להחזיק כאילו הי' בזה בירור, כמש"כ בכ"מ בענין זה:

ועפ"י סברא זו נלענ"ד דיש לתרץ הקושיא הגדולה בדין עגלה ערופה שאין מודדים אלא לעיר שאפשר לחייבה בעגלה ערופה, דז"ל הרמב"ם בה' רוצח פ"ט ה"ה נמצא קרוב לירושלים או לעיר שאין בי"ד מניחים אותה ומודדים אל שאר העיירות הסמוכות לו, נמצא סמוך לספר או לעיר שיש בה עכו"ם אין מודדים כל עיקר שהרי זה בחזקת שהרגוהו עכו"ם עכ"ל ובגמ' לא נזכר אלא לעיר שאין בה בי"ד והרמב"ם הוסיף ירושלים, כיון שירושלים אינה מביאה עגלה ערופה היא שוה בטעמה לאין בה בי"ד ובתוס' ב"ב ד' כ"ג ע"ב הקשו כיון דילפינן מוהעיר הקרובה דקורבא הוא מוכיח שמשם הי' ההורג, ואמאי מביאה עיר אחרת עגלה אם נמצא קרוב לעיר שאין בה בי"ד, הלא מתוך הקורבא מוכח שמאותה שאין בה בי"ד הי' ההורג, עיי"ש בד"ה בדליכא דמסקו בתימה, ועל הרמב"ם עוד קשה ביותר מה שהוסיף ירושלים, דהלא ירושלים עוד מרובים אנשי' משאר עיירות ואיכא רוב וגם קרוב ביחד, ומ"מ חייבת עיר אחרת להביא עגלה, ובנמצא סמוך לעיר שיש בה עכו"ם אין מודדים כל עיקר משום דמחזיקים שעכו"ם הרגוהו, ולמה לא נימא כן בנמצא סמוך לירושלים שהוא בחזקת שאנשי ירושלים הרגוהו, מחמת דין רוב וגם קרוב, ונלענ"ד שהטעם בזה דכמו הכרעת ביאור של רובא דאיתא קמן, כ"כ בירור של קורבא אינם ברורים על המציאות אלא הכרעת הספק לענין הדין שאנו דנים עליו, ולולא זאת הוא ספק שקול ככל הספיקות, ומשו"ה בנמצא בין שתי עיירות מכריע דין רוב או קרוב לתלות שמעיר הקרובה או המרובה באנשי' הי' ההורג להכריע את הספק שמשם הי' ההורג לחייב אותה העיר בהבאת עגלה, וממילא פטורה העיר השני', אבל בנמצא קרוב לירושלים שאם ניזל בתר הרוב או הוכחת קורבא שמשם הי' ההורג, שהכרעה זו אינה גורמת שום דין על עיר ירושלים, כיון שהתורה פטרה מעגלה ערופה, וכן אין הכרעה זו גורמת שום דין על העיר השני' לפוטרה מעגלה, דאין סבת הפטור של אחרת מה שההורג הי' מירושלים, אלא ע"י הכרעה והבירור שמעיר השני' לא הי' ההורג, וע"ז ליכא שום הוכחה, לא מהוכחת הרוב ולא מהוכחת הקורבא דגריעה מהרוב, לפי"מ דקיי"ל דרובא עדיף, דכיון דבמציאות אין מבררים כלום, ועל הכרעת הדין לפטור אין כאן רוב וקרוב, דהרוב אינו מוכיח שלא הי' ההורג מעיר השני', לומר מחמת שאנשי' מועטים הדבר מוכיח שלא הי' ההורג משם, או מחמת שהיא רחוקה מהעיר הראשונה מעט, הדבר מוכיח שלא הי' ההורג משם, ולפי"ז לא מהני רוב או קרוב לענין עגלה ערופה רק היכא אם ע"י הוכחת הרוב תתחייב העיר הקרובה או המרובה באנשי' בהבאת עגלה, ואז ממילא יתפטרו העיירות האחרות אשר בסביבות החלל אבל אם העיר הקרובה או המרובה באנשי' פטורה מהבאת עגלה, נשאר הספק שקול על שאר העיירות כמו שהי' ומודדים לעיירות אחרות, והעיר מהעיירות האלו אשר תהי' המרובה או קרובה מעיר אחרת תביא העגלה, וכ"ז בהוכחת רוב או קרוב או גם שניהם יחד, כיון דא' מהם אינו מברר המציאות, כ"כ שניהם יחד, אבל בנמצא סמוך לעיר שיש בה עכו"ם, שהוא כעין רובא דליתא קמן, שהוא מברר את המציאות עפ"י דרכי הטבע מחמת שהוא יותר מצוי שהם בחזקת רוצחים, כמו דילפו בגמ' סוטה ד' מ"ה ע"ב מקרא דכתיב כי ימצא פרט למצוי, מהני בירור זה על שאר העיירות לפוטרם מהבאת עגלה כנלענ"ד בעזה"י: ועפ"י הכלל הזה שאמרנו יתבאר לנו שיטת הרמב"ם שהשמיט מה דמתרץ בגמ' דמשו"ה לא אזלינן בתר רובא דעלמא משום דמיירי ביושבת בין ההרים, וכבר תמה ע"ז בכ"מ שם. וז"ל ויש לתמוה על רבינו למה לא כתב חילוק זה דיושבת בין ההרים, ונ"ל לדחוק ולומר שסובר רבינו דקושיא דליזיל בתר רובא דעלמא לאו קושיא היא דפשיטא דקרובה בעינן דבקרובה תלי רחמנא ואי הוי אזלינן בתר רובא דעלמא לעולם היו מודדים לעיר הגדולה שבעולם, ומאי דא"ל ביושבת בין ההרים, לפי דרכו השיב, אבל לקושטא דמילתא ליתי', עכ"ל, והנה הכ"מ בעצמו הרגיש שהתירוץ דחוק מאד, שהרמב"ם ידחה סוגית הש"ס עפ"י סברא דנפשי', וגם מש"כ דבקרובה תלי רחמנא לא אבין דברי', דהלא אם העיר הרחוקה מהעיר הקרובה מרובה באנשי' לא אזלינן בתר קורבא, ולענ"ד נראה דהרמב"ם מפרש מה דפריך הש"ס וליזיל בתר רובא דעלמא אין הכונה שאם נמצא עיר גדולה ביותר בסוף העולם שתהי' אותה העיר חייבת בעגלה כיון דכתיב בתורה ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל דמזה מוכח שרק אלו העיירות הם בדין זה של הבאת העגלה כלו' אלו העיירות שאין עיר אחרת מפסקת בינם לבין החלל, אלא יפרש בכונת הש"ס בקושיא דליזיל בתר רובא דעלמא הוא לתלות בעוברים ושבים דעלמא, וכמו דכתב כן בפי' ר"ח על הש"ס, והכונה שיהני הך רוב לפטור את העיר הקרובה, וע"ז מתרץ לי' ביושבת בין ההרים, אבל וכ"ז הוא לפי סוגית הש"ס בפ' לא יחפור בקושיא ופירוקא, אבל לפי האמת לפי"מ דמוכח מסוגית הש"ס בסוטה דמניחים עיר שאין בה בי"ד שקרובה ומרובה ומודדים אל שאר העיירות, דלא מהני הוכחת רוב וקורבא לפטור שאר העיירות, ליתי' לקושיא כלל ליזיל בתר רובא דעלמא, כיון דאי אפשר לחייב רובא דעלמא אזיל מזה דין רוב או קרוב, ולפי"ז מדחה הרמב"ם סוגית הש"ס דפ' לא יחפור מחמת סוגיא המפורשת בסוטה, אשר שם הוא הלכה ברורה וכאן בב"ב הוא רק שקלא וטריא, ובדרך זה אזיל הרמב"ם בהרבה מקומות בפסקי' כידוע, וזה ענין נכון בעזה"י. ובהגהת מיימוני שם על הרמב"ם בדין עיר שאין בה בי"ד כתב וז"ל ריצב"א פירש דאיירי שיש שלש עיירות עומדות כחצובה בשתים יש בהן בי"ד ובאחת אין בה בי"ד כדאמרינן פ' לא יחפור, עכ"ל, ונראה בכונתו שהעיר בזה ג"כ מקושית תוס' ב"ב הנ"ל, היינו דבפ' לא יחפור מוכח שמה שחייבה תורה את העיר הקרובה הוא מחמת הוכחה שמשם הי' ההורג ואיך מניחים עיר שאין בה בי"ד ומחייבים את העיר הרחוקה ממנה, ומתרץ דמיירי בשלש עיירות עומדות כחצובה, דאף אם העיר שיש בה בי"ד רחוקה מעט מהעיר שאין בה בי"ד, לא הוי קורבא דמוכח כ"כ לפטור עי"ז את העיר שיש בה בי"ד, וקורבא כזאת לא מהני רק לחייב יותר את הקרובה מהקרובות, אבל לברר גם לפטור את כולם בעינן קורבא דמוכח הרבה ואם העיר שאין בה בי"ד מפסקת בין החלל להעיר שיש בה בי"ד הוי קורבא דמוכח הרבה, ומש"כ כדאמרינן בפ' לא יחפור, נראה בכונתו דמהא דפריך ליזיל בתר רובא דעלמא, מוכח דהיכא דאיכא הוכחת רוב שההורג הוא מעלמא מהני גם לפטור כולם מהבאת עגלה, כנלענ"ד בכונתו והרמב"ם שהשמיט מה דמתרץ בגמרא ביושבת בין ההרים, מסתברים הדברים שסובר כמו שבארנו, והיכא דאיכא עיר מפסקת פטורה מקרא דכתיב סביבות החלל, ובאמת י"ל דבעיר מפסקת הוי הוכחה גמורה, ואולי זהו טעמא דקרא, דהרי בט' חנויות היכא שאין דלתי המדינה נעולות ג"כ לא אזלינן בתר רובא דעלמא, משום דחשבינן להוכחה גמורה שאין הבשר מעלמא, כ"כ אולי גם חשבינן להוכחה גמורה שאין ההורג מעלמא היכא דאיכא עיר מפסקת:

ועתה עפ"י המתבאר לנו דבדין עגלה ערופה אין עיקר הוכחת רוב וקורבא להוכיח על ההורג מאין בא אלא רק להוכיח על העיירות הנכנסות בכלל מצות הבאת העגלה מי מהן המחויבת נראה לי לחלק בין ספק באיסור והיתר לדין עגלה ודין ניפול הנמצא, דבדין עגלה וניפול הוכחת רוב וקרוב באים רק לברר על עיר אחת נגד שני', וכן בשובך אחד נגד השובך השני, ובשני ענינים אלו אם יהי' שתי עיירות בינוניות ואחת גדולה אשר בהצטרף שתי העיירות הקטנות הם עולים במספר האנשים יותר מהעיר הגדולה, ונמצא החלל קרוב יותר לאחת מהעיירות הקטנות, שנראה מן פשטות הסוגיא ומסתימת לשון הרמב"ם העיר הגדולה חייבת בהבאת עגלה, אף שבהצטרף שתי העיירות אחרות הם מרובות במספר אנשיהם, משום דאי"צ בכה"ג רק הוכחה על יתרון החיוב שעיר זו חייבת יותר מכל אחת העיירות האחרות ונגד כל אחת בפרט איכא רוב מעליא בעיר זו נגדם, וכן בניפול הנמצא צריך לבעל שובך זה כח וזכות של הוכחה יותר על כל אחד מבעלי השובכות האחרים, וכן מוכח קצת מהא דפריך הש"ס והא איכא דנפיש מיני' ולא משני דשני שובכות אלו נפישי מהשלישי, וכן בפירכת הש"ס מקרא דעיר הקרובה דדחיק הש"ס לאוקמי בדליכא דנפיש, דמיירי קרא דוקא בששתי עיירות הן שוות במספר, שלא יעלה אחת על השני' במספר איש אחד, והלא יותר מרווח לאוקמי בשלש עיירות שאינן שוות במספר, אלא נראה דבכה"ג העיר שעולה מספר אנשי' חייבת בעגלה, וכן כששלשתן שוות הקרובה חייבת, וכן הדין בניפול וכמו שאמרנו, דבכה"ג כשאנו דנים על העיר הגדולה בנוגע לחייבה בהבאה עלינו לדון רק נגד כל עיר מהעיירות האחרות בפרט, שעיר זו מחויבת יותר מכל עיר ועיר מהעיירות האחרות, וכן בשובכים של שלשה בני אדם הדין כמו לענין עגלה, ולענין דיני ממונות עוד מסתברים יותר הדברים דלא בעינן רק שיהי' הוכחה לבעלים אלו נגד כל אחת מהשני שובכות ולבעלים של כל אחד בפרט, כיון דאין ביניהם שום הצטרפות לצרף כולם יחד, אבל לענין איסור והיתר בכה"ג שצירנו לעיל שיהי' ד' חנויות מוכרות בשר כשר, וג' בשר נבילה וג' בשר טריפה נלענ"ד ברור שאין להתיר הבשר מדין כל דפריש מרובא פריש, לומר שנפרש ודאי מהד' חנויות המוכרות בשר כשר, כיון דעלינו לברר על החתיכה זו שאינה משני הסוגים האחרים יחד, שאינה נבילה ולא טריפה רק בשר כשר, ולברר נגד שני הסוגים יחד אין כאן רוב, דשני הסוגים יחד עולים במספר החנויות על הכשרות, ומשו"ה ליכא בזה תורת רוב להכריע על הבשר שהוא בשר כשר, אבל כ"כ נראה דאין לאיסור לומר דודאי הבשר אסור הוא או מחנויות של נבילה או משל טריפה, כיון דאין איסורם שוה אינן מצטרפות לרוב, ואף דעכ"פ שניהם מורים לאיסור, אבל כיון שהם משני שמות אינם מצטרפים, כמו שדיינים בכה"ג אינם מצטרפים ואף שהבאנו לעיל דברי התומים דפסק בכה"ג דמצטרפים דהוו שנים נגד אחד המתיר, כבר כתבנו לעיל מה דחלוק בזה דיינים מחנויות, דבדיין מה שסותר את דין חבירו גם זה דין הוא, ומי שאוסר באכילה הראה ראיות לדברי' נגד דברי המתיר, וכן מי שהורה לאיסור הנאה הורה נגדו, ואיכא שנים החולקים עלי' לסתור את דברי' ובטלה הוראתו בזה, אבל בחנויות וכן כל רובא דאיתא קמן ליכא תורת הוכחה לבטל את הספק מאפשרות ההיפוך לומר שבודאי לא נפרש הבשר מחנויות אחרות, אם לא שיהי' תורת רוב והוכחה שהבשר הוא מחנות זאת וכדומה, ועל הוכחה זאת בעינן רוב מסוג אחד כמו בדיינים, דאף הרמ"א בחו"מ סי' כ"ה דפסק כמהרי"ק לא כתב רק אם כולם מסכימים לדין אחד רק מטעמים שונים, אבל אם כל אחד מורה דין אחר, כמו שאחד יורה שראובן חייב לשמעון חפץ מיוחד, והשני על דמים. והג' יפטור אותו לגמרי שנאמר שיצטרפו, זה לא נזכר ברמ"א, וע"כ נלענ"ד דבכה"ג בדין איסור והיתר כמו שצירנו לענין חנויות שהדין שקול בלי בירור, ואם יהי' קרוב לאיזה חנות, בכה"ג מהני הוכחת קורבא כיון דליכא רוב גמור המברר הוי קורבא דאורייתא: אמנם יש לפקפק במה שכתבנו לחלק בין ניפול הנמצא לדין איסור והיתר דהרי גם במוצא אבידה איכא בזה כעין איסור והיתר דלענין מצות השבת אבידה שאמרה תורה עד דרוש אחיך שדרשו חז"ל דרשהו אם רמאי הוא והוא ע"י סימנים או עדים, ולענין זה המוצא לברר הוכחת בעל שובך זה נגד שאר בעלי השובך יחד לידע אם שלו הוא או של אחרים, ולענין זה הלא אצל המוצא מצטרפים שני השובכות יחד, ואיכא רוב נגדו שאין הניפול שלו ואיך הוא מחזיר לזה נגד הרוב אבל באמת נלענ"ד דלק"מ דהנה בהא דקתני במשנה זו מחצה על מחצה יחלוקו שמעתי רבים מקשים מהא דאמרינן בפ' אלו מציאות, סימנים וסימנים יניח ולא אמרינן יחלוקו משום דעל מוצא אבידה מצוה להניח אצלו עד שיברור הבעלים האמתיים, ובחלוקה אינו משיב כדין, ולמה קתני בניפול הנמצא שבמע"מ יחלוקו ולא אמרינן יניח והענין בזה דהיכא שמתחילה מצא אבידה סתם ואח"כ באו שניהם ונותנים סימנים לא מקיים מצות השבה ע"י חלוקה משו"ה יניח, אבל בניפול קודם שהגביה כבר הי' מונח הניפול באופן כזה שאם יבואו הבעלים לדון ע"ז הי' הדין שיחלוקו, ונמצא שהמוצא מצא חפץ שידוע דינו ששייך לשני בעלים, וכפי זכותי הבעלים קודם, כן המצוה על המוצא להמציא לבעליהם, והרי אם יאבד הולד של מחליף פרה בחמור שדין חלוקה עליו למ"ד יחלוקו וימצאהו אחד ששורת הדין שיחלק ביניהם, כ"כ הכא, ולפי"ז בניפול מדין מצות השבת אבידה הוא כפי שורת הדין של קודם המציאה ואז הוא דין מדיני ממונות, שלכל אחד מבעלי השובכים יש דין עם שאר בעלי השובכים עם כל אחד בפרט ואין כאן ענין הצטרפות שני בעלים יחד, וזה נכון ומסתבר:

ועפ"י הדברים שבארנו יתפרש לנו היטב המשנה דשקלים שהעמדנו דברינו עלי', דבמשנה זו נצטיר הענין שחקרנו עליו דששה שופרות היו של נדבה ושבעה שופרות מיוחדים משבעה סוגים, ועפ"י הכללים שנתבארו לעיל בדברינו כסתימת כל הראשונים, דבחנוית אין אנו משגיחים כלל על מספר החתיכות אלא על מספר החנויות, והנה איכא רוב בשל נדבה נגד כל סוג וסוג ממיני הקדשים שבשופרות, ומשו"ה מעות שנמצאו אין עליהם הוכחת רוב לומר ודאי של נדבה הם דנגד זה איכא רוב שופרות מסוגים שונים, וכן להיפוך ליכא תורת רוב לומר דודאי אינם של נדבה, כיון דסוגים שונים הם אינם מצטרפים לרוב, וכל היכא דליכא תורת רוב גמור מהני הוכחת קורבא להכריע את הספק כיון דליכא רוב נגדו, ומשו"ה בנמצא בין השקלים לנדבה קרוב לשקלים יפלו לשקלים, קרוב לנדבה יפלו לנדבה, מחצה על מחצה יפלו לנדבה היינו דבכה"ג מהני ג"כ הוכחת קורבא לברר דרק משני השופרות הקרובים למציאת המעות הוא, שאזל מזה הספק משאר השופרות, ולא שייך לומר גם על זה שלא יצטרפו שני סוגים יחד להכריע דין קורבא, דרק לענין רוב שנעשה ע"י הצטרפות לרוב שייך לחלק בין רוב המצטרף מסוג אחד לבין רוב מסוגים מיוחדים, אבל הוכחת קורבא שהוא מחמת קורבת המקומות אין נפ"מ בין סוגים מחולקים או לא, ומשו"ה בנמצאו המעות בין שני שופרות, כיון דליכא כאן דין רוב, הוכחת קורבא מבררת שלא יפול הספק בזה, רק על שני השופרות הקודמים למציאת המעות, אכן גם באופן זה יש לדון כיון דרוב וקרוב הלך אחר הרוב, אם בשופר אחד משני שופרות סכום המעות מרובה על של חבירו מהראוי לומר שיתברר דמשל שופר המרובה הוא, היינו דמדין הוכחת קורבא יתברר שלא יהי' תורת הספק בזה רק על שני השופרות הקרובים, ולברר מאיזה שופר משני השופרות האלו יתברר ע"י רוב מספר הכסף שבשניהם, וע"ז כתב הרע"ב דלמ"ד רוב וקרוב הלך אחר הרוב מוקי לה בשווים, היינו שני השופרות אלו שווים במספר הכסף, דלא כמו שסבר הגאון בעל ס' בינת אדם שכונת הרע"ב ששוה מספר שופר של שקלים למספר הכסף של ששה שופרות נדבה יחד, דזה דוחק, אלא רק שני השופרות שביניהם נמצאו הכסף שוים במספרם, והדברים נכונים בעזה"י, ונצלנו מהראי' שהוכיח הגאון הנ"ל ממשנה זו נגד סתימת הפוסקים דאזלינן בתר חנויות, ועוד יש להוסיף בזה דכיון דבדין איסור והיתר לענין הנהגה צריך להתנהג כפי חומר מכל הסוגים הגורמים הספק, ובמעות הנמצאים בין השופרות אם לא יהי' הספק רק על השבעה שופרות יהי' החומר שבהם קיני עולה, ושופרות של נדבה עוד חמור מקיני עולה שמין זבח הוא, לפי"ז איכא הצטרפות קצת לענין זה שרוב של שופרות הנדבה לא יכריע לבטל הספק מהשבעה שופרות האחרים, אבל גם השבעה אינם מכריעים את הספק לגמרי והוי ספק שקול, וכן נראה לי דגם לפי דעת החולקים על הרמ"א שרבים המסכימים לדעת אחת מטעמים שונים שאינם מצטרפים לרוב, אבל מ"מ רב מספרם משנים שמסכימים לדעה אחת שלא יתבטלו מטעם מיעוט כנלענ"ד:

בס' בינת אדם שער הקבוע סי' י"ד הביא בשם תשו' מהרי"ל שכ' בתשו' סי' קס"ט על שאלת בעל התה"ד אם נשחטו צאן הרבה לאחד כ' ולשני ט"ו ולג' ה' וכל אחד מכיר את שלו ואח"כ הותזו ראשיהם ולקח כ"א צאן שלו ולא ידעינן הי מינייהו קדים ונמצא טרפות בראש אחד מהם, אם יש לומר שבאותו של כ' הי' הטרפות שלדידי' איכא רובא כההיא מעשה דא"ז דלאחד הי' כ' אתרוגים ולא י' ולא' ה' ובא אנס וגזל כמה אתרוגים והסיר הסימנים ופסק הא"ז דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, ואלו שגזל הי' של זה שהיו לו כ', הובא בחו"מ סי' רצ"ב, ועיי"ש מה שהשיב לו מהרי"ל בכמה אופנים לחלק בין כל דפריש לשאר דוכתי, ולענ"ד כל הענין והשקלא וטריא בענין זה הוא תמוה, דלפי"ד הק' אם יהי' בענין ט' חנויות התחלקות הבעלים ישתנה הדין, כמו לדוגמא אם יהי' הט' חנויות המוכרות בשר כשר לבעלים מיוחדים חנות א' לכל איש, והחנות המוכרת בשר נבילה לבעלים אחרים, ויהי' מספר החתיכות בשר שבחנות זו מרובה ממספר כל חנות וחנות המוכרת בשר כשר, ורק בהצטרף יעלה מספר החתיכות שבהחנויות כולם על מספר שבהחנות המוכרת בשר נבילה, שמדין אבידה וגניבה יהי' שייך הבשר הנמצא בין החנויות לבעל החנות המוכר בשר נבילה כמו שבארנו מסוגית הש"ס דב"ב, ולפי"ד יהי' דין הבשר כדין נבילה ג"כ וזה לא יתכן בשום פנים, ומה ענין דיני ממונות לדין או"ה, דלדין ממון כל בעלים עושה ספק מיוחד, ולדין איסור והיתר כל החנויות מסוג ההיתר מצטרפים למספר אחד ולסוג אחד, ומסתימת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים שלא חלקו בדין ט' חנויות מוכח להדיא דאין חילוק בין אם הם כולם לבעלים אחד או לבעלים מיוחדים, וע"כ מה שדימה בעל תה"ד ענין זה בנמצא טרפות בראש א' לנידון של האו"ז בגניבת האתרוגים הוא תמוה, דשם שהוא דיני ממונות שעיקר הגורם הספק הוא התחלקות הבעלים שאם הי' כולם של איש אחד לא הי' בזה שום תורת הספק, ומשו"ה תלוי המיעוט והרוב בערך המספר שהי' לבעלים זה או זה, אבל בספק טריפות שהספק בזה על החתיכות או על הבהמות מצד עצמם מה שייך בזה התחלקות הבעלים לחשוב על ידם המיעוט והרוב וזה ברור לענ"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף