שערי ישר/ג/טו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שערי ישר TriangleArrow-Left.png ג TriangleArrow-Left.png טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בשו"ת עויו"ט סי' ד' שקיל וטרי ע"ד תערובות חוטין שלא נטוו לשם ציצית בחוטין שנטוו לשם ציצית אם מותר להטילם בבגד ד' כנפות או לא, ותוכן שאלה זו הוא אם מהני תורת ביטול ברוב להוסיף דין על המיעוט שיתחדש בו דין חדש) או אפשר לא מהני כח הביטול רק לבטל מן המיעוט הדין שיש בו, ככל איסור הבטל בהיתר שבטל מן האיסור דין האיסור וממילא הוא מותר, אבל בכה שצריך לנו שיתחדש בהמיעוט מעלת הרוב אולי לא מהני ביטול ברוב, וכן נשאלתי שאלה כזאת מהרה"ג שי"ז הגאב"ד דעיר קזימירוב, ע"ד עובדא שבא לפני' שנתערב אתרוג שניטל פטמתו באתרוגים שהי' בלא פיטמות מתחילת בריאתם, והביא הרב השואל דעת הגאון הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח' או"ח סי' ל"ד דפשוט לי' דמהני ביטול כה"ג, והשיב לשואלו בנידון מצה שנעשית שלא לשמה שנתערבה ברוב מצות העשויות לשמה דמהני ע"ז ביטול ברוב לצאת ידי חובת מצה, וטעמו דמקרא דאחרי רבים להטות דילפינן מזה דין ביטול ברוב סתמא כתיב בין למ"ע ובין למל"ת וכן הביא הרב הנ"ל דעת הגאון רש"ז מלובלין שכתב בספרו שו"ת תורת חסד דענין זה תלוי בפלוגתא רש"י ותוס' בזבחים ד' ע"ח אם היתר מעורב ברוב איסור מצטרף לשיעור כזית לענין מלקות, ובנה יסודו משיטת הש"ס נדרים ד' נ"ט עפ"י הר"ן שם דאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר, והנה דעת כל הגאונים הנ"ל שחקירה זו תלוי' בדין זה אם היתר מתבטל באיסור, ולענ"ד נראה בזה דרך אחר, והנה ראשונה עלינו לבאר שיטת הש"ס דנדרים ד' נ"ט דגרסינן שם גופא א"ר יוחנן ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה, יתיב רבה וקאמר להא שמעתתא, א"ל רב חסדא מאן צאית לך ולר"י רבך היתר שבהן להיכן הלך, א"ל מי לא תנן דכוותה בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו אם הי' עלים שלהם שחורים אסורים הוריקו מותרים וכי שחורים אמאי אסורים לימא היתר שבהם להיכן הלך, א"ל מי סברת על עיקר קתני אתוספת קתני אסורים א"ה מאי אתא רשב"ג למימר דתניא רשב"ג אומר הגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור, ת"ק נמי הכי אמר, כולה מתני' רשב"ג קתני לה, וע"כ לא שמעת לי' לרשב"ג דלא קא טרח אבל היכא דקא טרח בטיל ברובא. עכ"ל הש"ס. וכתב הר"ן וז"ל, וכי היתר שבהם להיכן הלך נראה בעיני דהכי מקשה אפילו תימא דגידולין של היתר מבטלין עיקר של איסור התם היינו טעמא משום דכיון שרבו גידולי' על עיקרו נמצא שכשאוכל אינו אוכל וטועם טעם האיסור כלל הילכך אעפ"י שהאיסור שבו מעורב בתוכו ולא אזיל לי' לעלמא שרי, אבל גבי מעשר כיון דלפי חשבון הטבל חייבי' רחמנא לעשורי הכא אמאי מתעשרת לפי כולה וכי היתר שבהם להיכן הלך: ואם הי' העלים שלהם שחורים וכו' ומדקתני סתמא אסורים משמע שאסורים לפי כולם כפירות שביעית עצמן ואם איתא דאמרינן וכי היתר שבהם להיכן הלך, לא הוי לי' למפסק ולמיתני אסורים דהא אין תופסין דמיהן כשביעית עצמה שהרי אם החליף כנגד היתר שבהם אינו תופס דמי', אלא ודאי גידולין מבטלי לי' לעיקר לגמרי כאילו לא הי', לפי שאף העיקר עצמו משתנה דרך גדילתו: ועד כאן לא שמעת לרשב"ג אלא היכא דלא טרח וכו' אבל היכא דקא טרח כי הכא דליטרא בצלים שזרעה בקרקע אתו גידולין ומבטלים עיקר לגמרי, ולא תיקשי לי אמאי דכתיבנא לעיל בריש שמעתין דסבירא לן דאי אין גידולין כעיקר פשיטא דמבטלין אותו והכא אמרינן דגדל בחיוב חייב אלמא אין גידולין כעיקר ואפ"ה קתני גדל בפטור פטור, אלא אעפ"י שאין גידולין כעיקר אין מבטלין אותו דהכא היינו טעמא משום דהיתירא לא בטיל שהאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר, ועוד דלא טרח לבטולי עיקר אלא גידולין מאליהן באו. עכ"ל: והנה אם נפרש דברי הר"ן כדעת הגאון בעל תורת חסד דהיתר אינו בטל באיסור, תמוה מאד מש"כ הר"ן בריש דברי' לפרש דברי רב חסדא דשאני איסור בתוך היתר דאינו טועם טעם איסור ולגבי מעשר דלפי חשבון חייבי' רחמנא, הרי החילוק העיקרי הוא דהיתר אינו בטל לגבי איסור, ולמה לן הני חילוקים בין מעשר לאיסור, ע"כ נלענ"ד דכוונת הר"ן בזה לענין אחר, דהנה באמת דין זה אם היתר בטל ברוב איסור פלוגתא דהראב"ד והרמב"ן ז"ל בסוגיא דע"ז בפ' השוכר הוא, הובא בתורת הבית להרשב"א ז"ל בית ד' שער ב' ד' קי"ז וז"ל וראיתי להראב"ד ז"ל שחלק בדין זה בין במינו לשאינו מינו דמין במינו ראשון ראשון בטל ואעפ"י שנפל שם היתר לבסוף אפי' כל היום כולו וכו' אבל הרמב"ן ז"ל כתב דהיתירא לגו איסורא לאו משום דראשון ראשון בטל דלא מצינו ביטול בהיתר, שאין אדם עשוי' לבטלן, וכדאמרינן בעלמא כשבטל אסור לכתחילה דבשוגג מותר, אלא חומרא הוא ביין נסך וכו' עכ"ל הצריך לנו. ונראה בכוונת דברי' הק' דאף דמה"ת לא מצינו שחשיבות המיעוט מעכב את דין הביטול דכל דברים החשובים שאינם בטלים הוא מדרבנן, אבל היתר לגבי איסור תלוי מה"ת בדעת האדם, כיון שלפי דעת בני אדם אין אדם עשוי לבטל היתר לגבי איסור, שההיתר הוא מה שראוי לכל תשמישי בני אדם והאיסור הוא שאינו ראוי להשתמשות וחשוב מיעוט זה של היתר יותר מן רוב האיסור:

ובכה"ג לא אמרה תורה אחרי רבים להטות, דאף שבכמות רבה האיסור על ההיתר אבל באיכות המיעוט הוא מרובה מן הרוב, שבמיעוט זה איכא הרבה השתמשות וברוב איכא מיעוט השתמשות, אכן בכה"ג אם יבטל את ההיתר ברצון ובכונה בתוך רוב האיסור הוא בטל, ומשו"ה מסיק וכדאמרי' בעלמא כשבטל איסור דבשוגג מותר, כלומר דביטול היתר לגבי איסור הוא להיפוך מן ביטול איסור בתוך היתר, דהתם מצינו רק בשוגג ובהיתר לגבי איסור לא מצינו שיתבטל בשוגג, ורק במזיד אפשר לאשכורו ביטול היתר לגבי איסור. כנלענ"ד בכוונת דברי' הק' - וזה דבר חדש בס"ד, כי כנראה העלימו עין מזה כל גדולי האחרונים - ולפי"ז נראה ברור דמש"כ הר"ן בסוגיא דבצל בנדרים דהיתירא לא בטיל משום דאין ההיתר דרכו להתבטל הוא עפ"י שיטת הרמב"ן ז"ל שהביא הרשב"א בתוה"ב שהבאנו. וכן מפורש בר"ן במס' ע"ז בפ' השוכר בהלכותי' לדף שס"ה ע"ב שמסיק שם, בטעמא דמילתא דהיתירא לגו איסורא לא בטיל, בזה"ל, היינו טעמא שהאיסור עשוי להתבטל ולא ההיתר עכ"ל. ודברי הרמב"ם אלו הם הם דברי הרמב"ן שהביא הרשב"א בתוה"ב, וכנראה דעת הר"ן נוטה לדברי' שהרי כתב סתמא ואין כן דעת הרמב"ן ז"ל ולא העיר כלום על דברי':

ועפי"ז יתבארו לנו דברי הר"ן בסוגיא דנדרים בדרך נכון בס"ד, והוא דקושית רב חסדא וכי היתר שבהן להיכן הלך, לא מצא הר"ן לנכון לפרש משום דאין היתר דרכו להתבטל, דענין זה שאין ההיתר עשוי להתבטל הוא בנפל בשוגג ולא בכונה, אבל בליטרא בצלים שתקנה וזרעה הרי עשה בכונה שירבה האיסור של הגידולין על היתר של העיקר, ובכה"ג גם היתר מתבטל ברוב איסור, ומשו"ה ביאר הר"ן בכוונת קושית רב חסדא ענין אחר, והוא דאף אם נתבטל ההיתר ברוב האיסור ונעשה כולו איסור, אבל כיון דמעשר לפי חשבון הטבל חייבי' רחמנא, ואם עישר לפי חשבון הגידולין דאז חזרו הגידולין להיות היתר ממילא הותר העיקר בלי תיקון אחר, כיון דסבת של ההיתר שהי' אסור הוא רק מחמת התערובות של איסור ובזה שע"י הפרשת המעשר לפי חשבון הטבל הותר האיסור ממילא ניתר המסובב שהוא ההיתר שנאסר מחמתו של האוסר, והרי בראשון ראשון נאסר בהיתירא לגו איסורא כתב הר"ן שהבאנו לעיל דגם למאן דסובר דהיתר בטל באיסור וראשון ראשון נאסר אפילו כל היום כולו, מ"מ אם נפל אח"כ בבת אחת היתר מרובה שיש בו בכדי לבטל את עיקר האיסור שבתחילה הותר הכל, אף שאם נצרף כל מה שנאסר קמא קמא יעלה לחשבון הרבה יותר מן ההיתר שנפל אח"כ בבת אחת, מ"מ כיון דכל מה שנאסר קמא קמא הוא רק מחמת עיקר האיסור שהי' בו תחילה, וכל המיתוסף שנאסר הכל תלוי בעיקר האיסור ואם הותר העיקר הכל חזר להיתר, מכש"כ כאן שהותר הטבל ע"י הפרשה ונעשה חולין דודאי הותר העיקר שנעשה איסור ע"י הגידולין, והא דכתב הר"ן בטעמא דמילתא דגידולי היתר מעלין את העיקר האסור משום דכשאוכל אינו טועם טעם האיסור הוא לבאר עיקר היסוד שבזה, דהכלל העיקרי בזה דמקשה רב חסדא וכי היתר שבהן להיכן הלך הוא דמה שבטל ברוב אינו משתנה בעצמותו להיות ממש כהרוב, אלא שעפ"י הכתוב אחרי רבים להטות אמרה תורה להתנהג עם הכל כדין הראוי להתנהג עם הרוב, ומשו"ה לכל ענין שאין שייך בו ענין זה של אחרי רבים להטות חוזר הדין של המיעוט למקומו, ולפי"ז הי' אפשר לומר בגידולין של היתר שרבו על האיסור דאוכל הכל ביחד שאוכל ודאי את האיסור, יהי' נחשב כהוכר האיסור, דלא שייך בזה אחרי רבים להטות וכמו שאמרו כמה אחרונים דלשיטת הרשב"א אסור לאכול הכל יחד מה"ת, ולאפוקי מדעת זו כתב הר"ן דאינו כן דהתם לא חשיב כאילו הוכר דאינו טועם את האיסור ובכל מה שטועם הוא טועם רוב היתר ולא נפרד כלל המיעוט מן הרוב, אבל במעשר הוא נפרד לענין זה מן הרוב, כיון שהרוב הותר ע"י הפרשה. וזה נכון. ומה דבאמת שרי לאכול כשרבו הגידולין הלא להרשב"א עכ"פ אסור מדרבנן לאכול הכל יחד, הנה עפ"י מה שבארנו לעיל פ"ח דטעמו של הרשב"א הוא דכשאוכל ביחד הוא כדברים הנבללים שהוא לח בלח שהחמירו רבנן לאצרוכי ששים, לפי"ז י"ל דרק היכא דשייך למיגזר אטו אינו מינו אמרו חכמים דבעינן ס', אבל בגידולין דלא שייך באינו מינו, דלא משכחת שיהי' העיקר והגידולין משני מינים, סגי לעולם ברוב היתר אף מדרבנן, והאחרונים דמפרשי בשיטת הרשב"א שלא כדרך זה קשה טובא מסוגיא זו. וכן נ"ל בהא דכתב הר"ן לפרש בהא דמייתי הש"ס מבצלים שירדו עליהם גשמים דאם הי' העלין שלהם שחורים אסורים, דמדקתני סתמא אסורים משמע כפירות שביעית עצמן, ואם התפיס כנגד ההיתר שבהן תופסין דמי', ואם נימא אמרינן היתר שבהן להיכן הלך, אין הדמים שהתפיס כנגד ההיתר אסורים, ומזה מוכיח דלא אמרינן היתר שבהן להיכן הלך, דאף העיקר משתנה דרך גדילתו, יתפרש ג"כ עפ"י דרך זה, דהנה מטעם ביטול ברוב כפשוטו אף דהיתר נעשה לאיסור, כ"ז דשייך בזה ענין אחרי רבים להטות, אבל לענין אם התפיס נגד ההיתר בפ"ע אין הדמים נתפסים באיסור שביעית, דלענין זה שהוא דין הבא מחמת ההיתר בפ"ע שלא בתערובות, דלא שייך בזה דין של אחרי רבים להטות, אמרינן היתר שבהן להיכן הלך, דלענין זה הוי כהוכר בפ"ע, אף דהיתר המועט הוא בתערובות ולא הוכר, אבל הדמים הנתפסים הם בנפרד מחמת ההיתר בפ"ע, ואין בהיתר הנאסר מחמת התערובות כח התפסה לאסור הדמים שהם ניכרים שהם באים מחמתן כיון דהפירות עצמן אילו הי' ניכרים בפ"ע היו מותרים, ואף דבמעשר שני שבטל ברוב חולין מפורש בגמ' ב"מ ד' נ"ג דאם פדה נגד המע"ש שבתערובות אין הדמים נתפסים רק מדרבנן משום דמדרבנן אין מע"ש בטל דהוי דשיל"מ, אבל מה"ת כיון דבטל ברוב הוי כחולין, ולא אמרינן איסור שבהן להיכן הלך, דהתם כיון דהמע"ש הוא בתערובות ואין עלי' דין קדושת מע"ש ליכא בזה תורת פדיון, ולא מהני בזה מה שיהי' הכסף פדי' ניכר, דליכא על מה לפדות, אבל כאן אף דההיתר הוא בתערובות והוא קדוש בקדושת שביעית, אבל כיון דקדושת הפירות הוא רק מדין אחרי רבים להטות, אי אפשר שיהי' דין קדושה זו על הדמים שהם ניכרים בפ"ע, ולא שייך בהם דין אחרי רבים להטות, ומזה הוכיח רבה דהביטול ברוב בכה"ג שהוא ע"י גידולין אינו בשאר ביטול בעלמא, אלא דע"י הגידולין משתנה גם העיקר וכמאן דליתא דמי, ובמסקנא דמסיק כרשב"ג דאמר הגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור דכיון דקתני גדל בפטור פטור משמע דאין עלי' קדושת שביעית כלל, וע"ז לא שייך לומר היתר שבהן להיכן הלך, דבכה"ג אנו דנים ענין ביטול ברוב כשאר דוכתא, וע"כ הקשה הר"ן למה אין העיקר בטל ברוב גידולין, ומתרץ דבכה"ג דמיירי שניתוספו הגידולין בלא כונה שירדו עליהם גשמים, אין היתר בטל באיסור שאין ההיתר דרכו להתבטל דאיסור בטל בהיתר כשנפל בשוגג ולא היתר באיסור והוא כמש"כ הרשב"א בשם הרמב"ן שהבאנו לעיל, ולשיטת הר"ן תרווייהו בין רבה ובין רב חסדא ס"ל דהיכא שזרעה בכונה בטל היתר באיסור, אלא דלענין מעשר לא מהני ביטול ברוב כשאר ביטול ברוב, כיון דלפי חשבון חייבי' רחמנא וכיון שתקן את הטבל, ממילא הותר ההיתר בלא תיקון, ופליגי בכה"ג שזרעה דלרבה אליבא דר"י בכה"ג גם העיקר משתנה וחשוב כמאן דליתא וכאילו הכל נעשו גידולין חדשים ורב חסדא פליג ע"ז וסובר דעיקר לא נשתנה וכמאן דאיתא דמי ומטעם ביטול ברוב לא מהני לענין מעשר ומשו"ה אומר היתר שבהן להיכן הלך, וכ"ז הוא לשיטת הר"ן דאזיל בזה בשיטת הרמב"ן דהיתר באיסור היכא דלא מכוון לבטל אינו בטל דאין אדם עשוי לבטלו, ולשיטת הסוברים בסוגיא דיין נסך דגם בהיתירא לגו איסורא אמרינן ראשון ראשון בטל ביין נסך ובשאר איסורים, ופירשו סוגיא זו דלא כהר"ן אלא כפי' הרא"ש והתוס' שם דכל השקלא וטריא שם אם גידולין מבטלים את העיקר או לא, הוא משום דעיקר חשוב ולא בטל, או שאין זה תערובות ממש כשאר תערובות, אלא שהגידולין נוספים על העיקר עי' בפי' הרא"ש שם ואכמ"ל: ונתבאר לנו ענין זה מסוגית הש"ס לפי שיטת הר"ן ולשאר שיטות דגם היתר בטל באיסור היכא דמכוון לבטולי, והמיעוט הבטל מתחדש עלי' דין של הרוב, דמקרא דאחרי רבים להטות דילפינן מזה דין ביטול ברוב ליכא לחלק בין לבטל דין ובין להוסיף דין, ועוד נלענ"ד דמעיקר הדין שאמרה תורה אחרי רבים להטות לענין סנהדרין ג"כ יש ללמוד ענין זה, דהנה במה שהצריכה תורה מספק הדיינים כגון בדיני ממונות בשלשה, ובדיני נפשות עשרים ושלשה, אם הדיינים מחולקים בדין כגון שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי, שאמרה תורה שהדין חל כהרבים, וענין זה הוא גם היכא שחלות הדין נעשה ע"י הדיינים כגון היכא שהדין הוא בטעות וקם דינא או בדיני נפשות ודיני קנסות דבעינן גמר דין של הדיינים, - כמו שנתבאר ענין זה לעיל בפ"ד - ואם נאמר דביטול ברוב לא מהני אלא לגרע, איזה דין מן המיעוט, ולא לחדש דין על המיעוט, נמצא דמיעוט הדיינים רק בטלים וכמאן דליתנהו חשיבא, ויהי' נחסר מספר הדיינים ששיערה תורה, ואף דלכאורה יש מקום לומר דשיעור מספר הדיינים הוא רק לענין משא ומתן של הדין, אבל לענין חלות הדין סגיא ברוב ממספר הדיינים, אבל מפשטות סוגית הש"ס בסנהדרין ד' ל' ע"א מוכח דחלות הדין חל ע"י שלשת הדיינים דמסיק התם הש"ס דלענין שלומי היכא דטעו לכו"ע לא משלמי אינהו מנתא דידי', היכא ששנים אמרו זכאי ואחד אמר חייב וטעו דמשלמים השנים רק חלקם ושליש מפסיד הבע"ד, משום דאמרי לי' אי לאו את בהדן לא הוי סליק דינא מידי יעו"ש. ואם נימא דהמחייב לא מסייע בעיקר חלות הדין רק שיהי' שלשה בשעת משא ומתן של הדין, א"כ אין השלישי בזה רק כגורם ולא כמזיק ממש, ועיקר המזיקים הם השנים לבד, וא"כ קשה למה לא ישלמו השנים הכל, דלא מצינו שהגורם מגרע חלק תשלומים משל המזיק, וגם במשסה כלב מסקינן דהמשסה ודאי פטור ובעל הכלב חייב - ב"ק ד' כ"ד: - ומוכח מזה דגם המחייב פועל בעיקר חלות הדין היינו עפ"י הכתוב אחרי רבים להטות נהפך הדין של המחייב שיפעול דיבורו יחד עם רוב המזכים כאילו הי' כולם מזכים, ומוכח מזה דהמיעוט נהפך למעלות הרוב גם לענין זה שיתחדש על המיעוט דין חדש:

וכ"כ מוכח מסוגית הש"ס במנחות ד' כ"ג דאמר רב חסדא נבילה בטלה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה, ושחוטה אינה בטלה בנבילה שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה דלכי מסרחה פרחה טומאתה, ור' חנינא אמר כל שאפשר לו להיות כמוהו אינו בטל, וכל שאי אפשר להיות כמוהו בטל, ועי' פירש"י שם דלר"ח שחוטה אינה בטלה בנבילה משום דאזיל בתר מבטל, ונבילה אפשר דפרחה טומאתה שתהי' כשחיטה והוי מין במינו דלא בטיל לר' יהודא, ור' חנינא סובר בתר בטל אזלינן וכיון דשחיטה אי אפשר להיות כנבילה, ומשו"ה לדידי' שחוטה בטלה דהוי מין בשאינו מינו יעו"ש. הרי דלכו"ע אליבא דרבנן דסברי מין במינו בטל שחוטה בטלה בנבילה, שיתוסף דין טומאה על השחוטה, וזה רחוק לומר דשאני שחוטה משאר היתר באיסור כיון דכל חי' שמתה היא נבילה ואם יתבטל דין שחוטה, ממילא היא נבילה, דמ"מ כיון דקודם הביטול לא הי' על השחוטה דין טומאה והרוב מחדש בה דין טומאה הרי מוכח דמועיל הביטול להוסיף דין על המיעוט. ואין להקשות מסוגיא זו על שיטת הרמב"ן וסיעתו דסברי דהיתר באיסור לא הטיל והכא אמרינן דשחוטה בטלה בנבילה, דלפי שנתבאר בדברינו לעיל עפ"י האמור בתוה"ב דרק בשוגג לא בטיל היתר באיסור שאין אדם עשוי לבטלו אבל אם מכוון לבטולי מיבטל בטל לכו"ע, לפ"ז ל"ק מסוגיא זו, דהרי איכא נפ"מ לענין זה, דלרב חסדא ודאי ניחא דהוצרך לומר דשחוטה אינה בטלה מטעם מין במינו, דאל"ה היכא דמכוון לבטולי הי' בטל, וכן ר' חנינא דאמר כל שאפשר לו להיות כמוהו בטל הוא רק בעיקר הדין, דאפשר להתבטל, אבל באופנים של שוגג ומזיד לא הוזכר בזה, ועוד י"ל דשחוטה בטלה בנבילה מיירי בבשר טריפה שחוטה, דהרי לא קתני כשירה בנבילה, והיתר באיסור דלא בטיל הוא משום חשיבות השתמשות שבו כמו שבארנו אבל טריפה ונבילה שניהם אסורים באכילה ומותרים בהנאה, ושפיר בטל אף בשוגג גם לשיטת הרמב"ן וזה פשוט. ובס' שושנת העמקים לבעל פמ"ג כלל י"ד הביא שם להוכיח מסוגיא דמנחות הנ"ל דהיתר בטל באיסור מדנהפך הטהור לטמא, וכתב ע"ז דאיסור מטומאה לא ילפינן לענין ביטול. וצריך לעיין בכ"מ פ"א מה' אה"ט פי"ז בשם הר"י קורקס ז"ל, ודברי' אינם מובנים לי כלל, דהרי"ק לא כתב שם רק להיפוך דכיון דטומאה כמאן דאיתא דמי יש לחלק ביטול זה משאר דברים המתבטלים, אבל להיפוך שיתהפך הטהור לטמא אם נימא דהיתר אינו נהפך לאיסור מהיכי תיתי לומר כן, דהרי הרי"ק כתב שם בפירוש דאף אם בשאר דוכתי בטל י"ל דלענין טומאה אינו בטל. ולפימש"כ הנה בעיקר הדין ודאי לכו"ע היתר בטל באיסור ורק היכא דלא מכוון לבטולי תלוי בפלוגתא בפי' הסוגיא דע"ז פ' השוכר כנ"ל:

והנה לפ"מ שנתבאר דלכו"ע מהני תורת ביטול ברוב גם לחדש דין על המיעוט. עלינו לבאר מה דפליגי רש"י ותוס' בזבחים ד' ע"ח דגרסינן התם אר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור, אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו, ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זא"ז, וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא, וש"מ התראת ספק לא שמה התראה, ופירש"י ז"ל אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו וכו' כשהוא לועס אותה בפי' נבלל מין לתוך חבירו מיעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברוב והבטל בכל מין נוסף על המבטל ונהי' כמוהו ונקרא בשמו וכו' ובתוס' שם הקשו ע"ז וז"ל ועוד קשה היכי מחייב כלל משום חד מינייהו דמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף עם הרוב להשלימו לכשיעור דאפי' היתר לא מצטרף לאיסור כ"ש איסור לא מצטרף לאיסור וכו' ועי' בשטמ"ק שם שהאריך שם בפלוגתא זו בין רש"י ותוס', אבל הדברים מפורשים דלרש"י היתר מועט ברוב איסור מצטרף להשלימו לשיעור דע"י ביטול ברוב הוא מתהפך ממש כאיסור ותוס' חולקים על זה דאי אפשר שיהני הביטול שיהי' כהרוב רק בטל מאיסור דילי' אבל אינו נעשה כהרב ממש להתחדש עליו איסור של הרוב, ומה שתמה בפמ"ג בפתיחה לה' תערובות ח"ג פ"ה בזה שכתבו התוס' דכ"ש הוא מהיתר שאינו מצטרף לאיסור חדא מה כ"ש הוא, ועוד דהתם שניכר ההיתר דלא שייך ביטול, יעו"ש. והדברים פשוטים לענ"ד דגם שם כשלועס יחד יהיה, נבלל זב"ז, דהרי גם כאן פירש"י דע"י הלעיסה יהי' נבלל, והכ"ש שכתבו התוס' הוא דלענין איסורים אם מבטלים זא"ז פליג על זה כ"א ואומר דלמ"ד מצוות אין מיבטלין זא"ז כ"כ איסורין אין מבטלין זא"ז, דכיון דהם שווים זה לזה בפרט זה, מצוה או איסור אף דחולקים הם בשמות של המצוה או האיסור אין מבטלין זא"ז, אבל היתר באיסור ליכא למ"ד שלא יתבטל, דהרי חלוקים הם זמ"ז, וכיון דהיתר אינו מצטרף לאיסור מוכח דלא מהני שיתוסף ע"י הביטול דין האיסור של הרוב על המועט המותר, מכש"כ באיסורים דיש מקום לומר דליכא כלל תורת ביטול ע"ז דודאי אינו מצטרף להרוב האיסור וזה פשוט, ומזה גופא מוכח דלא כמש"כ בס' תורת חסד, דהתוס' אזלי בזה עפ"י שיטת הר"ן בנדרים שאין היתר דרכו להתבטל עפ"י טעמו שכתב בס' הנ"ל שהבאנו דבריו למעלה שאין הביטול מועיל רק לבטל את דין המיעוט ויהי' כמו שאינו ולא להוסיף על המיעוט דין המיוחד להרוב, דלפי"ז אין מובן כלל האי' כש"כ שכתבו התוס' דלפ"ד אדרבה היתר לכו"ע אינו מתבטל ברוב איסור ואיסור באיסור סובר ר"ל דבטל, אלא ודאי מוכח דסברי דהיתר באיסור לכו"ע מיבטל בטול ומ"מ אינו מצטרף להשלים שיעור כזית, ואיסור באיסור אף לר"ל אינו בטל לגמרי דהרי גם לר"ל אם נתערבו שלשה איסורים משלשה שמות לא יתהפכו כולם להיתר גמור שיהי' מותר באכילה, וכן מפורש בב"י סי' צ"ח:

דרק פטור ממלקות אבל אסור מה"ת, וכן באר הפמ"ג שם בפתיחה הנ"ל, והענין בזה כיון דכולם הם אסורים באכילה אי אפשר שיתבטל האיסור ורק שם האיסורין בטל וממילא ליכא מלקות ויהי' איסור זה כאיסור עשה ולא כל"ת, וזהו שכתבו התוס' דכל שכן הוא מהיתר באיסור דהתם איכא ביטול ממש דמתהפך לאיסור, והכא אינו בטל מאיסורו לגמרי, דעכ"פ אסור הוא מד"ת. וזה ברור לענ"ד. לפלא בעיני שלא ירד לזה הפמ"ג וכ"ז הוא מטעם שנראה להפמ"ג ג"כ שהתוס' סברי דהיתר אינו בטל באיסור דז"ל הפמ"ג שם באופן שמ"ש מהר"א כהן אפינטו"ל בס' התערובות ח"א פ"א דיבש ביבש היתר באיסור רוב אין היתר נהפך לאיסור להנך רואה שבמחלוקת היא שנוי' בין רש"י ותוס' כאן (הוא בסוגיא דזבחים ע"ח), ונפ"מ טובא בפסולי עדות מה"ת בעבירה שחייבים עלי' מלקות עכ"ל. ומדלא כתב שם ביאור בפשיטת התוס' משמע דסובר דשיטת התוס' דלא שייך ביטול היתר באיסור, ומשו"ה תמיה לי האי כש"כ שכתבו התוס', והדברים פשוטים וברורים כמש"כ: ועתה עלינו למצוא הטעם בשיטת התוס' דהיתר הבטל באיסור אינו מצטרף להשלים לכשיעור הי' אפשר לומר דהטעם בזה עפ"י מה דאמרינן בגמ' בכורות ד' כ"ג דלענין טומאת משא לא מהני ביטול אם נושא כולם כאחד כיון דמ"מ הוא נושא את הטומאה וליכא ע"ז ענין דאחרי רבים להטות וכמו שנתבאר ענין זה לעיל בפ"ז, והנה בכה"ג שנתערב שליש זית של שומן בשני שלישי זית של חלב, דעכ"פ לא אכל רק פחות מזית של חלב ליכא בזה ענין לחייבו מלקות כיון דהרוב איסור אינו מחייבו מלקות ואיך ילקה משום אחרי רבים להטות ולפי"ז נאמר דאם נתערב זית של שומן בשני זיתים של חלב, יבש ביבש וכל אחד מופרד מחבירו דאז חייב מלקות על כל אחד מהם, דזה דומה לטומאת מגע דעל כל נגיעה איכא אחרי רבים להטות, אבל אם באכילה של זית אחד ליכא מן האיסור שימור המתחייב פטור דעכ"פ לא אכל זית מהאיסור, ולפי"ז צריך לחלק בין איסור להיתר דבאיסור הבטל בהיתר כתבו בתוס' בכורות דאינו דומה לטומאת משא דכל משהו ומשהו שנכנס בגרונו קמא קמא בטיל הבאנו דבריהם לעיל בפ"ט, אף דעכ"פ אוכל את האיסור ודאי באכילה זו, והטעם בזה י"ל דלענין היתר אי"צ לדין מצטרף מכל האכילה יחד, וכיון שכל מה שנכנס בגרונו הוא מותר משום אחרי רבים להטות אין כאן איסור, אבל הכא אף דכל משהו שנכנס בגרונו הוא איסור משום אחרי רבים להטות, אבל לענין לחיובא מלקות בעינן דין המצטרף מכל האכילה יחד, וכשאנו באים לחייבו על כל האכילה יחד הוא דומה לטומאת משא דלא שייך בזה אחרי רבים להטות כשנושא את כולן יחד, כ"כ כשאנו דנים לחייבו מלקות על כל האכילה יחד, הרי ליכא שיעור המחייבו מלקות, ובדיינים שכתבנו לעיל דהמיעוט מצטרף למנין שלשה דיינים, י"ל דיש חילוק בין צירוף לצירוף, דהנה בדברים שדין המצטרף הוא מחלקים נפרדים התם שפיר מצטרף גם המיעוט, דכשאנו דנים על כל חלק וחלק לבד הרי יש בחלק זה דין של הרוב, והשלמת הדין הוא בא בתולדה מן החלקים, אבל היכא דעל חלק מופרד ליכא שום דין והדין חל רק ע"י המקובץ יחד, אז אין המיעוט מצטרף, וע"כ י"ל דבדיינים כל דיין פועל בחלות הדין לפי חלקו ובהתקבץ כל שלשת החלקים נגמר הדין בשלמות, ומסתבר לומר כן דאם נימא דרק ע"י אמירת שלשה הדיינים חל הדין ומכל אחד ואחד אין שום חלות הדין כלל, אין מקום לומר אחרי רבים להטות לענין זה שדין של הרבים יהפוך את דין היחיד, אם לא רק כשיש בהרבים שיעור הדיינים הראוי לגמור הדין על פיהם, אבל בשני דיינים מזכים ואחד מחייב, לא שייך אחרי רבים להטות, דכ"ז שלא נתהפך הדין של המחייב אין בכח המזכים לפעול כלום בזה ואין כאן מבטל, אבל אם נימא דכל דיין פועל בחלות הדין כ"א לפי חלקו, מובן הענין היטב, דהשנים שהם הרבים פועלים לפי חלקם בחלות הדין והשלישי סותר אותם, דהרי לולא שאמרה תורה אחרי רבים להטות אז גם אם הי' שלשה מזכים ואחד מחייב לא הי' חל הדין דהאחד מנגד והי' הדין שקול, ומדין אחרי רבים להטות נהפך המיעוט להיות כהרוב ואז פועל גם הוא כפי חלקו ונשלם גם מנין הראוי, דהרי איכא בזה מבטל ומתבטל, ומצטרף השלמת הדין ע"י שלשה דיינים שכל אחד פועל שליש בחלות הדין, וכענין הזה הוכחנו במק"א בדין הצטרפות שני עדים שכ"א פועל לפי חלקו, ומה"ט הראינו מקור הענין במקדש בע"א למ"ד דחוששין לקדושי'. ואכמ"ל בזה ו ולפי"ז יש מקום לומר דבזה תלוי המחלוקת בין רש"י והתוס' אם מהני תורת ביטול בהיתר לתוך איסור לענין הצטרפות למלקות, דלענין כל איסורי תורה התלוים בשיעור המחייב עונש מלקות או מיתה, יש לדון כ"כ אם חלות הדין של העונש חל מכל השיעור יחד ומכל חלקי השיעור אין שום התחלה לחיוב מלקות או מיתה, או שמכל חלק חל התחלת דין העונש ובהצטרפות כל החלקים נשלם הדין, ומדברי הרשב"א בחי' למס' כתובות ד' ל"א מוכח להדיא דבעשית התחלת עבירה כבר הותחל להתחייב, ומה"ט כתב דלמ"ד עקירה צורך הנחה היא מיפטר מחיוב ממון שנתחייב בשעת עקירה משום דכבר הותחל להתחייב מיתה, יעו"ש. וע"כ יש לומר דרש"י סובר בזה כהרשב"א, ומשו"ה כיון דמכל חלק מהתערובות יש שיעור התחלת החיוב מלקות מדין אחרי רבים להטות, ממילא בהתקבץ שיעור חלקי החיוב נשלם דין המחייבו מלקות, והתוס' סברי דהחיוב חל מכל הזית יחד ומחלק ממנו אין שום התחלה כלל לחיוב מלקות, ומשו"ה כשאנו באים לחייבו מלקות על תערובות זו שהיתר משלים לאיסור אין שייך בזה לומר אחרי רבים להטות דהרוב חסר משיעור ואין כאן מבטל ומתבטל לענין מלקות, ומשו"ה נקטו בפשיטות דלא מהני ביטול היתר לתוך איסור לענין הצטרפות לשיעור וחיוב מלקות, וענין זה אינו שייך לפלוגתא דר"י ור"ל אם חצי שיעור אסור מה"ת, דהחיוב מלקות שחייב על אכילת שיעור אכילה אינו בא מחמת איסור של חצי שיעור, דאיסור של אכילת חצי שיעור הוא איסור אחר, על אכילה כזאת שלא באה לידי צירוף, ובאכילת שיעור שלם הוא איסור אחר. אף דמלשון הש"ס ביומא ד' ע"ד ע"א אמרינן שם ר"י אמר חצי שיעור אסור מה"ת כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל, משמע דמשו"ה סובר ר"י דאסור מה"ת, דבהתחלת אכילה כבר הותחל החיוב, אבל אינו מוכרח לומר דכבר הותחל דין העונש, רק שהתחיל לעבור על דברי תורה, דאם נאמר דלא התחיל בעבירה ועשה מעשה היתר איך מצטרף אח"כ להשלים השיעור, ור"ל אומר דמותר מה"ת דאכילה אמר רחמנא וליכא, דאם השלים אח"כ אז נקרא ביחד אכילה אבל כשלא גמר השיעור אין זה אכילה, וגם לא חשיב כהתחלת אכילה, דכל שלא גמר אין זה התחלה, אבל עכ"פ אין פלוגתא זו שיכת לענין זה באוכל כזית אם הותחל החיוב משעה ראשונה או לאחר שגמר אכילתו, דפלוגתייהו דר"י ור"ל הוא כשלא גמר אם חשוב כמתחיל בעבירה:

ואם נבנה יסוד עפ"י חילוקים אלה יהי' דברינו נגד שיטת הראשונים ז"ל בענין מעשר בהמה בקפץ אחד מן המנוים בב"מ ד' ו' ע"ב שהקשו התוס' דליחייבו כולם במעשר ע"י ביטול ברוב, והתוס' נשארו בתימה, והשטמ"ק הביא בשם הרא"ש והריטב"א שחדשו שם דמע"ב שאני דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק הובא דבריהם בש"א פ"ה דמדברי כולם מוכח דליתא לחילוק זה, דהרי גם שם כשהשלים המנין וקרא לעשירי קודש נתברר דליכא כאן רק תשעה מחויבים והרי זה דומה לכאורה לטומאת משא, ולפחות מזית איסור שמשלים היתר לשיעור זית, אם לא דנימא דקושיתם הוא רק היכא דאיכא בעדר יותר מעשרה טלאים דבמנין עשרה לא הוכר עדיין שחסר אחד במנין זה של העשירי. ובתוס' שם מסקו בזה"ל ואין לומר דלא נשאר בעדר רק אחד דליכא רובא, דלשון לתוכן לא משמע הכי, עכ"ל דלפ"ד הרי אפשר לתרץ בנקל דמיירי שהי' בעדר הכל ביחד, המנוים עם אינם מנוים, רק עשרה, וקפץ אחד מן המנוים לתוך אותן שאינן מנוים, דכולם פטורים דליכא תורת ביטול בכה"ג דממ"נ ליכא עשרה מחויבים דבמעשר בהמה ודאי דלא שייך לומר דמכל אחד הנמנה חל קצת דין קדושה על העשירי, דכ"ז שלא גמר המנין לא הותחל כלל ענין זה:

והנה עודן יש מקום לחלק דל"ד שיעור עשרה טלאים לענין מע"ב לשיעור כזית וכיו"ב לענין חיוב עונשים, דבמע"ב אין כמות העשרה טלאים יחד גורם הדין שיחול על העשירי דין קדושה לומר דמן כמות כזה חייבה תורה להקדיש אחד, אלא הענין הוא שמעשרה המנוים אחד אחד בנפרדים נשלם מנין עשירי שיהי' קודש, ומשו"ה כיון דעל כ"א שנמנה הי' דין מחויב להכנס לדיר להתעשר, ממילא כשיוצא העשירי הוא מקודש שהוא עשירי למנין האחדים שכל אחד הי' מחויב להכנס לדיר, אף שהוברר לנו שאחד מהם הי' פטור, אבל, כיון שכל אחד ואחד מן המנוים חל עלי' דין להכנס לדיר, עשירי זה הוא עשירי למנין והוא קודש, אבל בשיעור כזית המחייב עונש, אין תורת הדין שיהי' מקובץ מארבעה רבעיים או מעשרה עשיריים של זית דנימא כיון דכל רביע ממנו תורת איסור עלי' עפ"י תורת אחרי רבים להטות ממילא איכא כאן שיעור, אלא דשיעור זית הוא ערך הכמות של הדבר בכלל ולא שיהי' תלוי במנין ומספר של אחדים כך וכך, ומשו"ה כל שאנו באים לעשות דין ע"י המקובץ בכלל, אי אפשר לעשות דין עפ"י תורת הדין של אחרי רבים להטות לומר דאכל זית של איסור, כיון דידוע לנו שלא אכל רק פחות מזית מן האיסור, ולפי"ז הי' מקום לומר דגם לענין ציצית שנסתפק בס' עונג יו"ט שהבאנו לעיל שאם נתערבו ציצית שלא נטווה לשמה בתוך ציצית כשרות שיהני דין ביטול ברוב להכשיר גם הציצית הפסולים ואף היכא שציצה אחת נתערבה בג' כשירות והטיל אותם בטלית אחד ג"כ יוצא דין מצות ציצית, אף שידוע לנו דבטלית זה ליכא רק ג' ציצית, ולא מיבעיא למ"ד ארבע מצוות הן דכל ציצה היא מצוה בפ"ע, וכיון דעל כל אחת יש לומר אחרי רבים להטות להכשירה ממילא קיים כל מצות ציצית דזה דומה לטומאת מגע, אלא אפילו לפי"מ דקיי"ל בשו"ע או"ח סי' י"ג דכולן מצוה היא ואם חסר אחת אין כאן מצוה כלום, דלפי"ז יש לדמות בכה"ג שידוע לנו דג' כשירות הן ואחת פסולה לטומאת משא, מ"מ כיון דארבע ציצית אין המצוה מכמות של ארבע יחד, אלא ארבע שהן ארבעה פעמים אחת שמארבע של אחת אחת נשלם מנין המשוער, וכיון שתכלית המצוה מן המקובץ של ד' אחדים, ענין זה דומה למע"ב כיון שעל כל אחד מן האחדים מהנו תורת ביטל ברוב ממילא מהני גם להשלים מנין הכולל וכ"ז אין לדמות למעשר דגן דאמרינן היתר שבהן להיכן הלך, אף דשם ודאי חשבון הכולל מצטרף מאחדים היינו דכל משהו מחייבת במעשר לפי מדה, ומ"מ אמרינן דאינו מחויב לעשר, רק לפי שיעור של הטבל לבד, ועל מיעוט חולין המעורב פטור מלעשר לכו"ע, דהרי מה דס"ל לר"י בליטרא בצלים דמתעשרת לפי כולה הוא משום דס"ל דזריעה החדשה מחדשת דין טבל גם על העיקר שתקנה קודם שזרעה כמו דמוכח שם להדיא מן הש"ס, דמעשר דגן אינו דומה לענינים אלו משני טעמים, חדא דמיעוט החולין המתוקנים שנתבטל ברוב טבל נתחדש על המיעוט רק איסור טבל שאסור לאכלו עד שמעשר, אבל מדת המעשר לא נתגדלה ע"י ביטול ברוב, דמדת המעשר תלוי בזכות של השותפות שיש לשבט הלוי, וע"י ביטול ברוב לא זכו הלויים זכות חדש דממונא לא בטל, ועוד כבר כתבנו לעיל דע"י שמתקן את הטבל ממילא הותרו החולין בלא שום תקון כיון דאזיל מזה סבה האוסרת, וכמו שהבאנו מדברי הר"ן במס' ע"ז דכתב שם דאף לשיטת הסובר דהיתר באיסור בטל ונעשה איסור אם אח"כ נתבטל רוב האיסור ע"י הוספת היתר שרבה עלי' בבת אחת הותר ההיתר ממילא, אבל בענינים שכח המבטל קיים ועומד תלוי לענין הצטרפות ממיעוט הבטל לרוב המבטל בזה, אם דין הכולל מתקבץ מאחדים, וכל אחד ואחד נהפך דינו לדין של הרוב, אז המיעוט משלים גם לחשבון המצטרף כמו במעשר בהמה, או לדין ארבע ציצית וכדומה, אבל לדין שחל על המצטרף ביחד בלא אחדים בכה"ג דומה לדין טומאת משא, דהרי הוכר וידוע דליכא בזה שיעור הראוי:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף