שערי ישר/ג/יז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ג יז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כתב הרמב"ן ז"ל על הא דתנן במשנה פ"ג דחלה, העושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, אין בה טעם דגן אינה חייבת בחלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, ובתוספתא פ"ב דחלה תניא העושה עיסה מן החטים ומן האורז כשב"ג אומר אין חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח עד שיהא בה דגן כשיעור. עכ"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל וז"ל הא מתניתין חזינא לפרושא ולברורא הכא משום דקשיא ועמומה היא ודאי, מדקתני ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח שמעינן מינה דמדאורייתא היא דהויא כשל חטים כל אימת דאיכא טעמא דחטים ואע"ג דמערבי בגווה אורז טפי טובא, והכי נמי אסיקנא בפ' כל הזבחים שנתערבו דמתני' אפילו ברובא אורז היא ואפ"ה כיון דאיכא טעמא לא בטיל, וכיון דהכי איכא למידק דהא קיי"ל כזית בכדי אכילת פרס בטעמו וממש דאורייתא הא כל היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס דכו"ע לאו דאורייתא, ונהי נמי דטעמא לא בטיל האיך יוצא בה ידי חובתו בפסח הא עיקרא אורז הוא ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל פירושא דמילתא ופרוקא דקא פרשו טעמא דמתני' משום גרירה וכו' ודקא מייתי ראי' מהא מתני' בפ' כל הזבחים דמין בשאינו מינו בטעמא וטעמא מדאורייתא לא בטיל, קושטא הוא ועל הדין אורחא נמי איתמר דאע"ג דחטים גוררים את האורז, אי טעמא בטל, דבר שנתבטל מעצמו האיך גורר את אחרים. אלא ודאי טעמא לא בטיל וכיון דלא בטיל ואיחזי לאיצטרופי בדנפשי' כגון דאיכא כזית בכדי אכילת פרס, מצטרף לכל עונשים שבתורה, לגבי מצה וחלה נמי גורר את האורז ליעשות לחם כטעמא דפרשינן ואשכחן נמי התם וכו' מתניתא דרשב"ג דאמר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור וכו' רב הונא אמר טעמו דגן אעפ"י שאין רובא, מתניתא פליגא על רב הונא, עירב בה שאר המינים עד שיהא בה רובא דגן וטעמא דגן פתר לה במינים אחרים וכו' שמעינן השתא ממתני' ומגמ' דאיתמר עלה דכל שעושה עיסה אפילו מן האורז ומן החטים אינו נגרר אלא ביש בה דגן כשיעור כרשב"ג, וכי יש בה כשיעור אע"ג דרובא אורז גורר ואעפ"י שאין בדגן אפילו כזית בכדי אכילת פרס כיון דאיכא טעמא לא בטיל ולא עוד שגורר, ואילו שאר כל המינים עם החטים או אפי' אורז עם שאר ארבעת המינים אינו כן אלא ודאי אם עשה עיסה ויש בה כשיעור מחמשת המינים ועירב בה אחד מכל שאר המינים אזלינן בתר רובא ואי רובא וטעמא דגן חייבת ואי לית בה רוב דגן לאו לחם הוא ופטורה וכן הילכתא. עכ"ל. ונראה בפשטות דעת הרמב"ן ז"ל דברוב דגן יוצא ידי חובתו באוכל כזית מן עיסה זו, וכן מצאתי ברי"ט אלגזי דנקט בפשטות כן מדברי רמב"ן אלו, דמדברי' מוכח דהיכא דאיכא רוב דגן בשאר מינים הוי דומיא דאורז וחטים, וכמו דבאורז וחטים יוצא ידי חובתו בכל כזית, וכן חייב משום טבל, וכתב הטעם בזה דכמו איסור שבטל ברוב נעשה היתר, כ"כ היתר המעורב נעשה איסור, והביא שם מדין כלאים צמר גמלים בצמר רחלים ובדין סכך פסול המעורב בסכך כשר דנעשה הכל כסכך כשר, אלא דלפי"ז הקשה למה בעינן שיהי' כשיעור חלה מחמשת המינים דוקא ולמה לא יצורף המיעוט לכשיעור כיון דבטל ברוב הדגן כמו דמהני צירוף לחייבו משום איסור טבל באוכל כזית ממנה או לצאת ידי מצה. יעו"ש:

ונלענ"ד לבאר שיטת הרמב"ן ז"ל הנפלאה, שאין דעתי נוחה מכל מה שראיתי מפרשים בענין זה, דהנה בהא דאיתא בתוספתא שהבאנו דרשב"ג אומר דכמו לענין חיוב חלה בעינן שיהי' בה דגן כשיעור כ"כ לענין מצה בעינן שיהי' בה כשיעור צריך ביאור איזה שיעור צריך לענין מצה, דאי שיעור חלה קשה בודאי מה מעלה ומוריד שיעור עיסת חלה לענין דין לצאת ידי מצות מצה וכמו שכתב בכ"מ ה' ביכורים פי"ו יעו"ש ובס' מחנה אפרים בחי' על הרמב"ם ה' ביכורים כתב על דברי הכ"מ בזה"ל לק"מ דכל עיסה שאינה חייבת בחלה אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח. עכ"ל. ודברי' מרפסין איגרי, וכבר תמה עלי' בס' שער המלך ה' חמץ ומצה פ"ו דלפי דברי' אם עשה עיסה פחות מחמשת רבעים קמח לא יצא ידי חובתו בפסח זה לא ניתן להאמר, ועוד למה לא כתב הראב"ד בה' זו דבעינן שיהי' כשיעור וכתב השגתו בה' ביכורים דבעינן שיהי' כשיעור, אמנם בס' רי"ט אלגזי כתב כ"כ לפרש דהא דאמר בתוספתא דבעינן כשיעור, הוא כשיעור חלה, רק הרגיש ג"כ כתמיהת בשעה"מ, ומשו"ה הוסיף קצת טעם לזה דאף דלא שייך ללמוד מצה מחלה רק היכא דאיכא פטור מחלה מצד עצמה כמו עיסת מע"ש וכדומה, אבל מה שנוגע לענין שיעור ודאי דלא שייך ללמוד זמ"ז, רק לענין גרירת האורז להיות נהפך לחטים דלא מצינו ענין זה רק בחלה ומשו"ה כל היכא דמהני גרירה זו לחלה מהני לדין מצה יעו"ש שהאריך בזה בה' חלה אות י"ג, אבל גם דברי' תמוהים הם ואין שום מובן לזה, דהרי ענין זה של גרירת האורז אינו מקרא בתורה לומר לילף זה מחלה בגז"ש לחם לחם ולומר דלימוד זה דוקא דומיא דהתם, והרי ענין זה של גרירה קבלו חז"ל בעלי התלמוד דירושלמי מסברא וידיעה, וכמו דמהני ענין זה לחלה כ"כ מהני למצה, ע"כ נלענ"ד ברור דשיעור זה האמור לענין מצה מפרש הרמב"ן ז"ל כהראב"ד שכתב בה' פסח פ"ו בהא דפסק הרמב"ם כלשון המשנה העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו כתוב בהשגות שם בזה"ל, י"ל והוא שיש בה דגן כזית בכדי אכילת פרס ויאכלנו עכ"ל, והנה במגיד משנה שם כתב בזה"ל אבל מדברי הרמב"ן ז"ל נראה שאפילו אין שם כזית בכדי אכילת פרס יוצא בה שמדין גרירה הוא שהחטים גוררים את האורז וזה שהזכירו חטים ואורז בדוקא וכן מבואר בירושלמי והאריך בזה בה' בכורות. עכ"ל. ונראה לו שבעיקר המאמר האמור בתוספתא לענין מצה לרשב"ג דבעינן שיהא בה כשיעור גם הרמב"ן ז"ל מפרש כהראב"ד דהוא כזית בכדי אכילת פרס ולשניהם דין זה דוקא בחטים ואורז משום גרירא אלא מחולקים הם בדין גרירה, דהראב"ד ז"ל מפרש מה דאיכא בין מאן דפליג על רשב"ג לרשב"ג דההוא תנא ס"ל דכיון דחטים גוררים את האור' שיתהפך טבעו לדגן סגיא בזה, ורשב"ג ס"ל דאף דנהפך האורז שיהא גם הוא בא לידי חמוץ, מ"מ אין אורז מחיוב בחלה, דמה שהצריכה תורה שיהא בא לידי חמוץ לדין מצה וחלה בענין זה כלול שני תנאים שיהא בא לידי חמוץ, והמין הבא לידי חמוץ, אבל אורז שבטבעו אינו בא לידי חמוץ לא יתחייב בחלה אף אם נשתנה טבעו ע"י דבר אחר שנטפל עמו, וכן לענין מצה, וכיון דאית לי' להלכה כרשב"ג דגרס בירושלמי כגירסת הרמב"ן דהמשנה כרשב"ג, משו"ה פסק דאין יוצא י"ח בפסח רק אם הי' כזית בכדי אכילת פרס מדגן, ואכל פרס, שבזה אכל כזית שלם מן הדגן וענין גרירה דצריך בזה הוא כמש"כ הרא"ש דבלא"ה גם הדגן לא הי' חשוב לחם לחלה ולמצה, דאינו בא לידי חמוץ, ומפרשי כמו שכתבנו דשני תנאים הצריכה תורה שיהא המין הבא לידי חמוץ וגם יהי' בא לכלל חמוץ, ואם יהי' כזית דגן מעורב בשאר מינים חוץ מאורז ישתנה גם הדגן ולא יהי' בא ליד חמוץ, אבל לענין דין מצה וחלה לעולם אינו מצטרף אורז לדגן ובעינן לשניהם השיעור הראוי לכל אחד כפי מה שהוא, ומשו"ה בה' חמץ ומצה כתב דבעינן כזית בכדא"פ ויאכלנו ובה' ביכורים כתב דבעינן שיעור דגן, היינו שיהי' בתערובות חמשת רבעים:

והרמב"ן ז"ל מפרש ענין גרירה זו לרשב"ג בדרך אחר, דכמו דלמאן דפליג על רשב"ג יוצא י"ח באוכל כזית אחד מן העיסה כ"כ גם לרשב"ג והפלוגתא דרשב"ג והתנא דפליג הוא בזה, שלהתנא דפליג מועיל דין גרירה מה שמשתנה האורז להיות כחטים לבוא לידי חמוץ שיהי' ממש כחטים לכל הדינים מצד עצמותו מחמת שהוא עכשי' בטבעו כחטים, ורשב"ג סובר דענין זה שהוא משתנה בטבעו לא סגי בהכי שיהי' דינו כחטים כיון דבעצמותו הוא מין שאינו בא לידי חמוץ רק שנוי טבעו זה מועיל להיות נטפל ונמשך אחרי דין החטים ולכל דין דאיכא בחטים עכשי' נמשך האורז ונטפל להיות כמו החטים ומשו"ה אם בעיסה זו איכא על הדגן המעורב איזה דין של עיסת דגן שלא בצירוף האורז אז נטפל האורז ונמשך אחר עיסת דגן ונהי' כמוה, אבל אם בעיסת דגן זו ליכא שום דין בלי הצטרפות האורז, אז ליכא דין גרירה, דליכא שום דין בהמגרר מה שיהי' גוררו, ועד"ז ובשיטת הנפלאה זו סובב הולך תוכן כל דברי', והוא מש"כ לפרש דאף דהטעם בחטים ואורז הוא משום גרירא, כמש"כ בירושלמי, מ"מ מוכיח הש"ס דילן בפ' התערובות דמין בשאינו מינו בטעמא ממשנה זו דקתני דיוצא ידי חובתו בפסח, דאם הי' הדין שמתבטל ברובא לא הי' מהני דין גרירה, משום דדבר שמתבטל מעצמו האיך גורר את אחרים, דלכאורה דברי' תמוהים, דהרי ענין זה אם טעם כעיקר: הוא חקירה ושקלא וטריא בהלכה, אם אמרה תורה לאסור את הטעם כעיקר וכן לענין מצות אכילה, וכן אם טעם חשוב כהוכר שאינו מתבטל ברוב היתר הוא ג"כ חקירה בדין הלכות של בטול ברוב, וענין זה שקבלו חכמי ארץ ישראל שהאורז משתנה ע"י תערובות חטים הוא ענין טבעי, וא"כ מה ענין זה לזה דהרי אף אם נאמר דטעמא בטל ואינו כעיקר, אבל אם שיערו חז"ל דכל דאיכא טעם דגן יש בכח הדגן לגרור ולשנות את טבע האורז שיהי' בא לידי חמוץ נהפך האורז להיות דינו כחטים עצמם, ויוצא בו ידי חובתו וגם חייב בחלה, והוא תמוה לכאורה, ולפימש"כ דברי' מובנים בטוב טעם דכיון דשנוי הטבע בלחוד אינו מועיל לרשב"ג להעשות דין אורז כחטים, אלא שמועיל להיות נטפל ונמשך לדין הדגן שנטפל עמו בעיסה זו, ומשו"ה מוכיח הש"ס שפיר דאם מה שנמצא בעיסה זו מן הדגן אין בו שום דין לענין מצות מצה דנתבטל ברוב אורז והוי כמאן דליתא האיך יגרור את אחרים, להמשיך ולגרור לדינים דליתא גבי', אבל אם טעמא לא בטיל ואיחזי לאיצטרופי בדנפשי' כגון דאיכא כזית בכדי אכילת פרס ששיעור זה מצטרף לכל עונשים שבתורה, לגבי מצה וחלה נמי גורר את האורז להעשות לחם, היינו דאף אם ליכא בתערובות אלו כזית מן הדגן, אבל חשבון התערובות הוא לפי חשבון ערך זה דחזי לאיצטרופי בדנפשי' היינו בלי צירוף האורז, כמו שנשאר דבעיסה זו איכא חצי זית מדגן חטים בחצי פרס אורז, דבכ"ג לפי חשבון אין כזית בכא"פ לא נפקע דין הדגן דחזי לאיצטרופי, אז יש בכח חצי זית זה שדינו קיים ועומד שלא נתבטל ע"י תערובות אלו וראוי הוא למצותו שיהי' נחשב כאכל חצי זית מצה, ואם יאכל עוד חצי זית יקיים מצותו, דדין זה הנמצא בו הוא גורר את האורז להיות נטפל ונמשך למצו' להיות דינו גם הוא כלחם דגן לצאת ידי חובתו, ומקים מצות מצה ע"י אכילת זית מעיסה זו, ומסתייע לשיטתם מן הש"ס דילן דהלכה כרשב"ג דאומר דלא מהני לחלה ולמצה עד שיהא בה כשיעור, רק שיעור כ"א לפי ענינו, בחלה שיעור הראוי חמשת רבעים, ובמצה בעינן שיהי' שיעור כזית בכא"פ להראב"ד ז"ל שיהי' כזית ממש מדגן בעיסה מעורב בכא"פ וגם בעינן שיאכל כל הפרס, ולהרמב"ן ז"ל סגי בכל דהו אם רק המשוער הוא באופן שאינו מתבטל וחזי לאיצטרופי כנ"ל:

ושם בדברי' הוסיף ביאור חדש נפלא על הא דאמור בירושלמי לפי גירסתו מתני' כרשב"ג דאמר עד שיהא בה כשיעור דגן, דהרבה מפרשים תמהו על גירסא זו דהרי במשנה קתני אם יש בה טעם דגן ורשב"ג אומר עד שיהא בה כשיעור, אבל לא עיינו היטב בדברי' הק', דז"ל שם הדין הוא גמרא דמערבאי והכי פירושא סיפא דמתני' הנוטל שאור מעיסת חטים ולא קתני הנותן שאור של חטים בעיסת האורז ש"מ דמתני' רשב"ג היא דאמר בעינן דגן כשיעור ואין חטים גוררים את האורז אלא כשיש בחטים עצמן כשיעור החיוב. עכ"ל היינו דמה שאמר בירושלמי להוכיח דמתני' כרשב"ג הוא מסיפא, דאם נאמר דתנא דמתני' סובר דאם רק יש בו טעם דגן שעי"ז אינו מתבטל באורז יש דין גרירה שיהא גם האורז כחטים, למה קתני הנוטל שאור מעיסת חטים דכבר נתחייב השאור בחלה, ליתני שאם נתן שאור של חטים באורז ויש בו כדי נתינת טעם דחייבת בחלה ע"י דין גרירה, מזה מוכיח דלא מהני דין גרירה אלא היכא דאיכא דין טבל על השאור ובזה מושך וגורר דין גם על האורז, וזה ביאור נפלא ראוי למי שאומרו וכן דקדק הראב"ד ז"ל על מה שכתב הרמב"ם שם בה' ביכורים פ"ו הי"א המערב קמח חטים וקמח אורז ועשה מהם עיסה אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה אפי' הי' השאור חטים לתוך עיסת אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה. עכ"ל. ובהשגות הראב"ד שם המערב קמח חטים וכו' א"א נראה מן הירושלמי דבעינן שיהא בה דגן כשיעור כרשב"ג דהכי פסיק הלכה כוותי' מיהו לא בעינן רוב דגן: אפי' הי' השאור חטים וכו' א"א והוא שהי' השאור מעיסה חייבת עכ"ל. הרי דגם הראב"ד ז"ל דייק מלשון המשנה דהי' השאור כבר נתחייב בחלה, ורק ההבדל בין שיטת הראב"ד לשיטת הרמב"ן הוא מש"כ לעיל דלהראב"ד לא מהני דין גרירה רק שיהי' נקרא לחם אבל בכ"ז לא נתחדש שום דין על האורז, ולהרמב"ן לכל דין שחל על החטים נגרר האורז בתר החטים, והנה בדין זה של שאור מעיסת חטים לתוך אורז קשה קצת שיטת הראב"ד דלמה קתני סתם חייבת בחלה דמשמע שחייב להפריש נגד כל העיסה, ולהראב"ד אינו חייב רק נגד השאור, וגם קשה איך מפריש מיני' ובי' שמא מפריש מן הפטור על החיוב, וכן קשה לדידי' ברישא דמתני' אף דאיכא שיעור מדגן א"צ רק להפריש נגד שיעור דגן וממקום אחר. כנ"ל, ואולי כיון דקיי"ל אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ומה"ת חלה א"צ שיעור לא חששו כ"כ דמ"מ איכא בחלה הניקחת לשם חלה מעט מן הדגן, אבל לשיטת הרמב"ן הכל ניחא, דע"י דין גרירה חל דין טבל על האורז, ושפיר מפריש מיני' ובי', דהכל נעשה כדין החטים:

ושם בירושלמי בהא דאמר ר' הילא דבעינן רובא דגן וטעמא דגן פריך מתני' פליגא על ר' הילא הנוטל שאור מעיסת חטים ונתנה לתוך עיסת האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה, בגין ניתני דבתרה הטבל אוסר כל שהוא במינו ושלא במינו בנותן טעם. עכ"ל. ונלענ"ד דהכי פירושא דמקשה דלשון המשנה מוכיח להדיא דשאור הוא מיעוט נגד העיסה של אורז ומ"מ חייבת בחלה ולר' הילא הלא צריך שיהי' רובא דגן ומשני, בגין דניתני דבתרה כלומר, בשביל קושיא זו לנו ללמוד סוף המשנה דטבל אוסר שלא במינו בנותן טעם, היינו דמה דאמר ר' הילא דבעינן רובא דגן הוא במערב קמח עם אורז סובר דבעינן רובא דגן ובלא"ה אינו מתחייב בחלה דאינו נקרא לחם אעל אם הי' שאור שכבר חל עלי' דין טבל, לא נפקע איסורו כ"ז שנותן טעם כדין שאר תערובות איסור בהיתר בנותן טעם דאסור, ובפני משה כתב לבאר דמשני דלעולם בעינן רובא דגן אלא דאשמעינן דאף שרובא דגן אינו אוסר שלא במינו עד שיהי' טעמא דגן וזה דבר תמוה שיהי' איסור טבל במינו קיל מכל איסורים שבתורה, - ואין ת"י מפרשי הירושלמי לעיין בהם ולענ"ד נראה ברור כדברינו - ומתבאר ביותר ביאור עפ"י מש"כ לשיטת הרמב"ן, דהנה כתבנו לעיל להעיר דמלשון המשנה חייבת בחלה מוכח דיכול להפריש מיני' ובי' משום דע"י דין גרירה חייבת כולה בחלה וגם מפריש נגד כולה, ומשו"ה הוא דלכאורה דלא כר' הילא דסובר דאינה חייבת בחלה עד שתהא רובא דגן, ומשני דכיון דטבל אוסר שלא במינו בנותן טעם, אז יש בכח הטבל זה שלא בטל לגרור את כל האורז, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל לפרש סוגית הש"ס דילן בפ' התערובות שהבאנו לעיל, ועולה לנו מזה דדין גרירה מועיל להמשיך את דין החטים על האורז, רק תלוי אם כבר חל על החטים בלי האורז איזה דין אז גורר את האורז, ואם לא חל שום דין על החטים אינו יכול לגרור, ובטבל דהוי בשאינו מינו כשאר איסורים תלוי בנותן טעם, ורק אם יהי' מעורב באורז יתהפך כל העיסה כדין חטים ותתחייב בחלה כל העיסה, ואם יתערב בשאר מינים אינו חייב רק נגד החטים, הוא הדין האמור במשנה שם אם יש לו פרנסה ממקום אחר מפריש נגד השאור לחוד. כאמור במשנה שם הנותן שאור שלא ניטלה חלתה לתוך עיסה שהורמה חלתה. יעו"ש:

והנה עפ"י שביארנו לכאורה נראה שגם בדין זה של נתינת שאור מעיסת חטים לתוך עיסת אורז מיירי שנתן כ"כ שאור כשיעור כזית בכא"פ, אם נפרש מה דתנן במתני' חייבת בחלה הוא מה"ת כמו רישא דמתני', ובפחות משיעור זה, כלומר, דאם השאור הוא במיעוטא כ"כ עד שרבה עלי' האורז שלא יצורף כזית בכא"פ, לשיטת הרמב"ן ליכא דין גרירה, כיון דמחמת השאור בעצמו הוא בטל במיעוטו, דלשיטתו בכה"ג חשוב טעמו ולא ממשו דאינו אסור מה"ת וממילא ליכא גרירה, ובכה"ג יהי' חיוב חלה רק מדרבנן, כמו שלענין לצאת י"ח בפסח כתב שצריך שיהי' כשיעור המשוער כזית בכדי אכילת פרס, וכמש"כ לעיל, דהא שכתב הרה"מ דהרמב"ן לא סבר כהראב"ד, הוא דלהראב"ד בעינן זית ממש בכדי אכילת פרס ושיאכל את כל הפרס דאז אכל זית מן הדגן, ולהרמב"ן סגי אם יהי' מן החטים שליש זית מדגן מעורב בתוך שני שלישי זית מן האורז דמדין גרירה נעשה הכל כחטים, והא דחצי זית טבל או חצי זית מצה מושכים וגוררים את האורז להיות דינו כמוהם, וחצי שיעור חלה כגון פחות מחמשת רבעים קמח דגן אינו מושך את האורז הוא פשוט, דבדין טבל שכבר נתחייב אז כל משהו שבו יש בו דין טבל, וכ"כ דין מצה לצאת י"ח כל משהו שבו חשיב מצה רק לענין לצאת י"ח בעינן שיאכל כזית, ובאכל פחות מזה התחיל לאכול ולא גמר, וכן לענין איסור טבל הוא ככל איסורים דכל משהו שבו אסור, אבל לענין חלה היינו לחול דין טבל אינו חל כלל עד שיהי' בעיסה שיעור חמשת רבעים, ובפחות מזה אינו כחצי שיעור אלא שעדיין אינו בכלל איסור טבל כלל וזה ברור ופשוט, ומה"ט בנותן שאור מעיסה שכבר נתחייבה הוא מושך וגורר את האורז, אבל אם עדיין לא חל דין טבל בעינן שיהי' בתוך עיסת אורז חמשת רבעים קמח דגן:

אבל מהא דכתב הרמב"ן דהיכא דאיכא טעמא דגן ושיעור דגן חייבת בחלה אף אם ליכא כשיעור כזית בכדי אכילת פרס קשה, כיון דליכא כזית בכדי אכילת פרס בטל הטבל בתוך האורז ואינו גורר כמש"כ הרמב"ן לעני לצאת י"ח דרק היכא דלא בטיל וחזי לאיצטרופי בדנפשי' אז גורר את האורז, אבל אם הוא במיעוטו שהאורז רבה עלי' כ"כ עד דליכא כזית בכא"פ הוא בטיל ואינו גורר, א"כ הכא נמי אף דאיכא שיעור דגן אבל כיון שהאורז רבה עלי' כ"כ עד שאין מן הדגן עד כדי כזית בכא"פ בטל איסור טבל של הדגן וממילא אינו גורר את האורז, ונראה לענ"ד שהבדל הוא בזה משום דאיסור טבל חל לעולם אחר חלות דין חיוב חלה שכיון שחל דין הפרשת חלה אז חל איסור טבל, ומשו"ה בעושה עיסה מן חטים ואורז אם יש מן הדגן כשיעור ויש בה טעם דגן כשאנו דנים מתחילה על דין חיוב הפרשת חלה כיון דאיכא טעם דגן וטעמא לא בטיל אף דליכא שיעור כזית בכא"פ מצטרפים החמשת רבעים קמח דגן שבעיסה זו לשיעור חיוב חלה, אף דלענין איסור אכילה של איסור טבל ליכא בכה"ג איסור תורה כיון דאי אפשר לאכול את האיסור שיהי' חשיב אכילה של תורה משום דלא יאכל זית מן האיסור בשיעור אכילת פרס אבל חיוב חלה אינו תלוי כלל בשיעור אכילה, ורק כיון דלא בטיל מחמת דחשוב כניכר שבשעה שאוכל מרגיש את הטעם דגן מצטרף הדגן כל היכא דאיתא לשיעור חמשת רבעים ומתחייב בחלה, וממילא גורר את האורז שיתחייב גם הוא בחלה וחל דין הפרשה בכולה ואיסור טבל כ"כ חל על כל משהו שבו וליכא מבטל ומתבטל, ולפי"ז נראה לענ"ד דבנותן שאור מעיסת חטים לתוך עיסת אורז א"צ ג"כ שיהי' שיעור כזית בכדי אכילת פרס, כיון דעל חיוב הפרשה אינו תלוי בשיעור כזית בכא"פ רק אם יש טעם דגן דאז מדין גרירה נעשה הכל טבל, ורק אם יתערב שאור זה בשאר מינים חוץ מאורז אז אינו אסור מה"ת רק אם יהי' מעורב כשיעור כזית בכא"פ, דאף דחיוב הפרשה אינו תלוי בשיעור כזית בכא"פ, אבל איסורי טבל עכ"פ ליכא בזה, אבל גם בכה"ג נראה לי שיהי' מחויב להפריש וליתן לכהן בזמן שניתנת לכהן משום מצות מחמת כהונה דחיוב מתנות אינו תלוי באיסור טבל, ורק להיפוך שדין איסור טבל בא מחמת דין הפרשה, ומשו"ה ל"ד דין לצאת י"ח בפסח לדין חלה, דדין לצאת י"ח בפסח הוא מצות אכילת מצה ודין אכילה נאמר האי כללא כל היכא דליכא כזית בכא"פ לא חשיב אכילה, ומשו"ה כתב הרמב"ן דגם באורז בעינן שיהי' מעורב בשיעור כזה שיהי' כזית בכא"פ, ואי לאו הכי לא חזי לנפשי' למצות אכילת מצה ולא יגרור את האורז, ורק אם חזי בדנפשי' שיהי' חשוב מצד עצמו באוכל מצה או כמתחיל לאכול, אז גורר את האורז וחשיב הכל כלחם ראוי למצוה זו ואז יוצא אם אכל כזית מלחם זה. כנלענ"ד בעזה"י בביאור דברי הרמב"ן ז"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף