שערי ישר/ג/יח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ג יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ועפ"י דברינו בביאור שיטת הרמב"ן בדין גרירה נלענ"ד לומר דסובר הרמב"ן דכן הוא גם בדין ביטול ברוב, היינו דכמו דסובר דדין גרירה לא מהני לרשב"ג דפסק כוותי', רק אם איכא שיעור חיוב חלה בדגן ואז מושך אחרי' את האורז שיהי' כמוהו, ואם חסר משיעור זה בדגן עצמו אין כאן דין גרירה, כ"כ לענין ביטול ברוב אם נתערב שאר מינים בתוך דגן בעינן רובא דגן, וטעמא דגן ושיעור דגן, דביטול ברוב מהני ג"כ למשוך את הדין דאיכא בהרוב שיהי' המיעוט כמוהו, וכיון דבפחות מה' רבעים דגן ליכא דין חיוב חלה, אי אפשר שימשוך הרוב את המיעוט לידי חיוב חלה, ול"ד לאיסורים לשיטת רש"י בזבחים משלים המיעוט היתר רוב איסור להצטרף לכזית, דבאיסורים דין האיסור הוא בכל משהו, והשיעור הוא רק מדת אכילה כמה יאכל מן האיסור, דכל שלא אכל כזית התחיל בעבירה ולא גמר, באופן דלפי"ז אין השיעור מחדש דין בגוף המאכל, אלא הוא דין מדת השתמשות של האדם האוכל את המאכל, אבל בעצמות המאכל כל משהו ומשהו הוא בכלל אזהרת התורה שלא יאכלנו, ורק אם אכל משהו ולא אכל יותר, לא השלים פעולת מעשה העבירה, אבל דין חלה מתחדש בעיקרו ע"י לישת חמשת רבעים קמח דגן ואם לש פחות מזה לא חל עדיין חיוב חלה כלל, ומשו"ה כתב הרמב"ן דלענין חיוב חלה אף אם רובא דגן בעינן שיעור דגן, דאין מיעוט שאר מינים משלימים לשיעור, דהמיעוט לא נגרר אחר הרוב, אלא רק לדין דאית לי' לרוב, אבל באיסורים גם פחות מזית יש בו דין איסור ממש, ואם ע"י דין ביטול ברוב יגרור אחרי' את ההיתר המעורב בו ויתהפך גם ההיתר לאיסור של הרוב, אז מהני גם למלקות דהרי אכל שיעור זית מן האיסור. כנלענ"ד: ויסוד זה דבאיסורים כל משהו ומשהו הוא בכלל אזהרת התורה נ"ל דמוכח מסוגית הש"ס דמעילה ד' ט"ז בהא דתנן שם כל הנבילות מצטרפים זה עם זה, אמר רב ל"ש אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה טהורים בפ"ע וטמאים בפ"ע, והטעם משום דאין איסור חל על איסור דאין איסור נבילה חל על איסור טמאה, וכמו דמפורש שם בגמ' דלמ"ד דס"ל איסור חל על איסור לכו"ע מצטרפים, וכן כתבו התוס' שם בד"ה אמר רב יעו"ש. ואם נאמר דעיקר דין מלקות מתחדש ע"י הצירוף של כזית, וכ"ז שלא נצטרף אין בזה דין איסור למלקות כלל, אלא דין איסור של חצי שיעור לר' יוחנן שהוא איסור עשה לחוד, א"כ כשלקט חצי זית נבילה מן הטמאה וצירף לחצי זית נבילה מן הטהורה למה לא יצטרפו למלקות מדין נבילה, דהלא על חצי זית מן הטמאה ליכא דין איסור טמאה רק איסור חצי שיעור לר"י, ולר"ל ליכא איסור כלל, והאיסור של חצי שיעור לר' יוחנן הוא איסור אחר של איסור עשה, אלא ודאי אזהרת הלאו של בל תאכל טמאה הוא חל על כל משהו ומשהו מן הטמאה, אלא אם אינו אוכל רק משהו לא עבר על הלאו, שלא אכל דאכילה הוא שיעור העבירה, ומשו"ה אינו חל על חצי זית זה מן הטמאה הלאו של בל תאכל נבילה, דכבר מוזהר ע"ז משום בל תאכל טמאה ואין אחע"א, ומטעם זה אם צירף חצי זית זה של טמאה לחצי זית נבילת בהמה טהורה, ליכא בזה שיעור זית נבילה. ועפיד"ז אמרתי לישב מה דהי' קשה לי בהא דמוכח מגמ' בכריתות וביבמות ד' ל"ד דמוקדשין אינו חל על חלב רק משום איסור מוסיף, וכן בהא דכתב הריטב"א לחי' בקידושין ד' ע"ט דאם נתנבלה ביוהכ"פ לא חל איסור נבילה על איסור יוהכ"פ משום דאין אחע"א, הלא שעוריהם אינם שוים דיוהכ"פ הוא בככותבת ונבילה בכזית, חלב בכזית ומוקדשים בפרוטה, ואם מטעם דחצי שיעור אסור לר"י, כתבו תוס' במס' שבועות ד' כ"ג ע"ב דגם לר' יוחנן חייל איסור שבועה אם נשבע על חצי שיעור, משום דהוא איסור קליש. יעוש"ה. ואח"ז מצאתי קושיא זו בס' שעה"מ לה' איסורי ביאה וכן בס' ערוך לנר למס' כריתות, ועפ"ד נלענ"ד דל"ד נשבע על חצי שיעור לענין זה, דבכל איסורים בכל משהו יש בו אזהרת לא תאכל ואי אפשר שתחול על זה אזהרה אחרת, ומה דחייל בנשבע על חצי שיעור הוא שנשבע על השתמשות שלא אסרה תורה לריש לקיש ולר"י אסרה תורה באיסור עשה, אבל אזהרת בל תאכל הוא באופן שיהי' נקרא אכילה, וזה נשבע שלא יאכל חצי שיעור, ומה"ט מובן מה שדייק הגרע"א בתשובה סי' קנ"ד מלשון הרמב"ם פ"ה מה' שבועות שכתב אם אמר שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבילות וטריפות ואכל פחות מכזית חייב, משמע שאם אכל כזית אינו חייב משום שבועה משום דמושבע ועומד יעו"ש. דלכאורה הוא דבר תמוה כיון דכבר קודם שגמר אכילתו כבר עבר על השבועה איך יפטר אח"כ אם אכל יותר, ולפ"ז מבואר הענין, דהתחלקות השיעורים הוא רק חילוק אופני השמוש, ולא הבדל בעצמות דין האיסור, ומשו"ה אם אכל כזית דאז השתמש כפי מדת ההשתמשות שאסרה תורה מחמת נבילות וטריפות, לא חייל שבועה ע"ז, באופן דלפי"ז אם לא הי' אוכל רק כל שהוא הי' חייב משום שבועתו ואם גמר עד כזית אז חשיב גם מה שאכל קודם השתמשות אכילה של תורה, ולפי"ז גם בנתנבלה ביוהכ"פ אם אכל ככותבת אינו חייב משום נבילה דאז השתמש כמדת השתמשות שאסרה תורה משום יוהכ"פ, וכן לענין מוקדשים, וכ"ז הוא רק אם נאמר דהשיעור אינו גורם את עיקר האיסור, אלא הוא מדת ההשתמשות בהאיסור, אבל אם נאמר דהשיעור גורם לחלות האיסור, הרי חלוקים יוהכ"פ מנבילה בעיקר חלות איסוריהם, דיוהכ"פ חל ע"י צירוף של ככותבת, ונבילה ע"י צירוף כזית, באופן דלפי"ז אף אם אכל שיעור ככותבת מהראוי שיתחייב משום נבילה, דנבילה חל על שיעור שאין בו דין איסור של יוהכ"פ, וכן בשבועה אף אם אכל כזית מהראוי שיתחייב משום שבועה, אלא ודאי מוכח דעל כל משהו הוא מוזהר שלא יאכלנו, וגם ביוהכ"פ כ"כ הוא מוזהר שלא יאכלנו באופן השיעור של ככותבת כנ"ל: ולפי"ז הנה מה שהקשה בס' רי"ט אלגזי כיון דמשמע מסתימת הרמב"ן דבתערובות שאר מינים בדגן הוא כמו תערובות אורז בדגן, וכמו דבאורז ודגן חייב באיסור טבל על כל זית וזית מן לעיסה המעורבת, כ"כ בתערובות שאר מינים דאם איכא רוב דגן יתחייב על כל זית באופן דגם מיעוט שאר המינים משלימים לכזית, ולמה לא ישלימו ג"כ לשיעור חמשת רבעים להתחייב בחלה, הנה לפ"ד ל"ד זל"ז דאף אם נימא דיסבור הרמב"ן שיתחייב באיסור טבל ע"י זית, מ"מ לחיוב חלה אינו מצטרף, דחיוב מלקות מתחייב על ידי דין של כל משהו ומשהו שחייל עלי' אזהרת התורה, וממילא הומשך הדין של שאר המינים להיות כדגן לענין זה, אבל לדין חלה אינו כן, דכ"ז שלא נצטרף שיעור זה של חמשת רבעים לא חייל הדין של חיוב חלה, ועוד כיון דבעיסה זו איכא כמה זיתים מדגן ונמך אחריהם גם שאר המינים, דהרי בדגן איכא גם חיוב מלקות, ונגרר המיעוט בתר הרוב, באופן דלפי"ז גם אם לא נחלק בין דין חלה לשאר איסורים ונאמר דגם בשאר איסורים גורם ההצטרפות את דין האיסור כיון דבעיסה זו איכא צירוף מהרבה זיתים, דכבר חל עליהם דין איסור טבל גם לעונשים, הרוב גורר אחרי' את המיעוט להיות כמוהו ונעשה הכל כדגן, ומשו"ה בעינן גם לחלה שיהי' בעיסה זו שיעור דגן שיהי' על הרוב דין חיוב חלה ויגרור אחרי' את המיעוט:

והנה לפי"ז נלמוד מדברי הרמב"ן ז"ל בדין ביטול ברוב דאם דין של הרוב הוא בכח שלא חל עדיין בפועל כמו בקמח דגן דאף שדינו חלוק משאר מינים לענין זה שאם יהי' נילוש בשיעור ה' רבעים יהי' בו דין חיוב חלה, רוב קמח זה אינו מהפך מעט קמח של מין אחר המעורב בו להתהפך להיות כמוהו, ומתבאר ענין זה עפ"י הדרך אשר בארנו בפט"ו, דדין ביטול ברוב לא מהני להפוך את דין המיעוט במציאות האמתי, אלא מועיל רק לענין הדינים השייכים להנהגה בשעת התערובות, וכפי תורת הדין של הרוב לענין הנהגה הוא הדין הנוהג עם המיעוט, דהנה בתערובות קמח של דגן עם שאר מינים אף אם יהי' דגן כשיעור והם בכלים נפרדים ולשו אותם באופן דליכא תורת דין ביטול ברוב לאחר לישה, מ"מ כיון שנתבטל הדגן ברוב בטל ממנו דין דגן וממילא פטור מחלה, אף דלפימש"כ ליכא בקמח שום דין חלה קודם הלישה של חמשת רבעים יחד, באופן דלפי"ז כמו דשאר מינים אינם מתהפכים ע"י ביטול להיות כדגן, כ"כ לכאורה ראוי להיות שאין קמח דגן מתהפך להיות כשאר מינים, אבל באמת אין דומה זל"ז דדין פטור אינו דומה לדין חיוב, דהנה אף שעיקר דין חיוב חלה מתחדש ע"י לישה, כמו שדין נבילה מתחדש בשעת מיתת הבע"ח ובשר בחלב בשעת בישול וכלאים ע"י אריגה, ומ"מ בכל אחד מהם יש דין בכח שדבר זה עומד וראוי שיחול עלי' דין כזה, ואם יתבטל דין זה או כח זה לא יחול שוב דין כשיגיע העת הראוי שיחול הדין בפועל, ומשו"ה לענין לפטור מחלה אם נתבטל הדגן ברוב קודם הלישה לא יתחייב בחלה אח"כ אף אם נילושו בפ"ע באופן דליכא ביטול חדש משעת לישה, אבל להיפוך אם נתבטל קמח שאר מינים ברוב דגן קודם הלישה ונילושו בפ"ע לא מהני הביטול של קודם הלישה שיתחייבו שאר מינים בחלה בתורת ודאי, דכיון דבמציאות האמתי לא נתהפך מין זה לדגן, ומה שהי' הדין מעיקרא, הועיל רק לענין הדינים שהי' שייכים מעיקרא בשעת התערובות, ועתה הספק במקומו עומד. וראי' לזה מהירושלמי פ"ק דחלה ה"א בהא דתנן במתניתן דחמשת המינים מצטרפים זע"ז מהו שילקו על חלתן דבר תורה, ר' יונה וכו' בשם ר"ש בן לקיש אין לוקין על חלתן דבר תורה, אמר ר' יעקב ב"א ר"ש בן לקיש כדעתי' דאיתפלגון הפיגול והנותר ששחקן ר' יוחנן אמר לא בטלו זא"ז ור"ש בן לקיש אמר בטלו זא"ז, אמר ר' יוסי ולא דמיין תמן אמר זה אסור וזה אסור ברם הכא שני דברים רבים על אחד ומבטלים וכבר בטלו עד שלא נעשו איסור, אילו אחד עשה חמש עיסיות מחמשה מינים וערבו ואמר, ר"ש בן לקיש אין לוקין על חלתן דבר תורה יאות עכ"ל. והנה ענין ביטול זה של חמשת המינים קודם שחל חיוב חלה הוא כיון דכ"א מהמינים יש לו סבה מיוחדת הגורמת לו להתחייב בחלה החטים מחמת שהם חטים, והשעורים מחמת שהם שעורים, דמה שהם באים לידי חמוץ לבד אין מחייבים בחלה כמש"כ לעיל בפט"ז, דלפי"ז לכ"א דין הגורם לו לחלה הוא דין מיוחד, ומשו"ה סובר ר"ל דמבטלים זא"ז, ואמר ריב"א דר"ל לשיטתו דסובר איסורים מבטלים זא"ז אם הם איסורים שונים כפיגול ונותר, ור' יוסי אומר דבכה"ג שהביטול קודם חלות דין טבל יש לומר דגם ר' יוחנן מודה דמבטלים זא"ז, ומוכח מהירושלמי דגם קודם חיוב חלה מהני ביטול שלא יתחייב בחלה, אבל להיפוך להביא את המיעוט הפטור לידי חיוב בעינן שני תנאים שיהי' ברוב שיעור חלה ושיהי' עיסה שכבר נילושה, ושניהם כאחד גורמים את הדין כנלענ"ד בזה: ועפי"ז מיושב קושית הרי"ט אלגזי מה שהקשה מצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, דהתם לפטור מדין כלאים מהני הביטול גם קודם אריגה, כנזכר לעיל, וכן מה שהקשה מהא דמשמע דאם אכל כזית מעיסה זו חייב משום טבל לא קשה דבאיסור דכבר חייל מהני לגרור את המיעוט כמש"כ, ומה שהקשה מדין סוכה דסכך פסול המעורב בסכך כשר יתבאר לקמן בס"ד. וכן מהא דמסתימת הרמב"ן משמע דיוצא גם חובתו בפסח בכזית אחד היכא דאיכא רוב דגן ג"כ ל"ק אם נאמר דסובר הרמב"ן כרש"י בזבחים דמצטרף למלקות והטעם כמכ"כ לעיל, דהתם הביטול הוא בשעת אכילה גופא שאכל רוב מן איסור אחד ומיעוט מאיסור אחר ולועסן יחד שדין הרוב פועל לחול עלי' דין התחלת עבירה למלקות לדין זה נגרר גם המיעוט וממילא חשוב כהשלים לאכול זית שלם, ומטעם זה י"ל ג"כ לענין מצות אכילת מצה שע"י שאוכל יחד ויש דין בהרוב לומר שכבר התחיל לקים המצוה, לענין זה נגרר גם המיעוט והשלים המצוה, אבל בחלה כ"ז דליכא חמשת רבעים יחד לא הותחל שום דין חיוב חלה, ועלה לנו מכל הענין שבארנו דלענין ביטול פסול למצוה ברוב הכשר למצוה, יהי' תלוי בתנאים אלו, דאם בשעת קיום המצוה גופא איכא כח הרוב לבטל את המיעוט תלוי במחלוקת של רש"י ותוס' בזבחים בפיגול ונותר שבללן זב"ז, ואם בשעת קיום המצוה ליכא תורת ביטול, לא מהני ביטול ברוב לכו"ע, דמה דבטל קודם לא מהני שיתהפך מפסול לכשר, כמש"כ, באופן דלפי"ז אם נתערב ציצית פסולים בציציות כשרים, אם איכא הרוב כשרים בטלית זו בשעה שלובשו יהי' תלוי בפלוגתא דתנאי אם הם ד' מצוות או מצוה אחת, דלמ"ד ד' מצוות הם כל דין שיש בהרוב מהפך להיות כמוהו, ואז מהני תורת ביטול להיות הציצה פסולה כרוב הכשרים לשיטת רש"י הנ"ל, אבל לפי"מ דקיי"ל דכולם מצוה אחת הם הרי זה דומה לדין חלה, אבל אם ליכא רוב בשעת קיום המצוה אז לכו"ע אינו יוצא. ולפי"ז בנידון השאלה שנשאל הרה"ג רשי"ז אם אתרוג פסול בטל ברוב מה"ת - הובא לעיל ריש פרק י"ד - כיון דבשעת קיום המצוה ליכא דין ביטול לא מיבעיא ביו"ט א' דבעינן לכם וכ"א יוצא י"ח בשלו, דאין עומדים להתערב, ואפי' ביו"ט שני נמי אין עומדים להתערב לשיטת הר"ש דשל שני בני אדם אין מצטרפין לרוב כמו שנתבאר ענין זה לעיל בפ"ו, והביטול של קודם המצוה אינו מועיל שיפטור מחיובו לאחר נטילה, נראה דלפי"ז לכו"ע לא מהני דין ביטול, ולמעשה כתבתי בתשו' להרב השואל דיש לצרף מה שהי' אז נוגע רק ליו"ט שני מלבד השיטות שדין "הדר" אינו רק ביו"ט ראשון, י"ל דבכה"ג. שאינו ניכר אם ניטל פיטמתו או שהוא כך מתחילת בריאתו לא הוי פסול מחמת "הדר", דענין פסול "הדר" תלוי בהכרה ומראית עין ופסול חסר לכו"ע ליכא ביו"ט ב':

והנה עדיין חובת ביאור עלינו מהא דמהני ביטול ברוב לענין מי פירות שיתבטלו ברוב מים כשרים ובשעה שטובל ליכא במקוה רק רוב מים כשרים והחסר שיעור מ' סאה הבאנו לעיל בפי"ד דלפ"מ שבארנו מתורתו של הרמב"ן ז"ל לא מהני ביטול כה"ג כיון דליכא שיעור ברוב המבטל, וכן קשה לשיטת התוס' דזבחים הנ"ל, ונלענ"ד דל"ד דין טהרת המקוואות לדין פסולי והכשרי דברים לצאת ידי חובת מצוה, דבכל דבר המטהר כח הטהרה הוא בהמטהר, ומי שנטבל במקוה כשירה המקוה מטהרתו כשהי' כל גופו במים, ובכה"ג אם המי, פירות קבלו דין הכשר שיהי' הדין בהם לטהר טמאים, אז ליכא לדון כלל אחר טבילתו אם טבל במים כשרים או לא, כיון דע"ז גופא הי' מועיל דין ביטול ברוב שיהי' במים אלו כח לטהר טמאים שוב א"צ עכשי' לדון על ענין טבילתו שכח זה הוא במקוה ועל המקוה איכא דין כח טהרה ע"י הכתוב אחרי רבים להטות, אבל לענין מצוה ועבירה שאין דין המצוה לפטור את האדם מחיובו ואין דין החלב להביא את האדם לידי עונש, ולאחר המעשה עלינו לדון אם קיים מצות אכילת מצה, או אם עבר הלאו של אזהרת חלב, י"ל כיון דביטול ברוב אינו מהפך את הדבר במציאות, יש לומר דלא קיים מצות אכילת מצה רק קיים מצוה אחרת של אחרי רבים להטות, וכן באכילת חלב עבר על עשה זו של אחרי רבים להטות, אבל עצם המצוה או העבירה לא עשה, ודין המקוה הוא כדין דדין שחוטה דבטלה בנבילה, דדין טומאה וטהרה שניהם ענין אחד הוא, וכיון שמדין אחרי רבים להטות עלינו להתנהג כדין דבר המטמא או מטהר ממילא כשאנו דנים אח"כ על האדם שנגע בדבר שדינו לטמא, או טבל במקוה שדינה לטהר, דינו כדין המקוה וכדין השחוטה שבטלה בנבילה אכן לענין השיעור דלפי שבארנו אין הרוב מועיל לחייב בחלה את שאר המינים רק היכא דהרוב בעצמו כבר נתחייב בחלה, לפי"ז גם במקוה יש לומר דדוקא מ' סאה מים כשרים יכולים להפוך את המי פירות שיקבלו גם הם דין טהרה, אבל אם המקוה חסרה אין רוב מים שבה מבטלים את מי פירות שנתערבו בהם, ולפי"ז י"ל דהא דקתני במשנה פ"ז דמקוואות דאם חסר סאה אין מי פירות משלימים הוא דין תורה, דרק אם מתחילה כשנפלו המי פירות הי' דין טהרה במקוה קבלו המי פירות ג"כ דין טהרה מדין ביטול ברוב ואז אם נטל סאה מן המקוה שכל מה שהי' בו הי' בהם כח טהרה עדיין נשאר דין טהרה במקוה, שיש בה מ' סאה הראוים לטהר, וכשנותן עוד סאה מי פירות שוב חוזרים גם הם למים כשרים ע"י ביטול, אבל כשנותן סאה כשהיתה המקוה חסר סאה אחת, אין המי פירות מתהפכים למטהרים שאין כח בהרוב המבטל למשוך את המיעוט אחרי' אלא לדין שיש בהרוב, כמו שנתבאר לענין חלה, דענין השיעור המצטרף לענין מקוה דומה ודאי לשיעור המצטרף לענין חלה דקודם שיש במקום אחד שיעור הראוי לטהר, אין דין כח טהרה במים, וכן מוכח להדיא ענין זה מסוגית הש"ס דפסחים ד' י"ז ע"ב בהא דאיתא שם לענין משקה דבי מטבחיא דר"ש אומר בכלים טמאים בקרקע טהורים, אמר רב פפא הא דאמרת בקרקע טהורים לא שנו אלא מים אבל דם לא ומים נמי לא אמרן אלא דהוי רביעית דחזי להטביל בי' מחטין וצינוריות אבל לא הוי רביעית טמאים, ובפירש רש"י שם הביא דילפינן זה מקרא מקוה מים יהי' טהור, וגמרא גמירי דבציר מרביעית לא חשוב למיהוי מקוה, משו"ה אם חסר מרביעית הם מקבלים טומאה מה"ת ולבתר דבטלו רבנן רביעית במקוה אף למחטין וצינורות גם משקין שבקרקע מקבלים טומאה אם חסרו מארבעים סאה יעו"ש. באופן דלפי"ז הצירו מחדש במים כח המטהר, וקודם הצירוף הם עצמם ראוים לקבל טומאה - ומה"ט נלענ"ד מה שצריך לדין השקה של מים טמאים או שאובים שתהי' המקוה דוקא ממ' סאה, אף שהוא מטעם זריעה ולא מטעם טבילה, משום דאם חסרה המקוה אין בהם כח טהרה לטהר את המים הטמאים ע"י חיבורן - אלא שיש לדון שדין ארבעים סאה שצריך מה"ת לטבילת אדם הוא שיעור מקובץ מחשבון הרביעות, שאם יקובץ כך וכך מים שכל רביעית שבהם יש להם כח טהרה אז מטהר אדם הטובל, דאז י"ל דמה"ת מי פירות מעלים אם חסר סאה מהארבעים סאה, כיון שמי הפירות קבלו דין טהרה, או אפשר דכח טהרה לטהר אדם הוא כשיעור רביעית למחטין וצינורות, וכח זה מתחדש רק אחר הצירוף של המ' סאה, ועכ"פ לאחר שבטלו רבנן רביעית דמקוה כל כמה דבציר ממ' סאה חשובה מדרבנן כבציר מרביעית שאין בהם שום כח טהרה ומקבלים המים עצמם טומאה, ומיושב היטב מה דקתני במשנה ובברייתא נתן סאה ונטל סאה וכמו דמפורש במשנה שם חסר סאה לא העלוהו, ולכאורה מ"ש אם חסר מעיקרא או אח"כ כמו שהקשינו לעיל ריש פט"ו. יעו"ש מה שבארנו לתרץ עפ"י מש"כ הגרע"א, ולפי המתבאר בזה הוא מדין תורה או דרבנן עפ"י כללי הביטול, ונכון הוא בס"ד בלי שום דוחק: ובדרך זה יתבאר לנו גם מש"כ התוס' בזבחים ד' ע"ט ע"ב בהא דמביא שם הש"ס פלוגתא דר"א ורבנן במס' פרה בצלוחית שנפלו לתוכה מים כל שהוא דר"א אומר יזה שתי הזאות וחכמים פוסלים וכתבו בתוס' שם וז"ל חומרא דמי חטאת היא דמדאורייתא בטל ברוב עכ"ל. ומוכח מלשונם דגם לפי מה דמפרש בגמ' בטעמם דרבנן דסברי יש בילה והזאה צריכה שיעור הוא ג"כ רק מטעם חומרא דמי חטאת, דמדאורייתא כיון דבטל ברוב מצטרפי המים לשיעור הזאה, ובהשקפה ראשונה הוא תמוה דבפיגול ונותר שבללן זה בזה חלקו על רש"י בפשיטות דאי אפשר שיצטרף היתר הבטל שיעור כזית לענין מלקות, והכא כתבו בפשיטות דמצטרפי המים לשיעור הזאה, ועפ"י דרכנו ענין זה של הזאה הוא דומה ממש לדין מי פירות הבטלם במי מקוה, דכח טהרה שקבלו המים כשנפלו בצלוחית כשהי' שם שיעור הזאה בשעת קידוש כבר יש בכח המי חטאת לגרור מטעם ביטול ברוב את מיעוט המים שיקבלו גם הם כח טהרה לטהר טמאים, ומעתה לא נגרע כח המים אם עכשי' בהזאה זו ליכא במי חטאת שיעור הזאה כמו במקוה דמהני כח טהרה שקבלו מי פירות כשנפלו בשעה שהי' מ' סאה אף אם נוטל סאה אח"כ כמש"כ ול"ד לדין עונשים, שדין העונשים אינו דין בגוף המאכל רק הוא דין על האוכל כמש"כ, ומשו"ה חלקו התוס' שם על רש"י וכאן נקטו בפשיטות דמצטרפי, ופשוט הוא:

עוד נלענ"ד לתרץ קושית רי"ט אלגזי על הרמב"ן דמצריך בשאר מינים שיהי' שיעור דגן אף אם איכא רוב דגן, ולא מצטרפי לכשיעור אף דבטלי ברובא, עפ"י מה דנראה להרי"ט דסובר הרמב"ן דחייב משום טבל על כל זית שבעיסה, דהנה בחולין מתוקנים שנתערבו ברוב טבלים עפ"י המתבאר לעיל בפי"ד מסוגית הש"ס דנדרים ד' נ"ט א"צ לעשר רק לפי חשבון הטבל ולא לפי כולה, וכדאמר רב חסדא ומתמה וכי היתר שבהן להיכן הלך, ומה דאמר ר' יוחנן בליטרא בצלים שתקנה וזרעה והרי הוא כעשר ליטרין דמתעשרת לפי כולה, הוא מטעם דס"ל דע"י זריעה חדשה גם העיקר משתנה וחשוב כגידולין חדשים כמבואר להדיא בהר"ן שם, אבל בלא"ה ליכא מאן דפליג על רב חסדא, ובארנו לעיל הטעם בזה דכיון דמעשר נגד הטבל ממילא חזרו החולין לדין הקדום כיון שנפקע הדין מן הבטל חזר המבוטל למקומו, עפי"ז יש לומר דגם לענין חלה לענין שיעור חמשת רבעים לא מהני צירוף של מינים הפטורים, דלא חשובה העיסה זו כמחויבת הכל בחלה, דהרי אם יפריש חלה לא יהי' חשוב שיריים רק חלק הדגן לבד, דחלק של המינים הם מותרים ופטורים ע"י שנפקע דין ביטול מהם ואינן מתוקנים ע"י הפרשת חלה, וכן אם ירצה להפריש נגד חלק שאר המינים לחוד לא תתקדש החלה כלל, וכמו שכתב הר"ן שם לענין פירות היתר המעורבים בפירות שביעית שאם יתפיס נגד ההיתר לא יותפסו הדמים באיסור שביעית, ובארנו שם הטעם בזה דכיון דדין ביטול ברוב לא מהני רק עד שיוקר התערובות, לפי"ז מה שנאסר ההיתר המעורב בפירות שביעית הוא רק עד שיוכרו, והדמים הנתפסים בהם, אין כחן יפה יותר מן הפירות עצמם, היינו שגם הם אי אפשר שיאסרו רק עד ההכרה, וכאן הרי הם מיד ניכרים בפ"ע, שהרי הם מיתפסים רק מן ההיתר לחוד, ולפי"ז גם בדין זה של תערובות שאר מינים בדגן אם יפריש חלה נגד שאר המינים לחוד לא תחול שום דין קריאת שם על החלה שהרי הוכרה שהיא מתקדשת רק ע"י המיעוט, דאף דבחלה עצמה לא נתפרדה עדיין דבחלה עצמה מתקדש דגן עם שאר מינים, אבל כיון שלדין תרומה וחלה בעינן שיריים וכאן הוכר דשידי' הם מינים הפטורים לחוד, באופן דלפי"ז יש לומר דאי אפשר שאר המינים להצטרף לשיעור ה' רבעים כיון דהם א"צ תקון דאם רק יתוקן המבטל הם מתוקנים מצד עצמם, וכן אם יפריש נגדן לחוד ג"כ לא חשיבי שיריים אינן בכלל טבל לדין הפרשה כלל, ורק אם חל דין טבל ע"י שיעור דגן של חמשת רבעים אז גם הם ע"י דין ביטול ברוב נמשכים לדין איסור אכילה לחוד כהיתר המעורב בשאר איסור שנמשך לדין הנהגת האיסור עפ"י הכתוב אחרי רבים להטות אף שבעצמותו אין בו שום השתנות לסבת איסור, אבל לדין טבל של חיוב הפרשה לא מהני דין ביטול ברוב לגרור את הפטור להתחייב בהפרשת חלה בשום פנים, היינו גם אם איכא בדגן כשיעור, דלענין זה ל"ד שאר מינים הבטלים ברוב, לדין אורז המתחייב ע"י דין גרירה דבאורז שנגרר ע"י סבה טבעיית אל החטין, אף דלסברת הרמב"ן ז"ל בעינן בתחילה שיהי' נמשך אחר דין החטין היינו שיהי' דין חיוב הפרשה, אבל אם כבר נמשכו לדין חיוב לא יופקע חיובם ע"י הפרדה והכרה, משו"ה כשמפריש אח"כ מפריש נגד כולו, אבל אם הגרירה הוא רק ע"י ביטול ברוב, גם אם נתערבו ברוב המחויב כבר א"צ להפריש רק נגד הטבל לחוד, ומכל הלין טעמים נלענ"ד דדברי הרמב"ן ז"ל אינם ענין לשאר דברים המתבטלים. דבשיעור ה' רבעים בעינן שלאחר הצירוף יהי' דין חיוב הפרשה בכל משהו שבשיעור זה, דענין טבל הוא דפתיכא בי' תרומה וחלה, וכאן אי אפשר שיהי' חלק תרומה וחלה פתיכא בהפטור כנלענ"ד בעזה"י: ובזה נפתח לנו פתח לתרץ ולישב דברי רש"י במנחות מה שהקשו בתוס' על דברי' ד' כ"ב ע"א בד"ה והן בולעות זו מזו דתנן שם במשנה נתערב קומצה בקומץ חברתה וכו' ר' יהודא אומר במנחת כהן משיח במנחת נסכים פסולה שזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה, והן בולעות זו מזו, וכתב רש"י בפי' המשנה הקומץ בולע ממנחות נסכים והוי לי' ריבה שמנה, ומנחת נסכים נמי פסולה דהוי לי', חיסר שמנה, ולקמן ד' כ"ג ע"ב בהא דפריך הש"ס שם מהא דתנן שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול לקמוץ מזו בפ"ע ומזו בפ"ע כשרות, ולא אמרינן מכי קמיץ לי' מחדא דליבטלו שיריים לטיבלא, היינו דעי"ז הוי חסר סלתה מהמנחה השני' קודם קמיצתה, דמעט מטבלה בטל בתוך השיריים של המנחה שנקמצה ראשונה, וכתב רש"י שם ומהא דלא מבטל טיבלא לשיריים דתיהוי ריבה סלתה לא מצי למיפרך, דאי נמי מבטל טיבלא לשיריים לא הוי ריבה סלתה דבטל כמאן דליתא דמי ולא אייתר לי', וכתבו בתוס' דפי' זה סותר מה שפירש במשנה דמהאי טעמא לא יחשוב כריבה שמנה, היינו דבגמ' מפורש דמה דפוסל ר' יהודא שאחת בלילתה רכה ואחת בלילתה עבה הוא מטעם ביטול ברוב וכיון דסובר רש"י דהבטל כמאן דליתא. ולא אייתר, איך כתב רש"י במשנה דאיכא פסול לר' יהודא במנחה דבלילתה רכה משום ריבה שמנה כיון דהבטל כמאן דליתא דמי, ועפימש"כ י"ל דהנה מלבד קושית התוס' הלא דברי רש"י כאן סותרים למש"כ בזבחים פ' התערובות לענין פיגול ונותר שבללן שמיעוט נותר הבטל ברוב פיגול נהפך לפיגול, ומצטרף לשיעור כזית ללקות עלי' משום פיגול, אלא י"ל דאף אם נאמר דהבטל ניתוסף על המבטל ונעשה כמוהו, כמש"כ רש"י בזבחים שם, ל"ד ענין זה לדין טיבלא, דהנה אם נתערב מעט מן שירי מנחה שבקמצה לתוך הסולת של מנחה השני' שלא נקמצה, ובטלו השיריים ונעשה הכל טיבלא, מ"מ כשיקמוץ הקומץ מן הסולת הניכר שלא בתערובות כפי האמור במשנה שיכול לקמוץ כ"א בפ"ע, הלא אז יותרו השיריים של המנחה הראשונה שלא מחמת היתר קמיצה השני' אלא הם מותרים מחמת היתר הראשון שכיון שאזל מזה דין האיסור של הרוב חזר המיעוט להיתירו הראשון, משו"ה לא מיפסל משום ריבה סלתה, דרק היכא שנתרבה סולת טיבלא שצריך היתר קמיצה והוי סולת טיבלא יותר מעישרון אז פסול כמש"כ רש"י במנחות ד' ע"ו בפי' רש"י כת"י הנדפס מחדש והובא בתוס' שם ד"ה כל המנחות בשם לשון אחר דכתב דגזיה"כ הוא שלשה עשרונים לפר וכו' ואסור לשנותו, דכ"ז הוא רק אם מה שריבה הסולת הוא כסולת עשרון, אבל כאן השיריים שניתוספו על העישרון הם תלוים ונגררים אל העישרון ואם יותר העישרון ע"י קמיצה דידי' אז הם מותרים מצ"ע, לא חשוב סולת זה כסולת טובלא שנתרבה, אלא דלא נוכל לומר דהם חשובים שיריים דהרי הם בטלים לגבי הטיבלא ואסורים עכשי', כהטיבלא מדין בטול ברוב, וכיון דאינם כטיבלא ממש ולא כשיריים, משו"ה כתב דהבטל כמאן דליתא דמי ולא אייתר, דלענין ריבה סלתה כמאן דליתא דמי, אבל אם נתערב שמן של מנחה רכה בקומץ של מנחה עבה ונתבטל לגבי הקומץ, הרי ניתוסף על הקומץ להתחשב הכל כקומץ של מנחה השני' וצריך להקטירו כולו כמו שהוא והוי ריבה שמנה, אבל בסולת אם מה שנתרבה א"צ קמיצה רק תלוי ועומד עד שיותר הרוב ע"י דין קמיצת עשרון דידי', הרי זה חשוב כמנחה של עשרון לחוד ולא אייתר כלל. ונכון הוא בעזה"י, והי' אפשר שהוסיף בזה עוד דהטעם דפסלינן בריבה סלה הוא שאמרה תורה שהקומץ מתיר רק עשרון סולת וכיון שריבה סולת אינו מתיר כלום וכענין דאמר רבה כל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו ולפי"ז הכא אם רק יותר שירי' דידי' מותר הכל דחזר להיתירו הראשון, אבל כיון דרש"י ז"ל כתב דגזה"כ הוא, אין לנו למצוא טעמים אחרים, דלפי לשון א' שכתבו תוס' בשם רש"י דהטעם הוא משום שמתערב בקומץ סולת אחר, אין מקום כלל לקושית רש"י כאן דליהוי ריבה סלתה דהרי הכי מיירי שיכול לקמוץ בפ"ע בלא תערובות, וכמש"כ בשטמ"ק כאן, ובע"כ דברי רש"י כאן אזלי בתר האי טעמא דגזיה"כ הוא, ואם נאמר כהטעם שכתבנו יהי' לשון שלישי בשיטת רש"י, והתוס' דנקטו שדברי רש"י סותרים זא"ז, נראה שכונו ברש"י כונה אחרת, היינו דהבטל כמאן דליתא דמי, כלומר דהבטל אינו מגרע את המבטל כלום. רק נמשך אחרי' ומועיל לו או גם מצטרף עמו, אבל לגרע את דין הרוב ע"י מה שנתבטל לגבי' זה אי אפשר ומשו"ה הקשו דגם בריבה שמנה נאמר כן. כן נראה לי בכונת דבריהם:

ולענין דין לצאת, י"ח בפסח בתערובות שאר מינים היכא דאיכא רוב דגן שהבאנו לעיל בפט"ו חוות דעת האחרונים דיוצא באכילת כזית מן הלחם כפי שהוא, וכן משמע פשטות הברייתא שהובא בירושלמי דתניא עירב בה שאר מינים עד שיהא בה רובא דגן וטעמא דגן, דהברייתא סתמא קתני משמע דעל כל האמור במשנה בין לדין חיוב חלה ובין לענין לצאת י"ח בפסח, וכמו דבאורז המעורב יוצא בכל כזית, כ"כ בתערובות שאר מינים ברוב דגן, ולפי המתבאר לעיל קשה עכ"פ לשיטת התוס' דזבחים דסברי דמיעוט הבטל אינו מצטרף לכזית עם איסור אחר, דלשיטתם נראה דלא עדיף לענין צירוף מצות מצה מצירוף לענין עונשים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף