שערי ישר/ג/יד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ג יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והנה בכל תערובות אשר הותר האיסור ע"י ביטול ברוב דקיי"ל שאם הוכר האיסור חוזר לאיסורו, יש לחקור מה יהי' משפט הדינים התלוים ונגררים מן האיסור שהי' מותר מעיקרא ונאסר עכשיו, אם חשוב כאיסור מחודש מעכשיו או משעת הכרה חוזרים כל הדינים כפי הידיעה דהשתא כאילו לא נתבטל מעולם, ונפ"מ בזה לכמה וכמה הלכות, דלענין מע"ש דבטל ברוב מה"ת, אם פדה את המעשר דמעיקרא לא חל הפדיון, כמו דמבואר בגמ' ב"מ פ' הזהב ד' נ"ג אם לאחר שהוכר המע"ש חזרו דמי הפדיון לקדושתם או יוצרך המע"ש פדיון מחדש, וכן קרבן שנתבטל בחולין והמיר בו אם לאחר שהוכר חזרה גם קדושת תמורתו מהשתא או לא, וכן לענין איסור חל על איסור כגון נבילת בהמה טמאה שבטלה ברוב היתר דמעיקרא קודם הביטול לא חל איסור נבילה עלי' שכבר אסורה מחמת דין בהמה טמאה ובשעה שבטלה ברוב היתר הותרה לגמרי, ועתה אם נאמר דהאיסור עכשיו הוא מחודש חלו שני איסורים בב"א, ואם חזרה לאיסור הראשון כאילו לא בטלה אסורה רק מחמת טומאה ולא משום נבילה, וכן לענין איסור שביעית וע"ז מה"ת אם התפיס בהן דבר קודם שהוכר אם אסורים הנתפסים משעת הכרה ואילך וכן יש לדון לענין נ"ט בנ"ט אם בשלו בקדירה איסור הבטל, ואח"כ בשלו בה היתר, ואח"כ הוכר האיסור אם חל האיסור על המתבטל בקדירה דהשתא הוי נ"ט בנ"ט ואינה נאסרת, ואם מעכשיו אנו דנים כאילו כבר אסורה, אסור התבשיל שנתבשל בקדירה וכן נבילה שבטלה בשחוטה לדין טומאת מגע אם לאחר הכרה טמאים הדברים שנגעו בנבילה קודם הכרה, וכן יש לצייר כמה ענינים מה דאיכא נפ"מ בחקירה זו לדינא, והנה מדברי הרא"ש פגיה"נ הבאנו לעיל בפ"ז את דברי' שכתב דאם ניתוסף איסור עד שרבה האיסור על ההיתר דהוי כאילו הוכר האיסור וחזר להיות אסור מכאן ולהבא, ודאי אין ראי' כלום, דהתם לא הוכר האיסור אלא ע"י הוספת איסור, ובכה"ג ודאי לא שייך לומר דהוי כאילו לא נתבטל, דרק בהוכר האיסור בהכרה פשוטה דרואה עכשיו את האיסור למפרע דהרי הכירו, וכפי ידיעתו אותו עכשיו הוסר כל הספק גם מזמן הקודם, יש לדון דלפי הידיעה והכרה של עכשיו רואה את הדבר האסור למפרע כ"כ בטל והוסר עכשיו כל דין של אחרי רבים להטות שהי' מחמת התערובות, אבל אם חוזר וניעור עכשיו ע"י הוספת איסור בכה"ג אף דחשוב כאילו הוכר, אבל הכרה זו אינה למפרע, דהעירבוב דמעיקרא לא נפקע עכשיו רק מכאן ולהבא ע"י התחדשות של הוספת איסור ובכה"ג ודאי נראה שהוא איסור מחודש מכאן ולהבא ולא למפרע, ועוד אף אם לא נחלק בין הוכר ע"י הוספת איסור להכרה ממשית אין ראי' מלשון הרא"ש שכתב דחוזר ונאסר מכאן ולהבא, דהרי אף אם נאמר דעכשיו הדין כאילו לא נתבטל מעולם דין זה ג"כ מתחדש מכאן ולהבא דהרי מעיקרא מ"מ הי' מותר, וכעין שכתב הרא"ש בפ' הנודר מן המבושל לפרש דברי הירושלמי דאמר דלהכי חשבינן נדרים כדבר שיש לו מתירים דאף שחכם עוקר את הנדר אין עוקרו אלא מכאן ולהבא, דמבאר הרא"ש מחמת דמ"מ מעיקרא הי' אסור אלא דעכשיו נתחדש דין זה לחשוב כאילו בטל הנדר למפרע, אבל באמת קודם ההתרה לא הי' מותר הבאנו דברי' לעיל בש"ב פ"י יעו"ש: וכן מהא דכתב רש"י בזבחים ד' ע"ג ע"ב בהא דאמר רבא שם השתא דאמרו רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי, וכתב רש"י וז"ל אי מקריב לא מרצי דאידחי לי' מדרבנן (נ"ל דמדאורייתא בשעת קביעותא לא חזו עד דניידי וגזרו בי' רבנן משום קביעותא והוו להו דחוים מה"ת ומתני' אפילו הוכרו לבסוף אסורים הואיל ונדחו ושוב אינו חוזר. עכ"ל. לפי גירסת כמה ספרים) אין להוכיח דלא חשבינן בהוכר אח"כ כאילו לא נתערב מעיקרא, דשאני דין דחי' בקדשים כיון דמ"מ מעיקרא לא הי' ראוי להקריב בפועל הוי לי' דחוי, וראי' לזה מהא דכתב רש"י דמחמת שאסור להקריב מחמת גזירה דרבנן חשיב כדחוי מה"ת, דהטעם בזה דהרי מה שמחויבים אנחנו לשמור ולקים גזירת חכמים בודאי הוא מה"ת, מלאו דלא תסור או מגלוי אחר בתורה, כמו שנתבאר ענין זה בדברינו בש"א, דעיקר החילוק בין איסורי תורה לאיסורי דרבנן הוא דדבר האסור מה"ת החפץ הוא דבר איסור שאינו ראוי להשתמשות זו, ומה שאסור מדרבנן, אף דבפועל הוא מוזהר מה"ת שלא לעבור על דברי תורה, אבל החפץ הוא ראוי גם עתה להשתמשות זו שאסרו חכמים, יעו"ש בפ"ז ובפכ"א שהארכנו בענינים אלו, וכיון דכתב רש"י דלענין דחוי בקדשים מה שאסור להקריב מחמת גזירה דרבנן הוי דחוי מה"ת, משום דבעינן שיהי' ראוי להקרבה בפועל, והרי הי' מוזהר מה"ת לשמוע דברי חכמים, וכדברי רש"י מוכח מן הש"ס כאן, דהרי גם לפי"מ שאסרו רבנן לא אמרו שיהי' דין פסול ודאי על כל התערובות, אלא דין ספק כאילו לא נתבטל הפסול, ומ"מ חשבינן לי' לדחוי, ויקשה לכאורה מהא דמצינו בגמ' יבמות פ' החולץ דלהכי בספיקות חולצת ולא מתיבמת, ולא אמרינן כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, משום דאם יבוא אליהו ויאמר דהא בת יבום היא. יעו"ש. וכן לענין כסוי הדם דבעינן אשר יאכל, ובטריפה שאינה ראוי' לאכילה פטור מכסוי, ומ"מ בספק חייב לכסות הובא לעיל בש"א פ"י וכ"ב, וכן כתבו תוס' בזבחים ד' ע"א ע"ב ד"ה ובטריפה דמשו"ה בנתערב טריפה בקדשים יפדו כשיומתו אף דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ולישראל אסור באכילה מחמת הטריפה המעורבת, דכיון דבמציאות הכשרים ראוים לאכילה, ומה שאסור לאכול מחמת ספק אין זה מחשיב לאינו ראוי באכילה יעו"ש. והכא לענין דחוי מבואר בגמ' דמה שאינם ראוים להקרבה מחמת ספק חשוב כדחוים. ונעשים הכל כפסולים ואינם מרצים כלל, אלא ודאי נקטו חכמים דלענין דחוי בקדשים בעינן שיהי' חזי להקרבה בפועל, ואם אינו ראוי גם מתחת דבר אחר הגורם ג"כ חשוב כדחוי, וכמו דאיתא בזבחים ד' נ"ט בקדשים שנשחטו ונפגם המזבח דחשיבי דחוים אף שאין חסרון כגוף הקרבן, ולפי"ז ודאי בקדשים לא מהני הכרה דלאח"כ, ומאד יפלא בעיני מה שמצאתי בהשמטות משיטה מקובצת שם לסוגיא ד' ע"ג בזבחים שהביא בשם הר"ר שמואל שתמה בהא דאמר רבא דאם הקריב לא מרצי וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה, דאמרו לא מרצי ויביא קרבן אחר שהוא חולין בעזרה, דמה"ת כבר נתכפר בקרבן של תערובות שהקריב, וכמו דפריך הש"ס בפ' האשה רבה גבי דם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה, דמה"ת הציץ מרצה על טומאת הדם ומדרבנן לא מרצי ופריך הש"ס וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, ומביא שם בשטמ"ק תירוץ א' בשם הר"י ותירוץ ב' בשם הר"ר מנוח, ושני התירוצים הוא בדרך רחוק מאד. יעו"ש. ובאמת לק"מ לענ"ד וכמו דמפורש ברש"י כאן דמה שאינו ראוי להקריב מדרבנן הוי דחוי מה"ת ונעשה פסול מה"ת וכמש"כ, אבל שם ביבמות פריך שפיר כיון דקיי"ל דהציץ מרצה על דם שנטמא בין בשוגג ובין במזיד, בע"כ הכי קים להו דלענין דחוי ג"כ שאני מה שאינו ראוי להקריב מחמת טומאה משאר פסולים דאל"כ איך הציץ מרצה על הדם הא כבר נפסל מחמת דין דחוי בקדשים ועל שאר פסולים אין הציץ מרצה, אלא ודאי הכי קים להו מעיקר ההלכה שהציץ מרצה על הטומאות, דלא חשבה תורה כדחוי מה שאסור להקריב מחמת טומאה, אבל עכ"פ אחר שהקריב מ"מ הציץ מרצה, ורבנן אמרו במזיד לא הירצה, דמה"ת הוא פטור מקרבן אחר, ורבנן אמרו להביא קרבן אחר שהוא חולין מן התורה שפיר פריך הש"ס וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת, העולה לנו מזה דבקדשים ודאי דלא מהני הכרה להחשיבו כראוי להקרבה למפרע, דכיון דבעינן ראוי להקרבה בפועל, וכל היכא שאנו דנים לומר למפרע, הוא רק דעכשי' הדין כן לומר שהי' ראוי להיות כן למפרע אבל בפועל לא הי' כן למפרע. וזה פשוט: ומצאתי בפמ"ג בסי' ק"ט במ"ז סק"ד אחר שהביא שם פסק הרמ"א דבמקום הפסד מותר ביבש שנתבשל אחר שנודע התערובות כתב וז"ל, שאלה יבש ביבש ברובא במינו ונודע התערובות ונתבשל כך, בה"מ, ואח"כ הוכר האיסור בקדירה מהו, תשובה דבר זה מתורת רבינו המובהק ז"ל בשו"ת ח"צ סי' כ"א נוכל ללמוד דבר זה, וז"ל שם במה שרצה חכם א' לומר בא"א שניסת במשאל"ס, והולידה ובא בעלה שאין הולד ממזר מה"ת וכתב הח"צ דודאי הוי ממזר, ומה שהביא ראי' מיבש שבטל והכירו אח"כ באיסור, התערובות שמקודם מותר, זה לא ידעתי מנין לן ובעיני פשוט לאיסור, ואף לפ"ד ל"ד דהתם שכבר נתערב ואינו ניכר ובהיתר נתערב וכו'. עכ"ל, הנה ודאי אם הוכר האיסור ושהה אח"כ בקדירה, ודאי דצריך ס' שהרי עתה פולט מאיסור בלח, כ"פ שהוסר האיסור מקודם או נצטנן ואח"כ הוכר מ"מ הואיל ונתבטל הפליטה מקודם תו אין לאסור והח"צ אוסר, ומ"מ בה"מ כה"ג צ"ע לדינא. עכ"ל הפמ"ג. והנה נראה דהח"צ והפמ"ג נקטו בפשיטות דהיכא דהוכר האיסור נפקע היתר הביטול למפרע, דאל"ה אין כאן מקום לאסור את התערובות, כיון דהחתיכה שהוכרה נאסרה לאחר שפלטה פליטתה וודאי דהתבשיל מותר, דהתבשיל לא נתחדש כלום ע"י הכרה זו, וכן ודאי כן נקט האי חכם א' ששאל מהח"צ שרצה לדמות היתר של משאל"ס להיתר של ביטול ברוב, דהרי במשאל"ס ודאי דאמרינן איגלאי מילתא למפרע דא"א היתה, וסובר כיון דהביאה מ"מ בתחילה בהיתר היתה אין הולד ממזר, ומדמה זה לתערובות, והח"צ פליג דגם בתערובות אסור מה שנפלט בתערובות קודם שהוכר, והטעם בזה דאף דהפליטה עדיין בתערובות היא ולא הוכרה כלום, אבל כיון דבאמת מה שנתערב מפליטת האיסור בקדירה הי' מהדין להיות בששים דהרי לח בלח הוא, אלא דהרא"ש מתיר בנתבשל אחר שנודע התערובות שכבר הותר היבש לגמרי, ומשו"ה אין פליטתו אוסרת, ומשו"ה עכשי' דהוכר האיסור ובטל היתר הבטול למפרע מן חתיכת האיסור, ועלינו לדון על הפליטה מחמת תערובתה בעצמה ומחמת תערובתה לעולם צריך ששים, זוהי סברת הח"צ, אבל באמת יש לדון להיפוך דאף אם נאמר דמה שהוכר עכשי' אסור למפרע, אבל החלקים שנפרדו מן החתיכה קודם ההכרה נשארו בהיתכן דהרי חלקים אלו לא באו לעולם לכלל הכרה, דהרי זה ודאי יודה גם הח"צ שאם נפרר מן החתיכות פירורים קטנים שהם נשארו בתערובות בלי הכרה שהם מותרים, אלא דשאני פירורים שנשארו בתערובות שהם בטלים מצד עצמם שהי' רוב פירורי היתר, וכיון דמצד רוב היתר אשר בהפליטה הי' צריך ששים, ורק אנו רוצים להתיר מחמת היתר של החתיכה, וכשאנו אוסרים למפרע את החתיכה, בטל ונפקע היתר של הפליטה, אבל מ"מ אין הפליטה באה רק מחלקים דקים שנמחו וחלקים אלו לא באו לכלל איסור עכשי', וע"כ נראה שמיסתבר יותר כהפמ"ג שנוטה להתיר, אף שסברת האי חכם א' לא אבין כלל, דאיזו סברא שיהי' בזה, אין ענין זה דומה למשאל"ס, דהתם התרנו מחמת רובא דליתי' קמן שהוא מחמת בירור ואח"כ נתברר ההיפוך ובודאי דכה"ג הוי הולד ממזר, אבל בביטול ברוב שהאיסור נהפך להיתר, ואח"כ הוכר מה שהוכר אסור והפליטה שלא הוכרה מותרת, אבל עכ"פ מדברי הגאונים אלו נלמד דהי' פשוט להם דבהוכר האיסור אמרינן איגלאי מילתא למפרע שהי' אסור, ולא אדע מאין למדו זה, ובפשטות הדעת נוטה, דבהוכר האיסור הוא נאסר מכאן ולהבא כמו במשמע מסתימת לשון הרא"ש, ומסתימת הראשונים יש ללמוד יותר מפירושן של אחרונים, אבל זה נראה לי ברור דמה שלדעת הפמ"ג להלכה למעשה בתערובות יבש במינו ונתבשל ואח"כ הוכר האיסור דמותר בה"מ, הוא רק אם נתבשלו התערובות יחד, אבל אם בשלו כל חתיכה בפ"ע במים ואח"כ הוכר האיסור דודאי אסור התבשיל מה"ת, אף שהוכר האיסור לאחר שנצטנן התבשיל, דהרי הוכר שיש בקדירה זו נתינת טעם מהאיסור, דהרי אף אם נימא דלא נתחדש האיסור רק מכאן ולהבא אבל כמו דחל איסור עכשי' על עצם החתיכה כ"כ חל האיסור על התבשיל שיש בו נתינת טעם וכמו בתבשיל שיש בו טעם חמץ דנאסר בהגיע זמן הפסח, דדבר שיש בו טעם חמץ הוא כממשו לפ"מ דקיי"ל טעם כעיקר, ורק אם עכשי' הוא נ"ט בנ"ט כמו שציירנו לעיל בכה"ג תלוי אם נאמר איגלאי למפרע שהי' אסור אסור מעכשי' גם הנ"ט בנ"ט ואם מכאן ולהבא מותר הנטבנ"ט, או בטעם ממש אם בשל שתי חתיכות יחד יש לדון ג"כ שיהי' מותר כיון דבקדירה זו לא הוכר האיסור דנתינת הטעם הוא ע"י הצטרפות של חתיכת ההיתר ג"כ בכה"ג תלוי בחקירה אם משעת הכרה חזרה לאיסורה כל התערובות למפרע או לא:

ונראה לי דקצת ראי' לעיקר החקירה יש לומר מהא דקיי"ל דנבילה בטלה בשחוטה לענין מגע ולא למשא, אף דקיי"ל דכל שלא בא לכלל מגע אינו בא לכלל משא, שהטעם בזה כמש"כ התוס' בבכורות ד' כ"ג דחשיב בא לכלל מגע אם הי' מכירה כמו שנתבאר לעיל ענין זה בשער זה פ"ז, דבפשטות קשה קצת כיון דמ"מ עכשיו בטלה והותרה טומאת מגע לגמרי ואם תוכר הנבילה יתחדש דין טומאת מגע מכאן ואילך, ומסברא הי' נוטה לומר דיותר חשוב בא לכלל מגע קולית סתומה שיש בה מוח דהרי אם ישבר בעצם יהי' ראוי לטמא במגע, ומ"מ נקטינן בחולין ד' קכ"ד דנקרא אינו בא לכלל מגע דכפי מה שהוא עכשיו העצם סתום אינו ראוי לטמא במגע ומשו"ה אינו מטמא במשא, ובתערובות דלפי מה שהוא עכשיו אי אפשר להכיר ומה"ט הוא בטל, ואיך נאמר שחשוב בא לכלל מגע מה שאפשר שיבוא לכלל מגע ע"י הכרה, שאז יהי' חל עלי' טומאת מגע מכאן ואילך, אבל אם נאמר שמשעת הכרה אז טמאים המגעות שנגעו קודם ההכרה למפרע, מובן ההבדל בין קולית סתומה לתערובות, דבקולית יהי' טומאת מגע משעת שבירה ואילך, ובשעה שנושא הקולית כשהיא סתומה עדיין ליכא טומאת מגע, אבל בתערובות גם מה שנוגע עכשיו אפשר להיות טמא משו"ה חשבינן כאילו בא לכלל מגע, אבל אין זו ראי' מכרעת די"ל דסגי לן אם יבוא לכלל מגע בזמן שלאח"כ אם הזמן אינו מוגבל וכל שעה ושעה אפשר להיות כן להחשיב כבא לכלל מגע, ובקולית סתומה מחוסר מעשה, וע"כ לא נתברר לי עיקר חקירה זו וצריך תלמוד:

אמנם קשה טובא בשיטת הרמב"ם הבאנו לעיל בפ"ז שכתב בפט"ו מה' פרה וז"ל אפר פרה שנתערב באפר מקלה וקידש בכולן אם הי' הרוב אפר פרה מטמאים במי נדה, ואם הי' הרוב אפר מקלה אין מטמאים במגע אבל מטמאים במשא. עכ"ל דמדהוסיף הרמב"ם על לשון המשנה לומר וקידש בכולן מוכח דסובר דהאפר קודם הקידוש דמים אין בו טומאת מי חטאת, כמו שהעיר הרש"ש הבאנו לעיל דברי' שלא מצא בש"ס שיטמא האפר, ולפי"ז קשה דהרי כבר נתבטל אפר הפרה ברוב אפר מקלה ולא הועיל הקידוש שיחול על המים דין מי חטאת ולמה מטמאין במשא, דמה דחלוק לענין ביטול ברוב טומאת משא מטומאת מגע הוא רק משום דאמרינן טומאה כמאן דאיתא, דזה שייך אם קודם הביטול הי' כבר דין טומאה, אבל בכה"ג שכבר בטל האפר פרה שלא הי' עלי' דין זה שיקדש את המים וע"ז לא שייך טומאה כמאן דאיתא, דהרי במעשר שני שבטל ברוב אם פדה את המעשר בכסף לא חל על הכסף קדושת מעשר מה"ת כמו דמוכח להדיא מסוגית הש"ס בפ' הזהב ד' נ"ג דאמרינן שם דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי היינו דמה"ת לא חל על הכסף שם פדיון מחמת דליכא קדושה על המעשר שבטל ברוב, ואיך נאמר דהאפר פרה שבטל ברוב יפעול דין קדושת מי חטאת על המים, דהרי שם במע"ש ודאי נכרים הדמים שמתפיס עליהם, ומ"מ אין מתחדש עליהם שום דין, כיון שבאים מכח קדושה בטלה, וכ"כ ראוי להיות דין המים הבאים מכח קדושת האפר וזוהי תמיהא רבתא והעירני לזה בני הרה"ג משה מרדכי שליט"א, ונראה לי בזה דקדושת וטומאת מי חטאת אינם באים בתולדה מן האפר פרה כיון דבאפר קודם הקידוש אין בו דין לטהר ולטמא, רחוק הדבר שהמים הבאים מכח האפר יתחדש בהם דינים אלו, אלא ודאי דקדושת מי חטאת הוא ע"י האפר עצמו המעורב בהם, דהיינו שריית ותמצית האפר עם המים זהו מי חטאת, ולפי"ז י"ל אף שנתבטל האפר קודם הקידוש כגון שנודע התערובות, מ"מ אח"כ כשקידש בהם חוזר וניעור כח המטמא שבאפר לענין טומאת משא שטומאה זו היא טומאה עצמיית באפר פרה, וענין תורת הביטול הוא רק לענין ההנהגה שאמרה תורה לנו להתנהג כן עם התערובות כדין של הרוב, אבל באמת אין המציאות משתנית כלום דקמי שמיא גליא, ומשו"ה לכל הדינים דלא שייך בהם ענין זה של אחרי רבים להטות דליכא עליהם דין של אחרי רבים להטות, כגון לטומאת משא מתחדש בשריית האפר פרה, אף שכבר נתבטל קודם הקידוש, ול"ד לפדיון של מע"ש אף דליכא על דמי הפדיון שום ענין תערובות, אבל כיון דבאים מכח המע"ש והמעשר הוא כחולין לענין כל הדינים, ממילא כל הבא מכח המעשר דינו כמעשר עצמו, אבל במי חטאת אין דינם מכח האפר אלא האפר עצמו מעורב בהם, והאפר עצמו אם יש בו ענין דלא שייך עלי' תורת ביטול ברוב הוא קם אדינו כאילו לא נתבטל, וכן נ"ל גם בנבילה שאינה בטלה בשחוטה לענין טומאת משא דגם אם תתערב קודם חלות הטומאה כגון שנתערבה בעודן מפרכסות שעדיין לא חלה טומאת נבילה עד שתמות, גם אז תממא התערובות במשא כמו שנתערב אחר מיתה, מטעם שכתבנו כנלענ"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף