שערי ישר/ג/כ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ג כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תנן בפ"ט דכלאים משנה א' אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים, ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים, ואין הכהנים לובשים לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים, צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר, ואם רוב מן הרחלים אסור, מחצה על מחצה אסור, וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה, עכ"ל המשנה. וכתב הרא"ש בתשובה כלל ב' סי' ה' וז"ל אשר שאלת על אותן הבגדים שהשתי הוא של פשתן והערב של משי והנשים תופרות אותן על סרבליהן, נ"ל שיש בו משום כלאים, שהרי בחוט התפירה מחברים יחד הפשתן והצמר וכו' ואל ישיבני אדם לומר כיון דיש בהם משי יותר מפשתן הפשתן בטל ברוב כדאיתא במס' כלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר פי' אם רוב מן הגמלים מותר לערב פשתן בו שהצמר של רחלים בטל ברוב של הגמלים וכמאן דליתא דמי, וכן בנידון זה כיון דרובא משי הפשתן בטל וכמאן דליתא דמי, הא ליתא ששונה בתוספתא על אותה משנה בד"א שהביא פשתן וטרפן זה בזה פי' ואינו ניכר זה בפ"ע וזה בפ"ע, אבל העושה חלוק שכולו צמר גמלים וכולו צמר ארנבים וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט אחד של פשתן בצד זה אסור, פי' כשבאו החוטים של צמר ושל פשתן זה אצל זה, אבל אם זה בצד אחד של חלוק שכולו צמר גמלים וזה בצד אחר מותר, וכ"ש בנידון זה שניכר השתי בפ"ע ותופרת אותן לצד הסרבל שהוא אסור. והנראה בעיני כתבתי עכ"ל. ובפסקי' במס' נדה ה' כלאים סי' ה' כתב הרא"ש וז"ל, וגרסינן בירושלמי צמר ופשתים שטרפן אסור, כיצד עושה מביא ליטרא ועוד צמר גמלים ומבטלן, אבא ב"ר הונא בשם ר' ירמי' צמר ופשתים שטרפן בטלן רב אמר אסור בתערובותן מה מפליג הא דאמר רב כשעשאן בגד בפ"ע דעשאן בגד לא שייך בי' ביטול, אפי' חוט אחד בכל הבגד כדתניא בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לעכו"ם וכו' ולא אמרינן שיבטל ברוב מאחר שאין מקומו ניכר בכל הבגד כדאמרינן שילהי תמורה ד' ל"ד דצמר בכור ושער נזיר שנארגו בבגד דבטל אי לאו דעביד מיני' ציפרתא פי' שארג צורת ציפור מן השער דחשוב ולא בטיל דלא שייך ביטול ברוב אלא איסור שנתערב בהיתר, אבל היתר שנתערב בהיתר וע"י תערובות זה נאסר לא שייך בי' ביטול ברוב דאין כאן אלא חתיכה אחת של איסור והא דבעינן נתינת טעם בבשר בחלב כמו בשאר איסורים אע"ג דהוי היתר בהיתר ולא שייך בי' ביטול כיון שע"י תערובות נאסר, שאני התם דדרך בישול אסרה תורה ולא מיקרי בשר בחלב בלא נתינת טעם. תוספתא בד"א שהביא פשתן וצמר וטרפן זה בזה וכו' ועפ"י דברי הרא"ש אלו כתב הטור בסי' רצ"ט וז"ל צמר רחלים וצמר גמלים שערבן זה עם זה וטוואם יחד אם הרוב מהרחלים או אפילו מע"מ חשוב ככולו רחלים ואסור עם פשתן, ואם הרוב מהגמלים אז של הרחלים בטל ומותר עם הפשתן, וכן הדין בפשתן וקנבוס שערבן יחד אם הרוב פשתן אסורים עם הצמר ואם רובן קנבוס מותר עם הצמר, הילכך מי שנתערב לו צמר עם פשתן מביא מן אחר ומערבו עמהם ומבטל אחד מהם, ולא שייך בהו ביטול אלא קודם אריגה, אבל לאחר שעשה מהם בגד, לא שייך בהו ביטול שיבטל אחד מהם במין אחר, שאפי' בחוט אחד של פשתן שארג בשל צמר נעשה כולו גוף אחד של איסור, אפי' עשה בגד מצמר גמלים וארג בו חוט אחד מצמר רחלים ואצלו חוט משל פשתים כולו אסור, הילכך בגד שהשתי של משי והערב של פשתן אסור לתופרו אם הצמר אפי' אם רובו של משי, אבל אם עשה בגד מצמר גמלים וארג בו חוט אחד של צמר, ובמקום אחר ארג בו חוט אחד של פשתן שאינו אצל הצמר מותר עכ"ל:

והנה דברי הרא"ש והטור באו סתומים בלי ביאור כלל לקטני השכל כמוני, דבמש"כ הרא"ש והטור דאם השתי של משי והערב של צמר דאסור לתופרו עם פשתן אינו מבואר אם זה דוקא היכא דניכר הצמר דאז לא שייך ביטול כלל או גם היכא באינו ניכר, ושני אופנים אלו צריכים ביאור, דהיכא דניכר פשיטא דזיל קרי בי רב הוא דליכא ביטול ברוב בדבר הניכר ואינו מעורב, והיכא שאינו ניכר למה באמת אינו בטל, דמה שהביא הרא"ש ראי' מבגד שאבד בו כלאים, הוא רק ראי' דחוט של צמר אינו בטל בבגד פשתן מחמת ששניהם היתר וע"י תערובות הם נאסרים, אבל צמר במשי קודם שארגן בטל, ולמה לא יבוטל גם אחר אריגה, ומש"כ הרא"ש בתשו' הנ"ל לאסור בנידון השאלה שנשאל בזה"ל ומכש"כ בנידון זה שניכר השתי בפ"ע מוכח דגם היכא דאינו ניכר יש לאסור, ולא ביאר מאיזה טעם, והב"ח כתב כאן על דברי הטור וז"ל ומ"ש הילכך בגד שהשתי של משי וכו' כתב ב"י דכך כתב רבינו בתשו' והביא ראי' לדבר, ונראה דטעמו דכיון דחוטין חשיבי ולא בטלי, א"כ הני חוטי הערב של פשתים כיון דלא בטלי ברוב חוטים של משי אם יתפרם עם הצמר או יתפור אותו הבגד גופי' בחוטי צמר הוי חבור לפשתים דאסור מדרבנן. עכ"ל. וענין זה דחוטים חשיבי ולא בטלי הוא מדברי הסמ"ג והרמב"ם שהובא בב"י וז"ל כתב הסמ"ג דתני בתוספתא עלה דמתני' בד"א שהביא פשתן וטרף ביניהם, אבל הביא חוטי צמר של רחלים וטרף בין חוטי צמר של גמלים אסור פי' חוטי חשיבי ולא בטלי, ע"כ וכך הם דברי הרמב"ם. עכ"ל. והנה מלבד דעיקר דברי הסמ"ג צריכים ביאור איזה חשיבות הוא בחוטים דלית בהו דין ביטול ברוב) האם הוא דבר שבמנין או דבר חשוב, וגם הוא נגד פשטות הש"ס דתמורה שהובא ברא"ש דהתם מבואר דרק בציפרתא שהוא צורת ציפור הוא דבר חשוב, אבל בלא"ה חוטים בטלים ברוב, הנה מדברי הרא"ש מוכח להיפוך, דהרי הרא"ש בפסקי' אחרי שהביא דברי הירושלמי דלא מהני ביטול לאחר שעשה בגד מן התערובות של צמר ופשתים דנימא שיבוטל הצמר בתוך הפשתים, והוכיח מבגד שאבד בו כלאים ולא אמרינן שיתבטל מחמת שאין מקומו ניכר, כמו דאמרינן לענין שער בכור ונזיר דבטל אי לאו בציפרתא, ואם סובר דחוטים הוי דבר חשוב דלא בטל, מאי ראי' מבגד שאבד בו כלאים דילמא התם הטעם דחוטים חשיבי, אבל בעשה בגד מתערובות צמר ופשתים דאין כאן חוטי צמר בפ"ע, דהרי טוה מהתערובות יחד, ומוכח מזה דאין זו סברת הרא"ש, וגם מה דנקט הב"ח דכל ענין זה של הטור בשתי של משי והערב של פשתן הוא איסור דרבנן משום דסובר דהוי ככל דברים החשובים שאינם בטלים מדרבנן, כל הרואה יראה דפשטות דברי הטור אינם מורים כן:

אמנם הרא"ש בפי' למס' נגעים כתב ענין זה דחוטים חשיבי, דכתב שם על הא דאיתא שם בפי"א מ"ב בצמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה דאם רוב מן הגמלים אינם מטמאים בנגעים, וז"ל טרפן ערבן יפה כמו ביצים טרופות ואח"כ טוואם אזלינן בתר רובא, ויראה דדוקא בעירבם בעודם צמר אבל עירב חוטי צמר רחלים וחוטי צמר גמלים בשתי וערב, וארג מהם בגד הואיל וכבר נראו חוטי צמר רחלים להטמא בנגעים תו לא בטילי ברובא וכיוצא במשנה זו במס' כלאים, והתם מיירי בפשתן וקנבוס דוקא דעירבן בעודן אניצים, דאילו טווים אפי' חוט אחד של פשתן עושה בגד גדול של צמר כולו כלאים. עכ"ל. והרי מפורש בדברי' דאיכא איזה חשיבות בחוטים שלא יהני בהו ביטול ברוב, אבל גם בענין זה באו דברי הרא"ש סתומים בלי ביאור דאם כוונתו כדברי הב"ח דחוטים הוו כדבר חשוב למה להרא"ש להוסיף בנתערב חוטי צמר רחלים בחוטי צמר גמלים ואח"כ ארג מהם בגד, הוי לי' לאשמעינן גם בלא אריגת בגד לענין התערובות של החוטים. דהרי גם חוטים מטמאים בנגעים כמבואר שם במשנה ח', וכמו שכתב הרא"ש בזה גופא הטעם דכבר נראו חוטי צמר רחלים להטמא בנגעים, ועוד קשה טובא מה דמסיק הרא"ש להוכיח מכלאים דגם שם מיירי רק באניצי פשתן שנתערבו באניצי קנבוס, משום דאם הי' טווים אפי' חוט אחד של פשתן עושה בגד גדול של צמר כולו כלאים, ודברי' אלו לכאורה מרפסין איגרי, דחוט אחד של צמר אינו בטל בפשתן כמש"כ הרא"ש שהבאנו דהיכא דהתערובות גורם האיסור לא שייך ביטול, אבל חוטי פשתן בחוטי קנבוס הרי יכולים להתבטל, דהרי גם באניצין או בנימין של צמר, צמר ופשתים אינם בטלים זה בזה ורק מין אחר מבטלן, ואיך מוכיח הרא"ש מהא דחוט אחד אוסר בבגד גדול של צמר, שלא יתבטלו חוטי פשתן בחוטין של קנבוס, והוא דבר פלא לכאורה: ונלענ"ד דשיטת הרא"ש והטור בנוי' בזה על שני יסודות, דהנה במשנה דמס' מכשירים פרק ב' משנה ג' הברזל טמא שבללו עם ברזל טהור, אם רוב מן הטמא טמא ואם רוב מן הטהור טהור מחצה על מחצה טמא. עד כאן. וכן הוא במשנה מסכת כלים פרק י"א, וכתב שם הר"ש והרא"ש דאם לא בללן אלא חבר שתי חתיכות יחד ועשה מהם כלי וידוע מקום הטמא הטהור אמרינן בתוספתא הכל הולך אחר עושה המעשה, היינו במה נעשה המלאכה ע"י כלי זה אם ע"י צד זה או צד זה. יעו"ש וענין זה ג"כ הוא מדין אחרי רבים להטות ילפינן והוא דצורת הכלי ואיכותה מקובץ ע"י חלקי הברזל ואזלינן בתר רוב והמיעוט כמאן דליתא דמי, אף שהמיעוט ניכר בתוך הכלי אבל כיון שהמיעוט בפ"ע לאו כלי הוא, וכשאנו דנים על צורת הכלי בשלמותה, אז אינו ניכר בזה החלקים ומשו"ה בטל המיעוט ואינו גורם דין על הכלי, אם לא שניכר מעשהו בכלי, היינו שעושים מלאכה ע"י המיעוט, ובכה"ג מצינו דין ביטול גם בניכר המיעוט בתוך הרוב, ועוד יסוד אחד ראוי לבאר דלענין טומאת נגעים וכלאי בגדים דבעינן חוטים או בגד, אם יהי' בבגד מאיזה מין שיהי' שיעור הראוי להטמא בנגעים מצמר ופשתים אז כל הבגד נטמא, דכיון דגוף אחד הוא חשוב לענין טומאת נגעים כאילו כל הבגד הוא מצמר או פשתים, אם לא היכא שהצמר ופשתים הוא מיעוט ובאופן שיכול להתבטל, אבל אם אי אפשר להתבטל אז חשוב בגד זה בגד של צמר ופשתים דכל צורת הבגד ואיכותו נעשה ע"י הצטרפות המיעוטים, ונראה לי ראי' לזה מהא דבמחצה על מחצה צמר רחלים וצמר גמלים מתטמא בנגעים, דמשמע ככל דיני נגעים שמטמאים בכגריס, ולכאורה קשה הא קיי"ל ספק נגעים להקל והכא ספק הוא שמא קצת נגע זה הוא רק על צמר גמלים שאינו מטמא, אלא נראה דכיון דהבגד בכלל חשוב בגד צמר רחלים ג"כ כמו צמר גמלים, יש לבגד זה כולו כל דין בגד צמר רחלים, ונטמא בנגעים כל חלק שבו, והא דתנן בפי"א דנגעים מ"ז לענין קייטא שיש בה פספסים צבועים ולבנים, דבעינן שיהי' כגריס על לבן דוקא ואם פושה לתוך הצבועים לא הוי פשיון, יעו"ש, נלענ"ד דהתם כיון שניכר הלבן והצבוע הולכים אחר הנראה, וכמו דתנן במשנה ד' שם בגד ששתי' צבוע וערבו לבן וכו' הכל הולך אחר הנראה, אבל באינו ניכר ונראה כל מקום שהוא נטמא בנגעים, וגם בנראים מצטרף כל הבגד לדין טומאה, וכמש"כ הרמב"ם שם משנה ז' דלא צריך שיהי' מפספס לבן ג' על ג' לפי שהם כולם כמו בגד אחד וכבר אמר ר' נחמי' בתוספתא לעולם אינו מטמא בנגעים עד שיהי' בלבן שלה שלש על שלש ואין הלכה. עכ"ל. הובא בתויו"ט שם. ולענין דין טומאת נגעים צמר צבוע הוא כשאר מינים, הרי מוכח מזה דע"י פס הלבן שאינו מתבטל חשוב בגד לבן ג"כ רק לענין מקום הנגע כיון שנראה הצבוע לחוד והלבן לחוד בעינן שיהי' הנגע על מקום הנראה לבן, אבל לענין דין טומאה מצטרף גם הצבוע לשיעור ג' על ג', ולענין שריפת הבגד משמע להדיא מדברי הרמב"ם דכל הבגד ישרף, דז"ל בפי"ב הי"ג הי' כולו צבוע ובו פס אחד לבן אפי' כגריס ונראה בו נגע יסגיר שאם עמד בעיני' ולא הוסיף ולא כהה שני שבועות ישרף עכ"ל. ומוכח מזה להדיא דע"י פס לבן שבבגד חל דין טומאת נגעים על כל הבגד:

וכן נראה לענ"ד דגם לענין דין כלאים אם איכא בבגד צמר ופשתים יחדי' נאסר כל הבגד, דהרי נגעים וכלאים שווים הם, לענין זה דבשניהם בעינן דוקא צמר ופשתים ועוד יש להוכיח ענין זה מהא דאמרינן בירושלמי הובא ברא"ש מס' נדה שהבאנו לעיל, וז"ל לאיזה דבר נאמר לא יעלה עליך רבי נתן בר בבא ר' יונה בשם ר' זירא שאם הי' בגד גדול מקצתו יש בו כלאים ומקצתו אין בו כלאים לא יתכסה בצד השני עכ"ל. והנה בפשטות נראה לפרש דברי הירושלמי דמיירי שהבגד הוא של שאר מינים, דאם הבגד רק מצמר ופשתים איך שייך לומר ומקצתו אין בו כלאים דהרי כל חוט שבו הוא כלאים, לא מיבעיא לשיטת הרמב"ם דסובר דלא בעינן שיהי' הצמר ופשתים יחד, אלא אם איכא בצד אחד צמר ובצד שני פשתים ובינתיים מין אחר אסור, דהבגד מחברן וחשוב צמר ופשתים יחדי', ודאי קשה לפרש דברי הירושלמי בבגד שאין בו רק צמר ופשתים דהרי כל חוט שבו הוא כלאים שהוא מחובר למין השני, ואיך שייך לומר בזה מקצתו יש בו כלאים ומקצתו אין בו כלאים, דאם צדו אחד צמר וצדו השני פשתים ודא' דלא גרע צד אחד מצד השני, וגם אם בצד אחד יש בו צמר ופשתים יחד ובצד השני צמר לחוד ג"כ לא שייך לומר שאין בו כלאים, דהרי גם אם לא הי' בצד אחד רק פשתן הי' מצטרף להעשות כלאים ע"י הצמר שבצד השני, וע"כ נלענ"ד דלשיטת הרמב"ם ראוי לפרש דברי הירושלמי דמיירי דבצד אחד יש בו צמר ופשתים ובצד השני הוא של משי או צמר גמלים, וע"ז יליף הירושלמי מקרא דאסור להתכסות בצד השני, אף שצד הא' הוא מונח בארץ משום דכל הבגד נאסר, וכן גם לשיטת הרא"ש דסובר דבעינן שיהי' הצמר ופשתים יחדי' ממש סמוכים זה לזה דלשיטתו יש לפרש דברי הירושלמי בפשטות דבצד אחד יש בו צמר ופשתים יחד ובצד השני איכא צמר בלי פשתים, בכ"ז לשיטתו ג"כ מוכח דכל הבגד נאסר, דהרי לשיטתו הצמר שבצד השני אינו מחובר לפשתן שבצד הא' דמאי שנא אם מפסיק צמר ביניהם או שמפסיק משי ביניהם, דזה דוחק לומר דמינו אינו חוצץ ואינו מינו חוצץ, אלא ודאי הטעם בזה כיון שבצד אחד איכא כלאים נאסר כל הבגד, דאף אם נדחוק לומר משום דמינו אינו חוצץ ג"כ קשה הלשון שאמר ומקצתו אין בו כלאים כיון שאינו חוצץ הרי יש בו כלאים גם בצד השני, ע"כ נלענ"ד דלשיטת הרא"ש אין חילוק בין מינו לשאינו מינו, ואף אם הוא כולו צמר חשוב בצד השני כאין בו כלאים, רק שנאסר כל הבגד מחמת הכלאים שיש בו בצד הא', אלא דלשיטת הרא"ש יש מקום קצת לומר, דרק בבגד צמר או פשתים אסרה תורה הצד שאין בו כלאים מחמת דיש בו כלאים בצד אחד ובשאר מינים ליכא כלל דין זה של איסור כלאים ולא נאסר רק החלק של צמר ופשתים ושאר הבגד מותר, אבל בפשטות גם לשיטת הרא"ש קשה לפרש דמה שאמור בירושלמי ומקצתו אין בו כלאים בבגד צמר ופשתים שיהא נחשב הצד השני כאין בו כלאים ובע"כ דמיירי שבצד השני הוא משאר מינים ומוכח דכל הבגד יש בו דין כלאים: אמנם לכאורה דין זה אם איכא איסור כלאים בשאר מינים אם יש בו צמר ופשתים יחדי' תלוי אם סתם בגד האמור בתורה הוא דוקא צמר ופשתים או לא, והנה להרא"ש והטור באו"ח סי' ט' דסברי דשאר מינים חייבים בציצית מסתבר לומר דגם בכלאים כל המינים נאסרים בכלאים אלא דאינו נעשה כלאים רק ע"י צמר ופשתים יחדי', אבל אם יש בו צמר ופשתים יחדיו אז כל הבגד אף אם הוא משאר מינים נאסר, דלענין זה לא אמרה תורה דוקא צמר ופשתים, ורק להרמב"ם דסובר דשאר מינים פטורים מציצית יש מקום לומר דכיון דסתם בגדים האמור בתורה הוא דוקא צמר ופשתים, כ"כ איסור זה של כלאים לא אסרה תורה רק בחלק הבגד של צמר או פשתים, אבל להרמב"ם כבר כתבנו דלדידי' מוכח מקרא עפ"י הירושלמי דבכלאים נאסר כל הבגד, והנה מהא דאמרינן במס' שבת כ"ז בהא דאמר רב פפא דתנא דר' ישמעאל דאמר אף כל צמר ופשתים הוא לאתויי כלאים, דבדותא היא דכלאים בהדיא כתיב צמר ופשתים יחדי' יעו"ש. יש להוכיח דדין זה אם נאסר כל הבגד או לא אינו תלוי אם סתם בגדים הוא צו"פ או לא, דאל"ה דברי רב פפא מתפרשים היטב אליבא דר' ישמעאל לענין זה שאינו נאסר חלק הבגד של שאר מינים, דסתם בגדים הוי צו"פ, ולמה אמרינן בגמ' דבדותא היא הא דרב פפא, אלא ודאי נראה בפשטות דלכו"ע נאסר כל הבגד, וכפי שהוכחנו מהירושלמי הנ"ל:

ועפי"ז יתפרש לנו דברי הרא"ש בפי' למס' נגעים בטוב טעם בס"ד דכתב דלענין נגעים אם נתערבו חוטי צמר רחלים בחוטי צמר גמלים בשתי וערב וארג מהם בגד הואיל וכבר נראו חוטי צמר להטמא בנגעים תו לא בטילי ברובא, היינו דאם לא ארג מהם בגד אלא שנתערבו חוטים של שתי וערב, ואנו נבוא לדון עליהם אם מהני ביטול ברוב אז שפיר בטלים ככל הדברים המתערבים דלא מצינו שיהי' חוטים חשובים כחתיכה הראוי' להתכבד או כדבר שבמנין, אלא אם ארג מהם בגד אז חוזר וניעור ופקע מהם דין הביטול, דכיון שהדין בבגד של שאר מינים שיש בו באיזה צד צמר או פשתן שכל הבגד מתטמא בנגעים, הרי כל הבגד משתנה לדין המיעוט של צמר, ובכה"ג סובר הרא"ש דחוזר וניעור מה"ת כמו שהבאנו לעיל שיטתו בפ"ט, וע"כ מפרש דדין האמור במשנה דאם רוב מן הגמלים מותר הוא רק שנתערב קודם שנעשו חוטים, דגם החוטים נטוו מרוב צמר גמלים דע"י צמר רחלים לחוד ליכא שום דין נגעים לא בעת שהיו חוטים ולא בעת שנארג הבגד, דלענין נגעים בעינן או שיהי' חוטי שתי או ערב, או בגד מצמר או פשתים, ולענין לחול על החוטים או על הבגד דין טומאת נגעים להחשיבם כחוטי צמר רחלים או כבגד מצמר רחלים זה תלוי ברוב כמו דין ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור דהמיעוט מתבטל שאין חלקו גורם שום דין על צורת הכלי, כ"כ אין מיעוט צמר רחלים גורם שום דין על החוטים והבגד, ובכה"ג לא שייך חוזר וניעור, אף שאם הי' עושה בכה"ג חוטים מצמר ופשתים מעורבים הי' אסור מה"ת, דצמר ופשתים אין מבטלים זא"ז כלל, כיון דעל תערובות כזה אמרה תורה דין מחודש לא שייך בזה אחרי רבים להטות, כיון דע"י המיעוט והרוב יחד מתחדש דין חדש חשבינן כאילו אינם מתנגדים זה לזה, אלא אדרבה הם מצטרפים יחד לחדש דין חדש על כולה וזה רק בתערובות צמר עם פשתן, אבל כשנתערב שער צמר רחלים עם שער צמר גמלים ונטוו מהם חוטים או נעשה בגד דיש בהם תורת ביטול, היינו שלא יחול על החוטים דין חוטי צמר רחלים לענין טומאת נגעים, אז אם גם ניתוסף בהם פשתן אינו חוזר וניעור, כיון דאין על שער של צמר רחלים בפ"ע שום דין, דאינן חוטים ולא בגד, אם לא שיחול דין כללי על החוטים או הבגד, וכיון שהרוב שממנו נעשה הבגד או נטוו החוטים הוא מצמר גמלים לא חל עליהם הדין כמו ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור, אבל אם נתערבו חוטים של צמר רחלים עם חוטים מצמר גמלים שכבר נראו להטמא בנגעים, כלומר דיש בהם בפ"ע כח הדין להטמא בנגעים, אף שכבר נתערבו קודם אריגה ובטלו ברוב ופקע מהם דין טומאת נגעים של שתי וערב ככל הדברים הבטלים ברוב, הוא רק עד שיוכרו, וכיון שנארג מהם בגד עם פשתן יחד הוי כחזרו והוכרו שמתחדש עליהם הדין כשיטת הרא"ש בשאר תערובות שמיתוסף בהם איסור, וכש"כ בכה"ג שכל הבגד ראוי להאסר אם יהי' ניכר ומשו"ה חשוב כניכר וחוזר וניעור, דכיון שהי' חוטים בפ"ע לא בטל מהם תורת דין שתי וערב אף לאחר אריגה. דא"צ שיחול עכשי' עליהם הדין מחמת דין בגד, שנאמר כיון דהרוב בגד הוא מצמר גמלים אין חל על הבגד תורת בגד צמר רחלים, אלא דאפשר לחול דין נגעים על החוטים לבד, כיון שכבר נראו להטמא בנגעים, רק מחמת תערובות בטל מהם הדין כ"ז שלא הוכרו ועכשי' חשוב כהוכר, כיון שמן הדין ראוי להאסר כל הבגד אף מה שיש בו מצמר גמלים, והוכיח הרא"ש לחזק דברי' גם מדין כלאים דצריך לפרש שנתערב, אניצי פשתן באניצי קנבוס שאם הי' מתערב חוטי פשתן בחוטי קנבוס ונעשה מהם בגד בע"כ לא מהני ביטול, כיון דחוט אחד של פשתן עושה בגד גדול של צמר כולו כלאים אף שרק חוט אחד של צמר הוא מחובר לחוט של פשתן, ולשיטתו דלא חשוב יחדי' רק מה שנוגע וסמוך לחוט של פשתן ואפ"ה אסור כל הבגד כמו שהביא הרא"ש בפסקי' דברי הירושלמי שהבאנו, ומזה מוכיח כמו שנאסר כל הבגד של צמר אף מה שאינו מחובר לפשתן, כ"כ גם בגד מקנבוס נאסר כולו אם יש בצד אחד צמר ופשתים וכל שראוי כולו להאסר חוזר וניעור דהוי כהוכר. כנלענ"ד בביאור דברי הרא"ש בפי' למס' נגעים והוא נכון בעזה"י ועל דרך זה סובבים הולכים גם דברי הרא"ש בתשו' ובפסקי' שהבאנו דמ"ש בתשובה להוכיח מן התוספתא לנידון שנשאל על הבגדים שהשתי של פשתן והערב של משי לאסור, הוא דמפרש דהתוספתא מחלקת בין תערובות צמר לתערובות חוטים, דבתערובות חוטים אף אם אינו ניכר מחמת התחלפות המראה, אבל כיון שעומד בפ"ע, כלומר שנטוו בפ"ע לא מהני ביטול כמש"כ בפי' למס' נגעים כנ"ל, ומה שהוסיף בדברי' פי' ואינו ניכר זה בפ"ע וזה בפ"ע כוונתו דאין בהם חוט של צמר רחלים בפ"ע וחוט של פשתן בפ"ע, ומה דמסיק בזה"ל וכ"ש בנידון זה שניכר השתי בפ"ע, כונתו לפרש דבכה"ג אף אם לא הי' ניכר השתי בפ"ע מחמת התחלפות לא הי' מהני ביטול, דרק בצמר המתערב קודם טוי' מהני ביטול, וכש"כ בכה"ג דלא נתערב כלום ולא נתחלף דניכר השתי בפ"ע ודאי לא בטל, ומה דצריך לאשמעינן היכא דניכר דלא בטיל אף דבשאר תערובות הוא פשוט, דכאן יש מקום לומר כיון דעכשי' הוא בגד וצריך לחול עלי' דין כלאים מחמת דין בגד, וכיון דרובו משי לא חשוב בגד של פשתן כמו בברזל טמא שבללו עם ברזל טהור דאזלינן בתר הרוב אף שניכר הברזל הטמא, מחמת דכל שדין צורת הכלי גורמת הדין חשוב כאינו ניכר, משו"ה צריך להורות דהכא אינו כן, דהתם הברזל הטמא, בפ"ע אין בו שום דין, דאינו כלי בפ"ע, אם לא שעושה מעשה בצד זה דאז אזלינן בתר מעשה, אבל כאן א"צ דוקא בגד, דגם חוט אחד של פשתן המחובר לחוט אחד של צמר נעשה כלאים, משו"ה ל"ד דין זה לדין ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור ומה דאינו בטל אם אינו ניכר ע"י התחלפות המראה, הוא מטעם אחר, מחמת דכל הבגד נאסר ואין כאן מבטל ומתבטל, כנ"ל, והרא"ש בפסקי' הביא דברי הירושלמי לענין אחר, היכא שטרף צמר ופשתים יחד קודם שנטוו ועשה מהם בגד דאסור אף אם ירבה אח"כ מין אחר על אחד מהם, דמיד שעשה בגד מצמר ופשתן נאסר כל הבגד, ומה שיחבר לזה אח"כ ג"כ יאסר אף אם ירבה נגד שניהם דהכל יאסר, ואי אפשר לבטלם היכא שנתערב צמר ופשתים רק אם יביא ליטרא צמר גמלים לבטל את הצמר רחלים קודם טווי', אבל צמר ופשתים אינם בטלים זב"ז, מחמת דשניהם גורמים דין ומצטרפים יחד להעשות כלאים, ועל ענין זה מוכיח מבגד שאבד בו כלאים דלא ימכרנו לנכרי אף שאין מקומו ניכר, ואין לומר דשאני התם כיון דאיכא חוטים של צמר ופשתים ויש בהם איזה חשיבות, או דאפשר לומר דכמו דכל הבגד הוא דבר חשוב כ"כ כל חלק שבו הוא חשוב ע"ז מוכיח מסוגית הש"ס דתמורה דצמר בכור ושער נזיר שנארגו בבגד ואין מקומו ניכר בטל אי לאו דעביד ציפרתא, אלמא דחלק שאינו ניכר מקומו בבגד מיבטל בטיל, ובע"כ הטעם הא דבגד שאבד בו כלאים אסור הוא משום דצמר ופשתים אינו בטל לעולם מחמת דתערובתם גורם הדין, משו"ה גם במערב צמר ופשתן שלא נטוו ועשה מהם בגד אף שאחד רבה על חבירו לא שייך בזה ביטול מטעם זה דצמר ופשתים אינם מבטלים זא"ז:

ולהלכה פסק הטור ככל דברי הרא"ש הנ"ל דמתחילה כתב דין זה שכתב הרא"ש בפסקי' עפ"י דברי הירושלמי דאם עשה בגד מצמר ופשתים לחוד שוב לא יצויר בזה עוד ביטול ברוב אף אם יחבר להם מין אחר שירבה כמותו על אחד מן המינים של הצמר או הפשתן או גם אם יהי' רוב נגד שניהם יחד ולא יהי' ניכרים, דאח"ז לא יהני ביטול כלל, דכל מה שיחבר אל הבגד הנאסר גם מה שיחובר נאסר, ואח"כ מוסיף דלא מיבעיא אם מתחילה נאסר מחמת תערובות צמר ופשתים יחד, אלא אפילו עשה בגד מצמר גמלים וחבר בצד אחד חוט של צמר ופשתים יחד ג"כ אסור כל הבגד, וכמש"כ בלשונו "כולו אסור" כלומר דגם הצמר גמלים נאסר כיון דהכל הוא בגד אחד, ואח"כ מביא דברי הרא"ש בתשו' לענין בגד שהשתי של משי והערב של פשתן וכו' ועפ"י מש"כ הי' נראה לפרש כן גם דברי הסמ"ג דמפרש דהתוספתא מפרשת המשנה דרק בצמר שער ואניצי פשתן מהני ביטול ולא בחוטים אם ארג אח"כ מהם בגד כמש"כ בשיטת הרא"ש והטור, ואף שמדברי הב"י משמע קצק שדברי הסמ"ג והרמב"ם הם בשיטה אחת ודברי הרא"ש והטור הם בשיטה אחרת בביאור דברי התוספתא, י"ל דהוא מפני שבדברי הרא"ש בתשו' אינו מפורש הבדל זה בין אניצים לחוטים לכן לא הזכיר שדבריהם ג"כ כדברי הסמ"ג אבל באמת באו דברי הרא"ש מפורשים בפי' למס' נגעים כמש"כ ועפי"ז נראה לענ"ד דגם כונת הסמ"ג שכתב פי' חוטי חשיבי ולא בטלי הוא דחשיבי שיחול עליהם בעצמם דין כלאים וממילא יאסר כל הבגד ומשו"ה אין כאן מבטל כנ"ל, ול"ק מסוגית הש"ס דתמורה כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף