שערי ישר/ד/ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ד ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תניא תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו מהן לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב, וכתב רש"י ספיקו אסור משום דכל קבוע כמע"מ דמי, ובנמצא בשר הנמצא בשוק ולא ידעינן מאיזו פירש הלך אחר הרוב הואיל והבא לפנינו לא במקום קביעת לקחה וכבר פירשה ע"י אחר וכל דפריש מרובא פריש עכ"ל. והנה לפי"מ שבארנו בפרקים הקודמים לא מהני מה שהדבר שאנו דנים עליו הוא פרוש מן הקבוע, אם דרוש לעשות הרוב ע"י דברים הקבועים, דכיון דמספר הרוב שאנו באים לחשוב הם מהדברים הקבועים עלינו לחשוב כמחצה על מחצה ממילא ליכא רוב, ומטעם זה כתבנו דהא דמהני בנפרש אחד מן הקבוע, הוא משום דבאופן כזה יש לנו תורת רוב מסוג אחר והוא רוב שבא ע"י חשבון רוב המקרים, היינו דבשר הנמצא בשוק אנו חושבים בכה"ג רוב ע"י מקרה של אופנים שאפשר להפרש הבשר משם, והנה יש לנו ט' אופנים שבאפשרות להיות הבשר כשר, ואופן אחד שהבשר הוא טריפה, ואזלינן בתר הרוב שנפרש הבשר באופן שהוא כשר ועל ענין סוג רוב זה לא מגרע לן מידי לענין החשבון לחשוב תשע החנויות שמוכרות בשר שחוטה למספר הרוב אף שהם קבועים וכמע"מ חשובים, משום דכיון שאנו דנים על אופן הפרישה ואופני הפרישות אינו תלוי כלל אם נפרש מדבר קבוע או מדבר שהוא נייד, דרק כשאנו דנים על עצמות הדברים המעורבים אם דבר זה הוא ממספר הרוב או ממספר המיעוט, בכה"ג אמרה תורה שמספר המיעוט הוא שקול לחשוב כמספר הרוב אם המיעוט הוא קבוע, אבל כשאנו דנים על המקרים הנולדים דלא שייך בהם ענין קביעות אזלינן לעולם בתר הרוב, זהו יסוד העיקרי בדין קבוע ופריש ואף דהוא פשוט לענ"ד אבל אחרי שלא נתבאר בהדיא בדברי המפרשים, ע"כ הארכנו קצת ביסוד זה שהוא מפתח הראשון בדין פריש וקבוע:

ולפי"ז ראוי לבאר בלקח מאחד מן החנויות וא"י מאיזו מהן לקח מה דאמרינן דספיקו אסור שהוא מה"ת דחשבינן דליכא בזה רוב המברר, דלכאורה לפי מש"כ לו יהא דליכא רוב מברר על עצמות החנות מה היא משום דקבוע כמע"מ דמי, אבל עכ"פ הי' בזה גם פרישת הבשר ע"י האיש שלקח ועל ענין הפרישה יש לנו רוב המברר, ויברר רוב זה על הבשר שהוא כשר, ואף שנולד הספק בקבוע עכ"פ לא הוי רק ספק, וכיון דאיכא בזה רוב המברר, יותר ספק זה הנולד ע"י קביעות, ע"י רוב של סוג אחר של פרישה, דהרי גם בספק של קבוע אם הי' בזה רוב המברר הי' מהני, אלא שאמרה תורה דליכא בכה"ג רוב משום דכמע"מ חשוב, אבל אם יהי' על ספק זה של קביעות רוב מסוג אחר ודאי שיהני, וכשאנו מכריעים ע"י רוב של פרישה אין קביעות החנויות סותרת בירור זה כלום, דעל ענין הפרישה אין דין הקביעות שייך לזה כלום, ונלענ"ד ביאור ענין זה, דלא כמו שנראה בהשקפה ראשונה מאיזה פוסקים שהעיקר ההבדל בזמן לידת הספק, דלפימש"כ לא יתורץ בזה עיקר הקושי שבזה, דאף שנולד הספק בקביעות, מ"מ הרי אפשר שרוב המקרה של פרישות יברר על הבשר שהוא כשר, אלא שהיסוד בזה דעיקר דין של רובא דאיתא קמן, אינו בירור כשאר הבירורים, אלא. דין תורה להכריע את דין המסופק לנו, וכמש"כ לעיל עפ"י דברי הרא"ש בכ"מ, ואם יהי' איזה ספק שאינו נוגע לדינא לא יברר הרוב כלום בזה ויהי' ספק המציאות כאילו הי' מחצה על מחצה ולפי"ז לא מהני בירור של הרוב רק להכריע על הספיקות שגורמים לספק עלינו את הדין להנהגה ולמעשה, ומשו"ה בלקח מן החנויות וא"י מאיזו לקח הספק שגורם לספק עלינו את הדין על הבשר הזה, הוא החנות שבה הי' נמצא הבשר הזה, דאי אפשר לספק מאין בא הבשר לידו דהרי בשעת לקיחה ראה מאין הוא נוטל את הבשר, אלא שספק הי' לו על המקום שמונח בו הבשר הזה, אם הוא מקום המיוחד לבשר כשר או לבשר טריפה, וספק זה גורם לספק עליו דין הבשר שבידו, ועל ספק זה שעל החנות עצמה, אמרה תורה שכיון שהוא קבוע כמע"מ דמי, אין מספר הרוב מברר כלום, ועל ענין הפרישה לא יברר הרוב כלום שספק הפרישה אינו גורם בזה ספיקת הדין כלום, וכל ספק שאינו גורם דין הספק למעשה אין הרוב מכריע ומברר כלום, אף שאם לו הי' מברר את הפרישה הי' נכרע גם הספק שגרם הדין, אבל כיון שעכשיו אין לנו נפ"מ לדון על הפרישה, כיון שיודע וזוכר סבת הספק שלקח מחנות והי' ספק לו איזו חנות היא אם חנות מוכרת בשר כשר או מוכרת בשר טריפה, ורק ספק זה גורם הספק זה ליכא רוב דכמע"מ דמי ומשו"ה ספיקו אסור מה"ת, אבל בבשר הנמצא שהספק הגורם לנו לאסור הבשר הוא מאין נפרש הבשר הזה, ולהיפוך לדון על החנות שהי' מונח הבשר אין לנו שום סבה לדון ע"ז, ומשו"ה כל שאנו דנים על סבת הפרישה יש לנו ע"ז רוב מסוג המקרים שנפרש הבשר מא' מט' החנויות המוכרות בשר שחוטה ומותר הבשר מדין אחרי רבים להטות: ובתו"ה להרשב"א שער א' לה' תערובות כתב וז"ל ומה שאמרו כל קבוע כמע"מ דמי, ה"מ בשלקח הוא מן החנות לפי שהספק נפל לו בקבוע, אבל אם לקח אחד מן הקבוע ונפל מידו או שהניחו במקום חוץ המקום קביעותו ולא נודע אם מן ההיתר המרובה או מן האיסור המועט אין זה קבוע שהרי לא נפל לנו הספק בקבוע אלא בפורש, ובכל כי הא אמרינן כל דפריש מרובא פריש והיינו סיפא דתניא ובנמצא הלך אחר הרוב, ואעפ"י שדלתי מדינה נעולות ואין בשר נכנס למקום זה אלא מאותן חנויות וכל שבא לכאן מאותן חנויות בא, אפ"ה מותר דהא לא נפל לנו הספק בקבוע אלא בדפריש וכדאמרינן בשילהי פ"ק דכתובות א"ר זירא אעפ"י שדלתות מדינה נעולות, וה"מ כשלא ראינוהו יוצא מן המקולין, אבל ראינוהו לוקח ויוצא מן המקולין הרי נפל לנו הספק בקבוע ואסור וכדאמרינן בפ"ק דפסחים ט' צבורים של מצה וכו' עכ"ל. והנה אין מבואר החילוק בין נפל מיד הלוקח מן הקבוע לבין אם נתן הלוקח הזה לאיש אחר, דלכאורה מה נפ"מ כיון דלאיש השני הרי נפל הספק לאחר שנפרש, בס' ש"ש ש"ד פי"ח הביא דברי הרשב"א וכתב להוכיח מזה דספיקו של הלוקח אוסר לו ולדידן ורק בנפל מידו שאין הלוקח לפנינו אז חשבינן שהספק הוא בדפריש, יעו"ש ויובא דברי' לקמן, ולא אבין ענין זה מאיזה טעם הוא שיגרום דין ספיקו של הלוקח על כל העולם, דלפימש"כ רוב של הפרישה הוא רוב מעליא שאינו נגרע כלום ע"י דין קביעות החנויות, אלא שעיקר הטעם בזה דלא מהני רוב של הפרישה אלא היכא שספק הפרישה גורם הדין ואז מכריע רוב זה על ספק זה שלא יאסר, ולפי"ז באיש אחר שלא ראה הלקיחה מן החנות אין הספק בזה אלא מאין לקח הלוקח וכל שהספק הוא על ענין הלקיחה הוא ספק של פרישה ואין נפ"מ אם לוקח ע"י אדם או עכבר או נכרי, ומהיכי תיתי שיגרום ספיקו של הלוקח דין איסור על כל העולם, שאצלם הוא הספק על הפרישה ולשיטת הש"ש שהבאנו לעיל בפ"ב דחלק הנפרש מהבהמה מברר את חלק הקבוע הי' ראוי לומר להיפוך שבירור הפרישה של האיש השני יגרום היתר גם לאיש הראשון, אבל לפימש"כ שהכלל בזה שאין רובא דאיתא קמן מברר באמת אלא שמתיר הספק של יגרום צד איסור שום דין, וכן להיפך אם הרוב הוא איסור גורם הרוב לסלק את ספק המתיר, ולפי"ז להלוקח שסבת הקבוע גרם לו הספק לא יותר אצלו מה שהותר לשני וכן להיפוך מה שנאסר לראשון אינו גורם שום דין לשני דסבת הספק אצלו על הפרישה מאין נלקח הבשר, ולפי"ז אין אחד שייך לחבירו כלום וכ"א נידון לפי צדדי הספק שהוא מסופק בזה:

ומצאתי בפמ"ג סי' ק"י בשפ"ד סקי"ח בהא דאיתא בשו"ע בנמצא ביד נכרי אמרי' כל דפריש, דהביא הש"ך שם בשם הרוקח דבנמצא ביד קטן הוי כנמצא ביד נכרי, וכתב ע"ז וז"ל ועפר"ח אות ט"ז קטן חריף הוי כגדול ואיכא לעיונא בהא מילתא דודאי אם ראינו יוצא ממקולים אף נכרי אסור כמבואר, ואי לאחר שפירש א"כ אף גדול ישראל לישתרי, ותדע שהרי הרשב"א אומר כן בלקח א' מהקבוע ונפל מידו וכו' מותר שלא נפל הספק בקבוע וכו' ולכך נראה לי בירורן של דברים כן הוא דאם נמצא ביד נכרי א"א מחויבים לשאול לו וכן נמצא ביד קטן וכו' ואמנם נמצא ביד גדול ישראל ולא ראינו פירש ממקולין כ"ז שהוא לפנינו מחויבים לשאול לו דאיכא לברורי ע"י סי' א' וה"ה קטן חריף, ובנכרי ששאלוהו צ"ע אי אומר שהוא מטריפה ועדיין צ"ע בכ"ז. עכ"ל. וגם דברי' אינם מבוארים היטב, ומה שמסופק אם אומר הנכרי שהוא מטריפה כ"כ יש לספק אם אומר שלקח מן המקולין, ונלענ"ד דעיקר תלוי בזה אם האיש שנמצא בידו הוא נאמן לנו אין לנו לספק בזה אלא לקבל הדברים כפי מה שמעיד הוא, וכל ספק שאצלו הוא הספק גם לנו, ואין לנו ספיקות אחרים, וכיון שאצלו עיקר הספק על החנות שהי' מונח שם הבשר מה הוא, גם לנו ספק זה, ואין לנו שום ספק על הפרישה, ולפי"ז אם נמצא ביד קטן חריף הטעם בזה משום שנאמן להעיד ע"ז וכל ספק שנולד להלוקח אותו ספק הוא גם לנו, אבל אם נמצא ביד מי שאינו נאמן לנו כלל הרי זה כמו שנטל עכבר אף שידעינן שעכ"פ נטל מן הקבוע, אבל אצלנו הוא ספק של פרישה מאין לקח הבשר, והנה מה שנסתפק הפמ"ג אם אומר הנכרי שמטריפה לקח אם מהימן או לא, איני מבין מה מסתפק בזה, הלא דין זה מפורש ביו"ד סי' ט"ז דאם קודם שיצא מת"י נאמן ואם אח"כ אינו נאמן. יעו"ש. וכן מה דפשיט לי' להפר"ח דבקטן חריף הוי כישראל גדול, לפי"ד אינו פשוט כ"כ דבסי' קכ"ז מבואר ברמ"א דקטן חריף ג"כ אינו נאמן רק היכא דאיכא רגלים לדבר יעו"ש. אמנם לפי"ז גם בנכרי דמהימן לי' הוי כנמצא ביד ישראל, ומדברי השו"ע דפסק בסתם בנמצא ביד נכרי, מותר, משמע אף בנכרי דמהימן מותר, וע"כ נלענ"ד דשני תנאים בזה, דבאמת אף אם יהי' מהימן כיון דבשעה שלקח לא הי' להלוקח שום עסק להבחין מאיזה חנות הוא לוקח, משום דלא הרגיש שום נפ"מ לדידי' ולאחריני, בכה"ג נולד לו הספק ג"כ רק אחר דנעשה פריש וכאשר נעשה פריש אם מסתפק בענין זה הוי ספק לו על ענין הפרישה דאיך שייך אז לדון על החנות שהי' בה הבשר מה היא אלא מאין נפרש הבשר, וכן אם גם הי' נוגע לו הספק בשעת לקיחה והוי אצלו ספק על החנות ואין ספק הפרישה מועיל לו שום ספק בעיקר הענין, אבל אם השני שקבל, מידו א"צ להאמין לו כלום נמצא דאצל השני הוא ספק על הפרישה, ולפי"ז צריך שיהי' בזה שני תנאים, שיהי' הספק נוגע אל הלוקח הראשון ושיהי' לו תורת נאמנות, דאז אין להשני שום ספק על הפרישה אלא מקבל את הספק מן הראשון כמו שהוא, ומשו"ה ציר הרשב"א דלאדם אחר אי אפשר שיהי' ספק על הפרישה אם הי' הלוקח ישראל גדול אלא אם נפל מידו או שהניחו והלך לו דאי אפשר לשאול אותו, ולפי"ז נראה לי דבנכרי לעולם מותר דאף אם יהי' מהימן לי' כבי תרי, או שיהי' לו תורת נאמנות משום שבידו קודם שנתן דמטעם זה נאמן להתיר כמש"כ ביו"ד סי' ט"ז, אבל כיון דלא הי' הדבר נוגע לו אז לדון על הדבר רק עכשי' מסתפק בזה ועכשי' כשהוא מסתפק הוא מסתפק על הפרישה ולא על החנות, ובקטן ישראל חריף נלענ"ד שתלוי בדין האמור בסי' קכ"ז דבעינן הצטרפות של רגלים לדבר, ואולי בהצטרף הטעם שבידו להאמינו לחומרא מטעם זה הוי כמהימן:

וע"כ נלענ"ד במש"כ הקצוה"ח בסי' רצ"ב לענין ממון, דנכרי שמצווה ג"כ על הגזל לענין זה דומה נמצא ביד נכרי כמו שנמצא ביד ישראל, וכן על יסוד זה העיר בגליון רש"א ביו"ד סי' ק"י לענין אמה"ח שאסור לבן נח שיהי' בזה שוה נמצא ביד נכרי כנמצא ביד ישראל שאין דבריהם מוכרחים בזה כלל, דאף שמדין תורה הוא אסור לבן נח אבל כיון שהם אינם מקפידים על דין זה, הרי לענין לידת הספק אצלם הוא כמו שלא הי' מוזהרים בזה כלל, וגם אם הי' מקפידים כיון דאינם מהימני לדידן אין לנו שום נפ"מ מה שנולד אצלו הספק בקבוע כיון דאצלנו הוי ספק לאחר הפרישה ואנו דנים רק על הפרישה והקצות החושן אזיל לטעמי' שכתב בספר ש"ש שהדין של מקבל גורם דין על כל העולם, אבל כבר כתבנו שאינו כן, ובנה"מ סי' רצ"ב העיר על דברי הקצוה"ח הנ"ל ויצא הבדל גם לענין גניבה בין ישראל לבן נח, אבל כ"ז לענ"ד למותר כי הכל תלוי בהספק המקובל אצלנו עכשיו אם עלינו לקבל הדברים ממי שאומרם אז דין העולם כדין הלוקח הא':

אמנם לפי"ז עיקר הדין שכתב הרמ"א שם בסי' רצ"ב תמוה מאד, דז"ל ואם שנים הפקידו אצל אחד ונגנב או נאבד אחד מהם אזלינן בתר רובא וכל דפריש מרובא פריש (ת"ה סי' שי"ד ותשו' מיימוני סי' ס"ח) ואם הוא קבוע כמע"מ דמי (שם ותשו' רשב"א סי' תתס"ג) עכ"ל וכתב הסמ"ע סקל"ב פי' אם פריש מעצמו ונאבד אזלינן בתר רובא ואם אדם לקח מהטבעיות אמרינן כל קבוע וכו' עכ"ל. ובש"ך כתב לפרש בענין אחר שאם הוא דבר נייד כגון בהמות. ע"ש ובסקכ"ט כתב וז"ל וכל דפריש מרובא פריש וכן הוא בתשו' מהרי"ל סי' קצ"ט תשו' מהר"ח אור זרוע במעשה שהביאו אתרוגים בסל אחד ד' שותפים לא' כ' ולב' ח' ולג' ג' וסמנו בקשרים של כל אחד ואחד ובא אנס ופריק כולם מן הסל והתיר הקשרים ולוקח י' מהם והשאר החזיר להם ועתה נאבדו הסימנים ואינם נודעים של מי נלקחו, כל דפריש מרובא פריש' והעכו"ם מן הרוב לקח דהיינו מאותן שהיו' לו כ' וכו'. עכ"ל. ומהרא"י שם הקשה על דברי ומהרי"ל מישב דבריו אך מה שהקשה שם מהרי"ל אמאי לא נימא דהוי קבוע, נ"ל לתרץ דמיירי שלקח העכו"ם העשרה שלא בפנינו, ועי' ביו"ד סי' ק"י ודו"ק עכ"ל והנה בזה הסמ"ע והש"ך הסכימו דאם נגנב ע"י ישראל אמרינן בזה קבוע כמע"מ, וזה תמוה מאד דהרי הרשב"א כתב להדיא דאף אם ישראל לקח אם אינו לפנינו, אז לגבי אחרינו הוי ספק בפריש כמו שהבאנו לעיל דברי', ולפי"ז אין חילוק בין נגנב ע"י ישראל ובין נגנב ע"י נכרי, דבשניהם לגבי דידן הוי ספק על הפרישה מאין נגנב, אבל לפי"ז גם דברי הרמ"א תמוהים מה שחלק בין הי' פריש או קבוע, והנה המקור שהביא מתשו' מיימוני סי' כ"ח (והציון סי' ס"ח הוא טעות הדפוס) כתוב שם על אופן אחר וז"ל אשר שאלת על ד' וה' כיסום אשר בתיבתך משלך ומשל אחרים ולקחה בתך ב' דינרים ואינה יודעת מאיזו, כך אני דן בעיני כיון שלקחה מן הקבוע כמע"מ דמי ולא אזלינן בתר רובא, ואין לחלק בין נפקד לאחר ולדמותו לנמצא ביד עכו"ם כיון שהישראל לקח מן הקבוע, וכ"ש כאן שבתך לקחה הב' דינרים שהוא כמו נפקד, דכל המפקיד ע"ד אשתו ובני' הוא מפקיד וכיון דהוי פלגא ופלגא המע"ה, ושלו' יצחק בר' אברהם. עכ"ל. והנה דין המסופק שם הוא על הב' דינרים שאין ידוע למי הם ודין זה הוא כדין ניפול הנמצא דאזלינן בתר רוב, ואם לקח ישראל לגבי' דידי' הוי כלקח מן הקבוע, וכ"ז הוא כשאנו דנים לגבי דידי' לענין חיוב השבה למי ראוי להשיב אבל כשהדין בין הנפקד והמפקיד כשהם נדונים זע"ז על הני שני דינרים ליחס עליהם שם בעלים בזה יש מקום לחקור אם לגבייהו הוי כנמצא בשר ביד ישראל או כמו נמצא ביד נכרי, והוא משום דלגבי איסור והיתר דכל ישראל נאמן ע"ז, וראוי לנו לקבל כל הדברים כפי מה שמגיד לנו, ומשו"ה הדין לכל העולם כפי הדין של הלוקח בעצמו, אבל לענין דיני ממונות יש מקום לומר דאינו נאמן ע"ז לברר של מי הם, וכיון דאינו נאמן אין ספק דידי' גורם הדין, ואף שנאמן שלקח הכסף וא"י למי הם, אבל זה חשיב ספק הנעשה עכשי' והוי ספק לאחר שפירש, והנה מאחר דקיי"ל בשליש שנאמן על דבר המושלש כשני עדים משום דהימני', הי' מקום לומר דיש הבדל בין נמצא ביד הנפקד לבין נמצא ביד אחר, דאחר אינו נאמן והוי כנמצא ביד נכרי, אבל בכ"ז הכריע דכיון דישראל לקח כיון דהבעלים לא ידעו כלום ונאמן ע"ז משום בידו או אם גם נאמר כיון שהודה לפני עדים בלי בי"ד הפסיד המיגו, י"ל דבכה"ג ע"א נאמן, כיון דאין כאן חזקת ממון על הני דינרים, ושניהם טוענים שמא, הרי זה דומה לאבידה שכתב הר"ן בפגה"נ דע"א נאמן, ואח"כ כתב, דכאן א"צ לזה דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד והוי כמו שהפקיד גם ביד בתו, וכל דין נאמנות גם לה. כנלענ"ד בביאור דברי תשו' מיימוני אלו:

עוד יש מקום לפרש דברי התשו' באופן אחר והוא די"ל דכל שהנפקד לקח לא חשיב פריש כלל דעדיין הדבר כמו שמונח בקביעותו, ואף שלא ניכר עתה של מי הוא, אולי בכה"ג דלא שייך ביטול ברוב גם אם אינו ניכר חשוב קבוע, וביותר י"ל לפימש"כ לעיל דמה שנפרש הדבר והוא נייד לא מהני כלום, כיון שחשבון הרוב הוא ע"י מה שנשאר בקבוע שהם כמע"מ ממילא ליכא רוב, אלא מה דמהני כשנפרש אחד, הוא ענין רוב מסוג אחר על מקרה של הפרישה, ומקרה זו הוא דוקא אם נפרש ונבדל לגמרי מן מקומו, אבל בכה"ג י"ל כיון שהוא גם עכשי' ברשות הנפקד לא נפרש כלום, וכיון דגם הבת חשבינן כאילו רשותה הוא רשות של נפקד, אבל עכ"פ דברי תשו' מיימוני מיירי באופן שאנו דנים על דבר הנפרש למי הם, והוא ענין אחר ממה שכ' הרמ"א לענין בשנים שהפקידו ונגנב ונאבד אחד מהם וא"י משל מי נגנב ועל מי לחשוב הפסד החסרון, וע"כ נלענ"ד דכונת הרמ"א מה שמסיק ואם הוא קבוע כמע"מ הוא אם הספק על הדבר הנמצא למי ליתנו והוא כקבוע, ובאופן שציר בתשו' מיימוני, אבל בדין הא' שכ' הרמ"א היינו אם הדבר הוא נגנב או נאבד ואנו דנים לברר משל מי נאבד הוא ספק על ענין פרישה משל מי נפרש וזה ספק שלעולם הוא ספק פרישה, ועיקר הדין מה שבט' חנויות הוא ספק של קבוע, משום דהספק נולד על הבשר בזמן שהי' עוד בחנות דבכה"ג המיעוט והרוב בין שנאמר שהוא מספר חתיכות הבשר ובין אם נאמר שהוא מספר החנויות, הוא מיעוט של דבר קבוע וגם דבר הנידון שהוא או החנות שמונח בו הבשר או חתיכת הבשר הם קבועים וניכרים לקצת בני אדם עפ"י מקומם, אבל לענין גניבה ואבידה כל שאנו דנים על סבת המקרה של גניבה משל מי נגנב ונאבד, הוא רוב של מקרה, שמקרה זו מבררת לאיזה מן השותפים נקרה מקרה זו בכדי לידע כמה נשאר לזה ולזה, ובאופן כזה אין בזה דין קבוע כלל כנלענ"ד:

וכן בהא דכתב בס' ש"ש ש"ד פ"א לתרץ קושית תוס' בב"ב בסוגיא דרוב וקרוב בהא דאמר אביי לסייע לר"ח דרוב וקרוב הולכים אחר הרוב מדתנן דם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור ואע"ג דאיכא עלי' דמקרבא ודחי רבא רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד דתני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבים עלי' על ביאת מקדש וקדשיו ושורפים עלי' את התרומה וכתבו שם בתוס' ז"ל, אי גרסינן תני אתי שפיר, אבל אי גרסינן דתני תימה היכי מייתי מהכא, דרוב ומצוי הוא דילמא לאו משום דרוב ומצוי קאמר ר' חייא אלא משום דרוב וקרוב הולכים אחר הרוב כר' חנינא. יעו"ש. וכתב בש"ש לישב גירסא זו עפ"י מה דקיי"ל להלכה כשמואל דאמר בפ' הרואה כתם דאין אשה טמאה מה"ת עד שתרגיש בבשרה וכיון דתני ר' חייא דחייבים על ביאת מקדש ודאי שהוא מה"ת שהוא ע"י הרגשה ובשעת הרגשתה נולד הספק אם הוא מן המקור או מן העלי' והוי נולד הספק בקבוע וכמע"מ דמי ולא מהני רוב דמים אם לא מחמת רוב המצוי זה תו"ד שם. הנה לפימש"כ לא יתכן בענין זה ענין קבוע, דהרי בשעה שהדם במקורו אין שום ספק לספק עליהם איזהו, אלא בשעת הרגשה שהוא נעקר ממקומו ויצא, שספק זה הוא על ענין פרישה מאין נפרש הדם ומהיכן יצא והוא ספק על המקרה דבכה"ג אין שייך דין קבוע, ורק אם הי' דין טומאה בזה מחמת מגע הי' מקום לדון על הדם איזה דם הוא, אם דם המטמא או לא, וגם זה הוא רק אחר הפרישה, אבל לא קודם שנפרש, והכא לאו משום מגע דיינינן דמגע בית הסתרים הוא, ורק משום ראי' כטומאת נדה ואין הספק על הדם עצמו כלום רק על הראי' ופרישת הדם שהוא ספק המקרה והרי זה רוב של מקרים דאזלינן בתר הרוב, כלומר כשאנו דנים על מקרה של הראי' אנו אומרים כיון דרוב דמים הוא בחדר שהוא המקור, ודאי מן הרוב הוי הראי' והפרישה, דל"ד לשאר דוכתי שאם נולד הספק בשעת הפרישה חשבינן דהוי ספק בקבוע, דהתם ענין הפרישה אין עיקר הספק, ומלבד זה דברי הש"ש בזה הם דברי שגגה, דאשתמיט לי' דברי הרמב"ם בפ"ט מהא"ב ה"א וז"ל אין האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה וכו' ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור, ה"ז בחזקת שבא בהרגשה כמו שבארנו עכ"ל. הרי מפורש בדברי הרמב"ם דבדם הנמצא בפרוזדור גם כשלא הרגישה טמאה מה"ת, שהטעם בזה כמו שתלינן שבא מן המקור מחמת שרוב דמים מן המקור, כ"כ תלינן שהי' בהרגשה מחמת שעפ"י רוב הוא כן, ודיני הכתמים שהוא מדרבנן הוא רק אם נמצא הדם שלא בפנים כמו על בשרה ועל בגדה כמש"כ הרמב"ם שם ה"ב, משום דכיון דראי' כזאת אינו כפי הרגיל ויצאה מן הרוב, לא שייך לדון ע"ז לילך אחר רוב ראיות שהם ע"י הרגשה, אבל עכ"פ מפורש בדברי הרמב"ם על ענין זה גופא דמיירי בלי הרגשה:

ולענ"ד נראה דיש מקום ליישב הגירסא שבש"ס דתני ר' חייא עפ"י מש"כ בשע"ג פי"ט לבאר שיטת הרמב"ם בפט"ז מהא"ב שכתב בתינוק הנמצא בעיר שרובה ישראל שאם קדש אשה שהביא עלי' אינו נהרג משום דהוי ספק נכרי, שהראב"ד השיג עלי' דהרי אזלינן בד"נ אחר הרוב, ובארנו שם דסובר דאחרי רבים להטות לא מהני רק על הספק שאנו דנים עלי' בשעת לידת הספק, ומשו"ה כשאנו דנים בדי"נ אם חייב מיתה והרבים מכריעים דינו למיתה אמרה תורה שיהרג, אבל אם עכשיו אין אנו דנים על דין מיתה וענין ספק של מיתה נולד אח"כ ע"י מעשה חדשה לא מהני רובא דאיתא קמן, משום דבכה"ג הבא עלי' לא עבר על איסור א"א אלא על אשה של אחרי רבים להטות, אבל איסור אשת איש הוא ספק דרובא דאיתא קמן אינו מברר המציאות, ומה דמסקינן בסנהדרין דאזלינן בדי"נ אחר הרוב היא ברובא דליתא קמן, וכן כתבנו שם ליחס שיטה זו לדברי התוס' בזבחים ד' ע"ח שכתבו דמיעוט היתר הבטל ברוב איסור לא מצטרף לענין מלקות יעו"ש. ולפי"ז נוכל לומר לשיטה זו דראי' המטמאת משום דרוב דמים מן המקור שהוא רובא דאיתא קמן, שאף שהאשה טמאה כטומאת נדה מה"ת לכל הדברים, אבל אם נכנסה למקדש לא תתחייב קרבן, דלא עברה על איסור כרת אלא על עשה של אחרי רבים להטות, ומדתני ר' חייא שחייבים על ביאת מקדש מוכח משום דרוב ומצוי הוא דרוב זה אינו כרובא דאיתא קמן אלא רובא דליתא קמן מחמת שמצוי יותר שתראה מן המקור ולא מן העלי', ורוב זה הוא כרוב נשים אינן אילונית דאמרינן במס' סנהדרין דבכה"ג הוא כבירור גמור דמהני אף לענינים הנולדים אח"כ ע"י מעשה חדשה, וגם לפימש"כ יתישב מה שרצה לישב בס' ש"ש בהא דאמר רבא שם ש"מ מדר' חייא תלת ש"מ רוב וקרוב הלך אחר הרוב וש"מ רובא דאורייתא וש"מ איתא דר' זירא, ופריך הש"ס והא רבא הוא דאמר רוב ומצוי ליכא למ"ד הדר בי' רבא מההיא, ובתוס' שם כתבו בהא דאמר ש"מ רובא דאורייתא חשיב לי' רובא דליתא קמן דברובא דאיתא קמן קרא הוא אחרי רבים להטות, יעו"ש. דלכאורה מאיזה טעם חשוב רובא דליתא קמן, ולפימש"כ מוכיח רבא מר' חייא דבע"כ מה שחייבים על ביאת מקדש הוא משום הך רוב מצוי שהוא רובא דליתא קמן כרוב בהמות כשרות הם וכיוצא בזה אבל מטעם רוב דאיתא קמן שהוא מחמת רוב דמים אין חייבים על ביאת מקדש כמש"כ, ומוכח מר"ח דגם רובא דליתא קמן הוא מה"ת וכמש"כ:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף