שערי ישר/ד/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שערי ישר TriangleArrow-Left.png ד TriangleArrow-Left.png ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הפר"ח בקונטרס אחרון לסי' ק"ו הביא מס' ב"ה וז"ל מעשה הי' בקצב אחד ששחט ז' בהמות בביתו והי' כולם בחזקת כשרות והוציא מביתו למקולין שתי בהמות ועוד הוציא מן הבהמה השלישית חצי הבהמה למקולין והמחצית האחרת נשארה בביתו עם הד' בהמות ונמצא טרפות בא' מהם ולא נודע איזהו, והנה עפ"י הדין, הד' אשר בביתו הם טריפה בודאי, והשתים אשר פירשו, כלו' שהוציאום מן הבית למקולין כשרים ודאי משום דכל דפריש מרובא פריש, אך הספק הוא על הבהמה שחצי' נשארה בבית וחצי' במקולין, אם מצטרפים יחד לקולא לומר מאחר דחלק א' שבחוץ היא כשירה משום דמרובא איפרש א"כ גם החלק הב' שהוא בביתו יהא נמשך לחוץ ויהא ג"כ כשר, או איפכא שהחלק שבביתו הוא ודאי טריפה ויהא נמשך זה שמבחוץ לחלק שבביתו והוא ג"כ טריפה, וכתב שנחלקו בזה, ובעל חלקת מחוקק פסק להתיר והסכים עמו מהר"ר העשיל מקראקא, אבל בעל ברכת הזבח וגם הוא ז"ל פסקו לחומרא אלו דבריו. ואנכי הרואה ששום אחד מהם לא כיון להלכה יפה, שכל זה סובב הולך על טעותא שכתב הט"ז שכבש א' אינו בדין שיהי' מקצתו מותר ומקצתו אסור ולפיכך אלו החכמים מקצתם אסרו הכל ומהם שהתירו הכל, וכבר כתבתי בחבורי בפנים סקכ"ג שטעות גמור ביד הט"ז וביד כל האומרים כן, וכן המנהג פשוט אף בכבש אחד להתיר מה שנמכר כבר ופירש, ולאסור מה שנשאר ממנו בחנות שעדיין לא פירש ומיקרי קבוע וכל שיעורי חכמים כך הם, ומי שאינו מורה כן לא ידע באיסור והיתר בין ימינו לשמאלו עכ"ל. ובס' ש"ש ש"ד פ"ד הכריע כדברי המתירים הכל גם חלק הנשאר בבית מהא דקיי"ל דחזקת האם מהני לבת וכיון דבחזקה מהני חזקת האם לבת, א"כ ברובא דעדיף מחזקה, מכש"כ דמהני רובא של החצי שפירשה להכריע חצי' השני דיהא מותר, ועוד הביא שם לחזק דברי' מהמשנה דפ"ו דטהרות מהמסוכן ברה"י וברה"ר דפליגי שם תנאי אם מכריע רה"ר את דין רה"י, יעו"ש:

ולענ"ד נראה דשיטת הר"ח נכונה וברורה, דהרי מסוגית הש"ס דנזיר שהבאנו לעיל מבואר להדיא דגם בדבר אחד שאם כבר הי' דין עלי' לילך בתר הרוב בשעה שהי' דין פריש עלי' אם אח"כ הדר לניחותי' הוא חוזר ונאסר ולא אמרינן שזמן אחד יברר על זמן השני, וכמו שלא יתכן שחלק מן הפרה יהי' בחזקת כשרות וחלק השני בספק טריפה כ"כ לא יתכן שדבר זה עצמו יהי' בזמן אחד בחזקת היתר ובזמן השני יהי' בחזקת איסור, ולפי מה דמפרשים התוס' בנזיר דהא דקאמר בגמ' שמא בשוקא אשכח וקדיש הוא על האשה שרוצה לקדש עכשיו וע"ז אמרינן דהדרא לניחותה, דלפי"ז בכל עת שתהי' בשוק תהי' מותרת לו ובשעה שתהי' בביתה תהי' אסורה עליו, והנה נגד דעת האוסרים כל הבהמה אי אפשר להוכיח די"ל דגם באשה היא אסורה לעולם מטעם זה גופא משום דהדרא לניחותה משו"ה אסורה גם בזמן הפרישות, אבל שיטת המתירים כל הבהמה ודאי נראה שהוא נגד פשטות הגמ' דנזיר הנ"ל, דהרי קתני דאסור בכל הנשים שבעולם מה"ט דהדרא לניחותה, ואין זמן המותר מכריע את זמן האסור ומוכרע הענין כדעת הפר"ח, וכן בארנו לעיל בהבדל הפירושים שבין התוס' דכתובות ופי' הרא"ש לבין פי' התוס' דנזיר דאף אם נבוא לדון על צד הספק מצד השקפת מיעוט ורוב של הנשים האוסרות קרובותיהן עליו יהי' רוב לא יוכרע הספק כשנבוא לדון על מיעוט ורוב הנשים האסורות עליו והמותרות לו, ומש"כ התוס' בכתובות לפרש כונת הש"ס על האשה המקודשת הוא דאפי' אם תהי' אשה זו שנושא עכשיו בשוקא תהי' אסורה עליו שמא האשה המקודשת היא עכשיו בביתה והיא קבועה וספק זה אוסר עליו ולא מכריע מה שיש רוב על אשה זו שנושא אותה שהיא אינה מקרובות אשתו המקודשת לו, ומש"כ בש"ש להוכיח מהא דמהני חזקת אם לבת אין ראי' כלל דהתם אין כונת הש"ס שדין האם מכריע על ספק של הבת, אלא דגם הבת עצמה יש לה חזקת האם וכמו שהוכחנו לעיל בש"ב פ"ב מדברי התוס' כתובות ד' כ"ו ע"ב דבספק בן גרושה יש לו החזקת אבהתא משום דאביו הי' כהן אף שאין האב משתנה ע"י נשואי גרושה ואין הספק נוגע אליו כלום, ואין לומר דשאני חזקת אבהתא מחזקת אם, דהרי שם בתוס' הנ"ל מדמים זה לזה. יעו"ש וזה ברור, וכן מה שהביא לחזק דבריו מהמשנה דטהרות ג"כ כבר נתבאר לעיל בש"א פט"ז שאין דבריו מוכרחים בביאור המחלוקת שבין ר"ש וחכמים בזה, דהוא אם הודאי מכריע את הספק, אלא די"ל דר"ש סובר דהוי כמו ספק ברה"ר דהרי אם הי' חי ברה"ר בודאי הי' חי מקודם גם כשהי' עוד ברה"י, ונמצא דמה שנולד ספק אח"כ ברה"ר גורם לספק על הטהרות שנגעו כבר ברה"י. יעו"ש שהארכנו בפרט זה לבאר דגם בחזקה אין דבר אחד מכריע על דבר אחר, ולפי"ז אין מזה ראי' לדברי המתירים, וע"כ הדברים מוכרעים כשיטת הפר"ח:

אמנם בעיקר השאלה של הגאונים הנ"ל יש לדון לענ"ד מצד אחר דבעובדא זו שהספק על חתיכה זו אינו מאיזה בהמה נפרשה לומר כל דפריש מרובא פריש, אלא שמכירים אנו את חלק הנפרש שהוא מחצי הבהמה הנשארת בבית, אלא שאנו דנים על חצי הבהמה זו מצד עצמו שמא הוא מהרוב כשירות, היינו כיון שאנו יודעים דששה בהמות היו בבית שהם כשירות, ורק אחת היתה טריפה ואמרינן על בהמה אחת שהיא מהרוב מחמת שהיא אינה קבועה וזה שייך על בהמה שלמה שהיא מסוג הז' בהמות, אבל החתיכה שנפרשה אינה בהמה שלמה ואינה מסוג הז' בהמות שאנו מסופקים על כל אחת, וכשאנו רוצים לברר הספק עפ"י דין אחרי רבים להטות עלינו לצרף את הבהמה ממה שבבית עם מה שבמקולין ולדון על כולה יחד מאיזה סוג היא בהמה זו ובכה"ג שחצי' היא קבוע והחצי השני הוא בפרישות לא ידענו מה לידון בה, אם לחשוב כקבוע או כפרוש, ומהראוי שנדון בזה אחר הרוב, היינו אם רוב הבהמה נפרשה הוא פריש ואם רוב הבהמה הוא בקביעותה הוא קבוע, והמיעוט מגרר גריר אחר הרוב, ואם מחצה על מחצה הוא ספק דאי אפשר לצמצם והוי ספק קבוע ספק פריש ולשיטת הרשב"א והריטב"א בקידושין ד' ע"ג שהבאנו בפ"א דסברי דבספק קבוע ספק פריש מותר או משום ספק ספיקא או משום דהוי רוב להיתירא, דמחצה הוי אף בקבוע והוי ספק שקול ועוד יש צד היתר שמא הוא הרוב, וע"כ הי' נראה לומר דלהלכה כל מה שבבית וכל מה שבמקולין מבהמה זו דין אחד להם או לאיסור או להיתר, ולא כהכרעת כל הגאונים הנ"ל, דכולם נקטו דעל חלק אחד יש דין בפ"ע, אלא דכמה מהם נקטו שהאיסור מכריע את ההיתר, וכמה מהם נקטו שההיתר מכריע את האיסור, והפר"ח נקט שכ"א קם אדינו, ולפי שיטותיהם כתבנו לעיל דהכרעת הפר"ח נכונה מאד דאין חלק זה מכריע את החלק השני,, אבל לפימש"כ שעל חלק אחד לבד אין כאן דין תערובות כלל דרק בהמה בבהמות הוא התערובות, וכשאנו דנים על חלק אחד עלינו לחבר ולצרף את שני החלקים יחד ולדון עליהם אם בהמה זו היא מהרוב או מהמיעוט, וכשחלק א' פריש והשני קבוע איכא בבהמה זו שני חלקים המנגדים, וראוי לידון בתר רוב ככלי הנעשה מברזל טמא וטהור וכל כה"ג דאזלינן בתר הרוב והמיעוט נגרר אחר הרוב, ובמחצה על מחצה ודאית נראה דבכה"ג ג"כ יהי' הדין דשני החלקים יהי' מותרים, דכמו בברזל טמא וברזל טהור במס' מכשירים פ"ב מ"ג דבמע"מ טמא דהוא דחשבינן דבכלי זה יש בה דין ברזל טמא וברזל טהור וממילא הוא טמא, ולפי"ז בנידון זה הרי יש בבהמה זו דין רוב ודין קבוע, וכיון דדין קבוע אינו מגרע את דין הרוב אלא שאמרה תורה דבקבוע חשבינן כמע"מ וליכא רוב והכא דבכללות של בהמה זו איכא גם רוב ממילא מותר, ולפי"ז היכא דאי"א לצמצם והוי ספק ניתוסף בזה עוד ספק, דהרי ספק בזה שמא רוב הוא דפריש, ואת"ל מחצה על מחצה נפרש ג"כ מותר ואף אם רוב הוא בקבוע שמא היא כשירה, ולפי"ז בנידון השאלה אין ראוי לאסור אלא אם רוב נשאר בפנים ואז אסור הכל גם מה שבחוץ. כן הי' נראה לי בפשטות: אבל לענ"ד יש לעיין טובא בהאי עובדא ומה דפשוט להו להגאונים ז"ל מסתפקנא לי טובא, דהנה מה דפשוט להו דהבהמות שנלקחו מן הבית למקולין דהוי פריש קודם שנולד הספק ומותרות בודאי, לענ"ד יש לדון בזה לאסור, אף כי קטנם עבה ממתני אבל תורה היא וללמוד אנו צריכים, דהנה בהא דאמרו בגמ' פ' התערובות, דבתערובות קדשים פסולים שנתערבו שאינם בטלים מטעם בע"ח חשיבי ולא בטלי דאי אפשר ליקח אחד מהם להקריב משום דהוי קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי, אלא נכבשינהו עד דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש, יש לדקדק למה לי' להש"ס לומר האי לישנא כל דפריש מרובא פריש הלא כיון דניידי ולא הוי עוד קבוע ממילא אזלינן בתר רובא לומר על כל אחד שהוא מן הרוב, ובאמת ברש"י שם כתב דנכוף אותם שינודו דלא ליהוי קבוע, אבל לשון הגמ' לכאורה הוא שלא בדקדוק, אבל באמת י"ל דמדוקדק לשון הגמ' והוא עיקר יסוד בדין זה, דהנה אם נאמר להתיר מה שנפרש מן התערובות מטעם אזיל בתר הרוב, קשה טובא איך מותר הנפרש דהרי ממ"נ הוא אסור, דאם נשאר האיסור בתוך הקבועים הרי הוי כמחצה איסור ומחצה היתר וליכא רוב, ואם האיסור הוא הנפרש הרי הוא ודאי איסור, וכעין שכתב בטוש"ע ביו"ד סי' ק"א להתיר החתיכה שנחתכה משום ממ"נ כ"כ בכה"ג ממ"נ להיפוך, וכמו שבארנו לעיל בפ"א דקבוע גורם לחשוב על התערובות בכלל שהוא מחצה על מחצה, בין שהאיסור קבוע ובין שהנאסר קבוע, וכמש"כ בפי' הרא"ש למס' נזיר שהבאנו שם, ואיך נאמר על הנפרש שהוא מן הרוב והוא היתר דזה אי אפשר דאם הוא היתר והאיסור הוא קבוע א"כ ליכא רוב היתר וזוהי תמיה רבתא, וע"כ נלענ"ד דמה דאמרינן נכבשינהו עד דניידי וכל דפריש מרובא פריש, רוב זה הוא רוב אחר לגמרי, והוא רוב המקרים, רוב של פרישה, כמו בט' חנויות בבשר הנמצא דאמרינן שנפרש מן רוב הקבועים, ובכה"ג אף דקבוע כמע"מ דמי, אבל כשאנו דנים על מקרה הפרישות איכא לעולם רוב אופן הפרישה מן היתר ומיעוט אופן פרישה מן האיסור, והנה ענין בירור של פרישה שייך רק בט' חנויות שהפרישה מחנות המוכרת בשר טריפה מבררת על חתיכה זו שהיא אסורה והפרישה משאר החנויות מבררת להיתר, אבל בתערובות איסור בהיתר חתיכה בחתיכות דלא שייך כ"כ ענין זה דסבת האיסור היא בעצמותה ואינה נפרשת מעצם אחר, אבל בכ"ז יש בזה ענין מושכל לומר שנפרש מן הרוב, והוא כיון דהחתיכות מעורבות והוחזק איסור במקום זה, אמרינן שהנפרש יצא מקביעות האיסור ונפרד ממנו ורוב אופנים איכא בזה לומר שההיתר נפרש מהקביעות אמרינן כל דפריש מרובא פריש, היינו שאחד מן הרוב הוא הנפרש ולא המיעוט הוא הנפרש וכ"ז הוא באופן דמיירי בגמ' בפ' התערובות שנתערב פסול בכשר תערובות ממש תערובות של גופים דאין אנו מכירים את גוף הנידון ואנו דנים עלי' שמא הוא גוף האסור, וכיון שנתחדש בזה עכשי' שאחד נפרש מן התערובות ואנו דנים על הפרוש מי הוא אמרינן שהוא מסוג של הרוב שהי' בזה התערובות, אבל בנידון של העובדא של שאלת הגאונים הנ"ל דנראה שהבהמות לא נתערבו כלום וכל גוף וגוף לא נתחלף, וניכר כ"א במראהו וצביונו אלא שנמצא נקב בבני מעים שהי' הבני מעים מעורבים, ונפל ספק מאיזו בהמה הוא והוי ספק על כל בהמה מחמת עצמה שמא הי' בה נקב וספק זה הוא שלא מחמת תערובות, ובכה"ג נראה דלא שייך כלל ענין רוב של תערובות, לא ביטול ברוב ולא הלך אחר הרוב, ואין שייך בזה לא קבוע ולא פריש, ורק עלינו לדון על מקרה הטרפות באיזה מהם קרה מקרה זו, והנה אף דיש בזה על כל בהמה רוב המקרים שהיא לא נטרפה שברוב בהמות מהז' שנשחטו כאן לא קרה בהם מעשה המטריף, אבל אי אפשר להתיר מטעם זה דא"כ נתיר את כולם וזה יהי' שקר, ול"ד ענין זה לשני שבילים אחד טמא ואחד טהור שהלך בא' מהם וחבירו הלך בשני, דאף בנשאלים בב"א מה"ת מוקמינן כ"א אחזקתו, דשם ספיקו של כל אחד הוא מחמת עצמו שאינו יודע באיזה שביל הלך, אבל כאן הספק על כל אחת, שמא בית הכוסות הנקוב ממנה הוא או מבהמה אחרת מהשבעה בהמות הנשחטות בזה, אבל עכ"פ ענין רוב דפריש לא שייך בזה דאיך יועיל בזה לומר דע"י שנתחדש בבהמה זו שנפרשה מהבית לומר ענין בירור, שבה לא נמצא בני מעים נקובים, מחמת שמקרה הפרישות מוכיח שהיא מן הרוב, ולא נולד בה מעשה המטריף, דרק היכא שהבהמות עצמם מעורבים הם שייך לומר שגוף זה הנפרש הוא מהגופים של סוג הרוב, אבל הכא שאנו יודעים ומכירים את הגוף ויציאתו הוא כביאתו ואין כאן תערובות כלום והספק הוא רק על המקרה, באיזו בהמה קרה ענין זה, איך יברר יציאתה מן הבית על ספק מקרה של מעשה המטריף וזה דבר שאין השכל הולמתו, ולפי דברינו בזה הנה גם הנפרשות אסורות מספק של תורה, דאין כאן ביטול ברוב מחמת שאין בהם שום תערובות כלל, ואין המיעוט מנגד כלל להרוב, ורק המקרה גורמת ספק על כולם יחד כמש"כ, וע"כ הנני דן בקרקע לפני רגלי הגאונים ז"ל דאין להתיר בנידון זה שום בהמה, כמו הנשארות בבית כ"כ הנפרשות, אם לא שלאחר שחיטה נתערבו הבהמות הנפשטות כולם זב"ז ואין ניכרות כלל והוי תערובות כשאר תערובות, אז חזר הדין לדין תערובות האמור בגמ', אבל אם ניכרות הן כ"א בפ"ע ואין בהן שום תערובות רק על כל אחת הוי ספק ממקרה המטריף, לא שייך בזה לא ענין קבוע ולא ענין כל דפריש מרובא פריש:

אמנם בכ"ז יש מקום קצת לומר דיש איזה חילוק בין קבוע לפריש גם היכא שאין הגופים מעורבים, דבפשטות איכא על כל אחד רוב, שבו לא נעשה מקרה המטרפת, אלא שאין רוב כזה מהני דא"כ נתיר כולם מחמת זה, וזה יהי' שקר, ומשו"ה ליכא בזה דין רוב, כיון דאי אפשר שיועיל על אחד מהם, דמאי חזית להתיר את זה יותר מהאחרים, ומשו"ה י"ל דרק היכא שהם קבועים יחד דממ"נ איכא בקביעות זו אחד שהוא אסור, נפקע מכאן דין אחרי רבים להטות, אבל אם נפרש אחד מהקביעות והוא נדון לעצמו, ועלי' יש רוב המכריע מצד המקרים, הנפש הזה ניתר מכח רוב והשאר נאסרים ואף דלכאורה הוא דבר שלא נזכר בכה"ג בגמ' אבל מ"מ י"ל כיון דסתמוהו הפוסקים בהיתר דליכבשינהו דניידי לומר דמועיל רק בתערובות גופים ולא בספק המקרה נקטו דגם בספק המקרה מועיל היתר זה, דהנה לדוגמא בהא דמבואר ביו"ד סי' ט"ז סעי' י"ב בהמה שנשחטה אמה או בתה היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהם היום כיצד תקנתו, ניכבשינהו דניידי ממקום קביעותם ויקח אחד מהם וישחוט דכל דפריש מרובא פריש ושנים הנותרים אסור לשוחטם היום, דהנה לפ"מ שכתבנו לחלק בין תערובות גופים או ספק מקרה, יהי' דין זה דוקא כלשונו שנתערבה הבהמה בשאר הבהמות, אבל אם לא נתערבה הבהמה ורק הולדות נתערבו, ושחטו היום ולד אחד וא"י מאיזו בהמה הי' ולד זה, לא יהי' תקנה זו לשחוט אחת ע"י הפרישה, וכיון דלא כתבו הפוסקים להדיא חילוק זה, אולי סברי דגם בכה"ג מהני לפרוש אחד ע"י דניידי ולהתיר ע"י היתר רוב, ועכ"פ נראה לי דלפי מה שנתבאר דמה שנפרש מן הקביעות אין היתרו ע"י רוב מספרי אלא ע"י רוב המקרה או רוב פרישות היינו רוב אופני הפרישות או רוב מקרה המטרפת, מעתה י"ל דדעת המתירים בתשו' גאוני בתראי גם החלק הנשאר בבית אינה דיעה רחוקה כמו שהחליט הפר"ח, דרק אם הי' כח ההיתר משום רוב המספר, אז שיטת הפר"ח מסתברת מאד וכמו שהוכחנו לעיל, אבל אם יהי' רוב מחמת המקרה יש מקום לומר דכיון דהוברר עפ"י דין תורה חלק אחד אז מותר גם החלק השני, דברוב המספרי כשאנו דנים על חלק הקבוע נסתר גם כח היתר של חלק הנפרש דחשבינן שהי' מע"מ, אבל רוב המקרה לא נסתר לעולם, דע"י דין קבוע לא חשבה תורה שישתנה ערך המקרים, אך כ"ז הוא למצוא מקום להוראת השליטים הנ"ל, אבל מסתברים הדברים כמש"כ דכל הדין האמור בגמ' ובפוסקים הוא בתערובות גופים ולא בספק המקרים:

ובהא דאמרינן במס' נזיר ד' י"ב דאימור בשוקא אשכח וקדיש הדרה לניחותה, ואיכא חילוק בין אם היא במקום ביתה ובין אם היא בשוק, דלכאורה מוכח מזה דגם בספק המקרה שלא בתערובות גופים שייך לחלק בין קבוע לפריש, הנה בין למאי דמפרשי התוס' בכתובות ד' ט"ו ובפי' הרא"ש שהבאנו למעלה, בין לפי' התוס' בנזיר, הנה באדם אף דלא שייך כ"כ תערובות גופים, שיתחלף ראובן בשמעון, רחל בלאה, מ"מ גם באדם יש הבדל בין אם היינו מכירים את האדם מתחילה ועתה אנו מסופקים עלי' אם נתחדש בו איזה דין לשנות אותו מדין הקדום, לבין אדם שלא ראינו אותו תחילה ועכשי' אנו מסופקים עלי' שמא הוא הוא האיש שנתחדש עלי' הדין, וחילוק זה נלענ"ד מוכח משיטת הרמב"ם שכ' בפט"ז מה' סנהדרין ה"ו, וז"ל אי"צ שני עדים אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק, כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה וכו' גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרה בו הרי זה לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בע"א. עכ"ל. ובמס' קידושין ד' ס"ו מוכח דבן גרושה פסולה בשנים, וכן הוכיח בתוס' רי"ד בפ' האומר דבמעיד על אשה שנשבית הוי דבר שבערוה ואין ע"א נאמן ע"ז, הובא בש"ש ש"ו פט"ו, ובש"ש רצה להטות דרך הרמב"ם ולחלק בין מעיד על בן גרושה שהוא פסול הגוף בתולדה, ובאשה שנעשית זונה שאינו בתולדה לא הוי דבר שבערוה, והקשה שם מהא דתנן בפ' האומר באומר על בתו שנשבית שאינו נאמן, ואם נאמר דע"א נאמן ע"ז, הלא היכא דע"א נאמן גם קרוב נאמן, יעו"ש שנשאר בצ"ע, ובאמת נראה שדברי הרמב"ם פשוטים דהיכא שידענו את האיש והי' מוחזק לנו בחזקת כהונה וע"א מעיד עלי' שיצא מחזקתו, הוי כדבר שבערוה, אבל אם בא אחד ממדינת הים וע"א מעיד עלי' שהוא איש כזה לא הוי דשב"ע, וכן מוכח מדברי תוס' רי"ד הנדפס מחדש על הגליון למס' כתובות ד' כ"ג ע"א יעו"ש. ומזה מוכח דהיכא שידענו את האיש עלינו לדון על התחדשות המקרה והשתנות הדין עליו, ובנידון כזה אין ע"א נאמן, וכן יש בזה תורת דין חזקה להעמידו על חזקתו הראשונה, אבל אם בא איש ממד"ה ואנו מסופקים עליו שמא הוא פסול או כשר אז ע"א נאמן עלי' ולא שייך בו תורת חזקה כיון שהספק הוא שמא הוא מן הפסולים ולפי"ז יש לפרש סוגית הש"ס דנזיר בענין זה, דכיון דאמר שאסור בכל הנשים שבעולם, היינו בין הנשים שמכיר אותן ואת קרובותיהן, ובין נשים שלא ידע אותן והנה בנשים שיודע ומכיר אותן ואת קרובותיהן, לא שיך לדון דין רוב ומיעוט ורק יש לדון דין חזקה חזקת פנוי' על הקרובות וחזקת היתר על האשה שבא ליקח, ובענין זה י"ל דהוי כבאו לשאול בב"א או שהחמירו לדון כזה, אבל כשלא הכיר אותן הוא תלוי בדין רוב שאין אנו דנים על המקרה אלא אם הם מסוג זה או מסוג אחר, ובענין כזה הוא כתערובות, ולפי' התוס' בכתובות אנו דנים על האוסר היא האשה המקודשת, דאם היא בקביעותה ומקומה אז דין הספק בזה כמע"מ ואם היא בשוקא ליכא רוב, ובכה"ג אין זה מטעם כל דפריש שיהי' רוב מחמת פרישות, אלא כיון שהאוסר נייד אינו רק מיעוט ואינו אוסר דהרוב נגדו, וכשהאוסר בביתו הוא אוסר, ולפי' התוס' בנזיר שאנו דנים על האשה שנושא עכשיו, כ"כ נאמר שאם אינו מכירה ואשכח בשוק וקדיש הי' מותר משום רוב נשים המותרות לו ורק כשתהדר לניחותה תחזור לאיסורה, וכן מה דילפינן מקרא ודאי מיירי בספק תערובות דלא שייך שם ספק המקרה דישראל לא נעשה נכרי. ובהא דשקלו וטרו בתוס' במס' סנהדרין ד' פ' ובזבחים בנסקלים ונשרפים שנתערבו מה דלא אזלינן בתר רוב וכתבו שם לדון מחמת קבוע, וכן אם מהני מה דנכבוש אותם עד דניידי ולומר כל דפריש, י"ל ג"כ דמיירי בכה"ג שנתערבו נסקלים בנשרפים כמשמעות לשון המשנה, היינו שאין אנו מכירים אותם, ואין הספק על כ"א מחמת שנשכח באיזה מיתה נגמר דינו, אלא שהם במשמר ואנו יודעים שיש בהם נדונים בסקילה ויש מהם נדונים בשריפה ועל כ"א אנו מסופקים שמא הוא מסוג זה או זה:

וכן מוכח ענין זה מדברי הרמ"א יו"ד סי' ק"י סעי' ו' שכ' בזה"ל, נתערבה תרנגולת טריפה בכשרות ונמצא ביצה ביניהם הביצה מותרת אע"ג דהתרנגולים חשובים ולא מתבטלים לגבי ביצה אזלינן בתר רובא עכ"ל. ובהגהת בית מאיר שם כתב בזה"ל עי' כתובות ד' ט"ו כתבו תוס' וכן גבי תינוק מושלך בעיר לא חשוב קבוע הואיל ולא נמצא בביתו וע"כ צ"ל דלגבי ביצה החצר לא נחשב ביתו עכ"ל. ודבר זה תמוה איזה בית ראוי ליחד להביצה, במקום שנולדה שם ביתה, אבל דברי הרמ"א פשוטים וברורים, דלגבי הביצה אין נפ"מ אם היא קבועה או לא, דאף אם היא אינה קבועה ג"כ ליכא רוב, דאם נבוא לדון מצד התרנגולים הרי הם כמע"מ וליכא כאן רוב כלל, אלא אף אם נימא שהיא קבועה כיון שאין אנו דנים על תערובות ביצים לברר על ביצה אחת שהיא כשירה, וכאן אין כאן רק ביצה אחת והביצה אינה בגדר תערובות עם התרנגולים, אלא שנולדה ביצה וא"י מאיזו תרנגולת נולדה ואיכא רוב אופנים שנולדה מתרנגולת כשירה, ואיכא רוב מקרים על לידה זו ולא רוב המספרי, ובכה"ג אף שהתרנגולים עצמם הם חשובים והוי כמע"מ, אבל אופנים של לידה, עכ"פ איכא רוב אופנים בכשרות ומיעוט בטרפות, ועל ענין זה לא מהני מה שהתרנגולים הם כמע"מ, וכן אין נפ"מ בין אם הביצה קבועה או לא כיון שאנו דנים על הלידה של הביצה. ונראה לי ברור דדוקא שאינו ידוע מאיזו תרנגולת נולדה הביצה מהני רוב זה, אבל אם הי' ידוע אופן לידת הביצה שהיתה מתרנגולת אחת מן התערובות, אז גם הביצה אסורה כמו התרנגולת, דשם ליכא רוב כלל על הביצה שהרי ידוע אופן לידתה, אם לא שנצרף גם את התרנגולת, וכיון שהתרנגולת אסורה מספק גם הביצה נגררת אחרי', וזהו שכתב הרמ"א בלשון זה דוקא ונמצא ביצה ביניהם, שהוא להורות שאין ידוע מאיזו תרנגולת נולדה, דרק בכה"ג שנמצא הביצה ביניהם אבל בידוע מאיזו תרנגולת אסור, ומזה ראי' לדעת האוסרים בתשו' הגאונים גם את חלק הנפרש ולא מטעמם, אלא כמש"כ לעיל, דבתערובות גופים אם נפרש חלק הדין דאזלינן בתר רוב, דאם רוב נשאר בקבוע או להיפוך המיעוט נגרר אחר הרוב, ורק כשנמצא ביניהם אז איכא רוב ע"י הלידה וכמש"כ, ולשיטת הש"ש שהכריע כדעת הסוברים דגם חלק הנשאר בבית מותר הי' ראוי להיות כ"כ דע"י לידת הביצה תהא מותרת התרנגולת והוא דבר זר ותמוה:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף