שערי ישר/ב/כ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ב כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והנה בעיקר השאלה אם מחזיקים מאיסור לאיסור דעצם החקירה בזה כיון שהאיסור הראשון כבר הותר ועכשיו אנו מסופקים אם נתחדש בזה איסור חדש מה שלא נאסר עד עכשיו על פי המתבאר בדברינו אין בסוגיא דפד"א הנזכר לעיל שום רמז להכריע עצם שאלה זו לא בגמ' ולא בדברי התוס', אלא שעל פי מאמר רבה דאמר אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת מתבטלת החקירה היינו דאין נפ"מ בחקירה זו דאף אם נימא דלא שאני לן בין איסור חדש לישן או התחלפות שם האיסור כיון דמ"מ הדבר אסור מאיזה שם שיהי' חשוב חזקת איסור, אבל כיון דלרבה דס"ל דכל איסור שתלוי במצב ידוע שבהסרת המצב יותר האיסור חשוב כהוחזק להיתר לענין זה. אם כן לא יצויר להחזיק מאיסור לאיסור דהרי החזקנו כבר שבהסרת המצב הראשון יהי' היתר. דלפי זה היכא דלא דמיא לענין זה למה דאמר רבה אפשר לומר דגם לרבה מחזיקים מאיסור לאיסור וכמו שכתוב בחי' הרשב"א פד"א הבאנו לעיל בפרק הקודם לחלק בין הא דרבה להא דאמרינן בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה: ובחי' הרשב"א פ"ק דחולין ד' ט' כתב וזה לשונו בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת כלומר בחזקת איסור שאינה זבוחה עומדת וכו' וא"א לפרש בחזקת איסור אבמה"ח עומדת דכיון דנשחטה בין שחיטה מעליתא בין שחיטת מיעוט סימנים הרי יצאתה מאיסור אבמה"ח, ומיהו אינו קשה כל כך דאפשר לומר דכיון דמעיקרא בחזקת איסור אבמה"ח עומדת ועכשיו נמי לא נתברר אם נשחטה כהוגן הרי היא מוחזקת מאיסור לאיסור ויש כיוצא בה ביבמות ד' ל' ע"ב וכולן שהי' בהן ספק קידושין או ספק גירושין ושם כתבתי. עכ"ל. והנה מאוד נפלאים לי דברי' בהשקפה ראשונה איך מצא בסוגיא דפד"א כיוצא בזה לחזק דברי רש"י דמחזיקים מאיסור אבמה"ח לאיסור נבילה, ומש"כ ושם כתבתי הנה הרואה יראה דברי' לעיל בפרק הקודם דמתרץ שלא יקשה מסוגיא דפד"א להא דמחזיקים מאיסור אבמה"ח, אבל להוכיח משם עוד ענין זה להחזיק מאיסור אבמה"ח לאיסור נבילה לא שמענו, ונראה לי דעיקר כונת הרשב"א בדברי' הוא כיון דאם מתה אסורה ממילא באיסור נבילה חשובה גם עכשי' כמוחזקת לאיסור עד שיתברר שנשחטה בשחיטה הגונה, וסברא זו מצא כיוצא בזה בפד"א דאמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק או ליבם עומדת אף שעכשיו היא אסורה שבעלה חי מ"מ אמרינן דלענין זה הוחזקה שאחר מיתת בעלה תהי' מותרת אם לא יתחדש בה שנוי אחר, כ"כ נאמר דבחיי הבהמה מוחזקת היא שאחר מיתה תהי' אסורה משום נבילה, אבל באמת הרי יש לחלק דלענין חזקת היתר גם דין של עכשיו גורם לההיתר שיבוא דבאשה שהיא אסורה עכשיו מחמת אשת איש הרי זה עצמו מחמת דליכא בה עכשיו רק איסור זה ולא איסור אחר מה"ט חשבינן עכשיו דבהסרת סבה האוסרתה עכשיו היא מוחזקת שתהי' מותרת לאחר מיתת הבעל, אבל להיפוך לומר שבחיי הבהמה היא מוחזקת שתאסר הוא מחמת התחדשות שיולד אח"כ ועל זה לא שייך עכשיו להחזיק דבר זה, כיון שהדין שיבוא אח"כ אינו מחמת דין של עכשיו, אכן י"ל דגם איסור נבילה המתחדש אחר מיתת הבהמה הוא תולדת איסור מאיסור אבמה"ח שנאסרת בחיי', דלו יצויר שבחיי הבהמה היתה מותרת באכילה לא היתה נאסרת אחר מיתה משום נבילה, וכמש"כ לבאר ענין זה לעיל בפ"ו, ומשו"ה אמרינן כיון שבחיי' בחזקת איסור אבמה"ח עומדת הרי היא כמוחזקת שתאסר מחמת דין זה לאחר מיתה משום נבילה, ומעתה הרי דומה החזקת איסור נבילה מאיסור אבמה"ח כהחזקת היתר לשוק בעוד שהיא אסורה מחמת אשת איש, וע"ז כתב הרשב"א שדברי' שכתב כאן הם דברי' שכתב בפד"א דגם שם כתב דכמו דמחזיקים ספק שחוטה באיסור נבילה כ"כ מחזיקים בספק גירושין בחזקת היתר לשוק. יעו"ש. והמתבאר בזה דלענין עצם החקירה בהחזקת איסור מאיסור פשיט לי' להרשב"א דאין סברא בשום פנים לומר להחזיק מאיסור לאיסור. והתוס' במס' ביצה ד' כ"ה כתבו בהחלט כן דלא שייך להחזיק מאיסור אבמה"ח לאיסור נבילה, ושיטת רש"י שם דמפרש בחזקת איסור אבמה"ח כבר מבאר לנו הרשב"א הרי לא מצאנו מי שיחלוק על סברת הרשב"א בענין זה:

אמנם בס' ש"ש ש"ה פ"ד הביא שיטת ר"ת דמוכח מדברי' דמחזיקים מאיסור לאיסור דהתוס' פ' המדיר כתבו בשמו דהא דאמר רבא להוכיח דר' יהושע אזיל בתר חזקת הגוף מהא דבספק בהרת קודמת לשער לבן מטהר ר' יהושע, הוא גם היכא דאיכא חזקה אחרת כנגדה, ומפרש דשם מיירי שנזקק לטומאה מחמת נגע אחר שהי' מוחלט ממנו וקודם שנטהר נולד בו ספק זה ויש כאן חזקת טומאה ורק משום דחזקת הגוף עדיף מטהר ר' יהושע יעו"ש, והנה לעיל בפי"ז בארנו דברי התוס' האלו באופן שלא יהי' בזה חזקה מטומאה לטומאה, אלא דאם טמא הוא מחמת נגע השני אין הכהן יכול לטהר את האדם ובלא אמירת הכהן אינו מתטהר מטומאה הראשונה ומועלת החזקה להשאיר עלי' הטומאה דמעיקרא יעו"ש. אבל עכ"פ קשה טובא על שיטת ר"ת מסוגיא דפרק ארבעה אחים דשם אמרינן בספק קידושין איכא חזקת היתר ליבם היינו דכיון דקודם שנולד הספק מקדושי הערוה היתה עומדת בחזקת היתר ליבם אם ימות בעלה מוקמינן לה עכשיו שנולד הספק על חזקתה הראשונה ושם אנו דנים אם נפקע איסור אשת אח או לא ואיכא חזקה פשוטה חזקת איסור אשת אח ומ"מ אמרינן שם להיפוך דאיכא חזקת היתר ליבם ולפי"ז גם בספק בהרת נימא דמעיקרא הי' בחזקת טהרה כשיתרפא מנגעו ועתה נולד ספק לו יהא שספק זה גורם לספק על הטהרה מנגע הראשון אבל עכ"פ הרי החזקנו דכשיתרפא מזה יהי' טהור כמו שם בספק קידושין:

ונלענ"ד לחלק בזה דכיון שנחליט בזה כדברינו דאם נולד נגע חדש לא מצי הכהן לטהר האדם גם מנגע הראשון דבלא אמירת הכהן אינו מתטהר והכהן צריך לומר על האדם שהוא טהור, הרי אז כשנולד הספק מחמת נגע חדש הרי זה ספק בסבה המטהרת וכל עוד שהכהן מסתפק אם יכול להחליט בדיבור מפורש לטהרו הרי חסר בזה דבר המטהר והרי זה דומה לספק בשחיטה או ספק טבילה דהדין להעמיד על חזקת איסור או חזקת טומאה, ול"ד לספק קידושין שאף שגם שם הרי אנו מסופקים אם ניתר איסור אשת אח ע"י היתר יבום במיתת הבעל אבל שם הסבה המתרת הוא מיתת הבעל וכשהיא צרת ערוה שאסורה ליבום ג"כ אינה משתנית בזה סבה המתרת, דהמיתה של הבעל אחת היא רק דבר אחר גורם לה שלא תועיל בזה מיתת הבעל ומשו"ה אמרינן שם כיון שהוחזקה שתהי' מותרת ע"י מיתת הבעל והרי מת וקברו מוכיח עלי' ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק, אבל הכא אין התרפאות הנגע לחוד גורמת הטהרה אלא מאמרו של כהן ג"כ גורם, נמצא שלא הוחזק מעיקרא לטהרה רק כשיהי' גם אמירת הכהן ועתה מסתפק הכהן והוי חסרון בעצם של המתיר וכעין שכתבנו לעיל לתרץ בספק שמיטת הגרגרת דמפורש בסוגיא בפ"ק דחולין דהוי ככל ספק בשחיטה ובארנו לעיל בפי"ט לתרץ קושית הש"ש וחלקנו מהא דאמרינן בפד"א שבחיי הבעל עומדת בחזקת היתר ליבם או לשוק דהתם שייך לומר הרי מת וקברו מוכיח עלי' דאף אם נתקדשה הערוה לא נתחדש ריעותא והשתנות במעשה המתיר רק דבר אחר גורם התחדשות הדין ובשמוטה הוא חסרון בשמיטה דאם הסימן אחד שמוט אין השחיטה שחיטה, וכ"כ י"ל גם לענין נגעים דאם נתחדש נגע חדש חסר בזה כח המטהר של הכהן:

וכן נלענ"ד לפרש בהא דאיתא במס' נזיר ד' ס"ג ע"א נזיר שגלח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר ואם טומאת התהום אינו סותר אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר, כיצד ירד לטבול במערה ונמצא מת צף על פי המערה טמא, נמצא משוקע בקרקע המערה ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר. עכ"ל המשנה. ובתשו' מהרי"ט הובא בש"ש ש"ה פ"א הוכיח ממשנה זו דמחזיקים מאיסור לאיסור כמו דמחזיקים מטומאה לטומאה דהרי כאן דטומאה קמייתא טהרה ע"י טבילתו במקוה ואעפי"כ מספיקא מחתינן לי' טומאה אחריתא וסותר הקודמים הואיל ונזקק לטומאה דאמרינן חזקת טמא טמא. יעו"ש. ובש"ש שם דחה ראיתו דהתם לאו משום חזקה הוא אלא טעמא דמילתא מבואר בתוס' שם וז"ל שחזקת טמא טמא שרגלים לדבר כלומר שטעם גדול י"ל הואיל והוא בחזקת טומאת מת לא הותרה טומאת התהום אצלו. עכ"ל. ובאמת הדבר תמוה מאוד איך אפשר לפרש דהכא הטעם משום חזקה כיון דהלכה של טומאת התהום הוא אף אם נודע אח"כ שהיתה בזה טומאה ודאית ג"כ אינו סותר וכמו שמפורש בלשון המשנה כאן ונודע לו שהוא טמא אם טומאת התהום אינו סותר וכן האריך בענין זה בס' ש"ש. אבל בכ"ז נלענ"ד דגם דברי התוס' אינם מובנים בפשטות דאיזה טעם גדול הוא לחלק בידיעת ודאי טומאה בין שהי' טמא קודם התחדשות טומאת התהום או לא כיון שהטומאה ההיא כבר אזלא, והש"ש מבאר דברי התוס' דמסברא אמרה משנה דכיון דטומאת התהום חידוש הלכה למשה לחלק בין טומאת התהום לטומאה מגולה גבי נזיר ועושה פסח וכיון דחידוש הוא מסתבר לומר שלא נתחדשה הלכה לנזיר ועושה פסח בטומאת התהום אלא לאדם שלא היה בחזקת טומאת מת. יעו"ש. וכל הרואה יראה שבביאורו עוד מגדיל הקושי שבזה ומעלים את הביאור דבענין שהוא הלכה למשה בלי שום טעם וסברא לפי מושגנו איך שייך לעשות הבדלים מסברא דהלכה מסתברת דוקא באופן זה ולא באופן אחר וזה שני הפכים, ועוד שהטעם והסברא ג"כ כענין הלכה בלי טעם ואם נאמר דידעו חז"ל דכן נאמרה הלכה אין לנו לדרוש הטעם בזה ולמה אמרה המשנה שרגלים לדבר, והענין הזה מפליא מאוד. וע"כ נלענ"ד די"ל דאדם הטמא שמתטהר ע"י טבילה וכן כל דבר טמא כיוצא בזה אם קודם טהרתו נטמא שנית לא נטהר בטבילתו גם מטומאה הראשונה, דטבילה הוא טהרה ואם לא מתטהר בטבילתו אינה טבילה, וטובל ושרץ בידו אין הענין שהוא מתטהר כל רגע ומתטמא כל רגע אלא כל שהשרץ בידו אין זה טהרה, ורק היכא שהטומאה הראשונה היא טומאה חמורה והשני' טומאה קלה כגון בטמא מת שטובל ושרץ בידו אז בודאי נטהר מטומאה החמורה ומתטמא בטומאה קלה, אבל בטמא מת שטובל ונוגע במקוה במת הוא טמא גם מחמת טומאה הראשונה כיון שהוא בטומאתו אין הטבילה פועלת כלום, ואם כנים דברינו בזה מתפרשת המשנה כמין חומר, דבירד ליטהר מטומאת מת ונגע במת בטומאת התהום אז לא פקעה ממנו טומאה הישנה וטומאה ההיא אינה טומאת התהום ובנזיר לא נתחדשה הלכה רק אם טומאתו רק מחמת התהום אבל אם ע"י טומאת התהום נגרם שעדיין טומאה הידועה עלי' ע"ז לא נאמרה הלכה וזה דבר מסתבר ומובן, ויש להטעים קצת דברינו גם בדברי התוס' דהי' מקום לומר כיון שאמרה ההלכה דלענין נזיר ועושה פסח הותרה טומאת התהום הרי חשבה תורה כאילו לא נתחדש על האדם דין טומאה לענין זה לגרום סתירת נזירות ומניעת הקרבת הפסח ולפי"ז הועילה הטבילה להתטהר מטומאתו, ומשו"ה ביארו בתוס' דאינו כן דבאמת אין שום הבדל בעיקר הטומאה גם אחר חדוש ההלכה, אלא שההלכה חדשה להתיר שיהי' בטומאתו לענין נזירות ועושה פסח, וכיון שהטומאה היא טומאה ממילא לא הועילה הטבילה, - אף כי דבריהם אינם מורים ע"ז אבל הדברים ישרים בס"ד - ומה דאמרו במשנה שחזקת טמא טמא הוא דהרי אינו ידוע אם נגע במת, קודם שהספיק לטבול וליטהר מטומאתו הראשונה או כבר הספיק ליטהר רגע אחת ואח"כ נטמא, ואם כבר נטהר הרי אינו טמא רק מחמת טומאת התהום דהותר לנזיר והוי ספק נזיר טמא, וע"ז אמרו במשנה דהוי ודאי נזיר טמא דחזקת טמא טמא כיון דעכשי' ענין הספק אם נשארה עלי' טומאתו והוי ספק בטבילה מוקמינן לי' על חזקתו. והנה בפי' המשניות להרמב"ם שם במס' נזיר משמע להדיא דכונת המשנה משום גדרי החזקה הוא דז"ל ואשוב אל הכונה אם זה אשר ירד ליטהר מטומאת מת וטהר והשלים נזירותו ואח"כ ידע שזאת המערה שנטהר בה הי' בה מת משוקע בקרקע המערה סותר ויעמוד בחזקת טומאה והטעם בזה מה שאמר שחזקת טמא טמא ופי' רגלים לדבר שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית כ"ז שנלך אחר האפשריות ואמנם העיקר כשנתקים איזה ענין שיהי' נניחהו בחזקת עד שיבוא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה וכל דבר שיהי' בו ספק ואפשר אחר ה"ז לא יסתלק החזקה. אחר כן הביא כל מה שדומה לזה. עכ"ל. והנה במה שצירה לנו המשנה בירד ליטהר ונמצא אח"כ מת משוקע קרוב הענין לפרש כמש"כ דגם אח"כ כשנודע לא נודע טומאה ודאית דאפשר שלא נגע כלל בהמת ואם נגע שמא היתה הנגיעה אחר הטבילה ואפשר לבאר כמש"כ דמשום חזקת טומאה הראשונה לא מהני הני ספקות דהוי ספק אם הועילה הטבילה, אבל דברי הרמב"ם בה' קרבן פסח פ"ו הי"ג אין לפרש כן דז"ל מי שנטמא במת והוזה עלי' ג' וז' ובשביעי שלו נטמא בקבר התהום ולא ידע ועשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהוא טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני שכיון שטבל בשביעי פסקה טומאה הראשונה, אבל אם נטמא בטומאת התהום בששי לטומאתו ולא ידע עד שעשה הפסח ה"ז חייב בפסח שני שחזקת הטמא טמא עד שיהי' טהור ודאי שרגלים לדבר. עכ"ל הלכה זו. אין לפרשה דגם אח"כ מסופק לנו אם נטמא ודאי בטומאת התהום או לא, דהרי מפורש כתב דאח"כ נודע לו שהוא טמא בטומאת התהום דזה הלשון מורה על ידיעת טומאה ודאית ומ"מ מסיק שהטעם בזה משום חזקת טמא טמא:

ע"כ נלענ"ד דאף על ידיעת ודאי טומאה שייך האי טעמא וכמו שנבאר, דבאמת מצינו דגם היכא שהטמא טמא מחמת טומאה ראשונה נאמר בגמ' ענין טומאת התהום דאמרינן בגמ' פסחים ד' פ' ע"ב וטומאת התהום דזיבה לא מרצה והתניא רבי יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עלי' בשני שלה ואח"כ ראתה אינה אוכלת ופטורה מלעשות פסח שני מ"ט לאו משום דמרצי ציץ. יעו"ש. והרמב"ם בפ"ו מה' ק"פ ה"ג כתב להלכה כן ובפשטות הוא נגד הש"ס דפסחים הנ"ל דשם הוא רק סברת המקשה כן ובאמת משמע דלא הותרה טומאת התהום רק במת בלבד והרמב"ם נקט להלכה דמה דאיתא בברייתא כן הוא למעוטי הרוג כן העלה בס' צל"ח למס' פסחים. יעו"ש. אבל עכ"פ הרי בזיבה אם ראתה בשני שלה סותר למפרע וחזרה לטומאתה הראשונה ומ"מ אמרינן דגם זה בכלל ההלכה של התרת טומאת התהום כיון דבשעת עשית הפסח לא ידע אדם מן הטומאה דרק אח"כ ראתה, ובע"כ הענין כיון דמה שחוזרת לטומאתה רק טומאת התהום גורמת וכל שטומאת התהום גורם לדין טומאה מותר לנזיר ועושה פסח, וההבדל בין ירד ליטהר מטומאת מת לשומרת יום שראתה בשני שלה הוא דבשומרת יום הראי' שראתה אח"כ שהיא נחשבת כטומאת התהום גורמת דין טומאה עלי' למפרע משום דמצרפינן עם הראי' הראשונה וצריכה שימור אחר, וכיון שדין טומא' זו בא מחמת טומאת התהום הותרה לעושה פסח, אבל בירד ליטהר מטומאת מת טומאת התהום גרמה שלא יטהר ע"י טבילה ונשאר עלי' טומאה ראשונה מחמת העדר טבילה, נמצא שאין טומאתו עכשי' מחמת המת שנגע בו אלא מחמת חסרון טבילה אבל בשומרת יום דין הטומאה שעלי' הוא מחמת הראי' שראתה בשני שלה וראית דם זהו טומאת התהום שלא הכירה שום אדם: ועפ"ז י"ל דהטעם דלא הותרה טומאת התהום אם נטמא קודם שנטהר מטומאת מת הקודמת הוא רק משום הכלל דחזקת טמא טמא, דהיינו דאם הי' הדין בכל טמא המחוסר טבילה שהוא בחזקת טהור לענין זה שאם יטבול הרי הוא טהור וכעין דאמרינן בפד"א אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אם ימות בעלה, דאז הי' חשוב מה שנוגע במת כמחדש עלי' טומאה לעכבו מעשית הפסח או בנזיר כסותר עוד נזירותו דהרי הי' חשוב כבר בחזקת טהרה לענין אם יטבול והרי טבל, לזה אמרו במשנה דאינו כן דכל טמא הוא בחזקת טומאה עד שיתברר אופן טבילתו וכל זמן שלא יבורר אופן המטהרו הוא בחזקת טומאה, ומשו"ה אם טומאת התהום גורמת לבטל ולעכב את טהרת טבילתו אינו מתחשב כמחדש עלי' דין טומאה אלא ששוללת ממנו אופן המטהר וממילא הוא נשאר על חזקתו כמקודם ואין עכבתו בפסח מחמת טומאת התהום וענין זה למד הרמב"ם מסוגית הש"ס דמס' נזיר ד' ס"ד ע"ב דמפורש שם דרק בשביעי לאחר טהרתו הותרה טומאת התהום ולא קודם ומביא שם הש"ס ראי' מן המשנה דירד ליטהר יעו"ש. ומזה מוכח דלאו דוקא בספיקות נאמר האי טעמא דחזקת טמא טמא, ולפי"ז גם בדברי התוס' שהבאנו יש להעמיס כונה זו כמבואר לכל מעיין דהרי כתבו רק שטעם גדול י"ל הואיל והוא בחזקת טומאת מת לא הותרה טומאת התהום אצלו. כנלענ"ד בעזה"י:

ושם בה' ק"פ הי"א כתב הרמב"ם וז"ל מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרוחבו של דרך אם הי' המת טומאת התהום אעפ"י שהוא טמא לתרומה ה"ז טהור לפסח ושוחט ואוכל פסחו ואעפ"י שאפשר שנגע הואיל והיא טומאת התהום טהור לפסח, ואעפ"י שהמת שלם והוא מן הקצה אל הקצה ה"ז עושה פסחו עד שידע בודאי שנטמא בו, במה דברים אמורים כשהי' מהלך ברגלי' שהרי אפשר שלא נגע אבל אם הי' רוכב או טעון משא ה"ז טמא אעפ"י שהיא טומאת התהום, לפי שאי אפשר שלא, יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל, וכבר בארנו טומאת התהום בה' נזירות, ובה' י"ב כתב וז"ל מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהי' טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני ודבר זה הלכה מפי הקבלה, אבל אם נודע לו שהי' טמא בטומאה ידועה חייב בפסח שני עכ"ל. ומדברי הרמב"ם בה' י"א למד בס' ש"ש דסובר הרמב"ם דלא הותרה טומאת התהום רק אם גם עכשי' אינו ידוע ודאי שנטמא רק הדבר נוטה יותר שנטמא אבל אם נודע לו שבודאי נטמא לא הותרה טומאת התהום יעו"ש. ודברי' תמוהים דהרי בה' י"ב אי אפשר לפרש בשום פנים דמיירי שהדבר בספק דא"כ גם בטומאה ידועה פטור מפסח שני דאיך יעשה פסח שני מספק, אם לא שנדחוק דמיירי דאיכא רוב צדדים שנטמא והוי כודאי לטומאה ידועה ובטומאת התהום לא מהני רוב, אבל בהלכה זו ליכא שום רמז בדברי הרמב"ם במדת צדדי בירור הטומאה, ואם נאמר שדברי' נמשכים על דברי הלכה י"א הלא כל דברי' מיותרים הם דכבר כתב שם דעושה פסח בראשון, וע"כ נלענ"ד בדברי הרמב"ם דמחלק בין היתר טומאת התהום לשעבר ובין היתר טומאת התהום בלהבא, דהנה עפ"י המבואר במס' נזיר דרק אם נודע לו לאחר שגלח אינו סותר אבל אם נודע לו קודם שגילח גם טומאת התהום סותר לנזירותו לר"א דסובר תגלחתו מעכבתו, דביאור הענין הוא דמה שנאמרה ההלכה להתיר טומאת התהום לנזיר ועושה פסח הוא רק היתר קודם הידיעה שיהי' הדין תלוי בידיעת האדם וכעין שמצינו הלכה בספק ערלה שהידיעה גורמת הדין ומשו"ה כשנודע לאחר שגלח וכן בפסח לאחר שעשה כבר את פסחו, אין מתחדש עתה עלי' שום דין דכיון דבשעת התגלחו ועשית פסחו לא חל עלי' שום דין מחמת טומאת התהום, דהתורה התירה קודם הידיעה, אבל אם נודע לו קודם גילוח או קודם שעשה הפסח לא שאני טומאת התהום מטומאה ידועה, דמשעת ידיעה ואילך חל עלי' הדין של טמא מת גם לענין נזירות ופסח, ולפי"ז י"ל דכ"ז אם נודע לו שהוא טמא ודאי אבל אם משעת ידיעה ואילך ג"כ לא נתודע בבירור אלא שהדבר בספק הרי גם עכשי' הוא קודם ידיעה וכ"ז שלא נודע התירה תורה, דהרי כל הספיקות הוא שאנו מסופקים על המציאות כפי שהוא באמת, ומחמת זה יוצא לנו הדינים להלכה להתנהג כפי דיני הספיקות, והכא שהדין תלוי בידיעה אי אפשר לנו לספק שמא באמת הדין עלי' כדין טמא מת שנדחה לפסח שני מדין ודאי, כיון דליכא ידיעה ודאית אין חל עלי' דין טמא מת ודאי לדחות אותו מפסח שחלות הדין בזה הוא כפי ערך הידיעה, וא"כ בטל מזה תורת הספק לגמרי, דבמציאות האמתי ליכא דיני ספיקות וכיון דעכ"פ אין דין ודאי בזה במציאות מה יהי' משפט הספק בכה"ג ומשו"ה מותר לגמרי ולפי"ז גם אם נודע ספק זה קודם שעשה פסח ה"ז עושה פסחו לכתחילה, ועד"ז מתבארים שני הלכות אלו דבהלכה י"א מיירי לענין דין להבא אם מותר לו לעשות פסח ראשון לכתחילה ובזה הוא דוקא אם לאחר הידיעה הוא בספק דאם נודע בודאי הוא מעתה כדין כל טמא מת, ובהלכה השני' דמיירי שכבר עשה פסחו קודם הידיעה ועתה נודע לו אז גם אם ודאי נטמא אינו עושה פסח שני דבשעת עשית הפסח הי' מותר, וכן מוכח בדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל דבהלכה הראשונה כתב ה"ז "שוחט" ואוכל פסחו, והלכה השני' כתב מי "שעשה" פסח בחזקת שהוא טהור וזה ברור בעזה"י. מה דמוכח בשיטת הרמב"ם דבמת מושכב לרוחב הדרך מן הקצה אל הקצה אף דאיכא רוב גמור שנטמא דרך באופנים רחוקים אפשרות בזה שלא נגע ולא האהיל על המת וראי' בזה דטמא לתרומה דאם הי' ספק שקול הי' טהור גם לתרומה דהוי ספק טומאה ברה"ר, ובכ"ז מתחשב לספק ומותר לעשות הפסח ועפי"מ שכתבנו לעיל בש"א פ"ה דדין רוב לא נאמר בתורה שיתחשב כידיעה אלא עלינו להחזיק שכן הוא הדבר במציאות כפי שמראה לנו צדדי הרוב מתפרש היטב שיטת הרמב"ם, דכ"ז שייך רק בדינים שחלות הדין אינו תלוי בידיעת האדם וכיון שעלינו להחזיק שכן הוא במציאות עלינו להתנהג כן עפ"י שורת דין התורה ומשו"ה טמא לתרומה, אבל בדין שתלוי בידיעה כמו בטומאת התהום וכיוצא בו לא יועיל לנו מה שנחזיק שכך וכך הוא במציאות שאין המציאות גורמת הדין עד שנדע יעו"ש. ומשו"ה גם אם איכא רוב שנטמא הוא מותר בעשית פסח עד שידע בודאי שנטמא ונכון הוא בעזה"י: והרמב"ם כתב דינו עפ"י פירושו בסוגית הש"ס דפסחים ד' פ"א: דאיתא שם אמר מר בר רב אשי לא שנו אלא שנודע לו לאחר זריקה - קאי על המבואר שם במשנה נטמא בטומאת התהום הציץ מרצה - דכי איזדרק דם שפיר איזדריק אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה, מיתיבי המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא הוא, אלא אי איתמר הכי איתמר אמר מבר"א לא תימא נודע לו לאחר זריקה הוא דמרצה וכו' אלא אפילו נודע לו לפני זריקה מרצה, גופא המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור בד"א שאין לו מקום לעבור, אבל יש לו מקום לעבור אף לתרומה טהור בד"א שמצאו שלם אבל משובר ומפורק טהור שמא בין הפרקים עבר וכו', בד"א במהלך ברגלי', אבל טעון או רכוב טמא לפי שמהלך ברגלי' אפשר שלא יגע ולא יאהיל אבל טעון או רכוב אי אפשר שלא יגע ולא יאהיל, בד"א בטומאת התהום אבל בטומאה ידועה טמא וכו' ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד. ובתוס' שם ד"ה אלא לפני זריקה נמי מרצה הקשו וז"ל וקשה לר"י דבפ' בתרא דנזיר תנן אם עד שלא גילח נודע לו אפילו טומאת התהום נמי סותר ומוקי לה ר' יוחנן בגמ' כר"א דאמר תגלחת מעכבת וא"כ נודע לו לפני זריקה נמי כיון דמעכבת אמאי אינו סותר, ותירץ ר"י דהכא כיון שנשחט יש לו להשלים ומרצה ציץ על טומאת התהום וכו' יעו"ש, והנה כל הרואה יראה שהקושיא חמורה והתירוץ אינו פשוט ומחמת קושיא זו סובר הרמב"ם לבאר סוגיא זו בדרך אחר ומפרש דלפי מה דמתיב הש"ס על מר בר רב אשי מן הברייתא דמוצא מת מושכב דקתני טהור לנזיר ועושה פסח שהוא בלהבא ומסיק אלא אי איתמר הכי איתמר אפילו נודע לפני זריקה מרצה הוא לאו דוקא לפני זריקה אלא אפילו קודם שחיטה נמי אלא לפי שאמר מתחילה לשון לפני זריקה מסיק בלשון זה, ולהלכה לא הביא כלום לשון זה של מר בר רב אשי אלא הביא רק הברייתא כלשונה וכפי פירושו דמפרש דהאי בד"א במהלך ברגלי' אבל טעון או רכוב טמא שאמור בברייתא קאי על ראשית המאמר דקתני לנזיר ועושה פסח טהור ע"ז מחלקינן דרק במהלך ברגלי' דאפשר שלא יגע אבל בטעון טמא, דלא כמה שפי' רש"י שם דמפרש האי בד"א על משובר ומפורק דטהור לתרומה, ולפי דברינו אלה מיושב ומתורץ קושית התוס' דמה דתנן במס' נזיר דבנודע קודם שגילח גם טומאת התהום סותר הוא כשנודע שנטמא בודאי אבל הכא דמיירי הברייתא בידיעת הספק מותר לעושה פסח גם אם נודע קודם שחיטה, ואף דלפי"ז למה לא מתרץ הש"ס על מר בר רב אשי דאמר לא שנו אלא שנודע לאחר זריקה דהוא כשנודע שנטמא ודאי והברייתא דקתני טהור דמשמע להבא הוא בשנודע ידיעת הספק, זה ל"ק דכיון דאמר לא שנו משמע דקודם זריקה ליכא דין היתר טומאת התהום, ועוד דבידיעת טומאה ודאי קודם זריקה אין שום חידוש דהלא משנה מפורשת היא במס' נזיר ומשו"ה מתרץ הש"ס להפך דברי' דאשמעינן דין זה דבספק מותר גם קודם זריקה דהיינו גם קודם שחיטה, ודברי הרמב"ם מתבארים עד"ז בטוב טעם בעזה"י ובכ"מ שם כתב ע"ז דפסק כלישנא בתרא דמבר"א ומשמע לרבינו דאפילו לכתחילה שוחט קרבן פסח שהוא קרבן חובה והיא מצו' עוברת, משא"כ בשאר הקרבנות שאם נודע לו קודם זריקה אם זרק הורצה אבל לכתחילה לא יזרוק כדמשמע מדברי רבינו פ"ד מה' ביאת מקדש. עכ"ל: והנה בפ"ד מה' ביאת מקדש ה"ו כתב הרמב"ם וזה לשונו כהן שעבד ואחר כך נודע שהי' טמא אם היא טומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולים שהרי עבודתו חולין, ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה, וכל הקרבנות שהקריב נרצו ואפילו נודע לו, שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה, שהציץ מרצה על טומאת התהום אעפ"י שהוא מזיד וכבר בארנו טומאת התהום בנזירות. עכ"ל. ובה' ח' שם כתב ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והי' על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'. עד כאן לשונו. וגם כאן העיר הכ"מ וז"ל כהן שעבד ואח"כ נודע שהוא טמא וכו' אלא דאיכא למידק שממ"ש רבינו נראה דלכתחילה אינו זורק כל שנודע לו, ובפ' ז' מהק"פ נראה מדברי' דלכתחילה נמי שוחט וזורק, וצ"ל שטעמו משום דשאני קרבן פסח שהוא חובה והיא מצו' עוברת. עכ"ל. ועפמש"כ לעיל לבאר שיטת הרמב"ם דרק היכא דהוי ספק טומאת התהום מותר לכתחילה אבל בודאי טומאה הותרה רק עד הידיעה ומשעת ידיעה לא הותרה והרי זה ככל טומאה ידועה עלינו לבאר שיטתו כיון דגם בטומאה ודאית איכא היתר בטומאת התהום, ונלענ"ד - אחרי בקשת מחילה מתחת כפות רגלי מרן הכ"מ - לבאר כי דברי הרמב"ם בהק"פ ודברי' כאן בה' ביאת מקדש הם שני ענינים שלא קרב זא"ז, והוא דהנה במשנה דפסחים תנן נטמא בטומאת התהום הציץ מרצה וכיון דקתני שהציץ מרצה הוא מפורש דרק ע"י רצוי ציץ הוא ההתרה, ובזמן דליכא ציץ על מצחו של כהן גדול ליכא רצוי כמו שפסק הרמב"ם כאן בה' ח', ובה' ק"פ בפ"ו ה"ג לענין שומרת יום שראתה זוב אחר שנזרק הדם שפטורה מפסח שני לא זכר כלום שתלוי ברצוי ציץ, וכן בהי"א במצא מת מושכב לרוחבו של דרך דעושה פסח לכתחילה וכן בה' י"ב שאם נודע אחר שעשה פסחו שהי' טמא בטומאת התהום דפטור מפסח שני לא נזכר כלום שתלוי ברצוי ציץ, וכן בברייתא דמוצא מת מושכב לא נזכר כלום ענין זה שהציץ מרצה וכן בה' נזירות בכל ההלכות שהביא הרמב"ם לענין טומאת התהום אין שום רמז לא ברמב"ם ולא בגמ' ענין זה שיהי' תלוי עיקר היתר של טומאת התהום ברצוי ציץ, וע"כ נתתי אל לבי לעיין בזה כי הלא דבר הוא כיון דכל היכא שהוא משום רצוי ציץ אינו מרצה רק בזמן שהוא על מצחו איך סתמו בגמ' ובהלכות בלי לפרש עיקר הלכה של היתר טומאת התהום: ואחר העיון היטב נתבאר לי בעזה"י דשני ענינים הם דעיקרה של ההלכה שנאמרה בסיני להתיר טומאת התהום הוא שתהי' מותרת כל זמן שלא נודע הטומאה בבירור כראוי ומשעה שנתבררה שהיתה טומאה חל הדין משעת הידיעה ואילך אבל לא למפרע, דהרי מעיקרא חסרה הידיעה והי' היתר גמור, וממילא אם נודע שהי' מת מושכב באופן שנקרא טומאת התהום רק שלא נתברר בידיעה ברורה שנגע בו אף שקרוב יותר שנגע וטמא לתרומה כמו שפסק הרמב"ם בפי"ח מה' אבות הטומאה עפ"י הברייתא הנ"ל, מ"מ טהור הוא לעושה פסח ולנזיר היינו היתר גמור לכתחילה כמש"כ כיון דגם רוב אינו חשוב כידיעה ואיכא גם עכשיו היתר של ההלכה, אבל אלה א"צ כלום לרצוי ציץ דהוי היתר גמור עפ"י ההלכה, והא דמבואר במשנה שהציץ מרצה על טומאת התהום הוא בכה"ג דאיכא ידיעה ברורה דמשעת הידיעה ואילך הרי ליכא היתר של טומאת התהום כמו שמבואר במשנה דנזיר אם עד שלא גילח נודע לו הרי זה סותר וכן הוא בתוספתא בנזיר ובפסחים לענין עושה פסח, בכה"ג ודאי אסור לעשות פסחו ואם עבר ועשה בכה"ג הציץ מרצה וקים להו לחכמי המשנה דבהלכה שנאמרה להתיר טומאת התהום שהוא רק עד הידיעה נאמר עוד חידוש דגם אחר הידיעה או עבר ועשה קרבן הציץ מרצה, וכפי שמפרש הרמב"ם ענין זה אינו שייך לנזיר ועושה פסח אלא הוא כלל בכל הקרבנות, כמו שהבאנו דברי' למעלה ולפי"ז דברי הרמב"ם שכ' בה' ק"פ לענין מת מושכב דשוחט לכתחילה הוא רק היכא דהוא היתר גמור דא"צ לרצוי ציץ אבל כאן בה' ביאת מקדש דמיירי שנודע בודאי שנטמא בטומאת התהום דמשעת הידיעה ואילך לא הותר טומאת התהום ורק אם עבר במזיד הציץ מרצה בכה"ג אסור לכתחילה דכל היכא שצריך רצוי ציץ ודאי לא שייך לעשות לכתחילה מחמת שירצה הציץ וכמו דאיתא בברייתא פסחים ד' ט"ז ע"ב ונשא אהרן את עון הקדשים איזה עון נושא יעו"ש. הרי זה הענין שהציץ מרצה הוא שמרצה על עון ואיך יתכן לומר שיהי' מותר לעשות עון לכתחילה מחמת שהציץ יכפר וירצה אח"כ וזה ברור לענ"ד:

ומעתה יתבאר לנו דברי הש"ס בפסחים באופן אחר, דהנה אלישנא קמא דאמר מבר"א ולא שנו אלא שנודע לו לאחר זריקה פריך הש"ס מהברייתא דמוצא מת מושכב דקתני טהור לעושה פסח וטהור להבא משמע, ואמר בלישנא בתרא להיפוך, דאפי' נודע לו לפני זריקה, והקשה הכ"מ דהרי גם ללישנא בתרא רק לפני זריקה ולא לפני שחיטה והרמב"ם בהק"פ הביא במוצא מת מושכב מותר לכתחילה "לשחוט" ובאמת לפמש"כ הלא יקשה טובא דמה ענין דברי מר בר רב אשי דמפרש המשנה דקתני נטמא בטומאת התהום הציץ מרצה דבארנו דמיירי בנודע קודם עשית הקרבן שנטמא בודאי בטומאת התהום ועבר ועשה פסח או קרבן אחר דגם בכה"ג אף שלא הותר טומאת התהום משעת הידיעה ואילך מ"מ הציץ מרצה, והברייתא מיירי בלא רצוי ציץ דמותר לכתחילה כל זמן שלא נודע ידיעה ברורה, אבל נראה לענ"ד דכל מה שכתבנו הוא עפ"י מסקנת הש"ס וזה גופא הוא קושית ומסקנת הש"ס, דהנה לפי"מ דאמר בלישנא קמא דמר בר רב אשי לפרש המשנה שהציץ מרצה בטומאת התהום שהוא רק אם נודע לאחר זריקה מוכרח דהא דהתירה תורה בטומאת התהום אינו היתר גמור דכיון דצריך רצוי ציץ מוכרח שהוא נקרא עון והוא בכלל הכתוב ונשא אהרן את עון הקדשים וע"ז פריך דבברייתא קתני דהיכא דאיכא ספק עושה פסח לכתחילה מחמת דגם עכשי' עדיין חסר ידיעה ואיכא היתר של טומאת התהום ואם נאמר דכל עיקרה של ההלכה נאמרה רק שהציץ מרצה ואיך אפשר שיהי' מותר לעשות לכתחילה, ומוכרח מן הברייתא דעיקרה של ההלכה שנאמרה להתיר בטומאת התהום הוא היתר גמור שאינו בכלל עון כלל, וא"צ לרצוי ציץ ומותר גם היכא דליכא ציץ, וא"כ א"א לפרש המשנה כלישנא קמא דמבר"א דמיירי המשנה שנודע לו לאחר זריקה כיון דבשעת עשית הפסח לא הי' ידיעה הרי הי' היתר גמור שאינו צריך כלל לרצוי ציץ ובמשנה קתני שהציץ מרצה, ומשו"ה מספיק להיפוך דהמשנה מיירי בנודע לו לפני זריקה דבכה"ג לכתחילה ודאי אסור לעשות ומתחשב עון רק אם עבר ועשה הציץ מרצה וזה דין שני בטומאת התהום. והרמב"ם הביא מסקנת הש"ס זו בה' ביאת מקדש לענין ההלכה של טומאת התהום מה שהציץ מרצה והעתיק להלכה כצורתה בלי שום שנוי ובה' ק"פ הביא להלכה את הברייתא במת מושכב דעושה לכתחילה דשם מיירי בספק שמותר בלי הרצאת ציץ, והא דמפרש הרמב"ם דענין רצוי ציץ האמור במשנה רק לענין הכהן שעבד ולא לענין נזיר ועושה פסח, משום דלבעלים לא מהני רצוי ציץ, דאם הי' נודע רק ידיעת ספק מותר לכתחילה וא"צ רצוי ציץ, ואם נודע ידיעה ודאית לא מהני ציץ דכיון שחל על הבעלים דין פטור מפסח לא ישתנה ע"י הציץ וכן בנזיר אם נעשה דינו כנזיר טמא והימים הראשונים יפלו לא ישתנה הדין ע"י ציץ שרק בפסול קדשים מרצה ציץ, וכל דברי הרמב"ם מיושבים בלי גמגום כלל בעזה"י ומקום הניחו לי להתגדר בו. אחר זה מצאתי בעז"ה קצת מדברינו בחי' מלא הרועים למס' פסחים והביא גם בשם ס' אור חדש והוא לחלק בין ספק לודאי אבל לא ביאר כלום למה חלוק הספק מודאי וגם לא העיר מענין רצוי ציץ יעו"ש. שוב ראיתי דמש"כ בשיטת הרמב"ם דבספק טומאת התהום מותר לכתחילה אף משעת ידיעת הספק הוא מפורש ברש"י זבחים ד' כ"ג ע"א דמפרש בטומאת התהום דזיבה כגון שראה בין השמשות דהוי ספק אם הוא ראי' אחת או שתי ראיות דגם אחר ידיעת הספק מותר אם נאמר דגם טומאת התהום דזיבה הותר והתוס' שם הקשו ע"ז מפ' כיצד צולין דאמרו שם דלר' יוסי לא משכחת טומאת התהום בזיבה ולפי' רש"י משכחת לה בכה"ג, ומזה אסקו דמשעת ידיעת הספק אף שלא נודע ידיעה ודאית לא הותר טומאת התהום יעו"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף