שערי ישר/ב/כא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ב כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והנה בעיקר הכלל שאמרנו בפרק הקדום דאין טמא מתטהר ע"י טבילה אם אחר הטבילה תשאר עלי' טומאה כראשונה ולא הועילה טבילתו כלום לסלק מעלי' טומאת הראשונה, הנה לכאורה במחלוקת שנוי' במס' ברכות בפלוגתא דר' יהודא וחכמים בספ"ג בזב שראה קרי ומשמשת שראתה נדה דרבנן סבר צריכים טבילה ור' יהודא פוטר ומסקנת הש"ס שם בד' כ"ב ע"א דגם ר' יהודא סובר עיקר תקנת עזרא דבעלי קריין אסורין בתפילה עד שיטבלו ופליג רק היכא דאיכא עלי' טומאת זיבה או נדה שנפטר מטבילה בין שהי' זיבה תחילה ואח"כ קרי ובין שהי' טומאת קרי ואח"כ זיבה פטור מטבילה ורש"י שם בד' כ"ב בדיבור המתחיל אלא לאו ר' יהודא כתב בזה"ל קתני להודיעך דאפי' היכא דקדם הקרי אתיא טומאת נדה ומפקעה טבילה דאין טבילה אלא המטהרת עכ"ל. הרי מפורש דר"י ס"ל דכיון דאיכא עלי' טומאת זיבה לא פקעה טומאת קרי ע"י טבילה ורבנן פליגי ע"ז וסברי דאף אם איכא טומאת זיבה עלי' מ"מ מועלת הטבילה להפקיע את טומאת הקרי, והנה אף דהענין הטבילה דשם הוא מדרבנן כמו שמפורש שם בש"ס אבל עכ"פ משמע דפליגי בכללי הטבילה גם אם שייך לדין תורה, ונראה לי דכמו דמצינו לענין חלות הטומאה בגמ' מנחות ד' כ"ד דבטומאות שוות או קלה על חמורה לא חייל טומאה על טומאה משום דשבעה לה טומאה, ולפי קוצר השגתי נראה לי דאין ענין זה שאין מקום בעצם לתפוס שתי מציאות הטומאה מלבד דקשה להשיג ענין זה בדבר רוחני, עוד קשה יותר קל על חמור מחמור על קל ומ"ש בבת אחת דחיילי טומאה קלה עם טומאה חמורה כמבואר שם בסוגיא, אלא נראה שאין חל דין טומאה בדבר שכבר דין טומאה עלי' אבל אם יהי' בטומאה השני' איזה דין וכן בבת אחת והוא דומה קצת לענין אין איסור חל על איסור אלא דשם הוא הענין שאין אזהרה חלה על דבר המוזהר וכאן הוא חלות דין טומאה על טומאה ומשו"ה אין פרטי הדינים תלוים זב"ז לענין כולל ומוסף ושם הוא כלל פשוט להלכה וכאן מיבעיא לי' לרבא שם במנחות, ועפ"י כלל זה נראה לי דגם בטהרת הטומאה שהוא ענין דין חלות שחל על הטובל דין טהרה ומשו"ה היכא דיש על הטובל שני דיני טומאות אחד המתטהר ע"י טבילה ושני שאינו מתטהר לא מהני טבילה להפקיע דין טומאה המתטהרת משום דאי אפשר לחול על הטמא דין טהרה כיון דנשאר בדין טומאתו, אבל כשטובל מטומאת מת ושרץ בידו מהני טבילתו דחל עלי' דין טהרה מטומאה החמורה ונשאר עלי' טומאה קלה, והנה אם יהי' איזה דין נוסף בטומאה קלה מה דליכא בטומאה החמורה נראה ודאי דבכה"ג מהני הטבילה על טומאה הקלה וכמו שכתבו בתוס' מנחות שם ובחולין ד' ע"ב ע"ב דלהכי חייל טומאת אוכלין על טומאת אבר מן החי אף דהוא קל על חמור משום דיש איזה דין נוסף בטומאת אוכלין דמצטרף עם שאר אוכלין לכביצה לטמא. יעו"ש. ומשו"ה נראה דגם לענין טבילה יהי' הדין כן שתהני טבילה לטומאה הקלה אף שתשאר טומאה החמורה אם רק איכא דין נוסף בטומאה הקלה, וכמו דמהני טבילת נדה לבעלה אף אם היא טמאה טומאת מת, דלענין זה של איסור לבעלה טומאת נדה חמורה מטומאת מת, וכן בכל כה"ג: ובזה יתבאר לנו טעמייהו דרבנן דסברי דמהני טבילה לטומאת קרי אף אם הוא טמא בטומאה חמורה של זיבה, וכן מה דחייל עלי' טומאת קרי אף שכבר הי' טמא טומאת זיבה ולא אמרינן שבעה לה טומאה, דסברי כיון דלענין זה להצריך טבילה לתורה ולתפילה לא תקן עזרא רק על טומאת, קרי חשיבא טומאת קרי חמורה לפרט זה וחיילא על טומאת זיבה החמורה, ומשו"ה מועלת הטבילה לטומאת קרי אף דנשאר בטומאת זיבה, ור' יהודא סובר דדין זה שגזרו על בעל קרי אינו דין טומאה בטומאת קרי לומר שיש איזה חומר בטומאת קרי מטומאת זיבה ונדה, אלא שאסרוהו בתורה ובתפילה עד שיטהר מטומאת קרי כל זמן שיוכל ליטהר ואינו מטהר, ונמצא שדין זה הוא השייך רק לתורה ולתפילה ולא דין טומאה הוא, ובדיני הטומאה ליכא שום דין נוסף בטומאת קרי על טומאת זיבה, ומשו"ה אם הי' זב וראה קרי לא חייל עלי' דין טומאת קרי כלל, אם נאמר דקל על חמור לא חייל משום דשבעה לה טומאה, וכן אם הי' טמא טומאת קרי ואח"כ ראה זוב לא תהני טבילתו להפקיע ממנו טומאת קרי דלא חל עלי' דין טהרה כיון שהוא טמא טומאה חמורה ואף דלרבי יהודא מהני טבילה לטומאת קרי אף אם יש עלי' טומאת מת צריך לומר דרק כששניהם טומאה היוצאה מגופו בכה"ג סובר ר' יהודא דלא מהני טבילה לקלה אם איכא עלי' טומאה חמורה, אבל בטומאת מת וקרי גם לרבי יהודא מהני להתטהר מטומאה הקלה משום דחמירא לענין זה דהוי טומאה היוצאה מגופו וכן חל עלי' טומאת קרי אף שהוא טמא טומאת מת ולא אמרינן שבעה לה טומאה, ולענין חלות הטומאה בלא"ה כתבו התוס' בחולין שם ובמנחות דבטומאה שמגופו לא אמרינן שבעה לה טומאה. יעו"ש. אבל לנידון דידן גם לשאר שיטות התוס' שם ניחא דהכא לענין זה חשוב טומאת קרי כתמורה נגד טומאת מת, וענין זה ל"ד למש"כ בתוס', מנחות שהבאנו, דהחומר בטומאת אוכלין לענין הצטרפות לכביצה הוא דין חומר בטומאה עצמה, היינו דזה שאין דין הצטרפות באבר מן החי משום דטומאת אבר מן החי הוא שתלוי בשלימות האבר ולא על כל משהו, ודין טומאת אוכלין הוא על כל משהו וממילא שייך דין הצטרפות. כנלענ"ד בענין זה:

אמנם לפי"ז מה שכתבנו בפרק הקדום בדין טומאת התהום לבאר בירד ליטהר מטומאת מת ונטמא בטומאת התהום דלא הותר טומאת התהום משום דלא מהני טבילה לטומאה הראשונה מחמת טומאתו השני', לכאורה קשה דהרי כיון דטומאת התהום הותרה לנזיר ועושה פסח וטומאה ידיעה אסורה מהראוי שתיהני טבילה לטומאה הראשונה דהוי כחמורה נגד השני', אבל באמת לא קשה משני טעמים, חדא דכל זה שייך רק בשתי טומאות משני שמות כמו טומאת מגע וטומאת אבר מן החי או טומאת קר וזיבה וכל כה"ג דאם איכא איזה חומר בקלה נגד החמורה ראוי לחול שם טהרה שנטהר מטומאת קרי ונשאר טמא מטומאת מת או זיבה, אבל אם שתיהן טומאת מת אינו ראוי לחול שם טהרה אם הוא נשאר בטומאה דטומאת מת בטומאת התהום הוא ממש בעצם בטומאת מת דעלמא, והלכה שנתחדשה הוא רק מחמת השתנות הסבה שעל ידה נטמא שאם נטמא במת שלא ידע בו אדם חדשה ההלכה לנזיר ועושה פסח, והשני והוא עיקר דאף שאם הי' הדין באמת שהותר טומאת התהום דאז היתה הטבילה מועילה להפקיע ממנו טומאתו הראשונה וישאר עלי' טומאה השני' שהיא טומאת התהום, אבל כיון שאם לא יותר טומאת התהום אז תשאר עלי' טומאה הראשונה ויהי' סתירת הנזירות רק מחמת טומאה הידועה, וכל כה"ג לא הותר טומאת התהום. ובזה יהי' דברי התוס' בנזיר ד' ס"ג מכוונים יותר לחזקת דברינו דכתבו בלשונם שרגלים לדבר כלומר שטעם גדול י"ל הואיל והוא בחזקת טומאת מת לא הותרה טומאת התהום אצלו. עכ"ל. דמדבריהם מוכח להדיא דרק טעם יש בדבר שלא יותר בכה"ג דאם נאמר שעכ"פ אף אם יותר טומאת התהום לא הועילה הטבילה כלום והטומאה הראשונה עלי' איך יתכן שלא תסתור נזירותו דהרי טומאה הידועה ודאי סותרת, אבל לפמש"כ דבריהם מכוונים דאם היינו אומרים שהותרה טומאת התהום אז נפקעה ע"י הטבילה הטומאה הראשונה רק שטעם גדול יש בזה לומר שלא הותר מחמת שזולת ההיתר תהי' הטומאה הראשונה עלי' ומפני זה טעם מסתבר בזה לומר שלא הותרה טומאת התהום בכה"ג ונכון הוא:

וכאשר הצעתי דברי לפני חכם אחד אמר לי ששמע מהגר"ח אב"ד דבריסק זצ"ל שגם הוא החליט כדברינו דבטמא שיש עלי' טומאה שאינה מתטהרת אין הטבילה מועלת להפקיע טומאה הראשונה, ואמר דברי' עפ"י הירושלמי במס' שבועות לענין טומאת מקדש וקדשי', ונראה לי שכונת הגר"ח זצ"ל הוא על דברי הירושלמי שבועות פ"ב ה"א דז"ל הירושלמי, ירד לטבול מטומאה חמורה ונסמכה לו טומאה קלה עלתה לו טומאה קלה, ליידא מילה שאם טבל ונכנס למקדש פטור ירד לטבול מטומאה קלה ונסמכה לו טומאה חמורה לא עלתה לו טומאה חמורה ליידא מילה שאם טבל ונכנס למקדש חייב, הא מטומאה חמורה ונסמכה לו טומאה חמורה לא, הא מטומאה קלה ונסמכה לו טומאה קלה לא, ירד לטבול מטומאה חמורה ונסמכה לו סככות ופרעות מאחר דמר ר' יוחנן בשם ר' ינאי כולהון תורה הן אצל תרומה כמו שהוא טומאה חמורה או מאחר שאין הנזיר מגלח עליהם כמי שהיא טומאה קלה. עכ"ל הירושלמי. וזהו פירושו שאם ירד לטבול מטומאת מת שהי' לו ידיעה בתחילה, ונסמכה טומאה קלה שלא ידע בה ולאחר טבילה מטומאת מת נכנס למקדש פטור דמטומאת מת כבר נטהר, ועל הטומאה הקלה לא יתחייב שהרי לא ידע בה, ומש"כ עלתה לו טומאה קלה, היינו שטומאה חמורה הלכה ועלתה במקומה טומאה קלה, אבל אם הראשונה שידע בה היתה טומאה קלה ונסמכה טומאה חמורה שלא ידע בה, לא עלתה לו טומאה חמורה, היינו שלא פקעה ממנו הטומאה הקלה שאין כאן טבילה המטהרת וחייב על ביאת מקדש מחמת טומאה הראשונה. ועפ"ד זה יתפרשו מש"כ דמטומאות שוות אין הטבילה מועלת. כנלענ"ד: ועפ"ז נתחזקו דברינו מש"כ בפרק הקדום לישב קושית הש"ש מדברי ר"ת שכתב בספק בהרת שאם הוחזק מחמת נגע הראשון הוי בחזקת טומאה, והא אין מחזיקים מאיסור לאיסור, דלפי המתבאר בזה דאין חל דין טהרה ע"י טבילה אם יש על האדם טומאה בלא"ה, כ"כ לא תחול טהרת הכהן באמירתו וכן טהרתו של המצורע בטבילתו אם הוא טמא מחמת נגע השני' ומשו"ה בספק בהרת הוא ספק אם מתטהר מטומאה הראשונה והוי בחזקת טומאה, וכמו שהוכחנו מדין טומאת התהום ומדין בעל קרי שראה זוב לר' יהודא, ומה שהוכיח בס' ש"ש ש"ה פ"ב דדין ירד לטבול מטומאת מת שלא הותר טומאת התהום לאו משום תורת חזקה הוא מהא דנקטינן בטמא מת שטבל בשביעי שלו ונטמא בטומאת התהום דמותר לעשות פסח כמבואר ברמב"ם ה' ק"פ פ"ז, אף דקודם שהעריב שמשו עדיין הוא טמא, לפ"מ שבארנו אינו כן דכיון דטומאתו מתטהרת ממילא בהערב שמש ושימשא ממילא ערבא הוא בחזקת טהרה כשיעבור הזמן וכמו דאמרינן פד"א אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת כשימות בעלה ומכש"כ הכא דשימשא ודאי ערבא, ודאי דחשוב חזקת טהרה, ומשו"ה אם נטמא בטומאת התהום דהיתה ההלכה שטומאת התהום לא תגרום דין טומאה לנזיר ועושה פסח בכה"ג נמי הותר, דמחמת טומאה הראשונה הי' טמא רק עד זמן הערב שמש וכיון שהגיע הזמן בטלה, והוספת הטומאה הוא רק מחמת טומאת התהום וזה פשוט. וכן מה שהוכיח שם מהא שירד לטבול מטומאת שרץ ונטמא בטומאת התהום דודאי הותרה טומאת התהום אע"ג שהי' בחזקת טומאה, אינו ראי' דזה ודאי הוא הוספת טומאה שהרי הי' טמא טומאה קלה ועתה נטמא בטומאה חמורה ונגד טומאה חמורה הי' בחזקת טהרה ולמי שהי' בחזקת טהרה הותרה טומאת התהום, ולפמש"כ דטמא מטומאה קלה אינו מתטהר בטבילה אם נטמא בטומאה חמורה טומאת התהום, יש לדון בזה איך יהי' הדין לענין עושה פסח, דמן המשנה במס' נזיר דמוכח דדוקא בירד לטבול מטומאת מת לא הותר טומאת התהום, אבל בירד לטבול מטומאת שרץ הותרה טומאת התהום אין להוכיח כלום לענין עושה פסח דהמשנה אמורה לענין נזיר שטומאת שרץ אינו סותר כלום ואין נפ"מ בזה מה שנאמר שנשאר עלי' גם טומאה הראשונה, ואם נאמר שתסתור הנזירות הוא רק מחמת טומאה החדשה של טומאת התהום וטומאת התהום אינה סותרת, אבל לעושה פסח דגם טמא שרץ אינו עושה פסח יש לדון בירד לטבול מטומאת שרץ ונטמא במת שלא ידע אדם מעולם אם בכה"ג הותרה טומאת התהום כיון שלא נטהר בטבילתו מטומאת שרץ, ונלענ"ד דבזה יהי' נפ"מ בין לכתחילה לדיעבד, היינו שאם בטבילתו נתחדש ספק טומאת התהום לא יותר לו לעשות פסח לכתחילה דבכה"ג יהי' ספק אם נטהר מטומאת שרץ, אבל אם נודע לו אחר הפסח שנטמא ודאי בטומאת התהום לא יתחייב בפסח שני. דלפי המבואר ברמב"ם ה' ק"פ פ"ו דלענין פסח שאני טומאת מת מטומאת שרץ גם למ"ד אין שוחטין על טמא שרץ, דבטמא מת אף שטבל בשביעי אינו עושה פסח אם לא העריב שמשו, ובטמא שרץ לכו"ע לאחר טבילה עושה פסחו יעו"ש ובכ"מ שם. הרי מבואר דטומאת שרץ אינה מעכבת כלל מעשית הפסח אם רק יהי' ראוי לאכילת פסח בערב, רק קודם טבילה אין שוחטין שמא יפשע ולא יטבול כמבואר בגמ' פסחים וכל זה שמא לא יהי' ראוי לאכילת פסח, אבל טומאת מת אף שיהי' ודאי ראוי מבערב דשימשא ממילא ערבא אבל עכשי' אינו ראוי לעשית פסח כ"ז שהוא טמא מחמת טומאת מת ונמצא דטומאת שרץ אינה מעכבתו לעולם מעשית פסח מחמת עצמות הטומאה ואם נאמר כשיטמא בטומאת התהום שיאסר בעשית פסח הוא רק מחמת טומאה החמורה ומשו"ה הדרינן להלכה המקובלת שטומאת התהום הותרה לעושה פסח ואף שבאמת הי' טמא גם בערב משום דלא הועילה לו הטבילה להטהר מטומאת השרץ והי' אסור לאכול בקדשים אבל אכילת פסח אינה מעכבת ובשעת שחיטה שחט לאוכלי' ולא נפסל הזבח ופטור מפסח שני כנלענ"ד:

ובתשובת נוב"י מ"ק ביו"ד, סי' מ"ו כתב להכריע דמן הדין א"צ בדיקת חורין וסדקים גם בבדיקת הפסק טהרה, דכיון, דעיקר הטעם להצריך בדיקת חורין וסדקים הוא מטעם שמא כותלי בית הרחם העמידו דם וזה לא חיישינן גם היכא דליכא חזקה והוכיח מהא דקיי"ל דלבעלה ולחולין לא מטמאה למפרע אף היכא דאיכא חזקת טומאה כגון זבה שספרה ז' נקיים וטבלה ולמחר ראתה דמדינא דגמ' אינה צריכה שבעה נקיים שנית, ולמה לא נחוש שמא מאתמול הי' הדם וכותלי בה"ר העמידו ונסתרו הנקיים ושם הספק שמא לא נטהרה מטומאה הראשונה ובחזקת טומאה הראשונה היא כמו במקוה שנמצא חסר שמוקמינן את האדם הטובל בחזקת טמא אף שנולד הספק לאחר שטבל יעו"ש שהאריך בזה, ובס' חוות דעת סי' קצ"ו סק"ד דחה דברי' דבמקוה הוי ספק במעשה המטהר משו"ה חשוב בחזקת טומאה כל שלא נתברר מעשה המטהרת, אבל בנידון זה שאין חסרון במעשה הטבילה רק ספק אחר שמא ראתה חשוב בחזקת טהרה והוכיח ענינו דכל ספק בשחיטה שמא שהה או דרס או שמא הי' סכין פגום בחזקת איסור עומדת, ובספק שמא ישב לה קוץ בושט נקטו התוס' בפד"א ובפא"ט דאי לאו משום דשכיח לאיסורא הוו מוקמינן בחזקת היתר אף דנקובת הושט נבילה יעו"ש. וכבר נתבאר בדברינו לעיל בפי"ז ופי"ח דבספק נקיבת הושט הוי בחזקת שאינו זבוח וכן ספק שמיטת הסימנים, ועוד נתבאר בדברינו בפרק זה דגם בספק טומאה חדשה בירד לטבול מטומאה ישנה חשוב בחזקת טומאה, דלפי"ז בספק סתירת נקיים ודאי דראוי למיקם בחזקת טומאה כשיטת הנוב"י בתשובה זו וכ"כ החליט בתשובתו סי' ס"ג, ולפי מה שהוכחנו מדין טומאת התהום לענין אם ירד ליטהר מטומאת מת דחשוב בחזקת טומאה, ובשומרת יום שטבלה ואח"כ ראתה דחשוב בחזקת טהרה, הנה גם לענין נקיים יהי' הבדל אם ספק לנו שמא אחר הטבילה נתחדש ראית דם הסותר נקיים אז תהי' בחזקת טהרה כיון דלולא ראי' השני' כבר נטהרה לגמרי ע"י נקיים וע"י טבילה, אבל אם קודם הטבילה הוי בחזקת טומאה משום דאם ראתה לא נפקעה ממנה טומאתה הראשונה כמו שנתבאר לעיל בפ"כ, ועפ"ז לכאורה ראית הנוב"י קמה ונצבה להכריע דספק שמא כותלי בה"ר העמידו אינו ספק כלל ורק לתרומה וקדשים החמירו חז"ל:

אבל באמת מוכח להדיא מדברי תוס' ריש נדה ד"ה דספק זה שמא כותלי בה"ר העמידו הוא ספק שקול דכתבו להדיא דלחולין לכו"ע די' שעתה דמוקי לה בחזקת טהרה, ואח"ז הקשו מ"ש מספק טומאה ברה"י דהוו טמא ודאי ולא מוקמינן בחזקת טהרה. יעו"ש. והנה מלבד לשונם הברור שהוא משום חזקה ממה שחתרו שם למצוא פתרא לחלק מספק טומאה ברה"י מוכח דהוי ספק שקול דאם הי' בגדר רוב שאין כותלי בה"ר מעמידים דם לק"מ דברוב לטהרה טהור גם בספק טומאה ברה"י כמבואר בגמ' כתובות ד' ט"ו, ונראה דאף שהוא ספק שקול מ"מ גם אם יהי' ספק העמדת כותלי בה"ר בז' נקיים קודם טבילה כגון שטבלה ביום ז' וביום ח' בבוקר ראתה דאיכא למיחש שמא ראתה אתמול קודם הטבילה לא מטמאינן למפרע משום דאף דאיכא בזה חזקת טומאה כמש"כ, אבל איכא בזה חזקת הגוף וכמש"כ בש"ש ש"א פט"ו הבאנו לעיל פ"א וחזקת הגוף עדיף מחזקת טומאה, ולפי"ז אין ראית הנוב"י מכרעת כלום דלענין בדיקת הפסק טהרה כיון דעכ"פ צריכה מה"ת לכו"ע וכיון שאינה בודקת בחורין וסדקים ויש לספק שמא העמידו כותלי בה"ר חסר בזה עיקר הבדיקה: ובס' חוות דעת סי' קפ"ז סק"ה כתב בהא שאם דם מכתה משונה מדם ראיתה אין תולין בדם מכתה וז"ל דוקא שנתברר שהוא משונה הא בלא"ה תולין לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת (ש"ך בשם הרב המגיד והר"ן והרשב"א) נ"ל דאפי' אם היא באמצע ז' נקיים אחר ספירת ג' ימים ג"כ הוי בחזקת טהרה דעומדת בחזקה שתטהר לאותו יום דומיא דאמרינן ביבמות ד' ל"א אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ואף שהספק אירע בחיי הבעל וכ"כ הב"י בשם הרמב"ן בסי' קצ"ו וכו' וגם איכא חזקה דגופא דאשה בחזקת שאינה רואה עומדת ולא אמרינן חזקת טומאה רק אם הספק בטבילה דלא מטהרינן אותה מחמת ספק טהרה משא"כ הכא, וראי' לזה מנזיר ד' ס"ו דאמר רבא לא תימא ספק חזאי אלא ודאי חזאי ספק מחמת ש"ז ספק מחמת ראי' כיון שנזקק לטומאה ספיקו טמא ופירשו התוס' כגון שבדק ומצא על בגדיו ש"ז וזיבה ולא נודע אם בא הש"ז לבדו והזיבה לבדה ויסתור ז' או באו ביחד ויסתור רק יום אחד וכו' משמע דאם הוא ספק ש"ז או זיבה דאפי' נזקק לטומאה טהור וכש"כ במכה במוציאה דם דהוי כספק חזאי דמותרת רק שצריכה שתהי' לה הפסק טהרה ויום אחד נקי בבדיקה עכ"פ כמבואר בסי' קצ"ו. עכ"ל. ובדברי' תמוהים דעכ"פ מוכח מזה דמשנזקק לטומאה בחזקת טומאה הוא דהרי אמרו ע"ז במשנה דהטעם משום רגלים לדבר דהוא משום חזקה ובאמת הוכיח מזה בתשו' מהרי"ט דמחזיקים מטומאה לטומאה הובא בש"ש ש"ה, ושם בפ"ב דחה ראיתו דשם לא משום חזקה אלא משום רגלים לדבר דאל"כ בספק חזאי ספק לא חזאי נמי נימא אוקי אחזקת טמא אלא ע"כ דאין מוסיפים טומאה על טומאתו ולומר שראה עוד. יעו"ש. והנה לפי"מ שפירשו התוס' רחוק לומר שיהי' רגלים לדבר שלא הי' הש"ז והזיבה ביחד ועפמש"כ נראה לומר דבספק חזאי איכא חזקת הגוף דעדיף מחזקת טומאה וגם אם יהי' ספק אם הוא קרי או זיבה ג"כ י"ל דחשוב חזקת הגוף דראית קרי אינה שנוי הגוף שמצוי' בכל אדם אבל זיבה הוא חולי ושנוי הגוף ושפיר מוקים לי' בחזקת הגוף ומשו"ה מפרשי התוס' דמיירי שמצא ש"ז וזיבה על הבגד והספק אם הי' ביחד או כ"א לבדו, וע"ז ודאי ליכא חזקת הגוף ורק משנזקק לטומאה הוא בחזקת טומאה, דהספק הוא אם הי' נקיים או לא ומוכח מזה דבכהאי גוונא הוי בחזקת טומאה, ולא דמי לנידון האמור בפד"א דשם בא ההיתר ממילא ע"י מיתת הבעל והרי מת וקברו מוכיח כמש"כ הרשב"א, אבל כל היכא דצריך מעשה המכשיר והספק גורם לספק גם בכח המכשיר בכה"ג חשוב בחזקת טומאה ואיסור דלא כהחוו"ד:

ובתוס' פ"ק דגיטין ד' ב' ע"ב כתבו בד"ה עד אחד בזה"ל וא"ת ומנא לן דע"א נאמן באיסורין וי"ל דילפינן מנדה דדרשינן בפרק המדיר וספרה לה לעצמה וא"ת א"כ אפי' איתחזק איסורא וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא איתחזק איסורא וגם בידה לטבול. עכ"ל. וביאור דברי התוס' הוא כמש"כ המהרש"א דלענין ספק שמא הי' בזה ראי' חדשה שסותרת הנקיים מהני עדותה משום דזה אינו נגד חזקה דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה, ולענין עדותה על הטבילה שהוא נגד חזקת טומאה מהני עדותה משום דבידה לטבול. והנה עפ"י מש"כ דבכה"ג גם על ספק ראי' חשוב חזקת טומאה דכיון דאם ראתה לא מהני טבילה קשה למה מהני עדותה אם נימא דנגד חזקה אין נאמן ע"א באיסורים. ובש"ש ש"ה פ"ב הוכיח מדברי תוס' אלו לשיטתו וכן בהג' דגול מרבבה יו"ד סי' קפ"ז על ש"ך סקי"ט ציין לדברי תוס' הנ"ל, ולדברי תוס' בזבחים ד' כ"ט ע"א ד"ה וכיון שכתבו להדיא דקודם שספרה. ז' נקיים וטבלה היא בחזקת טומאה יעו"ש. ונשאר בצ"ע:

ולענ"ד נראה דאף שקודם שטבלה היא לעולם בחזקת טומאה וכל ספק שיולד בענין הנקיים מוקמינן לה בחזקת טומאה כמו ספק בעיקר הטבילה כל זה הוא רק לענין דין ספיקות, אבל לענין דין נאמנות של ע"א באיסורין דאינו נאמן נגד חזקה הוא רק אם מעיד על איזה דבר נגד מה שהוחזק לנו כמו בהקדש שמעיד שבעלים נשאלו ע"ז לחכם ועקר את הנדר, וכ"כ באשת איש שמעיד שמת בעלה שעדותו הוא שנתחדש דבר היפוך מה שהוחזקנו מעיקרא, ובנדה מה שמעידה שטבלה חשוב נגד חזקה שמעידה שנתחדשה סבה המטהרת רק לזה מהני עדותה מחמת הכלל משום דבידה לטבול, ומה שמעידה על הנקיים שלא נתחדש בה ראי' עדותה זאת אינה נגד שום חזקה דלא הוחזקה שתהא רואה כל שעה אף דעי"ז מתברר גם ענין הטבילה שהיתה טבילה מועלת, אבל עכ"פ אין זה נגד חזקה, וכ"כ נראה לי גם במקוה שנמצא חסר ואנו מסופקים על שעת הטבילה אם היתה חסרה אז, וע"א יעיד שראה שהיתה אז מליאה שתיהני עדותו אף שבלא עדותו אנו מטמאים למפרע משום תרתי לריעותא, אבל עדותו אינו נגד שום חזקה דלא הוחזקנו שתהי' חסרה אז. ויבואר ענין זה לקמן באורך בעזה"י:

ואמנם לדינא דברי החוו"ד מסתברים דאף שהוכחנו דקודם טבילה כל ספק שיפול בזה מוקמינן לה בחזקת טומאה, אבל בספק ראי' י"ל דאיכא חזקת הגוף כל שהיתה בזה הפסק טהרה ובדיקת יום אחד, ובנידון הענין שדן בזה בס' חוו"ד במכה שמוציאה דם ואיכא ספק על הדם י"ל דאחר ג' ימים שספרה לה איכא חזקת הגוף וחזקת הגוף עדיף מחזקת טומאה. ואין להוכיח נגד זה ממש"כ בתוס' גיטין הנ"ל דילפינן ע"א נאמן היכא דליכא חזקה משום דלא הוחזקה שתהא רואה כל שעה דמוכח דבימי ספירתה ליכא חזקת הגוף שלא ראתה, דאל"כ איך ילפינן דע"א נאמן בספק שקול, די"ל דקודם ג' ימים שעלולה לראות ליכא חזקה לשום צד, אבל לאחר ג' ימים יש לה חזקת הגוף שלא ראתה כמש"כ החוו"ד ובתשו' נוב"י יו"ד סי' נ"ט הובא שם דעת הגאון ר"ח שכתב כן יעו"ש, והנוב"י סתר דברי' מדברי תוס' זבחים ד' כ"ט שכתבו שם דקודם טבילה וספירת ז' נקיים אינה בחזקת טהרה, אבל ראי' זו אינה מוכחת כלום כמש"כ בס' חוו"ד שם דשם אינו ענין לספיקות. יעו"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף