שערי ישר/ג/כא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ג כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והרמב"ם בפ"י מה' כלאים כתב בזה"ל צמר רחלים וצמר גמלים וכיוצא בו שטרפן זב"ז וטוה מהן טוי, אם הי' החצי מן הרחלים הרי הכל כצמר רחלים והרי הוא כלאים עם הפשתן, ואם הי' הרוב מן הגמלים מותר לערבו עם הפשתן מפני שצורת הכ' צורת צמר גמלים ואין חוששים לנימות של צמר המעורבת בהן מפני שאינה חוטי צמר, לפיכך עורות הכבשים שעושים מהם בגדים אעפ"י שתופרין אותן בפשתן מותרים ואין חוששים לנימות של צמר אעפ"י שנכרכו בכלל חוט הפשתן שתפרו בו שהרי בטלו במיעוטן עכ"ל. וכן הוא לשון השו"ע יו"ד סי' רצ"ט רק הוסיף שם דברי הטור, והראב"ד כתב בהשגות שם על הא דכתב שהרי בטלו במיעוטן, שבוש הוא זה וכי צמר בפשתן בטל ברוב' בכ"מ כתב ע"ז אני אומר שטעם מפני שבטלו במיעוטן אינו שבוש שמן התוספתא למדו כמו שכתבתי בשם סמ"ג, וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם צמר ופשתן שטרפן אסור כיצד הוא עושה מביא ליטרא ועוד צמר גמלים ומבטלן עכ"ל. ודברי הכ"מ תמוהים מה ענין התוספתא והירושלמי לדברי השגת הראב"ד דהשיג דצמר ופשתן אינן מבטלים זא"ז, ובתוספתא וירושלמי מיירי שצמר גמלים מבטל צמר רחלים, ועי' בט"ז יו"ד שם מה שדחק לישב תמיה זו ואין דברי' מתקבלים על הלב כלל, דמש"כ דהעור הוי מין שלישי והעור מבטל את הנימן הוא תמוה לכל מעיין, ובביאור הגר"א שם תמה על הרמב"ם והרא"ש והשו"ע וביותר תמה על דברי הכ"מ וכתב ששגה בזה, והנה כאשר זכינו בעזה"י לפרש דברי הרא"ש והטור נלענ"ד דבזה יתפרשו לנו גם דברי הרמב"ם וגם לדברי הכ"מ יש טעם. דהנה מה שכתב הרמב"ם לחלק בין נימין לחוטין הוא עפ"י האופן שכתבנו, דכיון דאין דין כלאים בנימין אלא דוקא בחוטים או בגד, ואם טוה מן התערובות עלינו לדון על צורת החוטים בכללות אם חשובים חוטי צמר רחלים או לא משו"ה אם רוב מן צמר גמלים מותר מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים היינו שצורה הכללית שעלי' צריך לחול הדין חשיבא צורה של צמר גמלים כמו ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור, ואם נבוא לדון על החלקים הפרטים היינו על הנימים של צמר רחלים אין חל עליהם דין כלאים בפ"ע שאינם חוטים, ולגרום דין על החוטים בכלל אינם גורמים שהם המיעוט, אבל חוטים שהם בפ"ע חשובים שיכול לחול עליהם תורת דין כלאים אינם מתבטלים, שכל הבגד נאסר, כמש"כ בשיטת הרא"ש והסמ"ג וכן מוכח מדברי הרמב"ם שכתב דבמחצה על מחצה הרי הכל כצמר רחלים, דלכאורה לאיזה ענין כתב זה, דהרי לכאורה האיסור הוא רק משום התערובות צמר רחלים והצמר גמלים לעולם מותר, ולפימש"כ דברי' מדויקים כיון דבמע"מ חל דין כלאים על החוטים מחמת החצי של צמר רחלים ואז כולו אסור, וכמו ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור שבמע"מ כל הכלי נטמא דאי אפשר בלא"ה דעל חצי כלי ליכא תורת טומאה, כ"כ הכא ליכא תורת כלאים רק על כל החוט, ועפי"ז כתב הרמב"ם בעורות כבשים שתופרים אותם בחוטי פשתן שמותרים אעפ"י שנימי הצמר מן העור נכרכים על החוט של פשתן לא חיישינן שבטלו במיעוטן, כלומר כיון שהחוט של פשתן נטו' בפ"ע והנימין רק נכרכו עלי' והם מיעוט אינם חשובים לומר שהחוט הוא ע"י תערובות צמר ופשתן, כיון שהחוט נטוה בפ"ע והנימים של צמר הכרוכים עלי' הם מיעוט. הם טפלים ומתבטלים לגבי', ואינו דומה לתערובות צמר ופשתן שטוה מהם חוטים דאסור משום כלאים אף אם יהי' מין אחד מרובה והשני מעט, דהתם נטוו החוטים מן התערובות והוי חוט של כלאים דבתערובות צמר ופשתים ליכא ביטול כמש"כ לעיל מדברי הרא"ש, אבל כאן החוט של פשתן הוא טווי, והנימים של צמר נכרכו עלי' אין חשובים לשנות את שם החוט, ועליהם בפ"ע אין דין כלאים, וע"ז מביא הכ"מ ראי' מהתוספתא והירושלמי דמוכח להדיא מדבריהם דין זה דנימים שאני מחוטים לענין זה דעליהם אין תורת כלאים שאנו דנים עליהם בפרט, וזהו עיקר החילוק בין תערובות צמר לתערובות חוטים כנ"ל:

ובזה מובנים גם דברי הר"ן בתשו' סי' נ"ז ונ"ט שכתב להתיר לטחון חטים מבוקעות עם אינן מבוקעות קודם הפסח דכיון דמתבטלים קודם שחל האיסור לא הוי כמבטל איסור, ואף לשיטת הראב"ד דסובר דאסור מה"ת לבטל איסור, אבל בכה"ג שמתבטל בזמן היתירו לא שמענו שיהי' אסור לבטלו, וכתב ע"ז וז"ל אבל יש בכאן שני ספיקות, האחד שנוכל לומר שאין ההיתר מתבטל בהיתר משום דבפרק בתרא דע"ז מוכח דהיתירא לגו איסורא לא בטיל, וטעמא דמילתא לפי שאין ההיתר עשוי להתבטל, והכא בזמן היתירא יש לדון ולומר דאינו מתבטל, מתי מתבטל לאחר איסורו ונמצא זה מבטל איסור לכתחילה, והספק השני דדילמא כי אמרינן דלפני זמנו בששים ה"מ לאוכלו קודם הפסח משש שעות ולמעלה, אבל לאוכלו תוך הפסח הוא חוזר וניעור, ושני ספיקות אלו מתבררות מדתנן בפרק בתרא דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זב"ז אם רוב מן הגמלים מותר, ומותר דקאמר היינו לערב עמהם צמר, ופשתים, ומהא שמעינן שהיתר בהיתר מתבטל וש"מ כיון שנתבטל אינו חוזר וניעור עכ"ל ובס' מקור חיים ה' פסח סי' תמ"ז סק"ח תמה על דברי הר"ן אלו. מאי ראי' דהביטול חל קודם שנתחבר אל הפשתים דנימא היתר בהיתר בטיל דילמא מתבטל לאחר שנעשה איסור דאף דצמר אינו בטל בפשתן אבל בטל הוא בצמר גמלים, ועיי"ש דמתרץ דאם לא הי' מתבטל קודם האריגה כ"ז שהוא היתר והי' חל מעיקרא האיסור על הצמר ופשתים יחד ואז אם הפשתים והצמר יחדי' הם יותר מן הצמר גמלים ליכא ביטול ברוב, ולענ"ד זה רחוק בכוונת הר"ן שלא הזכיר שום רמז על דבר כמות הצמר רחלים ופשתים נגד צמר גמלים, ולפי מש"כ עפ"י שיטת הרא"ש והטור והב"י בביאור דברי התוספתא דבגד שיש בו כלאים של צמר ופשתים כל הבגד אסור דברי הר"ן פשוטים שהוכיח מדין כלאים דהיתר בהיתר בטל דלאחר אריגה לא שייך ביטול דאם רק חל איסור כלאים על בגד זה כולו אסור וכמש"כ הטור דלאחר שעשה מהם בגד לא שייך בהו ביטול, ומוכח דהיתר בהיתר בטל, וכן הוכיח דאינו חוזר וניעור דאל"ה למה אינו חוזר ונאסר אח"כ, ומזה מוכיח גם לענין חמץ דמתבטל קודם הפסח, ומה שהקשה הפר"ח עלי' הובא שם במקו"ח דשאני דין כלאים דלעולם אסור צמר בפשתן וחמץ קודם פסח הוא היתר בהיתר, לק"מ לענ"ד דהא תינח אם הי' איזה איסור בעשית בגד כלאים או לחבר צו"פ הי' חילוק בין כלאים לדין חמץ, דבכלאים שייך דין איסור בכל שעה דצמר רחלים אסור לחברו בפשתן וצמר גמלים מותר ובנתערבו בטל איסור זה מן הצמר רחלים, אבל כיון שהדין דליכא שום איסור לחבר צו"פ אלא דלאחר חבורן איכא איסור לבישה והעלאה, וכ"ז דלא נתחברו כל אחד מותר להשתמש להתחמם בו וכיו"ב, לפי"ז ליכא חילוק בין כלאים לחמץ, ועוד יש מקום לומר דחמץ חשיב קרוב לאיסור גם קודם הפסח יותר מכלאים קודם אריגה, דחמץ קודם פסח אינו רק מחוסר זמן לתלות האיסור וכלאים הוא מחוסר מעשה, ומה דצריך שיחול הביטול דוקא קודם שחל איסור חמץ ולא נאמר שחל הביטול לאחר שש שעות בערב הפסח כתב במקו"ח שם משום דהר"ן סובר דאחר שש הוא במשהו, במחכ"ת לא עיין בדברי הר"ן אלו דבהדיא כתב דאחר שש הוא בששים כמו שהבאנו דברי', והא דצריך לענינו שיחול הביטול בזמן ההיתר הוא משום דין איסור מעשה הביטול שאין מבטלים איסור לכתחילה, היינו אף שעושה התערובות בזמן ההיתר, אבל כיון שלא חל הביטול עד שיחול תחילה האיסור ואח"כ יותר ע"י ביטול, חשוב מבטל איסור שעשה עכשי' מעשה שעי"ז יתבטל האיסור אח"כ, וכמש"כ להדיא בלשונו דאם אינו מתבטל רק אח"כ חשוב מבטל איסור, ואח"כ דן אם חוזר וניעור בתוך הפסח ושני ספיקות אלו, היינו אם היתר בהיתר בטל ואם חוזר וניעור בתוך הפסח הוא שני ענינים, היינו דאפי' אם הי' הדין דחוזר וניעור הי' נפ"מ בחקירה הראשונה אם מותר לערב החטים כדי לאכלן קודם הפסח אחר שש דאם היתר בהיתר אינו בטל הוי מבטל איסור, והחקירה השני' הוא לענין תוך הפסח דאף אם היתר בהיתר בטל ומותר לערבם כדי לאכלם אחר שש, אבל בתוך הפסח דהוי במשהו י"ל דחוזר וניעור, ושני ספיקות אלו למד מדין כלאים דהיתר מתבטל בהיתר ואינו חוזר וניעור אף דשם הוא ענין אחד דאם נימא חוזר וניעור לא שייך כלל ביטול מעיקרא, דאם ישאר באיסור לאחר חיבור הצו"פ לאיזה ענין נתבטל בשעת ההיתר, אבל עכ"פ שני דינים אלו יש ללמוד מדין כלאים דמהני הביטול בשעת ההיתר ואינו חוזר וניעור אח"כ: אמנם שיטת הר"ן ושיטת הרא"ש והטור חלוקים המה בדין חוזר וניעור, דשיטת הרא"ש והטור דסברי נמי דהיתר בהיתר בטל מ"מ סברי דהיכא שנתערבו חוטים של צמר רחלים בחוטים של צמר גמלים אם אח"כ ארג מהם בגד וחברם בפשתים חוזר וניעור, ולהר"ן נראה בפשטות דאם רק נתבטל אינו חוזר וניעור, אף דלתרווייהו אם חל איסור כלאים נאסר כל הבגד כמש"כ, ומחלקותם בזה הוא עפ"י שיטותיהם בכל תערובות המתבטל, אם ע"י הוספת איסור עד שבמצטרף יהי' רוב איסור אם חוזר וניעור האיסור הבטל כבר להצטרף להאיסור הנוסף, דשיטת הרא"ש הוא אם ניתוסף איסור במדה זו חוזר וניעור מה"ת דחשיב כהוכר האיסור כמו שנתבאר בדברינו לעיל פ"ט שיטתו, ורק בנתערב שער צמר רחלים בשער צמר גמלים לא אמרינן חוזר וניעור כמש"כ לעיל, כיון דעל כל שער בפ"ע לא אפשר לחול דין כלאים אם לא שיחול על כל החוט בכלל, וכשאנו דנים על החוט בכלל הוא חשוב חוט של צמר גמלים מחמת שהמיעוט מתבטל כמש"כ, ושיטת הר"ן הוא כשיטת הרמב"ן והרשב"א, תוס' והריטב"א שנתבאר לעיל בפ"ט שיטתם דסברי בכל תערובות המתבטל שאינו חוזר וניעור מלבד בלח עד ששים, דבאינו מינו חוזר וניעור מה"ת דכל דיהיב טעמא הוי כהוכר האיסור, ובמין במינו הוא מדרבנן גזירה אטו אינו מינו, דלפי"ז נראה דלשיטתם גם אם נתערבו חוטים בחוטים ואורג אח"כ מהם בגד ג"כ מותר דאינו חוזר וניעור כמו בשאר תערובות כל מה שנתרבה גם הוא בטל, ועכ"פ מה שהותר אינו חוזר לאיסורו עד שיוכר ממש, ונראה לפי"ז דאף שרק חוטי צמר אינם ניכרים וחוטי פשתן הם ניכרים מ"מ אינו נאסר, דאף דצו"פ הם גוף אחד של איסור וכל מה שניכר ממנו הי' ראוי להאסר, זהו דוקא בשאר איסורים דכל משהו הוא איסור מצד עצמו, אז כל משהו הניכר חוזר לאיסורו, אבל בצמר ופשתים אם הצמר הותר ולא חל עלי' דין כלאים גם הפשתן אינו נאסר, וכמו דמוכח דין זה מבשר בחלב דבעינן שיחול האיסור על שני המינים יחד, והיכא שהבשר אינו נאסר מחמת דין אין איסור חל על איסור וכיו"ב אז גם החלב אינו נאסר, ולפי"ז לשיטת הר"ן אין חילוק בין תערובות שער צמר רחלים לתערובות חוטים דלעולם אינו חוזר וניעור, ולשיטתו יפרש דברי התוספתא באופן אחר, היינו דבתוספתא שנה לנו רק דין זה דאם לא טרף הצמר רחלים בהצמר גמלים ולא נתבטל ברוב כדין תערובות אז אסור, אף דהצמר רחלים והפשתים הם רק שני חוטים וכל הבגד הוא מצמר גמלים, לא אמרינן ליזל בתר רובא שיהי' נחשב כאילו אין כאן רק בגד מצמר גמלים כמו ברזל טמא וברזל טהור דאם רוב מן הטהור טהור, ומה דבאמת חלוק דין זה דכלאים מברזל טמא וטהור שעשה מהם כלי הוא פשוט כמש"כ לעיל דהתם א"א לחול דין טומאה על חלק ברזל הטמא דחלק זה אינו כלי שלם ושלמות הכלי וצורתה הוא רק ע"י הצטרפות החלקים, וכשאנו דנים על הכלי בכלל אזלינן בתר רוב והמיעוט כמאן דליתא, שאינו גורם דין על הכלי, אבל בכלאים חל דין כלאים על שני החוטים של צמר ופשתים הנמצאים בבגד שאי"צ לדין כלאים לדון על שלמות הבגד, דגם על חוטים חל דין כלאים וכמש"כ לשיטת הרא"ש, אבל אם עשה בגד מחוטי צמר רחלים וצמר גמלים שנתערבו או שאין מקום צמר רחלים ניכר בבגד של צמר גמלים, בזה חלוק שיטת הרא"ש מהר"ן, דלהרא"ש בכה"ג חוזר וניעור, ולהר"ן כל היכא דאפשר להתבטל קודם התחברות הפשתן אל הצמר, היינו כ"ז שהוא היתר בהיתר אינו חוזר וניעור, כנלענ"ד בזה: ועפ"י דרך זה יש לפרש מה דפסק הרמ"א באו"ח סי' תמ"ז לענין חמץ בפסח לחלק בין תערובות לח בלח דאם נתבטל בששים קודם הפסח דאינו חוזר וניעור בפסח, וביבש ביבש חוזר וניעור יעו"ש. דלכאורה אינו מובן מאי שנא לח מיבש, ובמקו"ח שם כתב ליתן טעם דלח בלח מתבטל וחשוב כמאן דליתא כמש"כ בכ"מ בשם הר"י קורקס ספ"א מהאה"ט, ובס' מגן אלף שם דחה דברי' מסוגית הש"ס דבכורות, ובסוף דברי' כתב בס' מגן אלף שאינו מוצא מקור לחלק בין לח ליבש יעו"ש. ועפימש"כ י"ל דהטעם בזה דבתערובות לח בלח שנתערב קודם הפסח עד שלא הי' בו כדי נתינת טעם כשהגיע הפסח אינו חל על תערובות זו איסור חמץ, דעל המשהו חמץ בפ"ע לא חל דין חמץ כיון שאינו עומד בפ"ע ואינו תופס מקום שיחול ע"ז דין חמץ, ועלינו לדון על כל התערובות הלח בכלל לומר שיש בו חלק חמץ, וזה שייך רק אם ניכר בו המיעוט או במראה או בטעם, אבל משהו אינו משנה כלל את שם כל התערובות, ורק אם נתערב בפסח דכבר חל על המשהו דין איסור אינו בטל, אבל יבש ביבש דכל פירור עומד בפ"ע וחל עלי' איסור חמץ אם לא מחמת ביטול ברוב ומשו"ה חוזר וניעור, וכעין זה כתב הרמ"א ביו"ד סי' ק"ב ובשו"ע או"ח סי' ש"כ סעי' ב' לענין סחיטת ענבים בתוך היין בשבת כיון דלא נאסר בפ"ע בטל במיעוטו אף דהוי דבר שיש לו מתירים, ולענ"ד נראה דגם שם הוא רק בלח בלח שאינו עומד בפ"ע, אבל ביבש ביבש גם שם אסור, ואח"ז מצאתי בעזה"י בס' דרכי תשובה יו"ד סי' ק"ב סקנ"ז שהביא כן להלכה דעת איזה אחרונים שכתבו כן, בשם ס' ערך שי ושו"ת בכורי שלמה והגאון מקוטנא דנקטו דרק בלח בלח כגיגית אמורים דברי המרדכי שהוא מקור הדין להשו"ע או"ח והרמ"א יו"ד הנ"ל יעו"ש:

וכל הדברים אשר בארנו בזה יש להעמיס בדברי הגר"א ז"ל אשר בקוצר אמרים כלל את כל הענין, והוא באו"ח סי' תמ"ז סקכ"ב על מה שכתב הרמ"א ונוהגים כסברא ראשונה בכל תערובות שהוא לח בלח, כתב בזה"ל ונוהגים וכו' ומיהו וכו' אף לסברא הראשונה דיליף מכלאים כמש"כ בתוספתא שם והביאו הר"ש והרא"ש שם בזמן שהביא פשתן וטרף עמהם וטרפם זב"ז, אבל העושה חלוק מצמר גמלים או כולו מצמר ארנבים וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט אחד של פשתן בצד זה אסור, דפשתן טרוף אינו ניכר ונתערב כמו לח בלח, משא"כ בחוט שעומד בפ"ע ואינו מתבטל וה"ה לפירורים, ועי' ביו"ד סי' צ"ט ס"ו בהג"ה שפסק דחוזר וניעור, ועמש"ש דוקא בששים אבל לא במשהו שכן מוכח בכ"מ עכ"ל. והנה דברי' הק' אינם מובנים בתחילת ההשקפה מש"כ דחוטים ופירורים אינם מתבטלים, דהלא רק לענין חוזר וניעור אמר הרמ"א בפירורים, ומובן כונתו דפירורים וחוטים חשובים לחול עליהם דין מחדש, והוכיח מכלאים דצמר המתבטל אינו חוזר וניעור וחוטים חוזרים וניעורים, ומוכח מדברי' כל הענין שכתבנו דחשיבות של חוטים הוא רק לענין חוזר וניעור, כנלענ"ד בענין זה:

ובתשו' נוב"י מ"ת סי' קפ"ו האריך בענין זה ובסוף התשובה כתב ג"כ להסתפק בדין זה אם בגד משאר מינים נאסר אם יש בו כלאים של צו"פ בצד אחד, וכתב שם וז"ל ואומר אני שלדעת הרמב"ם שאפי' אין חוט צמר נוגע בחוט של פשתים, א"כ מצד הסברא שכל הבגד נעשה גוף אחד של איסור אבל לדעת הרא"ש י"ל שאינו אסור אלא מקום חבור הצמר ופשתן ולא שאר הבגד, ויש לומר דאפילו לדעת הרא"ש כיון שהצמר מחובר בפשתן שוב כל הבגד נאסר עכ"ל. ולענ"ד דברי' אינם מחוורים בזה, דהלא לכל הדינים שבתורה ודאי כל הבגד גוף אחד הוא כמו לענין מגע טומאה והזאה וטבילה וכדומה, ורק לענין האמור בתורה צו"פ יחדי' סובר הרא"ש דבעינן שיהי' מחוברים יחד בנגיעה ממש ולא ע"י דבר אחר המחברן, ואם יש מקום לומר דלהרמב"ם וכל הבגד נאסר כ"כ להרא"ש, וכבר נתבאר הענין לעיל דלהרא"ש מוכח ענין זה מהא דבגד צמר נאסר כולו ע"י חוט אחד של פשתן וכן הוכחנו שיטתו בזה מדברי' בפי' למס' נגעים. ובעיקר השאלה והחקירה שהאריך שם בתשו' אם היתר בהיתר בטל והעלה דהיתר בהיתר לא בטל, וכתב לחלק מהך דכלאים דצמר רחלים בטל בצמר גמלים, עפ"י הדרך שכתבנו מברזל טמא שבללו עם ברזל טהור, אף שלא הזכיר בדברי' ממשנה זו וכתב מסברא דאף דלא בטל צמר רחלים משום דהיתר בהיתר לא בטל אינו חל על החוט שרובו צמר גמלים דין צמר רחלים, והצמר רחלים בפ"ע אינו ראוי שיחול עלי' שום דין דאינו חוט ובכלל הוא חוט של צמר גמלים, גם בענין זה כבר הוכחנו לעיל דא"א לפרש כן דאף דבברזל טמא וטהור מוכח דגם בניכרים כ"א בחלקי הכלי ג"כ אזלינן בתר הרוב, אבל בע"כ גם שם מטעם ביטול הוא, דלולא זאת כיון דכל הכלי וצורתה הוא ערי חלקים כל חלק וחלק גורם דין על שם הכלי, ואי לאו מטעם ביטול הי' גם המיעוט גורם דין על הכלי ובע"כ מטעם ביטול הוא, דזהו הכלל דכל היכא דשניהם מתנגדים זל"ז אז שייך דין דאחרי רבים להטות, והראי' לזה מהא דצמר רחלים עם פשתים שנתערבו וטוה מהם חוטים או עשה בגד הוי כולו כלאים אף שיהי' רובו צמר ומיעוטו פשתן, ולא אמרינן כיון שרובו צמר יהי' שם החוטים על שם הצמר לחוד, ובע"כ הטעם כיון שצו"פ מתאחדים יחד לחדש דין כלאים אינם חשובים כמנגדים זל"ז לומר אחרי רבים להטות, ורק צמר רחלים בטל בצמר גמלים משום שמנגדים זל"ז ומבטלים זא"ז, וכ"כ חלב שנתערב במים דומה ממש לדין צמר רחלים שנתערב בצמר גמלים. כנלענ"ד:

ובעיקר הדין דהיתר בהיתר בטל או לא, נראה לי דלכו"ע חשוב כמנגדים זה לזה, דכיון דמין אחד ראוי שיחול עלי' דין חדש והמין השני אינו ראוי לזה לענין זה הם מנגדים זה לזה ושייך ע"ז המקרא דאחרי רבים להטות יסוד הקבלה של תורת דין הביטולים, והתנאי השני דנקטו רוב הפוסקים דבעינן ידיעה לחלות דין ביטול ברוב ונתבאר ענין זה לעיל באורך, שהטעם בזה דכ"ז שאינו נוגע למעשה ההנהגה בפועל ליכא תורת דין ביטול ברוב, הנה בהיתר לתוך היתר יהי' תלוי אם ידיעה זו מועלת לאיזה הנהגה בכה"ג, כלומר מה שאנו יודעים שתערובות זו תגרום עלינו השתנות בעתיד, והנה מצאנו כעין ציור זה לענין דשיל"מ, דבגמ' ב"מ ד' נ"ג מפורש דמע"ש שבטל ברוב אין נתפס פדיון, ומ"מ מדרבנן לא בטל מחמת שיש לו מתירים ע"י פדיון דמדרבנן לא בטל, ומשו"ה אפשר לפדותו מדרבנן, והוא דבר נפלא לכאורה מאיזה טעם אינו בטל, דהלא אם בטל אין לו מתירים וכבר תמה ע"ז בס' מנחת החנוך, ולענ"ד הטעם בזה כיון דעיקר יסוד הביטול הוא משום דהמיעוט מעכב את דין הראוי להיות ע"י הרוב, ובדבר שיש לו מתירים קודם הביטול חשבו רבנן כאינם מנגדים זה לזה, ומה"ט אינו בטל, ומה"ת בטל כיון דעכ"פ קודם הגעת ההיתר הם מנגדים זל"ז, ועפי"ז יובן לנו דברי הש"ס במס' ב"מ לענין מע"ש דחשיב לדשיל"מ, דכיון דכ"ז שלא נתבטל אינם מנגדים זל"ז משום דהוי דשיל"מ ע"י פדיון מה"ט לא בטיל, ומה"ט בהיתר בהיתר הוא להיפוך דעכשי' אינם מנגדים, אבל אנו יודעים שלבסוף יבואו לידי נגוד ע"י עכוב הנהגה בפועל, יש מקום לומר דגם עכשי' הוא נוגע קצת למעשה לענין הנהגה אם צריך להתקדם לגמור ההשתמשות קודם הגעת זמן האיסור, ויש מקום לספק בזה אם מה"ת בטל או לא, אבל כבר הבאנו שיטת הר"ן שנקט להלכה דהיתר בהיתר בטל מה"ת ולא ראיתי מהראשונים ז"ל שיפלגו עלי' בדין זה, ועלינו להחליט דמה"ת בין שההיתר עכשי' והאיסור יבוא לאח"ז ובין להיפוך שההיתר יבוא לאח"ז והאיסור עכשי' בשני אופנים אלו בטל המיעוט בהרוב מה"ת:

אבל עדיין לא נתבאר מה שחמץ קודם הפסח בטל גם מדרבנן ולא הוי כדבר שיש לו מתירים דלא בטל מדרבנן, והלא לפימש"כ הר"ן במס' נדרים ד' נ"ב ע"א לבאר שיטת הרי"ף שכ' בפת שאפאה עם הצלי בתנור דאסור לאכלו בכותח אף דריחא לאו מילתא היא, משום דחשוב כמשהו ובטל ברוב, ובכה"ג דאפשר לאכול הפת עם בשר הוי כדשיל"מ דלא בטיל, וביאר שם דהיכא שאפשר לאכול עכשי' בהיתר חמיר דגם באינו מינו לא בטיל מדרבנן, וכשיש לו מתירים לאח"ז אינו בטל במינו ובשאינו מינו בטיל. יעו"ש, ולפי"ז יקשה בחמץ קודם הפסח למה בטיל הלא יש לו היתר עכשי', ונראה לענ"ד דצ"ל דחמץ שנתערב קודם הפסח שאינו בטל רק בשעה אחרונה קודם הגעת זמן האיסור, כלומר בשעה שאין שהות לאכלו קודם הגעת זמן האיסור דאז הוי כדבר שאין לו מתירים, ול"ק משיטת הרי"ף דהתם בפת שאפאה עם הצלי בשעה שרוצה לאכול הפת עם כותח יכול לאכלו עם בשר, - ובגליון הגרע"א ליו"ד סי' צ"ט בהא דכתב שם הרמ"א במים שנתערב עם מעט חלב שמותר לבשל עם בשר, דכתב שם דאשמעינן דלא כהרי"ף, והקשה שם הרי"ף מהך משנה דצמר גמלים שנתערב בצמר רחלים דאם רוב מצמר גמלים יותר לתופרו עם פשתן, הרי אף דאפשר לתפור עם צמר מ"מ מותר עם פשתן, ולפימש"כ לק"מ דאם הי' איזה איסור בעשית כלאים הי' דומה ענין זה לנידון הרי"ף, אבל כיון דליכא שום איסור בזה, הנה באותה שעה שאין שהות לעשותו באופן אחר אז בטל כמו בחמץ קודם הפסח, ושם עוד עדיף מחמץ דבחמץ אנו דנים על השתמשות אכילה, ובכלאים אין ענין הביטול על מעשה האריגה דתשמיש אריגה מותר גם בכלאים ממש, ורק אנו דנים על שמוש הלבישה, וקודם אריגה לא שייך איסור כלל ורק אנו דנים על המינים, דבצמר גמלים איכא היתר גם אם יהי' בגד מחובר עם פשתים ובצמר רחלים איכא צד איסור שאם יהי' בגד מחובר עם פשתים יהי' איסור, ולענין זה לא שייך לדון דיש לו מתירים לעשותו עם צמר, אבל לפי"ז הנה דברי הרי"ף והרמ"א ביו"ד הנ"ל אין שייכים כלל לענין דין ביטול היתר בהיתר, דבשני ענינים הנ"ל הוא ביטול איסור בהיתר דחלב אסור לאכול ולבשל עם בשר, והמים או הפת מותרים לאכול עם בשר ועם חלב, אבל צמר רחלים שנתערב בצמר גמלים הוא היתר בהיתר דעכשי' כ"ז שלא נארג ולא נתחבר ליכא איסור, ולענין מעשה האריגה ג"כ ליכא שום איסור, וכשאנו דנים על הביטול קודם אריגה הוא ביטול היתר בהיתר שיתבטל המיעוט שלא יחול עלי' איסור, אבל בבשר בחלב דמדרבנן אסור גם בלא בישול, ואנו דנים שיתבטל האיסור שכבר חל היינו שיהי' מותר לאכול הפת עם התערובות ריח הצלי עם הכותח, ודברי הש"ך שכתב שם על דברי הרמ"א ענין ביטול היתר בהיתר צ"ע. ורק לענין יש לו מתירים יש לדון קצת כיון דעכ"פ יש היתר וכמו שהקשינו לענין חמץ קודם הפסח, אבל גם זה ל"ק כמו שכתבנו דאף אם נאמר דלא יתבטל היתר בהיתר משום דיש לו מתירים, אבל מ"מ יהי' בטל קודם שחל האיסור, דברגע האחרונה בשעה שראוי לחול האיסור, אז ודאי אין לו מתירים, דעיקר הביטול של היתר בהיתר שלא יחול האיסור בשעה שהי' ראוי לחול, וכמו שמדמה המרדכי בפ' כל שעה ענין זה של היתר בהיתר להא דשקיל וטרי תנאי הובא במס' נדרים לענין הפרת נדרים קודם שתדור, וטבילת כלים קודם שנטמאו ועוד ענינים כאלה וכמו שהביא כל זה בביאור הגר"א בה' פסח סי' תמ"ז:

ויש לעיין בטיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר, דאם אינו בנותן טעם דמותר, דלכאורה הוא שלא מתורת ביטול ברוב דהלא חלב בבשר אינו בטל, כמו שכתבו תוס' והרא"ש לענין חוט של צמר בבגד של פשתן, דכל שתערובותו גורם האיסור לא שייך ביטול ברוב, ולפי"ז מה שמותר חלב בבשר כשאינו נותן טעם הוא שלא מחמת ביטול אלא כל שאינו נותן טעם הוא מותר, ובריח צלי הנקלט בפת כתב הרי"ף דאיכא איסור לאכול בכותח, כיון דאינו בטל מחמת דין ישל"מ, אף שלא יתן טעם בכותח, ויש לומר דבאמת גם בטיפת חלב שנבלע בבשר צריך לבוא מדין ביטול ברוב, דלפימש"כ דין זה שאסרו חז"ל לאכול בשר עם חלב זה אחר זה בסעודה אחת, הוא ענין איסור בפ"ע, ולפי"ז גם בטיפת חלב שנבלע בבשר אם לא הי' בזה דין ביטול ברוב הי' אסור לאכול הבשר שמשהו חלב בלוע בתוכו, אלא מחמת שבטל ברוב, דהא דדברים המותרים שנאסרים ע"י תערובות לא שייך בהם ביטול, הוא רק לענין האיסור הנעשה ע"י שני המינים יחד שמתחדש בהם איסור אחד על שני המינים, דשם מובן הדבר דלא שייך בהם ביטול, דכמו שהמיעוט גורם האיסור, כ"כ הרוב גורם האיסור, ואין המיעוט גורם נגד הרוב דשניהם גורמים חלות האיסור, אבל לענין איסור דרבנן שאסרו לאכול בשר צונן בסעודה אחת עם הגבינה, לענין זה שייך ביטול ברוב, דחלב אסור לאכול עם בשר) ובשר מותר לאכול עם בשר וכן להיפוך ולענין זה המיעוט בטל ברוב, ושם הוי תערובות שאין לו מתירים ומשו"ה מותר ודינו של הרמ"א בחלב שנתערב במים דמותר לבשל עם בשר הוא שלא כשיטת הרי"ף, דהרי גם שם יש לו מתירים לבשל המים עם חלב, ומה"ט נראה לי דאסור לכתחילה לערב מעט חלב לתוך קדירת בשר, אף שלא יהי' בנותן טעם ולא יהי' חל ע"ז דין בשר בחלב, אבל כיון דצריך גם ביטול מחמת גררת דין איסור דרבנן שגזרו לאכול בסעודה אחת אף שלא יהי' תערובות טעמים, ומשו"ה אסור לערב לכתחילה משום דאין מבטלים איסור לכתחילה:

אבל קשה לי טובה מדין גבינה שהעמיד בעור קיבת כשרה דמותרת ובהעמיד בעור קיבת נבילה אסורה, וכתבו הפוסקים הטעם בזה דכיון דדבר המעמיד הוא ולא בטיל, ומשו"ה בעור קיבת נבילה שאיסור הוא ומעמיד לא בטיל אסור, אבל בב"ח דשניהם היתר וכיון דלא יהיב טעמא מותר עי' ביו"ד סי' פ"ז ובש"ך שם והוא מן הש"ס פ' כל הבשר, ולשיטת הרי"ף קשה כיון דלא בטל מחמת דין מעמיד, יהי' איסור דרבנן שאוכל חלב עם משהו של בשר שאינו מתבטל בפת שאפאו עם הצלי ולחומר הקושיא נראה לענ"ד לומר ולחלק בין משהו של צלי הנבלע בפת, דסובר הרי"ף כיון דלא בטל משהו הצלי ואיכא על הפת גם שם בשר שייך לאסור עם כותח, אבל משהו מעור קיבת כשרה הנבלע בגבינה, כשאוכל הגבינה לא חשוב כאוכל בשר נפרד עם גבינה נפרדת, דלא גזרו רק על אופן דשייך שם אכילה ועל טעם הקלוש שנבלע בבשר, לא שייך למיחשב כאכילת המשהו בשר עם גבינה, ואין להקשות לומר שיהי' אסור לאכול גבינה זו עם גבינה אחרת דזהו כחוכא לאסור גבינה לאכול עם גבינה אחרת:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף